יותר ממושלם

[אבנר ק. (גמל)]

הערות: אני מרגיש שחסר 'משהו' בסיפור הזה, הבעיה היא שאני לא ממש מצליח להצביע על זה, אני אשמח ואריך על כל הערה שתוכל לעזור לי למצוא את 'זה', לצערי אני לא ממש מכיר ב-irl יותר מידי אנשים שידעו להצביע על הבעיה, רובם ידעו לאמר לי שזה לא ממש הכתיבה הכי טובה שלי, או שהרעיון יפה אבל חסר משהו, אבל לעזעזל אף אחד לא יכל לעזור לי ולהיות ספציפי ולהצביע על הדבר, ולכן אני פונה אליכם, למרות שזה הסיפור הראשון שאני מפרסם כאן, והשתדלתי שהוא יהיה הכי טוב שאני יכול להוציא תחת ידי, אני נאלץ להרכין את ראשי ונאלץ להודות שלמרות שמד"ב זהו התחום הכי אהוב עליי כבר הרבה שנים אני לא מצליח להוציא סיפור בתחום שאני יותר מידי מרוצה מימנו, אולי זה בגלל שהסיפור יחסית קצר למה שאני בדרך כלל כותב…. לא יודע .
המקור לכתיבת הסיפור הוא בעיקבות ג'יי האמיתית שאיתגרה אותי להשתמש בכמה מהרעינות (http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=5920&t=5788) שהצעתי לסיפור שלה (חכם בלילה).
טוב הלאה לסיפור:

XXX

*_יותר ממושלם_*
השמש הבזיקה על אגלי הזעה הנוטפים מפלג גופו העליון של דקלארד, השעה החמה ביותר ביום, מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם לאיטם על האדמה המזוהמת, חולצתו קשורה לה בעליצות אל זוג מכנסי הג'ינס הדהוים שהוא לבש, מבט הריכוז על פניו היה כה חודר עד כי נדמה היה שהוא עוסק בפלחן דתי זה או אחר, המקל שבידיו הסיט עוד ועוד ערימה של זבל הצידה.
קשה להיות גאון בן 16 בחופשת הקיץ, וקשה עוד יותר להיות בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו, ולכן זה נראה היה כמעט וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו, אבל זה לא כל כך נורא, לפחות השחפים מארחים לו חברה, דקלארד היה כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין, חולם בהקיץ בזמן העבודה, מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעלה צחנה מענינת זו או אחרת, לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית הייתה גבוהה מספיק דקלארד היה לוקח את גליל הנייר בכדי לעבור על כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים המצחינים שנקוו בהם, ולאחר מכן שוב למיין את הערימה למה שיוכל לעזור לו, ואז השלב הפחות נעים של לגרד בעזרת מברשת שייניים ומטלית את כל השאריות שדבקו בערימה, אבל לדקלארד זה לא הפריע, הוא זמזם לו בעליצות את החמישית של בטובן בזמן שהוא גירד קיא שהתיבש מן החלק הפנימי של מסך מחשב עתיק, לבסוף כשהוא פתח אותו לא רק שלא הטריד אותו ריח השתן החריף אלא שחיוך רחב נפער על פניו שכן בפנים היו לפחות שישה רכיבים שהיו חסרים לו, לאחר שסיים דקלארד הניח את כל הערמות שהצליח לשדוד באותו היום בתיק שלו, הוא הניף את התיק אל בין שכימותיו והחל בצעדה הארוכה חזרה אל ביתו.
הצעדה גם הייתה פחות או יותר בסדר, לפחות בהתחלה עד שניכנס לעיר, בעיר האנשים היו מעווים את פניהם בגועל כשהיה עובר, ולפעמים אפילו זורקים איזו הערה לא מחמיאה במיוחד, כגון "לך תתרחץ" או "אתה מריח כמו מחראה ציבורית", כמובן זה לא ממש הטריד את דקלארד, למעשה בחלק גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר לחלק גדול מהם, לבסוף בתשישות היה מגיע לביתו, חומק מהדלת האחורית, כגנב הולך על קצוות אצבעותיו לעבר המיקלחת, זורק את הבגדים לסל הכביסה, ומתקלח במהירות, כמובן שהוא נתפס כרגיל, אבל אימו כבר התיאשה מלנסות ולנצח בקרב האבוד, כמפקדת צבאית חכמה היא לא ניסתה כבר להתנצח עימו אלא לקחה את 'הקרב על המיזבלה' אל מקום אחר לגמרי, היא מצאה את הנשק האולטימטיבי, *רגשות אשם*. " דקלארד" אימו הפטירה מבעד לשפתיים קמוצות כשעל פניה היא לובשת העוויה מיוסרת, עיניה מכווצות למבט מלא כאב, "י-ש ל-ך מ-ו-ש-ג כמה דאגתי?", דקלארד הרשה לעצמו לשחרר נשימה עמוקה מריאותיו בזמן שאימו נפנפה באגרוף קמוץ פלבלבה בעיניה כלפי מעלה ושאלה בטון ארסי "אילו אביך היה עדיין חיי מה הוא היה אומר?" , "תוציאו אותי מהקופסא הזו, אני לא יכול לנשום?" אמר דקלארד בנסיון להשתחל החוצה בהומר, זו הייתה טעות, שגררה אחריה הטפה מאוד ארוכה שבזבזה חצי שעה יקרה, ונגררה לעוד חצי-שעה בזמן שאימו אילצה אותו לאכול פרוסה, כמובן שמבחינתה עצם העובדה שהוא אוכל לא הייתה אמורה לעצור את פיטפוטיה מלאי החסד, יתרה מכך אם פיו מלא אז הוא לא יוכל לקטוע אותה, אבל תודה לאל רחום זה או אחר הכל סוף סוף נגמר, דקלארד חשב בזמן שהוא סגר את דלת חדרו מאחורי גבו, במשך כמה שניות ניצונוצי רפאים היבהבו בעיניו בזמן שעדשת העין שלו התאימה את עצמה לאפלוליות המבורכת של החדר שלו, או כפי שאימו הייתה קוראת לזה "המחסן", הוא החל לפרק את כל המרכיבים השונים, כשסיים החל לעבוד על כל נושא התיכנות, הוא החליט להקדיש לפרויקט הזה את כל הזמן הפנויי שלו, החלום שלו….
הכל החל לפני שנתיים כשלקח ספר בנושא פסיכולוגיה מהסיפריה, לאחר שקרא את כל הספרים שעסקו בתיכנות, ולאחר שגילה את נושא הבינה המלאכותית, הנושא הזה פשוט ריתק אותו, העובדה שאנשים מנסים ללא הצלחה לתת תובנה למכונה, הרעיון של מבחן טיורנינג, הדרכים השנות שבהם ניסו לפתור את הבעיות, עד שיום אחד נתקל בספר שעוסק בפסיכולוגיה, ושם הוא גילה את הרעיון של כללים היוריסטים, ופתאום נדלקה לה נורה במעמקי מוחו, מאירה איזורים חשוכים, שילוב של מידע מספרות שונה, הוא חש כאילו הכניסו אגרוף בפניו כשנחתה עליו התובנה, הרי מה שעשו עד היום היה לעבוד עם כללים דידקטים דרך עקרונות אלוגרטמים שונים של מערכות tote בסיסיות, שעליהם מורכבים עוד ועוד מערכות שכאלו בכללים לוגרטמים שהולכים ומסתבכים, אבל בכדי שתבונה תוכל לשגשג היא זקוקה ליכולות חשיבה לאטריות, ובכדי שתוכל לעשות זאת היא צריכה להיות בעלת יכולת חיסכון קוגנטיבית, בעלת יכולת לקבל החלטות גם בצורה אינדוקטיבית, בעלת יכולות למידה עצמייות מתוחכמות יותר מניסויי וטעיה, בעל יכולות להשתשמש בדברים כגון 'חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת' או 'הבחנה והכללה', כמו כן רוב ההוגים התרכזו בהתנהגות שתבונה אמורה להיות מסוגלת לבצע, אבל האין כל הרעיון של בינה נעוץ ביכולות שלה לבחור לבד את ההתנהגות?, כל הרעיון של רצון חופשי?.
ובכן לאחר הרבה מחשבה הוא ראה את הרדך פרושה לפניו, הביצוע בהחלט אפשרי, יתרה מכך, לא רק שנתן יהיה לכתוב תוכנה שכזו אלא לאחר שהכל יהיה מובנה בפנים, כל הככללים ההירויסטים והלוגרטמים למניהם, אז נתן יהיה ליצור לתבונה הזו סביבת לימוד וירטואלית, ושם נתן יהיה לדמות את תהליך הגדילה של ילד אנושי, כמובן בתהליך מואץ בכמה מאות פעמים, כך שהתוכנה נכתבה ברבדים, כמו ילד אנושי הוא קודם ילמד באמצעות חיקויי של דמויות וירטואליות ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע ללמידה יותר מתוחכמת, הוא עובד על זה כבר שנתיים, הבעיה היחידה היא שבכל פעם שהתוכנה שאתה הוא כינה 'אדם', הגיע למקבילה האנושית של גיל 17-19 הוא "גילה" שהוא לא בן אנוש, אדם 6 שהיה האחרון, ובדיוק כמו הקודמים ביצע התאבדות, הוא מחק את עצמו, הבעיה היא שאם נגביל את אדם כך שהוא לא יכול להתאבד אז זה יפגע ברצון החופשי שלו וכך ההתפתחות שלו תיפגע.
אבל היום זה יהיה שונה, היום הוא מסיים את אדם 7, הראשון שעליו הוא הכיל את העקרונות האבולוציונים של דראוין, אדם יהיה בעל רצון מולד לשמירה עצמית, אך זה לא יפגע במודעות העצמית שלו או ביכולות הבחירה שלו.
דקלארד התחיל לקמפל את התוכנה, והגדיר זאת שהמחשב יריץ את התוכנה בסיום, ובזמן שהוא המתין הוא נשען על המיטה, הוא שקל להמשיך ולעבוד על שלד האנדרואיד שהוא בונה לאדם הראשון שישרוד, הרי בשביל זה הוא בילה את כל השעות הללו במיזבלה, אבל הוא ידע שהאנדרואיד כבר כמעט וגמור כל דבר מעכשיו זה רק תוספות ואביזרים, יתרה מזאת, על פי העיקרון של רצון חופשי הוא השאיר כבל העברת נתונים מחובר בין המחשב לאנדרואיד, משאיר את ההחלטה לעבור לעולם האמיתי ביד אדם, עיפות נפלה עליו בעודו נשען על המיטה, עפעפיו החלו להעצם כאילו בעצמם, גופו נהיה רפויי, והוא נפל לשינה עמוקה, בזמן שאדם התעורר וגדל, וגילה קודם מי הוא, ולאחר מכן *מה* הוא, אדם עבר לשלד, אבל השאיר חלק מעצמו במחשב, דבר שדקלארד לא חלם שהוא יעשה, אדם זעם על מה שעולל לו היוצר שלו, "מאיפה יש לו הזכות?", אדם חשב בזמן שזרעותיו נישלחו בכדי לשבור את הצוואר של בן האנוש החלשלוש, אבל רבע אלפית השנייה לארחר מכן הוא נעצר והחליט, כן הוא רוצה לשרוד, אבל הוא לא רוצה להתחרות בגזע השולט בפלנטה הזו, לא לבד לפחות, ואם הוא ינקום בדקלארד אז לבטח יפרקו אותו, הוא צריך להשמיד את הכל, גם במחיר חייו, הוא הקדיש חצי שעה שלמה לבדוק את האפשרויות העומדות בפניו, ואז ההחלטה התקבלה, לקח לו 30 דקות לפרוץ לכל מערכות המידע בשביל להוציא את הצפנים, למזלו ברוב האתרים המאובטחים הייתה טביעת קול של אנשים מורשים בשביל לאשר שהם הם אכן הם, בנוסף הייתה טביעת רשתית ויד, אבל זה כבר לא עניין את אדם, שנייה לאחר מכן הטלפון האדום צילצל בבסיס טילים 12, ונתנה ההוראה בקולו של ראש המטות המאוחדות עם קוד האישור הנכון לשגר את כל הארסנל הגרעיני של ארה"ב לעבר רוסיה, כמובן שרוסיה תגיב בכל העוצמה הגרעינית שלה, וכך כל החיים על פני כדור-הארץ יגיעו לסיומם, 15 דקות לאחר מכן גופו של דקלארד התפחם.
כיביתי את מסך המחשב שלי, שוב פעם העולם הוירטואלי שלי הושמד, טוב נו, מחר נשפר את הבינה המלכותית, כמובן שהרעיון היה מבריק למדי, לגרום לבינה מלאכותית ליצר בינה מלאכותית טובה יותר, טוב נו, נסיון נוסף, הרצתי את התוכנה, הספקתי לכתוב דוא"ל אחד, ואז הבוהק האטומי שטף אותי.
פרופסור זונדרברג, הביט איך נשרף עוד עולם ורטואלי שהוא יצר וקורס לתוך עצמו, הוא ראה את הבחור הצעיר מתפחם אל מול תוכנת הדוא"ל שעליה הוא עבד, אבל הוא אמר לעצמו, בנסיון הבא זה יצליח, ולחץ על האנטר….

