- This topic has 28 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
1. עבר
איך תדע שקיץ? לך תדע שקיץ. מי יודע מתי קיץ. מתי זה באמת יתחיל, ואם השרב הראשון באמת ישא את הבשורה, או שמא עקמת ברומטרית קלה של האביב, ותו לא. לך תדע, אולי פשוט הוא יתחיל בתאריך הרשמי, בתאריך שהמדינה קבעה. אחרת, לך תדע. יהיו ימים שהשמש תשקר לך, ואתה תסתכל בשמים ותחשוב, "קיץ, קיץ". לא כך הדבר. החורף יסתתר מתחת לשמש. אפילו כשהקיץ בוא יבוא, סוף סוף, גם אז לא יהיה קיץ של ממש. תהא זו השמש, שתדחק את החורף לצידו השני של כדור הארץ. לך תדע.
אבל בקיץ יצאו אל האור כל היצורים הקטנים, הרכיכות, העכברים, הזוחלים והמקקים. כך תדע שקיץ. עת תצעד לעבר המטבח בשעה לא נורמלית של הלילה, תהיה עייף אך לא תירדם, תשמח אך לא תחייך, עיניים טרוטות, תרעב במקצת, תקשיב ליללות הכלב בחוץ ? ולפתע תחוש משהו דביק על רגלך היחפה. תהא זו חשופית, יהא זה תיקן. תרכון לעברו. תביט בעיני החיה המתות שלו. אולי, אם תהא מאוד עייף, ואולי, אם תהא קצת לא בסדר בראש, אולי תרחרח אותו. והריח הזה, לא הסביונים, לא הזיעה הנוטפת, לא הקפה הקר ולא הקרנבל ולא האולימפיאדה ולא הפרסומות למשקה קל תפוזים בכיכובן של הדוגמניות הקלות עם התפוזים, הריח הזה, הוא-הוא יהא הריח של הקיץ.
אולי ? ואולי לא ? תלך לשטוף בכיור האמבטיה את החשופית שנדבקה לך לרגל. בזמן שהחשופית נשטפת בכיור, ואיתה הריח של הקיץ, תרגיש פתאום את הזיעה על כל הגוף שלך, ובפרץ ספונטניות תתיז על עצמך מים. כי למרות הנוקשות שלך, ולמרות העייפות שלך, הקיץ עשוי להוציא ממך משהו ספונטני, משהו שלא יזרוק חשבון לאף אחד, לא לקיר ולא למים בכיור. פעם, תיזכר נוגות, בעבר הרחוק שלך, עבר רחוק כל כך שיקשה עליך לזכור אותו בכלל, עבר מרוחק מכל עבר, עבר שלא תבין איך ייתכן שבכלל חיית אז, בעבר הזה, תיזכר, הזעת כמו משוגע. תיזכר שזה היה בקרנבל בריו. תיזכר שהיית בסך הכל בן 15, ושכבר הסתובבת לבד בעולם, במקומות כאלה. אז תיזכר שהזיעה האמיתית דוקא לא נשפכה על רחבות הריקודים, אלא כשרדפת אחרי המניאק שגנב לך את הארנק. אחרי זה, תיזכר, כולם ירדו לחוף, כל החבר'ה, וכמה אפילו נכנסו למים, בגאות הזאת. פתאום, משום מקום, יכה בך הזיכרון הנורא מכל: אחד טבע.
אחרי זה תלך שוב למטבח, לחמם לך שוקו. הלילה, אפילו שחורף, יביא איתו איזה מעדן חלב מסוג שהוא. את הכוס אולי תדחוף למיקרו ? ואולי פשוט תרתיח חלב על הגז ? וכך תשב לך, מפעיל מזגן, ותנהג כאילו שחורף. כך תדע שקיץ.
אולי עוד תצלצל למישהו, אפילו שיהא זה אמצע הלילה, רק כדי לשמוע את הצעקות האיומות. "מה אתה מצלצל בשעה כזאת", הוא עשוי להגיד לך ? אבל קרוב לודאי שהוא לא יגיד. הוא הרי ידע כבר על המצב שלך. יותר סביר שהוא יגיד לך "מה קרה? הכל בסדר?". ואתה תצחק ותגיד שכן, הכל בסדר, אבל משהו בקול שלך לא יישמע בסדר כל כך. "תגיד", הוא ישאל, "לא התחיל לך שוב ה…". אתה תרגיע אותו ? "לא, מה פתאום. אני כבר מזמן מחוץ לעניין הזה. זה שייך לעבר". עד מהרה, יונח הטלפון על כנו, ואולי גם השוקו, אחרי כל העמל, יישפך לתוך הכיור.
