אפשרויות (אורך בינוני)

[יעל]

זה היה הסיפור שהתכוונתי להביא לסדנה אבל נפסל בגלל אורכו (כ 3600 מלה).

---

_אפשרויות_

הם היו ארבעה. יאניס, חצי אלף עדין למראה. ארמן, בן אנוש גבוה ושרירי. אלינה, בת אדם יפהפיה. הדסה, גמדה משבט מעלה הנהר. הם היו חבורה מלוכדת, וכל אחד מהם היה נכון להקריב את חייו עבור חבריו. הדסה סמכה על חבריה ממש כמו על בני שבטה הרחוקים, וזה היה נדיר שמי שאינו גמד יקבל כבוד שכזה.
הם ישבו בפונדק הצפרדע האדומה בעיירה קטנה למרגלות ההרים. יאניס, שגדל אצל האלפים היה לבוש בבגדי הבד האלפים העדינים. היו לו שער חום חלק, ועיניים בצבע אדמה מרגיע. הוא תמיד נראה כאילו נגיעה לא זהירה תשבור את גופו לשניים, אך הדסה ראתה אותו משסף יריבים מסוכנים בעזרת חרבו הארוכה. ארמן, בן האנוש, היה קשוח מאוד. הוא כמעט ולא חייך, אלא אם כן הביט באלינה. הוא לבש בגדי עור כהים. שערו היה בגון בלונד מלוכלך ועיניו היו הירוקות ביותר שהדסה ראתה מימיה. הוא היה כוהן של איזה אל אנושי. הדסה לא הבינה בכך הרבה, אבל שיערה שזה אל לא נחמד. ארמן הפליא בשימוש באלת הברזל שלו, ופיצח את ראשם של אויבים רבים. אלינה, הלוחמת הבהירה, היתה גם היא בעלת שיער בהיר ופנים עדינים למראה. שערה הוחזק על מקומו בסרט עור צר שנקשר על מצחה. עיניה הכחולות יכלו לקדוח חורים בכל שונאיה. היא היתה זריזה וגמישה, ועלתה על רבים בהבנה בצמחים וחיות. הדסה היתה גמדה רגילה, טיפוסית לבני שבטה. היא היתה נמוכה ומוצקה, וידעה להפעיל את קרדום הקרב שלה היטב. היא לגמה מכוס השיכר שלה, והביטה בזר שישב מולם.
הוא היה בחור מוזר, עצבני למראה, וידו האחת תופפה על השולחן בעצבנות. מדי פעם נמשך מבטו אל הדסה, כאילו לא ראה גמד מימיו.
'מה שיכול להיות נכון.' חשבה הדסה לפתע. מעטים מבני שבטה או מבני השבטים האחרים נטו לעזוב את ביתם. היא היתה חריגה שם, ברצונה לחקור את העולם. היא גם היתה חריגה בעולם. נראה שנגזר עליה להיות חריגה בכל מקום.
הזר ביקש לשכור את החבורה למשימה. בפיו נשמע הדבר קל. כל שעליהם לעשות הוא להעפיל אל ראש אחד ההרים, להכנס למערה שנמצאת שם, ולהשיג חפץ עתיק בו רצה הזר. ארמן חקר אותו במשך זמן רב, עד שחילץ מפיו שיתכנו כמה קשיים בדרך, כמו יצורים שמעוניינים להשאיר את החפץ העתיק ברשותם. זה נשמע מסוכן, אבל החבורה נצבה בפני סכנות בעבר. העניין החשוב היה שהזר היה מוכן לשלם להם חמשת אלפים זהובים תמורת החפץ. הוא הראה להם כמה אבני חן שברשותו, והדסה העריכה את שווין באלף זהובים. הזר אמר שברשותו עוד. הכסף יכול היה להבטיח להם חיים נוחים בהם יוכלו לטייל ולהתאמן, ואולי אף יותר. אלינה וארמן חיפשו הזדמנות שכזאת כדי להנשא.
הדסה בחנה שוב את הזר. ליאניס היה חוש לשקרנים, וכשאותת לחבורה בסימן הפרטי שלהם שהאיש אומר אמת סוף סוף, היא הניחה שאין עוד דבר מאחורי דרישתו. החפץ הוזמן על ידי קוסם עשיר, ולחבורה לא יכול להיות שימוש בו. זו נראתה עסקה טובה. הזר הבטיח להמתין להם בפונדק. העסקה נחתמה.