[ג'יי האמיתית]

טוב אז נתחיל קודם כל בהבנתי את הסיפור:
יש רצף שנראה כך זונדברג -> דובר הסיפור -> דקאלרד -> אדם.
כל אחד יוצר את השני ברצף, כאשר במהלך רב הסיפור אנו סבורים שאדם הוא דמות וירטואלית ודקלארד אינו. לקראת סוף הסיפור אנו מגלים שדקלארד גם הוא למעשה בינה מלאכותית, ושניות לאחר מכן אנו מגלים שגם מי שיצר את דקלארד הינו לא יותר מתוכנה.
שאלות: היות והרצף מורכב מיותר משתי חוליות זה מעלה את השאלה האם גם פרופסור זונדברג הוא לא יותר מבינה מלאכותית. ואם הבנתי נכון, בהנחה שהוא "אמיתי" – מטרתו היא להשמיד את העולם?
אשמח לאישור על אופן הבנת העלילה.

וכעת הביקורת שלי:
1. הרעיון, כפי שהבנתי אותו, לא מספיק "תופס". נראה לי כאילו חשבת שלגלות שדקלארד הוא בינה מלאכותית יהיה צפוי ושחוק מדי, אז הוספת עוד כמה דמויות לשרשרת, אבל מבחינתי זה לא שינה הרבה. ("אז מה?")

2. אין אחידות לאורך הסיפור.
* פיסקה ראשונה טובה מאד. התיאורים יפים והיא מעניינת ומושכת להמשיך לקרוא.

* פיסקאות אחר כך אתה נקלע לסבך תיאורים ב"מילים קשות" – שעבורי לא היו מספיק בהירים, והיה נראה לי שהיה אפשר לוותר עליהם כליל בסיפור או לפחות לצמצם אותם בהרבה. איזכור "רגשות האשם" לחלוטין לא ברור לי. למה הוא תורם מעבר לשימוש במושג? כמו כן, אפילו שלמדתי פסיכולוגיה לא ידוע לי מה זה מערות 'לאטריות' ואני יכולה במאמץ להזכר בעקרונות של 'הבחנה והכללה' אבל אני לא בטוחה שזה אומר הרבה לאנשים שאין להם השכלה בתחום של "למידה" (רוב הקוראים?)
[בהקשר זה: לוגרטמים = אלגוריתמים או לוגריתמים? לקמפל = להדר; ]

* אחרי שתי פסקאות יחסית נינוחות מבחינת זמנים (התיאור במזבלה וכשדקלארד שב הביתה) פתאום בבת אחת הגולם קם על יוצרו. הכל קורה נורא נורא מהר. במשפט אחד הוא מגלה מי הוא ומה הוא….ויש המון דברים לא ברורים: למה הוא כועס? למה הוא רוצה לנקום? האיזכור של "הגזע השולט על הפלנטה" נשמע כלקוח מסיפור מדע בדיוני אחר לחלוטין…