אם תביט למטה ? למרות שבטח לא תביט ? תראה דבר מדהים: כבר לא יהיו לך רגליים. נכון, בעבר הקרוב, לפני רגע ממש, שטפת מרגלך את החשופית, אבל בליל הקיץ החם מכל חם הזה, יכרסמו חרקים קטנים את הרגליים שלך, עד העצם. זה לא ייקח להם המון זמן. גם את העצם הם יאכלו, ואם תוריד את הראש לא יהיה שם כלום למטה. מאזור החלציים הם יימנעו, כדי לאפשר רבייה סדירה ולא לפגוע בתהליכים אבולוציוניים, כך שאם תרצה ? למרות שבטח לא תרצה ? תוכל להיות אבא. ואם יקשה עליך ללכת, תוכל להשתמש באבריך המוצנעים כתחליף לרגליים.
בדרך חזרה מן המטבח אל המיטה, כמו משהו משמים יכה בך, ירוקן ממך את כל כוחותיך, ותחשוב, די. די, תחשוב. משהו לא טוב יקרה לך אז, משהו רע מאוד יקרה לך ? תחושה חזקה מאוד של שנאה עצמית תתקוף אותך, תחושה בלתי נשלטת ובלתי מרוסנת של חוסר ערך תכה בך, משהו שלא מהעולם הזה יכאיב לך, ולרגע קט, אחד, פשוט לא תוכל לזוז. מאמץ עילאי יידרש ממך כדי להחזיר את הגוף לתנועה, אבל הוא יחזור לתנועה במלוא המרץ, איכשהו. הוא יזוז כמו חדש, איכשהו. כך תדע שקיץ.
איך תדע שקיץ?
אחר כך תשכב במיטה וכל התחושות הרעות יעברו. תכבה את מנורת הלילה ותכסה עם שמיכת הפוך העבה ? שריד לחורף שעבר ? את כל הגב. השמיכה תשמור על גבך מדקירות הסכין של החושך, אך העורף יישאר חשוף. בתוך כל החום הזה, המהביל הזה, תחוש על עורפך החשוף פתאום עוד יצור, עוד זוחל לילה קטן. קטנטן. יהא זה פרעוש. תחשוב מיד שצריך לרסס פה, או שצריך לעשות פה ריסוס, אך במקביל תחרד לדמך, ותכה בפרעוש בידך הבוטחת. הוא ימות במקום, שעה שכל זכר לשמץ תחושה רעה יחלוף, וסוג של אושר יבוא. תסתכל על ידך המגואלת דם פרעושים בעיניך שיתרגלו כבר לחושך, ותחשוב, מי יכול עליי. מי כבר יכול עליי. איש, תענה לעצמך, אינו יכול עליי. כך תדע שקיץ.2. הווה
עכשיו, ממש עכשיו, ברגע זה, בשניה הזאת, על השעון, על הטיימר, פונקט, בדיוק, בול, בלי מחסומים, בלי לחשוב, עם מודעות עצמית מסוימת ועם נעלי ספורט חדשות, אתה צועד לתוך הקומה ה- 12. בקומה זו שוכן המשרד שלך, הבית השני שלך. אתה נכנס, אומר שלום לכל האנשים, העובדים האחרים, והם מהנהנים בבעתה מסוימת. אתה כבר רגיל לבעתה הזאת, זה קורה ככה כבר כמה זמן. השמועה מלחשת במסדרונות שאתה קצת עקום, לא נורמלי. שמשהו קורה איתך, וזה משהו לא טוב. עם זאת, היום נדמה שהם מבועתים יותר מבכל יום רגיל. העיניים שלהם ממש פעורות כמו עלי כותרת, והם בוהים בך. משהו לא בסדר, אתה חושב. משהו פה פשוט לא בסדר.
אתה הולך, וממש עכשיו, כמו שאתה הולך, אתה עובר ליד המזכירה שלך. היא, ממש עכשיו, מדברת בטלפון, ועם היד הפנויה מסמנת לך "שלום". היא לא מסתכלת עליך, ולא שמה לב לדבר המוזר שכל העובדים האחרים שמים לב אליו. אתה נכנס למשרד שלך בקצב רצחני, מתיישב עם הכיסא המסתובב שלך, ומתחיל לבדוק מה לא בסדר.
מרים מראה מן השולחן. הפנים שלך לא מוכתמות כרגע בשום דבר. הן נקיות מכל רבב. אתה פוסל את האפשרות הזאת.
מריח את בית השחי שלך. שמת דאודורנט. גם זה לא הדבר שמרתיע את כולם.
מניח ידיים על הראש. השיער במקום.
מניח ידיים על המותניים.
או-או.
עכשיו, כרגע, ברגע זה ממש, בדיוק, על השנייה, על השעון, אתה שם לב שאין לך רגליים. רק חרקים קטנים מסתובבים שם במקומן, מטיילים ומדגדגים אותך ואת אברי הרבייה שלך, שתודה לאל, נמצאים עוד במקום. אם אתה רוצה להיות אבא ? למרות שכרגע אתה לא רוצה ? אתה עדיין יכול.