למחרת רכבו הארבעה בדרך המובילה אל ההר. הגברים רכבו ראשונים, ארמן מנסה כרגיל לשכנע את יאניס להצטרף אליו בתפילות לאל שלו. הדסה ואלינה רכבו במאסף. הן שוחחו קצת על תוכניותיה של אלינה בקשר לארמן, ואז כשמבע חולמני נסוך על פניה של אלינה, ועיניה קובעו בארמן, השתתקה הדסה. היא התרכזה בנהיגת הפוני שלה, וחשבה על בני שבטה. היא התגעגעה אליהם. המשימה הזו היא הזדמנות טובה כדי לקחת פסק זמן מעסקי ההרפתקאות ולנסוע לבקר בבית. נכון, הם לא יהיו מאוד מרוצים לראות את השינויים שחלו בה עם השנים, אבל זה יהיה נחמד לראות את אמא ואבא, וכל האחרים. היא הניחה את ראשה על חלון המכונית, וחלמה על הבית. היא ראתה את בני שבטה, רוקדים בעיגול, שותים בירה. כל הגמדים מאוחדים…
"גמדים?" שאלה הדסה את עצמה בפליאה.
"מה אמרת?" שאלה אלינה.
"חלמתי על גמדים." אמרה הדסה.
"מתי נרדמת?" התפלאה אלינה.
"לא, רק חלמתי בהקיץ."
היא התנערה והסתכלה סביב. ארבעתם עדיין ישבו במכונית, נוסעים לפסגת ההר בכביש המפותל. ארמן שרק ותופף על ההגה לקצב המוסיקה ברדיו. יאניס ישב לידו עם המפה, עוקב אחרי נתיב הנסיעה, ולוגם מבקבוק קולה. אלינה לידה נעצה כרגיל מבט חולמני בארמן.
"למה אנחנו נוסעים לשם?" שאלה הדסה.
"נו, להביא את הקערה הזו לאיש ההוא." אמרה אלינה, "נשחק קצת באינדיאנה ג'ונס. יהיה כיף."
"למה הוא לא עושה את זה בעצמו?"
"כי הוא סובל מאיזו בעית נשימה, ולא יכול לעלות לגבהים כאלה."
"אה."
"הדסה, את בסדר?" שאלה אלינה בדאגה, "את היית אתמול אתנו בפאב. את שמעת הכל, את גם רצית לצאת לטיול."
הדסה פשפשה בתיקה אחר שקית חטיפים, והחלה לכרסם בהסח הדעת.
"אני לא יודעת. חשבתי על ההורים שלי, ופתאום היה נדמה לי שהם גמדים."
"טוב, אילו ההורים שלי היו יהודים מוזרים כאלה…"
"הם לא מוזרים." אמרה הדסה בכעס, "הם חסידים. את אף פעם לא ראית חסידים מקרוב, כי הם בדרך כלל נוטים לגור בקהילות די סגורות. לא מקובל אצלם שמישהו פשוט נוסע לו ללמוד באיזה מקום. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה הם נפגעו כשהלכתי לאוניברסיטה, והם עוד יותר נפגעו כשהם הבינו שאני לא מקפידה על המצוות. אני לא יודעת אם הם ירצו אפילו לדבר איתי אם אני אבוא לבקר אותם."
"הם ההורים שלך. הם ידברו איתך." אמרה אלינה בביטחון העצמי של מי שמיימיו לא פעל בצורה שהיתה בעיני הוריו מתכון לחיי נצח בגיהנום. היא שבה לנעוץ את מבטה החולמני בארמן.
"כמה ילדים יהיו לכם?" שאלה הדסה.
"ארבעה, חמישה, כמה שיותר." נאנחה אלינה.
המכונית המשיכה לטפס בכביש המתפתל. ארמן החל לשיר עם המוסיקה, ויאניס הצטרף אליו. הדסה חיבבה את יאניס. היווני הצנום היה בחור חביב כל כך, וגם זמר לא רע. אבל הוא ראה בהדסה ידידה בלבד. אולי כי היתה יהודיה. אולי כי גובהה היה רק מטר וחצי. הדסה נזפה בעצמה. אסור לה לנסות לפתות את יאניס. אם תתחתן עם גוי, הוריה ישבו עליה שבעה.
"תגידו," היא אמרה פתאום בקול רם, "אנחנו נוסעים בכביש סלול לתוך מה שהוא כנראה אתר תיירות. מה הסיכוי שהקערה שלו עוד שם?"
ארמן הפסיק לשיר, ואמר: "קחי את החיים בקלות, הדסה. אם היא לא תהיה שם, אז היא לא תהיה שם. אם כן, אז נקח אותה. אם היא שם ועומד לידה שוטר, אז לא נקח אותה."
הדסה התרווחה בכיסאה, ומתחה את ידיה לצדדים. כן, לקחת את החיים בקלות. היא עצמה את עיניה, ושוב ראתה גמדים מול עיניה. ואז ראתה את שלושת חבריה הטובים ביותר, לבושים בבגדי תיאטרון, חמושים בכלי נשק עתיקים, וליאניס היו אוזניים מחודדות, כמו לאיזה וולקני ממסע בן כוכבים.
היא פקחה את עיניה בבהלה, ונרגעה למצוא את עצמה במכונית.
"אתם חייבים לשמוע מה חלמתי עכשיו." אמרה בהחלטיות.
ארמן הנמיך את עוצמת המוסיקה ברדיו. הדסה תיארה במהירות את שלושתם, וכיצד ראתה אותם בחלום שלה.
"ויאניס," אמרה לסיום, "אתה היית נורא חמוד, והיו לך אוזניים מחודדות כמו של וולקנים."
"מה, הייתי אלף?" שאל יאניס בצחוק.
"מה זה אלף?" התבלבלה הדסה.
"אף פעם לא קראת את שר הטבעות?" שאלה אלינה בפליאה.
"מה זה?"
"ואת אומרת שההורים שלך לא מוזרים. כשנחזור לאוניברסיטה נתקן את זה מיד." אמרה אלינה, "אני אשאיל לך את העותק שלי של שר הטבעות."
"אלינה." אמר ארמן בחומרה, "אל תכניסי לראש של הילדה זבל כפירה כזה."
"כן, אדוני הכומר." אמרה אלינה, "אתה זוכר שהיא יהודיה, נכון?"
כולם התחילו לצחוק מלבד ארמן, שהתרגז והחל להטיף על החשיבות של הליכה לכנסיה. הדסה השאירה את עצמה מחוץ לויכוח, וניסתה לא לחשוב על גמדים.