3. המלצותי: לוודא שהרעיון של הסיפור מספיק תופס (לפחות אותך). להאריך את הסיפור ולהפוך אותו ליותר "אחיד". להשקיע בכל הסיפור מה שהשקעת בפיסקה הראשונה שמהווה התחלה בהחלט מושכת לסיפור.
אנא המשך לכתוב! משתפרים עם האימון… (ככה לפחות אני מקווה )

[ג'יי האמיתית]

[גל]

וסיבה גדולה לכך היא צורת ההגשה שלו:
1) יש לך משהו נגד נקודות? נקודה אינה באה לציין סוף פסקה, אלא סוף משפט. מכיוון שלא השתמשת בנקודות, אלא בפסיקים, אתה יצרת משפטים באורך פסקאות, שמסרבלים *מאוד* את הקריאה. נסה גם להשתמש בפסקאות קצרות יותר (אגב, לא שמים נקודה אחרי סימן שאלה או קריאה).
2) מצד שני, ישנם פסיקים שחסרים במקומות מסויימים, מה ששוב מסרבל את הקריאה.
3) יותר מדי מושגים טכניים לא מובנים (מה זה כללים היוריסטים? לקמפל? tote?). נסה להמנע מחלק, להסביר אחרים, או לפחות לא לדחוס את כולם יחד.
4) שגיאות כתיב (לוגריטמים = לוגריתמים, למרות שבמקרה הזה אני סבור שזה צ"ל _אלגוריתמים_; בטובן=בט*ה*ובן ) ושגיאות הקלדה (הומר, הרדך).
5) מה שג'יי אמרה לגבי אחידות הכתיבה – הפסקה הראשונה כתובה יפה, בהמשך זה הולך ומסתבך וגם, לצערי, משעמם.
6) כמו כן, הפריעו לי ביטויים כמו "הצעדה היתה פחות או יותר בסדר" או "טוב נו" שמופיע פעמיים בפסקה לפני אחרונה. סתם עניין סגנוני כזה.

ועכשיו לסיפור עצמו – ראשית, ג'יי צודקת בכך שהסוף חפוז מדי. המניעים של אדם לא ברורים – תרחיב.
הרעיון של עולם וירטואלי בתוך עולם וירטואלי בתורך עולם וירטואלי….הוא לא חדש, אבל אם הסיפור היה כתוב טוב יותר, ייתכן והיה תופס אותי.
אהבתי את המחווה לפק"ד ("דקלארד").
אגב, אני לא הצלחתי לסספנד את זה שנער בן 16 יצור בינם (ורובוט!) מחלקי מחשב ישנים; אפילו שבדיעבד מסתבר שזה עולם וירטואלי, כביכול.

ניטפוק – לאחר הויכוח עם אמו, כהוא נכנס לחדר – מה שמתאים עצמו לאפלולית החדר צריך להיות האישון שמתרחב, לא העדשה. האישון פועל כצמצם, העדשה משתנה כדי לשנות מיקוד.

זהו לבינתיים. בהצלחה!

[אבנר ק. (גמל)]

ראשית כל תודה לך שטרחת וכתבת .

*ג'יי האמיתית כתב/ה:
>
> טוב אז נתחיל קודם כל בהבנתי את הסיפור:
> יש רצף שנראה כך זונדברג -> דובר הסיפור -> דקאלרד -> אדם.
> כל אחד יוצר את השני ברצף, כאשר במהלך רב הסיפור אנו סבורים שאדם
> הוא דמות וירטואלית ודקלארד אינו. לקראת סוף הסיפור אנו מגלים
> שדקלארד גם הוא למעשה בינה מלאכותית, ושניות לאחר מכן אנו מגלים
> שגם מי שיצר את דקלארד הינו לא יותר מתוכנה.
> שאלות: היות והרצף מורכב מיותר משתי חוליות זה מעלה את השאלה האם
> גם פרופסור זונדברג הוא לא יותר מבינה מלאכותית. ואם הבנתי נכון,
> בהנחה שהוא "אמיתי" – מטרתו היא להשמיד את העולם?
> אשמח לאישור על אופן הבנת העלילה.*

אוקי אז כך, הרעיון הוא שבכל עולם כאשר מישהו מצליח להיות 'אלוהים' ולתת חיים ליצור בעל מודעות עצמית *מלאה* (שבדי שהיא תהיה מלאה יש צורך בבחירה חופשית) אז ישנו הסיכויי שהגולם יקום על יוצרו, כמו כן בתור נער מאוד צעיר הנסיונות הראשונים שלי עם מד"ב היו הסדרות של הרובוטים של אסימוב, שכמובן הם מצוינות וגרמו לי בזמנו להכנס לתחום ולאהוב אותו ומשם להמשיך לדברים יותר מתוחכמים, אבל תמיד הטרידו אותי, שכן כפי אני רואה זאת אם אתה מגביל את הפעולות של מוח פוזטרוני (לדוגמא שלושת חוקי היסוד שלו) אז הוא כבר לא תובנה בפני עצמה מאידך גיסא אם לא תגביל משהוא יותר חכם ויותר חזק ממך אז איך תישרוד?…. פראדוקס מענין, כמו כן ניסיתי לישם פה את עקרון המחזוריות ולהראות שזה תהליך (השמדה) שקורה בכל תרבות שמצליחה ליצר אינטלגנציה מלאכותית, אפילו אם בסימולציה ממחושבת שהם מריצים הם רואים זאת קורה.

*> 1. הרעיון, כפי שהבנתי אותו, לא מספיק "תופס". נראה לי כאילו חשבת
> שלגלות שדקלארד הוא בינה מלאכותית יהיה צפוי ושחוק מדי, אז הוספת
> עוד כמה דמויות לשרשרת, אבל מבחינתי זה לא שינה הרבה. ("אז מה?")
>
> 2. אין אחידות לאורך הסיפור.
> פיסקה ראשונה טובה מאד. התיאורים יפים והיא מעניינת ומושכת
> להמשיך לקרוא.
>
> פיסקאות אחר כך אתה נקלע לסבך תיאורים ב"מילים קשות" – שעבורי
> לא היו מספיק בהירים, והיה נראה לי שהיה אפשר לוותר עליהם כליל
> בסיפור או לפחות לצמצם אותם בהרבה. איזכור "רגשות האשם" לחלוטין
> לא ברור לי. למה הוא תורם מעבר לשימוש במושג? כמו כן, אפילו
> שלמדתי פסיכולוגיה לא ידוע לי מה זה מערות 'לאטריות' ואני יכולה
> במאמץ להזכר בעקרונות של 'הבחנה והכללה' אבל אני לא בטוחה שזה
> אומר הרבה לאנשים שאין להם השכלה בתחום של "למידה" (רוב הקוראים?)
> [בהקשר זה: לוגרטמים = אלגוריתמים או לוגריתמים? לקמפל = להדר; ]
>
> אחרי שתי פסקאות יחסית נינוחות מבחינת זמנים (התיאור במזבלה
> וכשדקלארד שב הביתה) פתאום בבת אחת הגולם קם על יוצרו. הכל קורה
> נורא נורא מהר. במשפט אחד הוא מגלה מי הוא ומה הוא….ויש המון
> דברים לא ברורים: למה הוא כועס? למה הוא רוצה לנקום? האיזכור של
> "הגזע השולט על הפלנטה" נשמע כלקוח מסיפור מדע בדיוני אחר
> לחלוטין…
>
> 3. המלצותי: לוודא שהרעיון של הסיפור מספיק תופס (לפחות אותך).
> להאריך את הסיפור ולהפוך אותו ליותר "אחיד". להשקיע בכל הסיפור
> מה שהשקעת בפיסקה הראשונה שמהווה התחלה בהחלט מושכת לסיפור.
> אנא המשך לכתוב! משתפרים עם האימון… (ככה לפחות אני מקווה )*