מצד שני, העניין עם הרגליים ממש לא טוב. אתה מרים את הראש ומבחין בשובל דם המשתרך אחריך עכשיו. בכל מקום בו הגוף הנכה שלך הולך, הוא מדמם את עצמו למוות. זה מסוכן, אתה חושב. החרקים האלה, כך נדמה, ממש יכולים עליך. יש לך מעט מאוד זמן לחיות, ועוד פחות זמן לנסות ולהחזיר את הרגליים שלך למקומן. אתה צריך מישהו ממש חכם להיוועץ בו.
אתה מתקשר לאדם הכי חכם שאתה מכיר. "שוב אתה?", הוא שואל. "תשמע, מילא שאתה מטריד אותי באמצע הלילה, אבל באמצע יום עבודה? זה כבר עובר כל גבול, באמת". אתה מסביר לו שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר, שחסרות לך הרגליים. "תגיד", הוא שואל, "הפסקת עם הכדורים, נכון? אתה נותן להכל לחזור אחורה". איזה כדורים בראש שלו, נו, הוא מזכיר לך שוב את העבר שלך, אבל אתה נמצא בהווה נורא, הווה שהוא קשה יותר מכל עבר, הווה מסוכן ומפחיד. לראשונה בחייך, בהווה המתמשך הזה, אין לך רגליים. "אני מבין שנדמה לך שאין לך רגליים", הוא אומר, "אבל פעם גם היה נדמה לך שאתה צ'ה גאוורה, והסתבר שאתה לא". שוב אתה מסביר לו שכל זה שייך לעבר המוכתם שלך, אבל ההווה הרבה יותר גרוע, שהחרקים האלה ? אתה אפילו מציין באוזניו מאיזה זן הם בדיוק ? אוכלים לך את הרגליים. "שמע", הוא מתרצה לבסוף, "אני מכיר את הזן הזה של חרקים. אלה חרקים מדברים, ואם תדבר עם אחד מהם, תעשה לאחד שיחת נפש, אולי הוא ישתכנע שאתה צריך את הרגליים שלך, וישכנע את כל האחרים להקיא את הרגליים שלך החוצה". אתה לא ממש יודע מה לומר, זה נשמע לך קצת לא הגיוני ואפילו מטורף, אבל תמיד שווה לנסות. וזה האדם הכי חכם שאתה מכיר. אתה מודה לו, ממש עכשיו, וחש הביתה, לנסות לתפוס שיחת נפש עם אחד מיצורי הקיץ האלה.3. עתיד
פעם, בקיץ לוהט אחד, כשכל המזגנים דלקו והשמיים האירו בצהוב בוהק של שמש, שוחחת עם חרק. זה היה בימים שאנשים עוד היו טובי לב, שהגלידה עוד היתה טעימה, שהיתה סיבה לקום בבוקר. זה היה בימים שהדולר עלה, וכל הילדים הקטנים נשארו בבית, כי לא היה כסף. זה היה בימים שלפני מלחמה. כולם חשבו שרע להם, ולא ידעו כמה טוב להם בעצם. אישית, זה היה בימים הקשים שלך, או קצת אחרי הימים הקשים שלך, בתקופת ההתאוששות. בדיוק חזרת אז הביתה, בלי רגליים, ותפסת איזה חרק קטן שגר באזור המפשעה שלך, לשיחה.
"שמע", אמרת לו, "רדו מהרגליים שלי".
"לא רוצים", אמר.
זה היה בימים שעוד היה לך קורטוב אומץ, אז המשכת להיאבק. "רדו", אמרת.
"לא רוצים", אמר.
איך בעצם יכולת לשכנע אותו? לא יכולת לשכנע אותו. לא היתה שום סיבה בעולם, בימים ההם, שהיתה מורידה את החרקים הקטנים מהרגליים שלך. לא יכולת לעשות שום דבר.
"שמע", התעקשת, "אני צריך את הרגליים האלה, אז תקיאו אותם החוצה ותנו לי להמשיך לנהל את חיי כרגיל, אתה מבין אותי?".
"לא רוצים", דבק החרק בשלו.
"בחייך, חרק", ניסית לשנות כיוון ולדבר ללבו ? זה היה בימים ששיחות נפש היו באופנה, והפסיכולוגים עשו המון כסף ? "אתה מוכרח להבין גם את הצד שלי. איך אתם, החרקים, הייתם מרגישים אם לא היו לכם רגליים?". נדמה היה לך שהוא סימן לך, עם המחושים, להסתכל למטה, וכשהסתכלת ראית שבאמת לא היו להם, לחרקים מהזן הזה, רגליים. מיד הבנת שאת כל מה שהם עשו לך הם עשו בתור נקמה, כי לא היו להם רגליים. "אז זה כל מה שזה?", שאלת אותו, "נקמה?".
"לא רוצים", ענה.
בתחילה לא הבנת ? זה היה בימים שהיית קצת קשה תפיסה. "מה זאת אומרת לא רוצים?", שאלת.
"לא רוצים", ענה.
"למה אתם לא רוצים?", שאלת.
"לא רוצים", ענה.
"זאת לא תשובה רצינית", אמרת.
"לא רוצים", ענה.