הרכב עצר לבסוף. השמש כבר כמעט ונעלמה, ופתח המערה נראה מפחיד באפלולית הגוברת. חלל הרכב היה דומם ביותר. הדסה יכלה לשמוע רק את נשימותיה ואת נשימות חבריה.
"אלינה, בצעי סריקה!" הורה ארמן בקול חרישי.
אלינה פתחה את הדלת הסמוכה אליה, וקפצה מהרכב. היא רחרחה את האויר במהירות.
"נקי!" היא אמרה.
"כולם החוצה." הורה ארמן.
הדסה יצאה מהרכב, ורחרחה גם היא את האויר. הריחות היחידים שהגיעו לאפה היו אלה של חבריה. ארמן נעל את הרכב.
"הסתדרו במבנה!" הורה.
הדסה תפסה את מקומה בראש הקבוצה. בגלל ראיית הלילה המצויינת שלה, היא היתה המובילה בפעולות. השאר התקינו על ראשם את אמצעי ראיית הלילה שלהם.
"הדסה," לחש ארמן, "למען השם, השארי מרוכזת!"
הדסה שלפה את אקדחה, והחלה לפסוע לכיוון המערה בצעדים חרישיים. הגנים החתוליים שהוטמעו בה כשהיתה בקושי עובר היו מצויינים, אך היתה להם מגרעת. כל דבר יכול היה להסיח את דעתה מהמשימה. והנה זה קרה שוב, עוד בטרם נכנסה למערה. חיזיון עלה בראשה, על שלושה צעירים אנושיים לחלוטין היושבים איתה במין רכב עתיק, וכולם עורכים טיול עליז למערה המסוכנת הזו. היא הסתובבה ואמרה בפליאה:
"פתאום היה נדמה לי שאנחנו בטיול."
"הדסה!" נזף בה ארמן, "ריכוז."
היא נאנחה, ופנתה אל המערה. מאחוריה פסעו זה בצד זה ארמן ויאניס. ארמן היה מפקד היחידה בזכות גני הדולפין שלו, שהפכו אותו לחכם במיוחד ולבעל כושר מרשים של עצירת הנשימה. יאניס העדין הועשר בגנים של צבי. הם לא העניקו לו שום תוספת שהדסה יכלה להבחין בה, למעט איזו עדינות שבלבלה את אוייביו בדיוק לפני שחטפו את המכה הקטלנית. במאסף הלכה אלינה הזאבית שאפה ואוזניה היו יקרים מפז. שלושתם גדלו ביחד כיחידה אחת מאז לידתם. הדסה גדלה בניפרד. כל אנשי החתול היו צריכים לקבל חינוך מיוחד, בגלל בעיות נאמנות ומשמעת קשות. כשהממונים עליה החליטו שהיא כבר צייתנית דיה, היא צורפה ליחידה הזו. היא מעולם לא התחרטה. חבריה היו יקרים לה.
היא התקדמה בזהירות, כרויה לכל תנועה, צליל וריח. לפתע ראתה זיז בולט מהקיר, ונעצרה להביט בו בפליאה. ארמן דחף אותה קלות מאחור. הדסה התעשתה והמשיכה להתקדם באקדח שלוף. היא נאלצה להזכיר לעצמה את המשימה. הם נשלחו להביא חפץ עתיק בעקבות מידע שהתקבל אצל הממונים עליהם. החפץ אמור היה לאצור איזושהי טכנולוגיה חייזרית מעניינת, והיה אמור להיות שמור בידי חבורת חייזרים קנאים שלא ישושו לוותר עליו. הממונים עליהם העריכו שהחייזרים מתים מזמן, כי עד כה לא נתגלו בניו של מין תבוני בכוכב הלכת, רק שלדים ישנים. אבל ארמן לא רצה לקחת סיכונים מיותרים. הם הניחו שהחפץ שמור.
תנועה מימין תפסה את עינה של הדסה. היא פנתה וירתה בדיוק מדהים. משהו נפל מהקיר אל הרצפה. לרגע שררה דממה.
"הדסה." אמר ארמן בשקט בקול נוזף, "כמה פעמים אמרתי לך…"
הדסה התעלמה ממנו, והתקרבה לראות מה צדה. היא התאכזבה לראות שזו רק חיה קטנה מקומית שנהגה לחיות בסלעים. החיה עוד זעה קלות, והדסה החלה להזיז אותה עם המגף. יאניס התקרב, וירה בה גם הוא. החיה דממה.
"אל תעני את היצור המסכן." הוא אמר, "ותפסיקי לירות בכל מה שזז."
"משעמם לי." רטנה הדסה.
אלינה החלה פתאום לרחרח בפראות, ואמרה: "ריח חדש מלפנינו."
הדסה רחרחה גם היא. נכון, היה שם משהו מוזר, שהיא מעולם לא הריחה קודם, לא על כדור הארץ, ולא על אחד מכוכבי הלכת האחרים שהיתה בהם. בעוד היא מנסה להחליט מה הוא הרֵיח, הסתדרו האחרים במבנה הגנה.
"הדסה!" לחש יאניס לידה.
הדסה תפסה את מקומה במבנה. היא שמעה קול תפיפות בא מלפנים. אלינה ויאניס היו גם הם מרוכזים בתפיפות, ואותתו לארמן שהם שומעים משהו. הדסה נזכרה לאותת גם היא. היא תמיד שכחה את הקטעים האלה. היא דרכה את שריריה לזינוק, כל חושיה מרוכזים באיום המגיע מלפנים. הקולות התקרבו. הדסה שינתה את הערכתה. אלה לא היו תפיפות. הקול נשמע כאילו מישהו גרר כמה חפצים על הרצפה, כמו שעושים לגמדים שיכורים אחרי ליל הוללות.
'גמדים?' שאלה הדסה את עצמה בפליאה, לא מבינה למה עלו תמונות של גמדים במוחה.
קול הגרירה התגבר, ואז נשפכו פתאום כמה יצורים מעבר לעיקול במסדרון ופנו הישר לעומתם. הם היו מכוערים להחריד לעיניה של הדסה. הם נראו כמו מין עיסה שדחפה והדפה את עצמה על האדמה כדי לזוז. כל מיני בליטות מוזרות בלטו מגופם. הצורה הכללית שלהם נראתה בערך כמו הסקיצות שאיירו המדענים על סמך השלדים של בני המין התבוני, אבל היו כל כך הרבה פרטים שהמדענים לא ידעו, ושלא היה זמן להסתכל עליהם.
"חכו." אמר יאניס, "אולי הם לא תוקפ…"
הדסה ירתה בקרוב ביותר. חור גדול נבעה במרכזו, והוא החל להשמיע תקתוקים מהירים בעזרת שני מחושים עבים שהזדקרו אי שם מאמצעיתו. התקתוקים הרגיזו אותה. היא ירתה שוב. עוד חור נבעה בו, והתקתוקים פסקו. אי אפשר היה לקבוע אם הוא מת. האחרים נסוגו. הדסה כיוונה שוב.
"הדסה, מספיק!" נזף בה ארמן. "לא נתתי פקודה."
"אני לא אוהבת את הדברים האלה." אמרה הדסה.
אלינה פלטה לפתע אנחה, ומהרה לכסות את אוזניה בידיה.
"מה קרה?" שאל ארמן המודאג.
"רעש. מעצבן." אמרה אלינה.
"יש להם איזה נשק תדרים." אמר ארמן מיד, "קדימה!"
כולם, מלבד אלינה, זינקו קדימה. הם רצו לאורך המסדרון, ופנו ימינה בעיקול. היצורים עמדו שם בקבוצה, כשאחד מהם מפעיל מן מתקן מוזר, בעוד האחרים חובשים כיסויים על כמה פתחים בגוף המשונה שלהם. המתקן לא עשה שום דבר שהדסה יכלה להבחין בו, אבל היא שיערה שהוא מפיק את הצלילים שהציקו לאלינה. נראה שזהו נשק שפותח כנגד בני מינם, ואלינה בגלל גני הזאב היתה מסוגלת לשמוע אותו.
'אידיוטים' חשבה הדסה, כשהיא, ארמן ויאניס ירו יחדיו אל היצור האוחז במתקן. הוא התפוצץ בתגובה וחלקיו התפזרו לכל אבר. האחרים החלו להתרוצץ ולתקתק בבהלה. הדסה צלפה אותם אחד אחד בהתלהבות. לאחר כארבע דקות לא נותרו עוד יצורים חיים בשדה הקטל, ואלינה כבר הצטרפה אליהם. ארמן בדק את המכשיר.
"זה מעניין." הוא אמר, "נראה לי שהדבר היחיד שהמכשיר הזה עושה הוא הפקת צליל בתדר שמעל האוזן האנושית. יכול להיות שליצורים האלה הוא גורם לנזק, אבל את אלינה זה רק עצבן. יש לנו מזל שהם לא פיתחו נשק שיכול ממש לפגוע בנו."
הדסה הודתה למדענים על שאין לה שמיעה של חתול, אחרת היתה גם היא רגישה לנשק כמו אלינה. יאניס עבר בזהירות ותוך הפגנת גועל ברור בין העיסות הפזורות על הקרקע. הדסה שאלה את עצמה אם הם יכולים להיות טעימים.
"כולם מתים." אמר יאניס באכזבה. "חבל. המדענים היו שמחים לקבל אותם חיים. יכול להיות שהכחדנו את המין התבוני על פני כוכב הלכת."
"מעניין ת'תחת של המפקד." אמרה הדסה בזלזול.
אלינה עוד שפשפה את אוזניה, ומלמלה משהו על צלצולים. הדסה בחנה בסקרנות את קרביו של אחד היצורים, כשלפתע אחז בה קבס, בפעם הראשונה בימי חייה. לשניה אחת היא ראתה לרגליה מין מפלצת מוזרה מדממת קשות, כשהיא עצמה אוחזת בידיה גרזן נוטף דם.
"הדסה, את בסדר?" שאלה אלינה בדאגה.
הדסה הרימה את עיניה, וראתה את חברתה המודאגת מביטה בה מגובה עצום לבושה בצורה מוזרה, ואז זה נעלם, וזו שוב היתה אלינה המוכרת, בחליפת הלחימה שלה.
"היה נדמה לי שאני נמוכה," אמרה הדסה בהתרגשות, "והחזקתי גרזן ביד, והיתה פה מפלצת שהרגתי איתו."
שלושת האחרים החליפו מבטים מודאגים, וארמן חזר לבחון את הנשק החייזרי.
"מה?" שאלה הדסה.
אלינה הניחה יד עדינה על מצחה של הדסה.
"יכול להיות שגם את נפגעת מהמכשיר." היא אמרה.
"לא נפגעתי, אני בסדר גמור." אמרה הדסה בקול רם, "יש לנו משימה לבצע. למה אנחנו עומדים פה?"
"קדימה." אמר ארמן, והחל לפסוע לאורך המסדרון.