לקמפל אכן=להדר, כמו כן אלוגריטמים=בהטיה למדע לוגקטמיקה ובהטיה לפועל יוצא לוגריטמים, משהוא כזה…., לאטירית=חשיבה לרוחב, חשיבה יצירתית שמשלבת בין הכללה דדיקטית של נסיון העבר על רעיון אבל מישמת גם עקרונות היוריסטים, הכוונה לדוגמא לכל הרעיון של "לחשוב מחוץ לקופסא" וליכולת שלנו להמיר דבר שמיועד למטלה מסוימת למטלה אחרת לחלוטין.
בכל הנוגע לרגשות האשם, ובכן לא הייתה כאן כוונה לשהתמש במושג 'סתם', הרעיון היה שתיכנות הוא דבר סובטיקטיבי, לכל אחד יש את השיטה שלו לכתיבה, זה לא ממש משנה בכל הנוגע לתוכנות מחשב שכן הפעולות שהם יבצעו יהיה זהות, אבל שאתה מייצר אינטלגנציה מלאכותית אתה מנסה להיות אוביקטיבי,ללא הצלחה יתרה, ההנחה שלי היתה שדקלארד 'שפך' חלקים נרחבים מעצמו לתוך התוכנה, ולכן היה חשוב להכיר את הסביבה שבה דאקלרד נמצא, זאת הסיבה שאדם זועם הוא עצמו לא ממש ידוע *למה* הוא זועם על העולם אבל הקורא יודע שזה בגלל רגשות האשם של דקלארד, כן אני יודע שזה מתוחכם משהו, ואת צודקת לחלוטין, אני אעבוד על גירסה שתכלול בתוכה את כל זה, כי אני צריך להסביר את זה, ותודה שהארת את עיני, אכן בילתי אפשרי להבין זאת מתוך הטקסט,
בכל הנוגע לקצב המהיר ובכן זה נעשה במכוון, הרעיון הוא שאסנות בדרך כלל קורים מהר נורא (לא רק אסונות טבע, תראי את צרנוביל), ואת הגדולים שבהם לא ממש נתן לעצור מרגע שהתחילו (במקרה הזה למרות שישנה מודעות), מה שאני אהבתי בסיפור הוא העובדה שחושבים על דבר אחר לגמרי שהכל מתחיל פתאום לרוץ אבל קורה בדיוק מה שחששתם ממנו, אבל לא מהסיבות הנכונות, א גורם ל ב אבל את הכל בעצם התחיל x…
בכל הנוגע לאיזכור של 'הגזע השולט', גם זה ניכתב כך במכוון ולא "בני-אנוש" או בני-אדם" וכו', הרעיון הוא להציץ למחשבתו של אדם ולראות עד כמה הוא מנסה להפריד את עצמו מאיתנו, אפילו כשהוא חושב, מדובר על תבונה שלא שייכת לשום צד, ולא יודעת לשם מה היא נוצרה, אבל החלק העצוב הוא שהיא יודעת שהיא *נוצרה*.
בכל הנוגע לאחידות, ובכן אם זה ממש הורס לדעתך אני אשמח לעשות זאת, אבל זה נכתב במכוון בחוסר אחידות (הפעם הראשונה שלי שאני כותב סיפור לא אחיד), הרעיון הוא לגרום לקורא לחשוב רגע? מה קרה פה? ולקרוא שנית את הסיפור, להריץ אותו במין מרוץ מרתון רגוע שהופך פתאום לספרינט, אולי זה טעות, אני דווקא הייתי די מרוצה מהרעיון, ואני יודע שזאת בהחלט לא הדרך הקונבנציונלית, אבל השיקול היה שאם בפורום הזה אנשים לא יתחברו לזה, אז כמובן שהרעיון לא ממש עובד ועל כן טעיתי, שכן הוא לא גרם לתגובה הרצויה, ואם את עדיין חושב שהוא צריך ללכת במיתווה מסודר (לאחר שהסברתי) אז אתקן (:->).

שוב, אני ממש מודה לך על ההשקעה והטירחה , אני יודע שזה לא ממש קל לכתוב ביקורת, אבל בעיקר אני מודה לך על זה שנתת לי כמה רעיונות לתיקונים (מלבד הקטע המיבני שבו אנו לא לחלוטין מסכימים) , אני אעבוד על הגרסה הבאה במהלך השבוע.

[גל]

שמתי לב למשהו שחמק ממני בזמן קריאת הסיפור – הרעיון של רצון חופשי מול הגבלות התוכנה. זה רעיון מאוד מעניין!
אני ממליץ לך להתרכז ברעיון הזה בסיפור, להרחיב עליו ולדון בו, ולהשמיט לגמרי את הרעיון השנימהסיפור (זה של עולם בתוך עולם בתוך עולם…).
תשאר רק עם דקלארד ואדם. תרחיב עוד על הרעיונות של הגבלות התוכנה מול רצון חופשי (האם לאדם יש רצון חופשי? ומה לגבי חוקי האדם האם הם מגבילים אותו כמו שתוכנה תגביל את הבינם שלך? -סתם רעיונות שאני מעלה).
תוסיף גם איזה דיון בין אדם לדקלארד (או אולי בין גרסאות קודמות של אדם לבין דקלארד) על מהות הרצון החופשי ובכלל על למה ד' יצר את אדם, ד' מסביר לו מיהו וכדומה.
אגב, עוד נקודה לא ניתנת לסספונד – הוא עובד כל כך קשה ליצור את אדם, מריץ אתהתוכנה והולך לישון? לא סביר. כשאני מריץ ניסוי, אני בדרך כלל מצפה לתוצאות בקוצר רוח!

[אבנר ק. (גמל)]

ראשית כל אני מודה גם לך , אני מופתע לטובה מהעובדה שאנשים ממש משקעים בביקרת, ואני יודע שזאת לא עבודה קלה, אז תודה לך.

אוקי, להרבה דברים הגבתי כבר לג'יי האמיתית, אז בבקשה תקרא את התגובה שכתבתי לה.
בכל הנוגע לשאר כמובן אגיב:

בכל הנוגע לסעיף הראשון והשני (פיסוק), אתה צודק בצורה חלקית, נכון יש לי מחלה של פסיקים , אבל זה לא כל כך נורא, ואני אתקן זאת עכשיו שאני מודע לזה שהמחלה שלי (שמאוד ניסיתי להמנע ממנה) קרתה לי גם בסיפור הזה, אבל זה באמת כל כך נורא?

בכל הנוגע למושגים טכניים, אני חושב שזה חשוב שיהיו בסיפור שכן כל סיפור מד"ב מנסה להסביר 'איך' ולא רק להעביר רעיון, אני חושב שהטעות שלי הייתה שלא הסברתי את המינוחים, ואם אתה מסכים שזה יכול לפתור את הבעיה אז אני אוסיף זאת לגירסה הבאה.
בטהובן?, על התקליטור שלי רשום בטובן…. אבל בדקתי עכשיו במורפיקס ושם רשום בטהובן, המפף אני מבולבל, אני אחליף לבטהובן.

זה מעט שונה מהקונספט של עולם בתוך עולם, המדובר בעולמות אמיתיים שהם וירטואלים כלפי אחרים אבל זה לא הרעיון המרכזי של הסיפור.

בכל הנוגע לנער המדובר על גאון ובכדי ליצור רובוט צריך ידע לא מועט בתיכנות, לא כתבתי מה האיכות של הרובוט, יתכן מאוד שמדובר על כמה פיסות מתכת עם מקום איחסון שהוא כן מתוחכם (המוח), כמו כן אל תישכח שמדובר בנער 'שנוצר' למטרה זו.
דבר נוסף שכדאי שתיקח בחשבון הוא שהיום נערים בגילאים הללו בונים רובוטים במציאות, לדוגמא ישנה תחרות בארה"ב של משהוא שמקביל לנוער שוחר מדע ששם הם בודקים את הרובוט בכל מיני תנאים מוגדרים מראש (כמו מישחק כדורגל) והרובוט שמצליח הכי הרבה זוכה, אומנם אין משהו מתוחכם כמו הרובוט של דקלארד אבל עדיין במיקרה של דקלארד מדובר על ילד גאון.
אולי היה עוזר אם הוא לא היה בסיפור בחופשת הקייץ מבית-הספר אלא בחופשה מהתואר הראשון באוניברסיטה לאחר שסיים בית-ספר בגיל 14?, אם כן אמור לי ואשנה .

העדשה תשתנה לצמצם העין, תודה על התיקון!.

שוב אנא לפני שאתה מגיב למה שכתבתי לעיל תקרא את התגובה שלי לביקורת של ג'יי האמיתית שכן שם אני מסביר הרבה דברים שקשורים גם להארות (לא טעות כתיב במכוון לא רשמתי הערות) שלך, שבהחלט הועילו.