"תגיד, מה יש לך?", שאלת.
"לא רוצים", ענה.
"אתה סתם משגע לי את השכל?", התרגזת, ובאמת שלא הבנת מה הוא רוצה ממך.
אבל אז האזנת היטב לקולות החרקים, שטיילו על מפשעתך. כולם צעקו, ללא כל הקשר נראה לעין, "לא רוצים, לא רוצים". הבנת פתאום שלמרות מה שהאדם הכי חכם שהכרת אמר, החרקים האלה לא באמת ידעו לדבר. הם ידעו רק לומר "לא רוצים", והחרק שדיברת אליו בכלל לא הבין אותך. לעזאזל, חשבת, זה אבוד.
נו, מה? בסוף הסתבר שהחרק כן הבין אותך ? אחרי הכל, זה היה בימים שכולם הבינו אחד את השני הרבה יותר טוב ? ואפילו השתכנע. לאט לאט הקיאו כל החרקים את הרגליים שלך בחזרה למקומן, טיילו מן הרגליים שלך אל הרצפה, עזבו את הבית, עזבו את הארץ, עזבו את חיי הרווקות והניחו לך לנפשך. והכל הסתדר. הכל היה בסדר. הכל היה בסדר כל כך, שהרשית לעצמך, ככה פתאום, להיסחף להרהורים על עתיד טוב יותר. חשבת על איך תקבל קידום בחברה שבה אתה עובד, בעתיד הקרוב, וחשבת על איך שיהיה שלום, בעתיד הלא-יותר-מדי רחוק, וחשבת על איך בעתיד הממש-ממש רחוק אנשים אפילו יחיו על הירח.
ואז, כשהרגשת ממש טוב עם כל העתיד שלך, נזכרת להסתכל על השעון. השעה כבר היתה מאוד מאוחרת. יום נוסף עבר. הסתכלת על הרגליים שחזרו אליך, הסתכלת על הגוף השרירי שלך, והבנת שאפשר לחזור לישון. הלכת למיטה, רגוע, שקט, ונרדמת מהר. מי יכול היה עליך אז? איש לא יכול היה עליך אז. בימים הטובים. -
לא ניתקלתי בדבר כזה שמצד אחד אני מחייך בעקמומיות ומצד שני מסדר את הקמטים במצח כל פעם מחדש. ועדיין לא החלטתי מה יותר חשוב לסדר את הקמטים, או לחייך בעקמומיות…
בקריאה ראשונה, אבל לא ממש חפוזה, ניתן לומר שאני לא מבין מה הקשר בין העבר, הווה והעתיד. ואתה תצטרך להסביר לי את זה….
דבר שני… היכולת האסוציטיבית שלך נראית על פני השטח כמצויינת, הכתיבה קולחת… ואהבתי מאד את הקפיצה מנושאים לנושאים… קצת קשה לעקוב, אבל לפעמים יש מזוכיסטים שכיף להם שקשה, מה לעשות. אבל לאלו שפחות מזוכיסטים… הייתי מעדיף שתחליף את המילה אתה להוא… לא רוצה לקרוא על עצמי – זה מפריע… מילא כשאתה אומר *אתה* על דברים הרווחים בעולמינו, אז נניח … אבל למה *אתה* לגבי כל דבר. ואם אני לא מסכים? אז עדיין אני צריך לקרוא על המוזרויות שלי, למרות שהן לא שלי בכלל…. כי לי, מה לעשות, יש מוזרויות אחרות לגמרי.
כיוון שכל הסיפור, לטעמי מתרחש בעבר… אז למה נועדה החלוקה?
בכל מקרה, אני חושב שאין מה לשנות בסיפור… אם הוא סיפור… כי הוא לא ממש. אבל אני מציע לך לתת לאנשים שקרובים אלייך לקרוא, זה עוזר, במיוחד שאתה כותב סוג כזה של כתיבה.
בהצלחה עם המעדנים הבאים…
-
-
היא כך שהקטע הקרוי "עבר" כתוב כולו בזמן עתיד, "הווה" ב"הווה" ו"עתיד" בזמן עבר. מין דיטוכומיה שכזו.
אבל באמת, קשה לי לומר משהו על הסיפור הזה. מצד אחד, הוא כתוב נפלא, והוא יותר יצירת אומנות פלסטית מסיפור, או אפילו יותר- הוא הזייה מאד כבדה וצבעונית. אבל איכות הכתיבה לא הצליחה לי לגרום לאהוב את הסיפור הזה- הוא מעורר בי אנטגוניזם אוטומטי בנגד מה שנגוע ב"אומנותיות יתר" (קרי פלצנות). הצורה נהדרת- אבל לא מהנה.
-
אני לא יודעת איך בדיוק *להבין* אותו אבל התחושה שיש בו עברה אלי (אני חושבת).
אהבתי גם את החלוקה ל"עבר", "הווה", "עתיד" גם אם הבנתי אותה בדרך אחרת ממה שהתכוונת… כרגע זו באמת תגובה שמתמקדת בתחושות שלי מהקריאה: והתחושה היא עצוב. מאד עצוב.