הם לא נתקלו בעוד חייזרים בדרך. המסדרון התעקל לפנים ההר. מדי פעם הם חלפו על פני התפצלויות צרות, והניחו בפתחן מלכודות שקטות. אלה היו מלכודות ששידרו אות למכשיר שכל אחד מהם נשא עליו, במידה ומשהו היה עובר אותן. למרות שלא נתקלו בבעיות נוספות, שמרו על עירנות. להדסה היתה כל הזמן תחושה לא נוחה. פעם אחת אלינה נעמדה, והחלה לרחרח את האויר במהירות.
"מה קרה?" שאל ארמן.
"נדמה לי שמישהו עוקב אחרינו." אמרה אלינה.
"לא יכול להיות." קבע ארמן, "אחרי הקרב עם החייזרים הנחתי מלכודת לרוחב המסדרון. אם מישהו היה חולף על פניה היינו יודעים."
הם המשיכו ללכת. הדסה הגניבה מבטים לאחור מדי פעם. כבר לא היתה לה בעיה לשמור על הריכוז.
מדי פעם, לעתים רחוקות מדי לדעתה של הדסה, הם ראו סימנים לפעילות החייזרים במסדרון. לפעמים היו משורטטים על הקירות סמלים מוזרים. פעם אחת הם נתקלו בסדרה של חריצים שלא הצליחו לפענח.