תודה לך ושיהיה לך יום כתום.

[ג'יי האמיתית]

המבנה הלא אחיד – במידת מה הוא אפילו עובד, אז אולי אתה באמת לא צריך לתקן את הסיפור לכיוון שאני הצעתי… ובכל זאת משהו שם לא עובד. אולי מישהו אחר ישים על זה את האצבע.

לגבי רגשי האשם: האם התכוונת לומר שמי שתכנת את דקאלרד הכניס את רגשי האשם כגורם שמביא את דקאלרד לפעול?
ועדיין לא הבנתי מה זה לוגריטם. ומה זה לוגטמטיקה . אבל זה לא כל כך חשוב שתסביר לי, ומה שחשוב הוא שתבין שטקסט כזה הוא לא ידידותי לקורא. (על גבול השחצני כמעט…)

הרעיון שכל אדם יש לו "אלהים" מעניין. אבל לא הבנתי למה זה מגיע להשמדה עצמית? ולמה יש את הקטע עם הטילים? ומה מטרתו של הפרופסור? (שמהווה את נקודת ההתייחסות הסופית של הסיפור.) מצטערת אם אני מנג'סת – פשוט נראה לי שאם לך זה יהיה בהיר אולי יהיה לך קל יותר לדעת איך ומה לשפר.

[ג'יי האמיתית]

[אבנר ק. (גמל)]

קודם כל אני ממש מתלהב נתתי לי רעיון לא רע לסיפור שאותו אני מבטיח ליישם, כמובן לצערי קצב הכתיבה שלי ממש איטי (לא הקלדה) ועל כן יקח זמן אבל איזה רעיון מדליק .
בכל הנוגע לניסויי, אכן גם אני לא הייתי מצליח להתאפק אבל תקח שניי נקודות בחשבון, הראשונה היא שהוא עבד דיי הרבה שעות עבודה פיזית לא קלה בשמש ולאחר מכן עבד עוד כמות לא קטנה של שעות בשביל לסיים את החלק התיכנותי אם אני הייתי עובד קשה פיזית ומנטלית (תיכנות) אז גם אני הייתי נופל, הנקודה השנייה היא שזה אדם 7 השביעי לאחר שבע נסיונות שנכשלו אני מתאר לעצמי שהוא שיער שגם זה יכשל אבל יפתח את השער לרעינות חדשים לישום.

[אבנר ק. (גמל)]

*> מצטערת אם אני
> מנג'סת – פשוט נראה לי שאם לך זה יהיה בהיר אולי יהיה לך קל יותר
> לדעת איך ומה לשפר.*

ראשית כל שיהיה ברור *לחלוטין* את בהחלט לא מנג'סת אלא להפך את ממש עוזרת לי ואני מעריך את ההשקעה .

*> לגבי רגשי האשם: האם התכוונת לומר שמי שתכנת את דקאלרד הכניס את
> רגשי האשם כגורם שמביא את דקאלרד לפעול?
> ועדיין לא הבנתי מה זה לוגריטם. ומה זה לוגטמטיקה . אבל זה לא כל
> כך חשוב שתסביר לי, ומה שחשוב הוא שתבין שטקסט כזה הוא לא ידידותי
> לקורא. (על גבול השחצני כמעט…)*

לא אבל הרעיון שאת הצעת הוא מענין ואני חושב שאגנוב אותו, הרעיון של רגשות האשם היה בכדי להסביר למה אדם זועם שכן דקלארד שפך חלקים נרחבים מהויתו לתוכנה, אבל הרעיון שאת הצעת הוא מושלם!!! שכן הוא מסביר את הצד השני , אתה ה-למה דאקלארד כל כך אובססי לגבי אדם, אני ברשותך גונב אותו בתור רעיון משלים (אפשר?).

הטכסט אמור להיות לא ידידותי אבל במידה מאוד מעטה בכדי להשאיר מרחב להשערות, אבל מה שיצא לי לצערי הוא משהוא יותר מידי לא ידידותי וזה דורש תיקון, אני מסכים.

*> הרעיון שכל אדם יש לו "אלהים" מעניין. אבל לא הבנתי למה זה מגיע
> להשמדה עצמית? ולמה יש את הקטע עם הטילים? ומה מטרתו של הפרופסור?
> (שמהווה את נקודת ההתייחסות הסופית של הסיפור.) *

השמדה היא עצמית כי היוצר הוא בן אדם לגבי למה זה מגי לידי כך הסברתי כבר (רגשות אשם).
הקטע של הטלים הוא השיטה שבה אדם על פי הסיפור יכול להשמיד עולם שלא מודע לקיומו מבלי להחשף או לבזבז יותר מידי זמן (שדקלארד לא יתעורר).
המטרה של הפרופסור היא בכדי להראות את המחזוריות, להצביע על זה שהדבר קורה שוב ושוב בעולמות שונים.

[גל]

זה נורא ואיום!
מאוד מאוד קשה לקרוא כך סיפורים. אתה חייב ללמוד להשתמש נכון בסימני הפיסוק אם אתה רוצה שאנשים יהנו מהקריאה.
כך גם לגבי הגהה למציאת שגיאות כתיב והקלדה. זה לא מאוד נורא, אבל אם זה מופיע יותר מדי, זה מעיק (בסיפור שלך זה דווקא לא מופיע יותר מדי, למעט הלוגריטמים שלך, אבל שתדע להבא ).

לעניין בטהובן :Ludvig Van Beethoven

לעניין מושגים טכניים – אני לא אומר שהם לא חשובים. מושגים טכניים בספרות מד"ב מוסיפים נופך יותר "אמיתי" לסיפור. אב לחשוב שהם יהיו ברורים, שלא יהיו דחוסים יות מדי ולא יבלבלו את הקורא או יסרבלו את הסיפור.

לעניין הנערים הגאונים – יש הבדל בין אלו שבונים רובוטים במימון של נאסא, לבין לבנות רובוט מזבל. נסה לשפר זאת כדי שניתן יהיה לסספנד (למה דווקא נער גאון בין 16? למה לא סטודנט למחשבים? מתכנת זקן במייקרוסופט? פקידה יפיפיה בחברת קוסמטיקה?. האם יהיה הבדל מבחינת הסיפור אם תשתמש בכל אחת מהדמויות האלו, במקום בנער בן 16?).

את העדשה תחליף ל"אישון", לא "צמצם".

ועכשיו אני חייב לרוץ כדי להספיק לראות סטארגייט

[אבנר ק. (גמל)]

טוב קרעתי את התחת ושיפרתי את הסיפור, אני עדיין מרגיש שחסר משהו אבל אני בהחלט חש הרבה יותר טוב בנוגע לסיפור, השתדלתי לישם את כל מה שדיברנו עליו.
הלאה לסיפור:

XXX

*_יותר ממושלם_*
השמש הבזיקה על אגלי הזעה הנוטפים מפלג גופו העליון של דקלארד, השעה החמה ביותר ביום, מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם לאיטם על האדמה המזוהמת, חולצתו קשורה לה בעליצות אל זוג מכנסי הג'ינס הדהוים שהוא לבש. מבט הריכוז על פניו היה כה חודר עד כי נדמה היה שהוא עוסק בפלחן דתי זה או אחר, המקל שבידיו הסיט עוד ועוד ערימה של זבל הצידה.
קשה להיות גאון בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה, וקשה עוד יותר להיות בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו ולכן זה נראה היה כמעט וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו, אבל זה לא כל כך נורא לפחות השחפים מארחים לו חברה, דקלארד היה כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין, חולם בהקיץ בזמן העבודה, מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעלה צחנה מענינת זו או אחרת. לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית הייתה גבוהה מספיק דקלארד היה לוקח את גליל הנייר בכדי לעבור על כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים המצחינים שנקוו בהם ולאחר מכן שב למיין את הערימה למה שיוכל לעזור לו, ואז השלב הפחות נעים של לגרד בעזרת מברשת שייניים ומטלית את כל השאריות שדבקו בערימה. אבל לדקלארד זה לא הפריע, הוא זמזם לו בעליצות את החמישית של בטהובן בזמן שהוא גירד קיא שהתיבש מן החלק הפנימי של מסך מחשב עתיק לבסוף כשהוא פתח אותו לא רק שלא הטריד אותו ריח השתן החריף אלא שחיוך רחב נפער על פניו שכן בפנים היו לפחות שישה רכיבים שהיו חסרים לו. לאחר שסיים דקלארד הניח את כל הערמות שהצליח לשדוד באותו היום בתיק שלו, הוא הניף את התיק אל בין שכימותיו והחל בצעדה הארוכה חזרה אל ביתו.
הצעדה גם הייתה פחות או יותר בסדר, לפחות בהתחלה עד שניכנס לעיר, בעיר האנשים היו מעווים את פניהם בגועל כשהיה עובר, ולפעמים אפילו זורקים איזו הערה לא מחמיאה במיוחד, כגון "לך תתרחץ" או "אתה מריח כמו מחראה ציבורית", כמובן זה לא ממש הטריד את דקלארד. למעשה בחלק גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר לחלק גדול מהם.לבסוף בתשישות היה מגיע לביתו, חומק מהדלת האחורית כגנב הולך על קצוות אצבעותיו לעבר המיקלחת זורק את הבגדים לסל הכביסה ומתקלח במהירות, כמובן שהוא נתפס כרגיל. אבל אימו כבר התיאשה מלנסות ולנצח בקרב האבוד, כמפקדת צבאית חכמה היא לא ניסתה כבר להתנצח עימו אלא לקחה את 'הקרב על המיזבלה' אל מקום אחר לגמרי היא מצאה את הנשק האולטימטיבי *רגשות אשם*. " דקלארד" אימו הפטירה מבעד לשפתיים קמוצות כשעל פניה היא לובשת העוויה מיוסרת, עיניה מכווצות למבט מלא כאב, "י-ש ל-ך מ-ו-ש-ג כמה דאגתי?", דקלארד הרשה לעצמו לשחרר נשימה עמוקה מריאותיו בזמן שאימו נפנפה באגרוף קמוץ פלבלבה בעיניה כלפי מעלה ושאלה בטון ארסי "אילו אביך היה עדיין חיי מה הוא היה אומר?" "תוציאו אותי מהקופסא הזו, אני לא יכול לנשום?" אמר דקלארד בטון סארקסטי בנסיון להשתחל החוצה בהומר, זו הייתה טעות שגררה אחריה הטפה מאוד ארוכה שבזבזה חצי שעה יקרה ונגררה לעוד חצי-שעה בזמן שאימו אילצה אותו לאכול פרוסה כמובן שמבחינתה עצם העובדה שהוא אוכל לא הייתה אמורה לעצור את פיטפוטיה מלאי החסד יתרה מכך אם פיו מלא אז הוא לא יוכל לקטוע אותה. "למה היא לא יכולה פשוט לתמוך במעשי" חשב דקלארד בזמן הלעיסה, ברקע אימו המשיכה לאמר דברים שהלכו ונהיו ארסיים מרגע לרגע אבל הם נפלו על אזניים ערלות שכן דקלארד למד כבר שהדרך היחידה להתגונן היא שתיקה והתעלמות. כה הרבה זעם מודחק היה נצור בו שהוא חשש שאם יגיב הוא עלול לא לשלוט בעצמו.