הערות נוספות:
— לשון ה"אתה" דווקא נראית לי מתאימה.
— אני כן חושבת שיש כאן סיפור. ואני לא חושבת שמדובר רק ב"תיאור". אני רואה את העבר את ההווה ואת העתיד גם – ויש כאן סיפור.
רק הקטע האחרון עם החרקים והשיחה איתם קצת חלש בעיני. כתוב בסגנון שונה משאר הסיפור. למה? -
-
איך לפרש ולהבין את הסיפור אבל קריאה שניה רק גרמה לי להרגיש בצורה ברורה עוד יותר שהוא ממש טוב.
אני חושבת שהוא כתוב טוב… אבל זה לא העניין. לא כל העניין. לצערי אני מרגישה שאין לי ממש מה לתרום לדיון כרגע כי אין לי ביקורת מוגדרת, ואין לי אפילו תשובות לעצמי לשאלה *למה* אני אוהבת את הסיפור… אבל בכל מקרה רציתי להביע שוב את דעתי אחרי קריאה שנייה.
אגב, אולי מישהו יכול לשתף בהבנות שלו לגבי הסיפור (כדי שאני אוכל גם לעשות זאת בלי להרגיש טיפשה)? -
גם אני, כמו אלון, חושבת שיש בעיה עם ההפניה ל"אתה". בסך הכל הרעיון מבריק והוא גם עובר טוב, אבל לי לפחות, בתור אשה, ה"אתה" הפר לי את ההזדהות עם הדמות. ולמרבה הצער מה שהוציא אותי סופית מההזדהות היה הקטע עם החשופית/ג'וק בהתחלה. כי כשאתה פונה אלי באופן אישי, ורושם תגובות שאני לא הייתי מגיבה, אז ההזדהות שלי נמחקת מיד.
אצלי זה היה משהו כמו: "*אאאאההה, ג'וק….*"לגבי הסיפור עצמו, הוא כתוב מצוין והוא קולח היטב. הוא בהחלט מכניס לקצב קריאה טוב. הוא מעניין. יש שימוש יפה מאוד בשפה העברית.
עדיין לא ירדתי לעומקו של הסיפור. אני אנסה לקרוא אותו מחר עוד פעם.
למעט עניין ה"אתה" מלמעלה, יש לי רק מחמאות. יופי! -
*התרשמות חוויתית:*
אהה.
כתוב מצויין, קולח, זורם, הזוי, צבעוני, אסוציאטיבי, סוריאליסטי (?). זה טוב.
מזכיר אתגר קרת. זה רע רק אם התכוונת לזה.כתיבה פרגמנטית, הזויה כזו… כמה התגעגעתי אליה. כתיבה צעירה. כתיבה של מתא"ן, של דובדבנים. הזכרת לי נשכחות ונשכחים – תודה.
*ביקורת ממש: *
כאמור, זה לא סיפור; אלו שלושה קטעים (בצורת אגס?). זה יכול להפריע לאנשים מסוימים (לא לי). באופן כללי – מצויין, אבל החלק השלישי קצת פחות טוב מהקודמים, לדעתי: השיחה נהיית אבסורדית יותר לשם האבסורד, ופחות רומזת למשהו מאחוריה (כמו שקורה ב"עבר" וב"הווה", שם אפשר לדלות משהו על נפש הגיבור (אנחנו) מתוך האבסורד). קצת שימוש יתר בשורש ת.ה.א, אבל זה לא ממש צורם אם לא שמים לב.*דיון:*
השימוש בקורא כגיבור מנסה לכפות הזדהות, וכך למעשה מנכר את הקורא, מבלבל בין קורא ונקרא ותורם לתחושת ההזיה הכללית. הקטע היה הרבה פחות טוב אם היה מסופר בגוף שלישי (או ראשון). לגבי הסכיזופרניה: לא בטוח אם ההזיות הללו הן רק תוצאה של מצב קליני, מוכר, משעמם – או שהן באמת מעידות על מוח מעניין, שונה, הנאנס אל תוך המחלה מחוסר אפשרות לפרש אותו אחרת. אני בוחר לראות את ההזיות הללו כבעלות משמעות, נובעות מהנפש ומתקשרות איתה כייצוג מנטלי של תחושות והרגשות, ולא כ"הפרעה" שאפשר לתקנה ע"י כדורים.
בגלל האופי האסוציאטיבי של הכתיבה, ניתן למצוא אין-ספור משמעויות בכל פינה, וכמעט בטוח שהן תהיינה בלתי-מכוונות. זה כיף לא נורמלי. מי בא? -
-
-
(יותר נכון קצת מחשבות או תחושות)
אני לא ראיתי את הסיפור כהזייה. ואני לא פוטרת את הגיבור כ"מאנידיפרסיבי סכיזופרני" (למרות שאולי הוא באמת כזה). אני חשבתי שהסיפור מדבר הרבה על ה"נורמליות". ההרגשה שלי שהדמות לא מצליחה להשתלב בעולם ה"נורמלי".