לאחר כרבע שעה של הליכה זהירה, הגיעה הרביעייה למין מחיצת אבן שסכרה על המעבר. בגובה נמוך יחסית נחצב שקע קטן במחיצה, שקע שנראה מתאים לאחד המחושים שבלטו מהיצורים. ארמן בדק במהירות את שלמות הכפפה שעל ידו הימנית, ושלח את ידו לכיוון השקע.
"חכה." אמר יאניס. ארמן עצר.
"אתם לא חושבים שזה היה נורא קל?" שאל יאניס.
הדסה נשאה את אפה, ואמרה ביהירות מעושה: "כי אנחנו נורא מוכשרים."
"לא, אני רציני." אמר יאניס, "אתם זוכרים, כשהיינו צריכים לפרוץ את הדרך למכרות היהלומים בקַסְטְרֵייל? כשעברנו בטעות במקום הקדוש, המקומיים ניסו לחסל אותנו בכל צעד…"
"מה זה קשור?" שאלה אלינה, "זה היה בכוכב אחר."
"כן," אמר יאניס. הוא היכה בעצבנות באגרופו הימני בכף ידו השמאלית כמה פעמים, ופניו התקמטו במחשבה.
"אילו הייתי היצורים האלה," אמר לבסוף, "הייתי שם משהו נורא מסוכן מאחורי הדלת הזו."
"אבל אתה לא הם." אמר ארמן. "הם לא היו אנושיים בכלל, והם לא חיכו שנגיע. יכול להיות שהם לא חשבו למקש את הדלת. בכל מקרה, אין לנו שום ברירה אלא לנסות להכנס, ואם משהו ירה עלינו, לקוות שהחליפות שלנו יעצרו אותו. תתרחקו לכל מקרה."
הדסה, יאניס ואלינה, נסוגו לאחור. ארמן לחץ באצבעותיו את השקע. דבר לא קרה. הוא קמץ את כף ידו לאגרוף, וניסה שוב. הפעם הדלת נפתחה ברכות. היא החליקה במהירות ובדממה על ציר כלפי פנים, ואור עז בקע מתוך החדר. הדסה מצמצה בפראות, והאחרים התעוורו לרגע כשציוד ראיית הלילה ניסה להתאים את עצמו לתאורה החדשה. הם הורידו אותו מראשם. הדסה כבר פסעה פנימה, והצלה על עיניה מפני האור. היא ראתה חדר רחב ידיים, חצוב בסלע. במרכזו עמד כן אבן צר, ועליו קערה מוזרה. מעל הקערה תלה מהתקרה כדור שזרח באור בוהק.
"יאניס, אני חושב שצדקת." אמר ארמן מאחוריה.
"במה?" שאל יאניס בהפתעה.
"באמת יש משהו מסוכן בחדר." אמר ארמן, "האור הזה. אולי איברי הראייה שלהם בנויים כך, שאור חזק ופתאומי גורם להם לשיתוק או לנזק. כך, מי שפותח את הדלת בלי רשות וללא אמצעי הגנה מתאימים, קורה לו משהו, שמאפשר לשאר היצורים להשתלט עליו. אם אני צודק, אני מניח שהאור יחלש עוד מעט, כדי לאפשר לשומרים לעצור את הפולשים מבלי להנזק."
"בגלל זה זה כל כך קל." אמרה אלינה. "יש להם נשק מצויין, אבל הוא לא מכוון נגד הנקודות הרגישות אצל בני האדם."
"היה להם נשק." אמר יאניס בשקט. "הם כולם מתים."
האור בחדר החל להחלש, עד שהתייצב על עוצמה שגרמה לאחרים לחבוש שוב את אביזרי ראיית הלילה שלהם. הם התקרבו אל כן האבן, והביטו בקערה. זו היתה קערה מחומר בלתי מזוהה. היא היתה חלקה מבחוץ, אך בחלקה הפנימי נחרטו עיטורים מוזרים, שהזכירו יותר מכל רונות עתיקות. הדסה הרגישה פחד פתאומי מפני הכלי המוזר.
"זה לא מתאים." אמר ארמן במבוכה. "זה סגנון כל כך שונה משל היצורים האלה. זה לא דומה בכלל לכלים שהמדענים מצאו, או למה שאנחנו ראינו."
"זה לא התפקיד שלנו לנתח את זה." אמרה אלינה. "אנחנו צריכים להביא את זה למפקד."
"למה בעצם הוא רוצה את זה?" שאלה הדסה.
אף אחד לא ענה לה. הם לא היו רגילים לשאול שאלות.
יאניס הושיט את ידו אל הקערה, והשיג אותה בחזרה.
"אני מפחד לגעת בזה." אמר.
"זו סתם קערה. מה הם כבר יכלו לבנות שיפגע בנו?" שאלה הדסה.
"ואולי לא הם בנו את זה?" הציע ארמן, "אולי איזה גזע אחר השאיר את זה פה? גם אני מפחד לגעת בזה, אפילו עם כפפה."
הוא החל לחטט בכיס הירך שלו, והוציא שקית ומלקחיים. הוא הושיט את המלקחיים אל הקערה, וראה שהם קטנים מכדי להעזר בהם. הוא החל לחטט שוב בכיסו.
"נו, באמת." קראה הדסה, והושיטה את ידה אל הקערה בדיוק כשאלינה צעקה: "מה אתה עושה פה?"
אצבעותיה של הדסה לפתו את הקערה. כאב חד כמכת חשמל פגע באצבעותיה, עלה אל היד, ומשם אל כל הגוף. היא החלה לרעוד, וראייתה התערפלה. מסביב היא שמעה צעקות עמומות. לאחר רגע נרגע הכאב, והיא הביטה סביב מבולבלת.
"מה?" היא מלמלה.
החדר עדיין היה שם, אבל שלושת חבריה שכבו על הרצפה ללא הכרה. בפתח החדר עמדה דמות מוכרת. זה היה המפקד החדש שלהם. לא, זה היה האיש העצבני מהפונדק שבכפר. לא, זה היה האסמתי מהפאב של האוניברסיטה. לא, הוא היה הרבה אנשים, המון אנשים. וגם היא היתה הרבה אנשים. היא היתה גמדה, וסטודנטית, ואשת חתול, וגם טייסת חלל, ונימפת יער. אלפי עברים עברו במוחה של הדסה. היא ניערה את ראשה, ואילצה את עצמה להביט בדמות שמולה. האיש הניף את ידיו בתנועה של הרגעה, והתקדם לעברה באיטיות.
"הרגעי, הדסה." הוא אמר בקול רך באלפי שפות בבת אחת.
"מה עשית לי?" צעקה הדסה באלפי שפות.
"רציתי לוודא שתגיעו אל הקערה הקדושה." אמר האיש. "העברתי אתכם בין האפשרויות. בחרתי לכם את המסלול הקל ביותר מבין כל האפשרויות שעמדו לרשותי. לא היית אמורה לגעת בקערה. ארמן היה אמור לעשות את זה. עליו זה היה משפיע אחרת. חששתי שאת עלולה לגרום צרות, אבל לא היה לי זמן להתחיל לארגן מחדש את המציאות. מה שאת חווה עכשיו היא שילוב של כל האפשרויות בבת אחת."
הדסה חשה כאילו היא עומדת להתעלף. היא נסוגה לאחור, ולפתה את הקערה בכוח. היא התאמצה בכל כוחה לא לחשוב על העבר, כי שפע של מידע תקף את מוחה המעונה. החיים ביער בתוך עץ, פטיש הנפח אצל הגמדים, צלילה באגם ורדרד בקיץ, תיקון של אופנועים, כל אחת מהאפשרויות ניסתה לצעוק את זהותה.
"תני לי את הקערה, הדסה." אמר האיש, והוסיף להתקדם, "את מבולבלת עכשיו. אני יודע. את לא יכולה לשלוט בקערה. אני יכול. הקערה הזו היא המפתח לכוחות גדולים. יש לי גישה לכמה מהם. הקערה תפתח לי את הגישה לכולם. אני ארפא את החברים שלך, ואשים אתכם באפשרות מאושרת ביותר. את יכולה לבטוח בי."
הדסה המשיכה לסגת. היא בלעה את רוקה, וניסתה לחשוב מה לעשות. זה היה כל כך קשה. כל אפשרות תבעה ממנה דרך פעולה אחרת. היא רצתה לתקוף, לבכות, לצרוח, לברוח, להכנע, הכל בעת ובעונה אחת. הוא המשיך להתקדם באיטיות, מאלץ אותה אל הפינה.
'למה הוא לא מתנפל עלי וחוטף את הדבר הארור?' שאל קול קטן במוחה המעונה של הדסה.
היא התרכזה בקול הקטן הזה, אילצה את אחת האפשרויות לגבור על השאר.
'כי הוא מפחד ממך.' המשיך הקול הקטן את השערותיו, 'הוא לא יודע מה תעשי. אולי יש משהו שיכול לקלקל לו את התוכניות.'
"תני לי את זה." אמר האיש שוב. "אין זמן. אחרים נמצאים בדרכם הנה. אני חייב לקבל את זה ראשון, לפני שהם יבואו. הם רעים. אם הם יקבלו את הקערה, את תמצאי את עצמך באפשרות שאת מתענה בגיהנום."
הדסה התנגשה בקיר. היא הסתכלה באיש רועדת כולה. הוא הוסיף להתקרב, כמעט הגיע למגע. היתה לה תחושה שמשהו נורא יקרה אם הוא יגע בקערה. מגע היה המפתח. היא הצליחה להבין את זה. המציאות התחילה להשתגע רק אחרי שנגעה בקערה.
"תני לי את הקערה." אמר האיש, והושיט יד כדי לקבל את החפץ.
"לא." צרחה הדסה. היא קפצה עליו במפתיע, וחבטה בראשו בעוצמה בעזרת הקערה.
גל של רעד עבר באולם, והאיש צרח. הוא הושיט את ידו כדי לחטוף את החפץ. הדסה בעטה בו בחוזקה בבטנו. הוא נפל. הדסה התיישבה עליו, והחלה לחבוט בראשו בכל כוחה ללא הרף. כל מכה כזו העבירה גל של רעד בחדר, ובהדסה. כל מכה שינתה אותה. פעם היתה מתאבקת שרירית, ופעם גמדה מרוגזת, ופעם מכונאית מפוחדת. היא התעלמה והתרכזה באויב. הוא כבר הפסיק לצרוח, וראשו החבול החל לדמם. אפו כבר היה מרוסק, ורבע משערותיו היו דבוקות לקערה. כמה שיניים היו מפוזרות על הרצפה, ואחרות מצאו את דרכן לגרונו, כפי הנראה, כי הוא החל לחרחר. הדסה המשיכה לחבוט בו בטירוף, עד שלפתע נשברה הקערה בהבזק של אור מסנוור.
הדסה התגלגלה מעל גופתו של האיש, והקיאה את נשמתה. לאחר שלא נותר לה מה להקיא, היא ניגבה את פיה וקמה על רגליה, גרונה צורב. החדר היה אותו החדר. בסמוך לה שכבה גופת גבר שכבר אי אפשר היה לזהות את פניו, ולידו שברי הקערה. מסביב לכן האבן המיותם שכבו שלושת חבריה שהיו חסרי הכרה, אך נשמו. הדסה הביטה בעצמה, מכוסה בדם שאינו שלה. רק מחשבה אחת חלפה בראשה.
"מי אני?"