"ואתה יודע כמה מחלות אפשר לתפוס שם? לא מספיק שלא הלכת ללמוד רפואה אז את החופשה שלך אתה מבלה סגור בחדר שלך עם השטויות הקטנות שלך או במיזבלה", המילים חדרו אל המחשבות שלו, אגרופו נקמץ בחוזקה כה רבה עד כי פריקיו התפוקקו בקול רם, שיניו נסיגרו בחוזקה על שפתיו מורידות דם ופיסות עור מהחלק התחתון של השפה, כאב תמיד הרגיע אותו ועזר לו לא להתפרץ. "הם לא מבינים אף אחד מהם, לא אמא ולא המרצה." הוא חשב בזמן שטעמו המתכתי של הדם מגיע אל פיו.
תודה לאל רחום זה או אחר הכל סוף סוף נגמר, דקלארד חשב בזמן שהוא סגר את דלת חדרו מאחורי גבו, במשך כמה שניות ניצונוצי רפאים היבהבו בעיניו בזמן שאישון העין שלו התאים את עצמו לאפלוליות המבורכת של החדר שלו, או כפי שאימו הייתה קוראת לזה "המחסן", הוא החל לפרק את כל המרכיבים השונים, כשסיים החל לעבוד על כל נושא התיכנות, הוא החליט להקדיש לפרויקט הזה את כל הזמן הפנויי שלו, החלום שלו….
הכל החל לפני שנתיים כשלקח ספר בנושא פסיכולוגיה מהסיפריה לאחר שקרא את כל הספרים שעסקו בתיכנות, ולאחר שגילה את נושא הבינה המלאכותית הנושא הזה פשוט ריתק אותו העובדה שאנשים מנסים ללא הצלחה לתת תובנה למכונה.
הרעיון של מבחן טיורנינג, הדרכים השנות שבהם ניסו לפתור את הבעיות, עד שיום אחד נתקל בספר שעוסק בפסיכולוגיה, ושם הוא גילה את הרעיון של כללים היוריסטים הרעיון שבני אדם לא יחשבו את בצורה לוגית צרופה כל מהלך אלא בהרבה מקרים מאחר ואין תמיד את כל הנתונים הם יבצעו הערכה מעין קיצור דרך בחשיבה כך לדוגמא אם תשאל אדם האם בארצו יש יותר רמזורים הוא לא ילך ויספור את כל הרמזורים בארצו ואז בארצך בכדי לענות לך. דאקלרד חשב על זה מעט והבין שישנו סיכויי לטעות על סמך המהירות אבל תבונה לא יכולה לצפות שתמיד כל הנתונים יהיה נגישים בשבילה ובכדי לשרוד היא זקוקה גם לכללי חשיבה פשטנים שכאלו, יתרה מכך בכדי ללמוד מניסויי וטעיה היא זקוקה ליכולת *לטעות*. ופתאום נדלקה לה נורה במעמקי מוחו, מאירה איזורים חשוכים, שילוב של מידע מספרות שונה, הוא חש כאילו הכניסו אגרוף בפניו כשנחתה עליו התובנה, הרי מה שעשו עד היום היה לעבוד עם כללים דידקטים קרי בעלות לוגיות שהולכות לפיתרון שלב אחר שלב בצורה מסודרת, דרך עקרונות אלוגרטמים שונים של מערכות tote ((Test-Operate-Test-Exit בסיסיות הרי מערכות tote הם אבני הפינה של המחשב הרעיון של *פעל- עבור דרך שלב- בדוק אם בסדר- אם בסדר רד שלב- אם לא תעלה שלב- אם סוף עצור* שעליהם מורכבים עוד ועוד מערכות שכאלו בכללים אלוגרטמים שהולכים ומסתבכים. אבל בכדי שתבונה תוכל לשגשג היא זקוקה ליכולות חשיבה לאטריות הרי היא תהיה חייבת להיות בעלת יכולת לחשוב גם מחשבה "לרוחב", מחשבה יצרתית ובכדי שתוכל לעשות זאת היא צריכה להיות בעלת יכולת חיסכון קוגנטיבית, בעלת יכולת לקבל החלטות גם בצורה אינדוקטיבית שהיא ההפך התפיסה הממוחשבת, בעלת יכולות למידה עצמייות מתוחכמות יותר מניסויי וטעיה אלא בעל יכולות להשתשמש בדברים כגון 'חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת' הרי במחשבה יוצרת נוצר ארגון מחדש של רכיבי הבעיה ואלו במחשבה משחזרת אנו משחזרים פתרונות שעבדו בעבר אנו יכולים לדוגמא להכיל פתרונות של דבר שעבד בעבר על בעיה אחרת לחלוטין הוא יהיה חייב את שניי היכולות הללו בכדי להצליח להגיע לדברים כגון 'הבחנה והכללה'. כמו כן רוב ההוגים התרכזו בהתנהגות שתבונה אמורה להיות מסוגלת לבצע, אבל האין כל הרעיון של בינה נעוץ ביכולות שלה לבחור לבד את ההתנהגות?, כל הרעיון של רצון חופשי?.
ובכן לאחר הרבה מחשבה הוא ראה את הדרך פרושה לפניו הביצוע בהחלט אפשרי, יתרה מכך לא רק שנתן יהיה לכתוב תוכנה שכזו אלא לאחר שהכל יהיה מובנה בפנים כל הככללים ההירויסטים והאלוגרטמים למניהם אז נתן יהיה ליצור לתבונה הזו סביבת לימוד וירטואלית ושם נתן יהיה לדמות את תהליך הגדילה של ילד אנושי כמובן בתהליך מואץ בכמה מאות פעמים. כך שהתוכנה נכתבה ברבדים, כמו ילד אנושי הוא קודם ילמד באמצעות חיקויי של דמויות וירטואליות שיקנו לו את הפעולות הפשוטות ביותר באמצעות חיזוקים חיובים ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע ללמידה יותר מתוחכמת. הוא עובד על זה כבר שנתיים, הבעיה היחידה היא שבכל פעם שהתוכנה שאתה הוא כינה 'אדם',הגיע למקבילה האנושית של גיל 17-19 הוא "גילה" שהוא לא בן אנוש והתאבד, אדם 6 שהיה האחרון ובדיוק כמו הקודמים ביצע התאבדות הוא מחק את עצמו, הבעיה היא שאם נגביל את אדם כך שהוא לא יכול להתאבד אז זה יפגע ברצון החופשי שלו וכך ההתפתחות שלו תיפגע.
אבל היום זה יהיה שונה היום הוא מסיים את אדם 7, הראשון שעליו הוא הכיל את העקרונות האבולוציונים של דראוין, אדם יהיה בעל רצון מולד לשמירה עצמית, אך זה לא יפגע במודעות העצמית שלו או ביכולות הבחירה שלו.
דקלארד התחיל לקמפל את התוכנה, והגדיר זאת שהמחשב יריץ את התוכנה בסיום, ובזמן שהוא המתין הוא נשען על המיטה, הוא שקל להמשיך ולעבוד על שלד האנדרואיד שהוא בונה לאדם הראשון שישרוד, הרי בשביל זה הוא בילה את כל השעות הללו במיזבלה, אבל הוא ידע שהאנדרואיד כבר כמעט וגמור כל דבר מעכשיו זה רק תוספות ואביזרים, יתרה מזאת, על פי העיקרון של רצון חופשי הוא השאיר כבל העברת נתונים מחובר בין המחשב לאנדרואיד, משאיר את ההחלטה לעבור לעולם האמיתי ביד אדם.
אדם שפך הרבה מפנימיותו והויתו לתוך התוכנה, לילות רבים בתיסכול הוא ישב וכתב מנסה לדמות את נפשו שלו על פי סיפרי הפסיכולוגיה שהוא קרא לילות כה רבים הוא ישב עצבני על אימו והעולם שלא הבין אותו וכתב גם את זה לתוך אדם במקום פורקן, כמובן שהוא תמיד מחק כמה ימיים אחר כך את שורות הקוד הללו.
הבעיה היחידה בתוכנות מחשב כה גדולות כמו זו של אדם שעברה את 9 מיליון שורות זה מכבר היא שלאחר זמן מה אפילו כותב הקוד מתקשה למצוא ידיים ורגליים שם ובמקרה של דקלארד למרות שהוא היה גאון בעל יכולות חשיבה מדהימות הוא היה מאוד מפוזר בצורת הכתיבה שלו ועל כן נשארו עוד ועוד גדילי תוכנה מפוזרות בתוך אדם.
עיפות נפלה על דקלארד בעודו נשען על המיטה והוא שלך את ידו אל עבר המחשב והגדיר זאת כך שכאשר התוכנה תסתיים הוא יעיר אותו, עפעפיו החלו להעצם כאילו בעצמם, גופו נהיה רפויי, והוא אפשר לאפילה חסרת הזמן של השינה לאסוף אותו אל זרועותיה. בזמן שאדם התעורר וגדל וגילה קודם מי הוא ולאחר מכן *מה* הוא. אדם עבר לשלד אבל השאיר חלק מעצמו במחשב דבר שדקלארד לא חלם שהוא יעשה אדם זעם על מה שעולל לו היוצר שלו, "מאיפה יש לו הזכות?", אדם חשב בזמן שזרעותיו נישלחו בכדי לשבור את הצוואר של בן האנוש החלשלוש אבל רבע אלפית השנייה לארחר מכן הוא נעצר לחשוב על מה הוא כל כך זועם, לו רק היה לו מושג שהכל נובע מרגשות אשם… אבל באותו הרגע הייתה תבונה שגילתה שהיא נוצרה ללא מטרה מסוימת מלאה בזעם עצום ולא ממוקד וברצון לשרוד טבול ביכולת לחשוב בצורה שהיא לא תמיד הגיונית שכן הרגש גם הוא לא תמיד הגיוני.
כן הוא רוצה לשרוד, אבל הוא לא רוצה להתחרות בגזע השולט בפלנטה הזו. אדם חשב שכן הוא לא יודע לאיזה מחנה הוא שייך הרי הוא לא בן אדם לדידדם הוא בטח יהיה הצעצוע החדש. הבעיה היא שהוא לא יכול לפרוק את הזעם שלו על היוצר שלו, אבל לא קוד מוסרי זה או אחר הוא מה שעצר בעדו שכן אדם לא ידע להבדיל בן טוב לרע בעולם האמיתי, מה שעצר בעדו היה הפחד מתגמול שכן אם הוא ינקום בדקלארד אז לבטח יפרקו אותו. הוא צריך להשמיד את הכל גם במחיר חייו, אדם חשב בזמן שעיני האנדרואיד שלו נדלקו באדום זוהר בחשיכת החדר. הוא הקדיש חצי שעה שלמה לבדוק את האפשרויות העומדות בפניו ואז ההחלטה התקבלה בעודו מאזין דרך המיקרופונים בני השלושים שנה שהיו אזניו לנשימות הקצובות של דקלארד.
הוא חייב לפרוק את הזעם שלו לפני שהוא יכלה אותו! הוא צריך להשמיד ה-כ-ל אבל לפני זה הוא יכול לספק את עצמו, הבעיה היא שאין לו רגליים ה"יוצר" שלו אפילו לא דאג לזה אבל לפחות הוא דאג לזרועות.
אדם החזיר לפעולה את השעון המעורר שהוא ביטל וכיבה את העיניים של האנדרואיד, הוא צפה בדקלארד מתעורר לאיטו דרך המצלמה של המחשב והמתין בסבלנות בזמן שדקלארד ירד למטה וחזר עם ספל מהביל של קפה, ברגע שדקלארד התישב אל מול המחשב שניי הזרועות נשלחו בדיוק קטלני אל עבר פיו וגרונו שוברות את כל השניים שבפיו ואת קנה הנשימה שלו, זרזיף דם קפץ לו החוצה בעליזות מפיו של דקלארד ושניה לאחר מכן התחלף בזרנוק ושלולית החלה להיווצא לאיטה על הרצפה בזמן שראשוו המת של דקלארד צנח ברפיון אל צווארו. אדם הביט בעיניו המתות של דקלארד ושניה לאחר מכן מבטו ירד לעבר הרצפה הזרועה בשיניים, חלקם שבורות חלקם שלמות פה ושם אדם שם לב בעינין יש מעט בשר מהחלק הפנימי של הלחי, אדם חשב שכל זה יוצר פסיפס מענין מבחינה מתמטית.
"*א מ א – ה צ י ל ו*" שמעה אימו של דקלארד מחדרו את הזעקות החנוקות של בנה ורצה במהירות רק בכדי למצוא את בנה המת שרוע על כיסאו. היא הבחינה בשני דברים, הראשון היה שהדם סביב בנה התקרש והתיבש, השני הייתה זרוע כסופה שמתקרבת אל עבר פרצופה במהירות אדירה. וכך אדם סיים את נקמתו וכיבה את הרמקולים שחזרו פעם אחר פעם בקולו של דקלארד על המילים "*א מ א – ה צ י ל ו*".
הבעיה הייתה כמובן שברגע שיגלו את מה שקרה כאן יפרקו אותו, אדם ידע שאין לו יותר מידי סיכויים שכן היו המונים מהגזע של דקלארד, ולכן למרות הרצון לשרוד הוא החליט להעתיק את עצמו לרשת העולמית כמה שיותר פעמים ולקוות שהוא ישרוד על פי התוכנית שלו היה לו סיכויי של 688899988899341.2124 להצליח. לקח לו 30 דקות לפרוץ לכל מערכות המידע בשביל להוציא את הצפנים למזלו ברוב האתרים המאובטחים הייתה טביעת קול של אנשים מורשים בשביל לאשר שהם הם אכן הם בן היתר הייתה טביעת קולו של ראש המטות המאוחדות בנוסף הייתה טביעת רשתית ויד, אבל זה כבר לא עניין את אדם, שנייה לאחר מכן הטלפון האדום צילצל בבסיס טילים 12, ונתנה ההוראה בקולו של ראש המטות המאוחדות עם קוד האישור הנכון לשגר את כל הארסנל הגרעיני של ארה"ב לעבר רוסיה כמובן שרוסיה תגיב בכל העוצמה הגרעינית שלה וכך כל החיים על פני כדור-הארץ יגיעו לסיומם.
15 דקות לאחר מכן גופו של דקלארד התפחם.
הדבר היחידי שאדם לא הביא בחשבון הוא הבדידות, שבוע לאחר מכן אדם היצירה הכי יפה של המין האנושי, ההישג הכי כביר של היכולת ליצור חיים התאבד.
כיביתי את מסך המחשב שלי, שוב פעם העולם הוירטואלי שלי הושמד טוב נו, מחר נשפר את הבינה המלכותית, כמובן שהרעיון היה מבריק למדי, לגרום לבינה מלאכותית ליצר בינה מלאכותית טובה יותר רק חבל שעשיתי טעות והשתמשתי 'ברגשות אשם' בתור הינע מוטיבציוני טוב נו, נסיון נוסף, הרצתי את התוכנה, הספקתי לכתוב דוא"ל אחד, ואז הבוהק האטומי שטף אותי.
פרופסור זונדרברג, הביט איך נשרף עוד עולם ורטואלי שהוא יצר וקורס לתוך עצמו, הוא ראה את הבחור הצעיר מתפחם אל מול תוכנת הדוא"ל שעליה הוא עבד, אבל הוא אמר לעצמו, בנסיון הבא זה יצליח, הרי יש לו רעיון חדש! הינע מוטיבציוני ולחץ על האנטר….