שימור הנורמליות הוא להביא צאצאים לעולם (אברי הרבייה שעוד נמצאים במקום), להתקדם בעבודה, לדעת (מתי קיץ ומתי חורף), לא להתקשר לאנשים בשעות משונות, לא להראות משונה…יש גם אלמנט מאד חזק של נוסטלגיה לעבר, יחד עם התייחסות אירונית לאותה נוסטלגיה. אבל להרגשתי מאחורי האירוניה יש גם זכרון של עבר שהיה טוב (חוף ים בברזיל?) ומתואר שם מוות. אולי שם איזה חלק בדמות המתוארת מת?
אסוציאציה פרטית: כשאנחנו ילדים אנחנו יודעים שקיץ לפי זה שהחופש הגדול מגיע. איך מבוגרים יודעים שקיץ הוא קיץ?
הזיוף של העולם כיום: איך איתה יודע שקיץ כשכל המזגנים דולקים? איך אתה יודע שקיץ כשאתה יכול לשבת בבית הממוזג ולשתות שוקו חם? אולי רק בעזרת פרסומות בטלוויזיה (עוד משהו מרוחק, מנוכר). אולי רק הרקבון שיוצא החוצה (החרקים, הנפש המיוסרת) יכול לגלות את האמת.
?
-
-
-
הגיבור של הסיפור אינו מבוגר של ממש ?
יכול להיות…אבל דווקא לי הוא נראה כ -"מבוגר מיוסר ללא רגליים", טיפוס נפוץ למדי בגילאי העשרים+ שלושים-,בעיקר באיזור המרכז ( איכן עוד תמצאו דירות קרקע מוצפות חרקים ליליים), אשר עדיין לא בטוח האם הוא רוצה להיות נורמלי או לא.
מה לשפתע מעציב אותי – הסיפור מזכיר בקווים כללים את חיי בשבועות האחרונים, למעט ההבדל כי אצלי לא היו חרקים קטנים ונחמדים, אלא ג'וקי ענק אשר כיסו את קירות ביתי בשטיח חי ומרשרש. -
-
אז קודם כל, אני שמח לגלות למי מכם שאולי מכיר, שבד"כ אני קורא לעצמי בפורומים גונקל, ופרסמתי את הסיפור תחת הניק "מעדניה בסדר" גם כי זהו שמה של להקה שאני מעריך ומעריץ, וגם כי חששתי שיקטלו, אז המצאתי פסבדונים לפסבדונים שלי.
וגם התגובה הזאת באה מאוחר מפני שאני מפחד שבהסברים שלי אני אקלקל את ההסברים שלכם שהם הרבה יותר מרשימים.
האמת היא שהסיפור הוא מעין פסטיש פוסטמודרניסטי (למה פוסטמודרניסטי? סתם כי בא לי) של כמה רעיונות שהיו לי לסיפורים:
1. לכתוב סיפור שמתחיל כסוג של ריאליזם וגולש למחוזות אבסורדיים.
2. לכתוב סיפור שכתוב בגוף שני, ולא ממש ברור אם הוא באמת גוף שני, או אולי גוף ראשון, או גוף שלישי.
3. לכתוב סיפור שכל חלק שלו כתוב מנקודת זמן אחרת, ואופי הסיפור משתנה בהתאם.
4. לכתוב סיפור שנכנס לראש של מטורף.
5. לכתוב סיפור שמבוסס על החוויות הפרטיות שלי מלילות לבנים.אני מוכרח להעיר כמה דברים על ההתייחסויות:
א. מאני דיפרסיבי? אחלה. אבל בהחלט לא חשבתי על זה ככה. אני לא מתמצא ממש במונחים קליניים.
ב. האם הסיפור הוא הזיה של הגיבור? אני לא יודע. חשבתי להכניס קטע שמסביר את השיגעון שלו, אבל לא הכנסתי, גם כי זה מובן מאליו כפרשנות, וגם כי אני חושב שזה לא משנה אם הוא הוזה את הדברים או שהם קורים. הנקודה היא יותר מה הדברים עושים לו ומה הם אומרים עליו ועל העולם.
ג. הבחירה לקרוא לקטע הראשון "עבר", לקטע השני "הווה" ולקטע השלישי "עתיד" היא יותר מאשר מין דיכוטומיה שכזאת.
יש לה כמה משמעויות – קודם כל, זהו הסדר ההגיוני של הדברים (מתחילים בעבר, ממשיכים להווה ומסיימים בעתיד). שנית, מבחינה תימטית, בקטע הראשון יש עיסוק בעבר (החבר שטבע), בקטע השני יש עיסוק בהווה (שהוא נורא יותר מכל עבר) ובקטע השלישי יש עיסוק בעתיק (שני אדם יגורו על הירח). שלישית, ניתן להתייחס לכותרות כנקודת המבט של המספר. כלומר, הדובר שמדבר בלשון עתיד נמצא בעבר של הקטע, הדובר שמדבר בלשון הווה נמצא בהווה והדובר שנזכר בעבר נמצא בעצמו בעתיד.מעבר לכך, ובסכנה שאואשם שוב בהפרת חוקי הפורום, אני נוטה להסכים שהקטע עם הג'וק אמנם לא מיותר או לא לעניין, אבל זקוק לחיזוק ברמה הטקסטואלית.