[ג'יי האמיתית]

סיפור מרתק ביותר. כתוב נהדר, ומוליך את הקורא בצורה אלגנטית הלאה פנימה. אהבתי מאד מאד את הקטעים בהם עוברים מהחלום למציאות. אהבתי את הגנים של החיות ששולבו בהם (יכולתי לראות את הדסה כחתולה רעה ומפונקת משהו). התיאור של ההתנהלות שלהם במערה היה טוב, והיו בו הרבה פרטים קטנים, שתרמו לאווירה. הרעיון של הנשק של המקומיים גם הוא היה מעניין, והסוף… היה לי לא צפוי, אם כי את בהחלט רומזת עליו לאורך הסיפור.

בקיצור, סיפור טוב!
כמה זמן לוקח לכתוב כזה סיפור? ומסקרן אותי איך חשבת על הרעיון.

הערה אחת – לאו דוקא לשלילה – יש משהו "קריר" בטון של הסיפור. את אותו טון הרגשתי גם בסיפור שלך על בת האלמוות. מיזוג מעניין של הפנטזיה הקסומה עם משהו יותר מפוכח ושכלתני.

[יעל]

ג'יי, את מוכנה בבקשה לספר לי מה הבנת מהסיפור? (וכמובן שימי התראת ספויילר על התגובה, כדי שמי שמעיין בתגובות קודם לא יהרוס לעצמו את הסיפור). הרמז שלך על ה"חלום" גרם לי לתחושה שיש דברים שלא העברתי כמו שצריך.

תודה על המחמאות. תמיד כיף לקרוא מחמאות.
לשאלתך לגבי הזמן: לקח לי כמה ימים בשביל הכתיבה עצמה, עוד כשבוע לעריכה והגהות, עוד שבועיים של שפני נסיון שכל אחד נתן דעה שונה לחלוטין מהאחר (זה היה מרגיז מאוד), עוד שבוע ומשהו של תיקונים נוספים, ועוד הגהות. עוד כמה ימי מנוחה ושוב תיקונים והגהות. משהו כמו חודש בסה"כ.

לגבי הרעיון, זה קצת מוזר, אם תדפדפי הרבה אחורה בפורום תגלי סיפור מו"ד נדוש על דמויות במשחק כשהפואנטה היא שהן רק דמויות שמפעילים שחקנים. המחבר שלו התווכח עם כולם וטען שזה שכתבו את זה מאות פעמים לפניו לא הופך את זה לנדוש רק כי הוא לא נתקל בזה קודם. הסיפור לא היה טוב, אבל הראש שלי עובד בצורה מוזרה – וזה מה שהביא לי את הרעיון, למרות שאין שום קשר בין הסיפור שלי לסיפור ההוא. אם את רוצה אני אמצא את הקישור.

דרך אגב, אם אנחנו כבר בקטע של מחמאות, אז אהבתי את "חכם בלילה" שלך. הגעתי לקרוא אותו יחסית באיחור, אז לא הגבתי כי העץ כבר היה מאוד נמוך, וגם לא היה לי מה להוסיף על התגובות האחרות. מאוד אהבתי את הרעיון ואת הדרך שבה סיפרת אותו.

[ג'יי האמיתית]

[בתקווה שיכללו כאן ספוילרים אמיתיים ולא מדומים שיעידו על הבנתי הלקויה]
זה שיש צוות שיוצא למשימה – שתי נשים ושני גברים. הזמן הוא בעתיד, והם צוות מיוחד שאומן למשימות שונות. משולבים בהם גנים של חיות שמקנים להם תכונות אחרות מהאדם הרגיל שנמצא כיום ברחוב. כעת, בעודם נוסעים למשימה שלהם, הדסה "שוקעת בחלום" בו היא גמדה וחבריה הם גמדים… אחר כך נראה כאילו היא מתעוררת למציאות בה חבריה והיא הינם אנשים רגילים, שנוסעים להביא משהו מאיזה אתר תיירות, אך לאחר מכן מסתבר שגם זה היה לא יותר מחלום ממנו היא שוב "מתעוררת" למציאות אותה תיארתי בתחילה.
כאן אני לא בדיוק זוכרת, הם נמצאים באיזשהו כוכב אחר? בו חי גזע אחר שאמור להיות לא בחיים אבל הוא כן. הם הורגים אותם ומתקדמים לעבר המקום בו מצוי החפץ הקסום אותו הם אמורים להביא. הקערה, כך מסתבר היא איזשהו מפתח למגוון מציאויות. המפקד ששלח אותם למשימה מעוניין בה אך הדסה החתולית מבינה שטוב לא יצמח מכך והיא הורגת אותו. הקערה מנותצת. באיזו מציאות היא נמצאת? מי היא ומה היא?
החלום התייחס רק לחלק בדרך ליעד. אני הבנתי שהיא ישנה או חולמת בהקיץ…. נא לעמת אותי עם המציאות של הסיפור בעדינות.

[ג'יי האמיתית]

כמובן שאני מבינה שהחלומות הינם למעשה חילופי המציאויות, כפי שהמפקד אמר בסוף!
בכל מקרה, בסיפור במהלך הקריאה זה מוצג כחלום, ולכן התייחסתי לזה כך.

[יעל]

זו לא היתה כוונתי, אבל אני בהחלט מבינה מאיפה נובעת הטעות. מה שכתבת אפילו לא עבר לי בראש… טוב, אני פשוט אראה איך אנשים אחרים הבינו את זה. אולי הייתי מעורפלת מדי. זו מלכודת נוראה, לשכוח תוך כדי כתיבה שהקוראים לא יודעים את כל מה שאני יודעת.