זהו.
תגיבו בבקשה. -
טוב, אז קודם כל אולי טוב שפרסמת בשם בדוי, כי היות וקצת השמצת סרטים של אח שלי, אולי היה לי קשה לקרוא את הסיפור כמו שהוא… סתם סתם! אני חושבת שהייתי יכולה להפריד והיא בעיני אחלה. היתה ועדיין.
שאלות נוספות שיש לי לגבי הסיפור הוא האם יש למעשה סיפור בראש שלך. האם זוהי אותה דמות בשלושת הקטעים? אני לא אומרת שמידע כזה צריך להיות בטקסט אבל מעניין אותי לדעת אם לך היה סיפור על אותו אדם. הקטעים בברזיל – גניבת הארנק – קצת תלוש. על מה חשבת?
דבר נוסף שעניין אותי היא האמירה: "אף אחד לא יכול עלי" – היא חוזרת פעמיים ויש הרגשה שכל פעם היא קצת שונה (או שאולי בסוף זו סגירת מעגל וחזרה להתחלה?) תחושה עוברת אבל מעניין אותי אם אתה יכול להגיד במילים איך התחושה הזאת התחברה לשאר התחושות. בפעם הראשונה זה מגיע אחרי לילה מיוסר, וזה קצת מוזר. זה מתחבר לי אינטואיטיבית, אבל כשדנים במשהו אולי זה טוב לשים אותו במילים.
אגב, גם אני לא הייתי יוצרת כזאת קירבה עם ג'וק, אבל דווקא בהקשר של לילה בודד שבו המתח עומד באוויר, אני יכולה לדמיין אדם יוצר קשר אפילו עם ג'וק. מתכופף להביט בעיניו וכו'.
-
מעט פירוט היה מועיל.
מי יכול עליי – לא יודע כל כך מה לומר… זו מבחינתי אמירה שהיא האנטיתזה המוחלטת לשנאה עצמית, אגוטריפ מטורף כזה. אבל לא אגוטריפ במובן הרע, אלא במובן של תחושה רגעית שכל העולם בידיים שלך. (המשפט מופיע גם בחלק השני – שהחרקים האלה יכולים עליו).
גניבת הארנק והבחור שטבע – רציתי להכניס איזה עיסוק בעבר של הגיבור לאור העובדה שהקטע נקרא "עבר", ורציתי שיערב בתוכו גם חוויה טראומטית וגם חוויה טובה. מצד שני, לא רציתי להעמיס פסיכולוגיה על סיפור מופשט אז המצאתי חוויה מופשט משהו. בנוגע לאיכות החוויה המופשטת… אני יחסית מרוצה ממנה, אבל לאור תלישותה המוסכמת, זה נתון בהחלט לויכוח.
אני לא מרגיש שאני יכול לומר אם זה אותו אדם בשלושת הקטעים או לא. זה מעט מעורפל בכוונה. אמנם אני התייחסתי אליו בכתיבה כאותו אדם, אבל הכותרת האמורפית אינה אמורפית לחינם – כל אחד יכול להחליט אם אלה שלושה קטעים או שלושה חלקים לקטע אחד.
עוד שני דברים שדחוף לי לומר – אני מתקומם על האמירה שהזיה, גם אם כתובה נהדר, היא בסך הכל הזיה. קודם כל כי הזיה היא לא "בסך הכל", היא משהו מאוד בעל ערך בפני עצמו, ושנית, כי סיפור הוא לא משוואה אלגברית. מותר לו, ולעתים אפילו רצוי, שלא תהיה לו "אמירה". שרק יתעסק במשהו, או בכמה דברים, או פשוט יעביר תחושות.
ובעניין אתגר קרת – כמה קיוויתי שהשם לא יוזכר. כמה כן חשבתי עליו לאורך הכתיבה – אבל לא במובן של להזכיר אותו אלא במובן של לברוח ממנו. אני תוהה אם זה מזכיר אותו פשוט כי הוא הראשון שניסה כתיבה פוסטמודרניסטית צעירה בארץ הזאת או באמת כי בקצה המוח שלי הושפעתי ממנו.
-
אבל "קלרה הקדושה" ו"דומינו".