[ג'יי האמיתית]

אני מבינה דברים מוזר, שלא לומר לאט. אולי אני צריכה לכתוב סיפור שנקרא "חכמה בקריאה שניה…"

[NY]

לנוכח השעה המאוחרת ועייפות החומר. עוד לא החלטתי מה דעתי המדויקת על הסיפור – הוא בהחלט ראוי לקריאה שניה ושלישית. אפרט כאן כמה גורמים שהציקו לי, ללא קשר לרמתו הכללית של הסיפור:
א. לטעמי החלק הראשון, חבורת ההרפתקנים, ארוך מדי. המעבר ממנו אל אנשי המכונית יפה מאד, אבל *עד* שהוא מגיע… האם כל אותו תיאור ארוך ומפורט באמת נחוץ? האם הוא חייב להעשות כ-"רשימת מכולת"? אני מבין כי חזרה מסוימת הכרחית, אך הדבר יכול לעייף מעט.
ב. חסר לי גיבוש של הרעיון. אני מרגיש כאילו את, המחברת, לא יודעת יותר ממני, הקורא. כלומר – מי היא הדסה באמת? מיהו האיש המסתורי? אני לא רוצה לדעת, אך אני מרגיש כי הם שניהם "צפים בחלל", כאילו רצית לגרום לסיטואציה כזו אך לא נימקת אותה בפני עצמך. דוגמה: אני כותב סיפור ומחליט, מטעמי עלילה, כי הגיבור פוגש בגויה קפואה ברחוב ניו-יורקי בצהרי יום קיץ לוהט. אני יכול לכתוב את הסצנה, אך משהו יהיה תלוש בה, שכן לא טרחתי לחשוב על השאלה מהיכן הגיעה הגויה הקפואה. אם אשקיע מעט יותר, לעומת זאת, אוכל להחליט כי מקור הגויה בבית הלויות העירוני או כי היא זו של נוסע סמוי שנפל מתא הגלגלים של מטוס חולף. איני חייב לציין זאת בסיפור גופו, אך כדאי שאדע את הדבר, כדי לשמור על העקביות ועל תחושת העומק.
ג. אם כיוונת למסר כלשהו בעניין הדת, הרי שלא הבנתי אותו. בין אם זו השעה, מצב מערכת העיכול שלי או גורם אחר, אשמח להבהרה.
ד. בעיות הגהה קלות – פירוט מחר (בתקוה שמישהו מהאחרים יקדים אותי… )

זהו להלילה.

[???]

כיוון שנתת לי לקרוא את הסיפור בדרך… לסדנה. והנה התמזל מזלי לקרוא אותו שוב. הצלחתי לגבש דיעה יחסית סבירה, על מה שהפריע.

הפעם אנסה להיות יותר ברור, מהפעם שעברה.

לסיפור יש לעתים קצב טוב ומותח, ולפעמים משתרך קצת יותר מדי. הקטע הראשון בעייתי מבחינתי, כיוון שהוא ארוך ביחס לחלקיו אחרים, ובעיקר ביחס בין התאורים שאת מתארת לבין התקדמות העלילה במקטע הזה.

את התחלופה בין המקומות את עושה בצורה מצויינת, אבל הנה הגענו לעוד נקודה בעייתית, וזו המלכודת שדיברת עליה מקודם. כשאת משתמשת במילה *חולמת* ישר אחרי החלפת המיקום, את מביאה את הקורא להנחה הפשוטה שאכן התרחש חלום. מה עוד, שבאותו מקטע, היא מספרת לחברים שלה על החלום המוזר. השימוש שאת עושה בספר "שר הטבעות" אומנם אמור לבטל את ההנחה הזו, אבל יכול להיות שהוא עושה פעולה הפוכה ומטמיע אותה.

אבל, הנה עוד מחמאה אחת, הצורה שבה הבדלת את הדסה משאר החבורה בשלושת המקומות… הוא לדעתי המפתח החשוב בסיפור… ולא הטשטוש – האם חלמתי, האם הייתי. האם אני, אני ? כלומר, פעם היא גמדה שמתייחסים אליה בכבוד, ופעם היא בת למשפחת חסידים, ופעם היא אשת חתול שמגדלים אותה בנפרד. זהו מוטיב מצויין שדרכו תוכלי להגיע לסוף טוב יותר! (אלא עם כן לא התכוונת לזה… ואז זו פדיחה נוראית!)

ושוב, החלק האחרון הוא ארוך, מרחיק יותר מדי מהמטרה של הסיפור. (הפואנטה צריכה להתקרב, לא להתרחק) וכיוון שהמעבר בין הטיול, לפן הגלקטי, נעשה שוב בצורה מצויינת, אין סבלנות לנבור בפרטי מלחמה סתמית, שסופה ברור, כשאנחנו מחכים לתשובה… מה גורם למעברים האלה.

בכל מקרה, נהנתי לקרוא אותו, אחרת לא הייתי קורא אותו פעמיים.

[???]

נתחיל באיך אני הבנתי את הסיפור:

הדסה היא… נקרא לזה "ישות", שחיה שוב ושוב בעידנים שונים, וחווה את אותם מאורעות בזהויות שונות (אך לא לגמרי שונות. זהויות שהן לכאורה "דור ההמשך" אחת של השנייה.)
גם אני ראיתי את המעברים בין הדמויות כיקיצה של הדסה מחלום. כמובן לא "סתם" חלום, אלא חלום שהוא בעצם זכרון של "גלגולים" קודמים, שמציף את תודעתה מידי פעם והיא לא מבינה אותו.
הקערה היא מפתח לזכרון המוחלט של העבר (האינסופי?), וכיוון שהיא לא יכולה להכיל את כולו, היא בסופו של דבר מאבדת לגמרי את תחושת הזהות שלה.

*אהבתי מאוד את הסיפור* (גם אם לא הבנתי בדיוק כמו שהתכוונת).

יש פרטים מסויימים שחסרים לי: קצת יותר על המניעים והמעשים של המפקד, קצת יותר על הקערה – לפחות איזה רמז מי יצר אותה, למה דווקא קערה, וכולי וכולי. ייתכן שהרמזים קיימים ופיספסתי אותם.

נ.ב.
הסיפור הזכיר לי שני קטעים מ"מדריך הטרמפיסט:
1. היצור אראג'אג, שבכל גלגול הוא נפגש שוב עם ארתור בצורה אחרת, וארתור בלי לדעת שוב גורם למותו…
2. כשהדסה "מתעוררת" ושואלת את עצמה למה היא חולמת על גמדים, זה מזכיר לי את מר פרוסר (שבא להרוס לארתור את הבית) שאינו יודע שהוא צאצא של ג'ינגס חאן, והוא "תוהה מדוע נמלא פתאום מוחו באלף פרשים שעירים הצועקים אליו כולם."

אבל אל דאגה, זאת רק אני

[ג'יי האמיתית]

[NY]

עמו בחבורה היו דלילה הקבצנית היפה, יריחו האילם המזמר ופינחסה אשת הבעסה. משה היה גם גרפומן מבטיח, דלילה ידעה להכין מרק שום שלא נודע כמוהו לשמצה מאבן גבירול ועד בן יהודה, יריחו אהב לספר לכולם בקולו הערב עד כמה קשים חיי האילמות, ופינחסה כל היום אכלה רק חסה. משה גם היה, בעברו, נשיא אוגנדה, דלילה היתה הצנחנית הראשונה במיתלה… וכו' וכו'.
במילים אחרות, מדובר בהעברת כמות גדולה של אינפורמציה לקורא במכה אחת, באופן המזכיר, לטעמי, רשימת מכולת (2 קוטג', 1 לחם שחור, 1 חסר-בית יפה תואר, 1 קבצנית נאה, וכו'). לטעמי מדובר במנהג לא טוב, שכן אנו עוסקים כאן בספרות. יש דרכים חכמות יותר להעביר מידע לקורא. לעתים ניתן להשתמש ברשימת מכולת *קטנה*, על מנת לחסוך זמן, אך יש להזהר ביצירתה על מנת שלא לגרום לעומס יתר אצל הקורא.

לסיום אביא, לשם ההדגמה, רשימת מכולת קטנה בה השתמשתי באחד מסיפורי (ה. ה. סופרסטאר):

"היינו חמישה – מלווין, קלווין, המפקד, ישעיהו האידיוט ואנכי. המפקד פיקד, מלווין וקלווין היו רובאים, אני התעסקתי בנווט וישעיהו עלוב הנפש היה המאגיסט, זאת אומרת – הוא סחב את מכונת הזמן."

[שלמקו]

רק עכשיו אני מבין כמה חבל שלא עלה לי הרעיון קודם. סיפור פשוט נהדר. אחרי ההחלפה הראשונה עוד חשבתי שזה חלום, אבל אחרי ההחלפה השנייה אני חושב שהבנתי- אין "מציאות נכונה". המעבר בין פנטזיה, מדע בדיוני וחיים אמיתיים (ובקלות היה אפשר להוסיף עוד ז'אנרים, עם הארכה של הסיפור) הוא נהדר, ובסופו של דבר מקבלים את התחושה שאין מציאות אמיתית, וכעלך המציאויות הללו הם אפשרויות שונות במשחק גדול. הסיפור מעורפל מאד, טוב מאד, וכל עוד אני נשאר עם ההחלטה שאין מציאות אחת אמיתית- אפילו מובן לחלוטין. הרשי לי להוריד את הכובע, ולומר- שמזל שלא פרסמת את הסיפור כמה ימים קודם, אחרת הייתה לי בעיה רצינית בהכנת הרשימה ליום ההולדת…

[יעל]

אבל הכנסת לשם שני סיפורים שלי בתור "רשימת המתנה", מה שמאוד מצא חן בעיני כמובן.

כן, זו היתה בערך כוונתי. ובזאת אני מעניקה לך את התואר "פרשן פורום הסיפורים", כי את כל הסיפורים האחרונים שפורסמו כאן אתה הבנת הכי טוב – לפי תגובות המחברים.

יש כמובן מאחורי הסיפור הזה סאגה שלמה שלא מצאה ביטוי בסיפור – פשוט כי הגיבורה הראשית לא ידעה שום דבר עליה. אולי אני אכתוב בעתיד עוד סיפור שיסביר מה קורה מאחורי הקלעים.

[???]

[???]

הבנתי שהבעיה נעוצה בשתי הפסקאות הראשונות שמסתיימות ב"היא לגמה מכוס השיכר שלה, והביטה בזר שישב מולם."

מאחר שזו אולי הביקורת היחידה שהיתה משותפת לכמה וכמה מגיבים (המכולתיות של ההתחלה) – שברתי על זה את הראש עוד לפני שפרסמתי ובייחוד לאחר קריאת התגובות כאן.

לא הולך. חשוב לי להעביר את כל המידע שיש בשתי הפסקאות האלה בשביל אווירת המו"ד של החלק הראשון. להעביר אותו בכל צורה אחרת יחייב אותי להרחיב מאוד את החלק הראשון, להכניס דיאלוגים ולהוסיף עוד התרחשויות כדי לתת לעצמי מרחב בו המידע הזה יוכל להכנס. אבל העלילה לא נותנת לי מקום להרחבת החלק הראשון. הדבר היחיד שמעניין בחלק הראשון הוא העובדה שאיש זר שוכר את החבורה כדי להעפיל לראש הר ולקחת משם משהו. כל מתיחה של החלק הראשון מעבר למה שהוא תהיה מיותרת ומשעממת. כמו שציינו, גם עכשיו הוא ארוך מדי (לא לדעתי, אבל אני ככותבת משוחדת).
דרך אגב, הגירסה שהתפרסמה פה היא כבר אחרי קיצוץ קל של תיאורים מההתחלה. שאר התיאורים מאוד חשובים בעיני – לבניית דמויות ההרפתקנים הנוסחתיות של סיפורי מו"ד – ואני לא יודעת איך לערוך את זה אחרת.
אם יש למישהו רעיון אני אשמח לבחון אותו.

_ולדברים שאינם קשורים_
* אהבתי את ה.ה. סופרסטאר (ניר, במה חדשה, אתה?) – "יהיה בסדר" ישראלי טיפוסי.
* עברתי על רוב הסיפורים שפורסמו בפורום לפני שאני הצטרפתי אליו. אחד סומן כמועמד לחמישיה הפותחת, ועוד שניים לרשימת ההמתנה. הזדעזעתי מהמון סיפורים אחרים. עוד יש לי המון מה לקרוא. יש איזה "dead line" להצבעה על הסיפורים הטובים ביותר?

וכעת אשלח את ההודעה ואחזור לדיאגרמה שלי… (בדיחה פרטית)

[NY]

את טוענת כי אין דרך אחרת להעביר את המידע, וכי הוא חיוני לאוירת המו"ד של החלק הראשון. אני חולק עליך. כלומר – נראה לי כי האוירה המו"ד שרויה על כל החלק הראשון של הסיפור, וההדגשה שבפירוט תכונותיהם השונות של הגיבורים פשוט אינה נחוצה. לא נראה לי כי היא ממלאת תפקיד כלשהו בסיפור. לדעתי הפתרון הוא פשוט בצמצום המידע הניתן לקורא וחסל.

_לא קשורים:_
1. אני משתמש בבמה חדשה לעתים כמנגנון אחסון סיפורים. איני יודע כמה קראו את סיפורי שם, אך הדבר נוח מאד – במקום לבנות דפי HTML משלי, אני משתמש במנגנון העריכה הנחמד שלהם.
2. אין Deadline, אבל אשמח לפרסום בחירותיך (ואלה של שאר המשתתפים כאן) בהקדם.

[Kipod]

כשקראתי את הסיפור, הקלישאתיות של הפסקאות הראשונות כל כך צרמה לי, עד שכמעט נטשתי את הקריאה. רק בהמשך הבנתי שמדובר בהגזמה מכוונת כדי להביא ליצירת אווירה מסוימת.

[NY]

ועדיין, הפסקאות הנ"ל תופסות, לטעמי, מקום רב מדי. אוירה המו"ד עוברת היטב כבר בפסקה הראשונה, וההדגשה המוקצנת רק מפחיתה מערך אפקט המעבר שלאחר מכן.

[מאת]

תגובות