אני חושבת שאתה יכול טיפה להאריך את החלק של הזכרונות מהעבר. לתת קצת יותר "טוב" (תחושת החיות, החוף, הנעורים) יחד עם המוות (אבל שם לא צריך להאריך). הקטע עם הארנק אצלי פשוט לא התחבר למשהו טוב, אבל הוא מוצג כמשהו יחסית טוב, וזה היה לי מוזר. באותו אופן אתה יכול טיפה להאריך דמיונות לגבי העתיד בסוף הסיפור. אני בעד תיאור של עתיד "נורמלי" אבל שתהיה תחושה שהגיבור לא באמת מתלהב ללכת באותו מסלול עתידי, וגם עוד תיאורים מופרכים# כמו של אנשים על הירח (סוג של בריחה מהעולם הזה)…
מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת.#אהממ, בעיני הם עדיין מופרכים למרות הפורום בו אני כותבת את זה.
-
זה כי הוא הראשון שניסה (או הראשון שהצליח) כתיבה פוסטמודרניסטית (?) צעירה (?) בארץ. כאמור – זה רע רק אם התכוונת לזה, והכוונה: רק אם ניסית "לכתוב כמו אתגר קרת" זה רע. אם כתבת ככה כי ככה רצית לכתוב וזה במקרה דומה לאיך שהוא כותב – בסדר גמור. אם חשבת עליו במובן של לנסות-לברוח, מצויין.
ה"מי יכול עליך" – עובד נהדר. מתחבר בדיוק לתחושה הזו. אני מאוד אהבתי אותו.
לגבי השאר… מאוחר יותר.
-
-
-
-
-
-
המממממ… אז ככה
מכיון שאני גם מגיבה באיחור, וגם באמת לא טרחתי לקרוא את רוב התגובות אני רוצה להתנצל אם אני אחזור על דברי מישהו או אומר משהו שכבר סוכם שיש להרוג מיד את כל מי שיאמר אותו שוב.
לדעתי הסיפור אינו שלם ואינו אף סיפור בהגדרתו אלא ניסיון כלשהו לחקות? סופר או יוצר כלשהו ולשאול את השפה של אותו יוצר.
או במילים אחרות-
העובדה שבחרת להתחבא מאחורי שם בדוי רק מראה עד כמה הסיפור לא באמת בא ממך והדבר מורגש בזלזול כלשהו כלפיו וכלפי הקוראים.
עכשיו הגיע הזמן להבהיר מה אני חושבת על הסיפור-
בתור סיפור הוא לא טוב – הוא מקשה מדי על הקורא ומתפלפל יותר מדי בתוך עצמו אבל יש לי הרגשה שדווקא למדיומים אחרים הוא יכול להתאים מאוד (לדוגמא וידאו).
מצד שני (וזהו משפט דודתי ביותר) מרגישים את הפוטנציאל אצלך ילד, ואולי כדאי לך להיות בכלל שחקן לפי שטף המודעות הזו שפרסמת כאן. -
שהיו די נכונות, לדעתי, אבל כבר נאמרו-
יש לך קצת יותר מדי ניתוחים וירידות אישיות על המספר.
> העובדה שבחרת להתחבא מאחורי שם בדוי רק מראה עד כמה הסיפור לא
> באמת בא ממך והדבר מורגש בזלזול כלשהו כלפיו וכלפי הקוראים.לא, הוא בחר להסתתר מאחורי שם בדוי (בניגוד לניק הרגיל שלו, שהוא כמובן זה שמופיע בתעודת הזהות) כי הוא רצה ביקורת על הסיפור עצמו, בלי להתייחס למחבר. יש הרבה אנשים שעושים את זה- במיוחד אנשים שיש להם סגנון מגובש, או לחילופין דימוי מקובע, ורוצים שאנשים יתעלמו ממנו.
> מצד שני (וזהו משפט דודתי ביותר) מרגישים את הפוטנציאל אצלך ילד,
> ואולי כדאי לך להיות בכלל שחקן לפי שטף המודעות הזו שפרסמת כאן.אה… אני לא יודע כמה אאוטינג יש בזה, אבל הכותב הוא כן שחקן. ואפילו כזה שזכה בפרסים. אז לא צריך להכניס הערות אישיות.
-
רק רציתי לומר ש……..
לא
זאת לא דרך נכונה להתחיל אין לי רצון להגן על עצמי (כי אני חייבת לומר שאני בן אדם קצת דפנסיבי) או להתנצל אלא לחדד מספר דברים:
ה"סיפור" אינו כתוב כסיפור אלא כמונולוג ומכאן ההתיחסות למשחק.
לא ידעתי שהכותב הוא שחקן אבל מצד שני זו לא תגלית כזו מפתיעה.לא, זה לא יוצא נכון
אני מתחילה להתנצל שזה משהו שלא רציתי לעשות
אממממממ-
אני עומדת מאחורי הביקורת שלי ולדעתי צריך לעבד את הסיפור יותר עד שבאמת יווצר מונולוג(ים) כי בצורה הסיפורית משהו הולך לאיבוד ומקבלים איזשהו גיבוב של מילים שאותי מאוד עייף.
זאתי היתה מנת הביקורת הבונה שלי להיום (או לשנה הזאת – ממחר – חזרה לציניות ולסרקזם!!!!)טוב – ביי
-