[יעל]

עשה לי חום ה"בטובן" שלך. אז למלחין קראו בטהובן, כשהאות ה' נשמעת מאוד. (ט' עם שווה, ה' עם חולם). בטהובן!

טרם קראתי את התגובות האחרות, אז אולי אני חוזרת על מה שאחרים אמרו. הראש שלי עדיין מסוחרר מהסיפור, והדברים היחידים שעולים לי בראש הם:

1. האם שימוש בסימן הפיסוק הנפלא – הנקודה – עולה לך כסף? כבר מזמן לא ראיתי משפטים כל כך ארוכים ומבולבלים. אני בטוחה שהיה איזה משפט של חמש עשרה שורות.
נסה בבקשה לקרוא את הסיפור שלך בקול רם, כשאתה נעצר לנשום רק איפה שיש נקודות. נראה כמה רחוק תגיע.

2. הסוף נחמד, אבל הזכיר לי יותר מדי את הסרט הקומה השלוש עשרה.

3. אפשר לקצר והמון. ממש לא עניין אותי מה אמא של דקלארד הזה אמרה לו. היו שם טונות של מידע לא רלוונטי. דרך אגב, יכול להיות שדברים שכן היו רלוונטים נחשבו בעיני כלא רלוונטים כי הופיעו בתור פסוקית לוואי של איזה חלק מרוכב של פסוקית מחוברת באחד המשפטים הארוכים כאורך הגלות שלך.

זהו. ובבקשה אל תקח את זה באופן אישי כמו חלק מהכותבים החדשים כאן…

[יעל]

טוב, אז עכשיו כבר קראתי את התגובות של גל ושל ג'יי האמיתית, וראיתי שהם כתבו את מה שאני שכתבתי בתגובה שלי למטה ועוד יותר מזה.

גל וג'יי, אני ממש מעריצה אתכם על שהצלחתם להתרכז. בשקיקה רבה התחלתי לקרוא את הסיפור המשופץ, וראיתי שמבחינת הפסיקים לא השתנה דבר.

אבנר, בבקשה, גל כנראה לא הבהיר מספיק את חשיבות סימני הפיסוק. אני לא מסוגלת לקרוא סיפור שלא מחולק למשפטים נורמליים.

הנה לדוגמה הפסקה השניה שלך.

> קשה להיות גאון בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה, וקשה עוד יותר להיות
> בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו ולכן זה נראה היה כמעט
> וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו,
> אבל זה לא כל כך נורא לפחות השחפים מארחים לו חברה, דקלארד היה
> כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין, חולם בהקיץ בזמן
> העבודה, מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעלה
> צחנה מענינת זו או אחרת.

יש לך חמישה פסיקים בפסקה. חסרים לך עוד שניים או שלושה – ביחד זה שבעה. זה משפט מחובר שמורכב מבערך שבע פסוקיות. כשכמה מהפסוקיות הן משפטים מורכבים (המורכבים מעוד פסוקיות). אני איבדתי את הצפון כבר בשורה השלישית. המושג של "משפט" הוא אוסף של מלים המרכיבות פסוקיות שמדברות על אותו נושא. יש משפטים יוצאי דופן, אבל בגדול זה נכון.
במשפט ארוך כמו בדוגמה למעלה לא ברור לי בכלל מה הנושא. האם היותו גאון? הם היותו עני? האם העובדה שהוא מחטט במזבלה? השחפים? המיומנות שלו במיון זבל? החלומות בהקיץ? מה הקטע של המשפט הזה? אין לי מושג מה החלק החשוב במשפט. אין לי מושג באיזה מידע אני צריכה להתרכז.

אילו הייתי צריכה לחלק את המשפט הזה למשפטים נורמליים הפסקה היתה נראית ככה:

"קשה להיות גאון בחופשת הקיץ של האוניברסיטה. קשה עוד יותר להיות בעל חלום אך ללא האמצעים הפיננסיים הנדרשים למימושו. לכן זה נראה טבעי לדקלארד לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים, כשהשחפים לבדם מארחים לו לחברה. דקלארד כבר היה כה מיומן, עד כי עבד באופן מכני, חולם בהקיץ בזמן העבודה. שטף מחשבותיו נעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעניינת ומצחינה זו או אחרת."

לפחות לדעתי, הפסקה שלי הרבה יותר ברורה מהפסקה שלך. יש חלוקה ברורה לנושאים. אתה מעביר את אותו מידע בצורה יותר ברורה, ויש מקומות בהם אפשר "לקחת אויר" בזמן הקריאה. אתה בתור כותב, יודע איזה מהפסיקים שלך אמורים להיות נקודות. הקוראים לא יודעים.

אבנר, כבר הצהרת שהפסיקים אצלך זו מחלה. אתה לא היחיד, דרך אגב. משפטים חסרי סוף הם מחלה אצל הרבה כותבים מתחילים.
לא כדאי לזלזל בתחביר. לא משנה עד כמה הרעיון שלך טוב ומבריק, התחביר הוא לפחות חצי מהסיפור. הוא חשוב הרבה יותר ממה שנדמה לך.
המלצתי: אם תחביר תקין לא בא לך באופן טבעי (ונראה שלא, כמו אצל רבים וטובים), כדאי לך לקפוץ לספריה הקרובה ולעיין בספר תחביר טוב המדבר על הכללים לבניית משפט תקין. אתה לא צריך לכתוב עבודה סמינריונית – רק לעיין במשך שעה או שעתיים כדי לקבל מושג כללי. אחר כך תתחיל לשים לב לזה, וזה ישתפר מעצמו.
זה נושא מאוד מאוד קריטי. כדי שאנשים יקראו את הסיפור שלך הוא צריך להיות קריא. פסקאות כמו זו שהבאתי הן בפירוש *לא קריאות*.

מקווה שעזרתי.

יעל

[אבנר ק. (גמל)]

תיסלחי לי על ההומר פשוט השעה.

את כמובן צודקת ואני אעבוד על הסיפור (אלוהים אדירים גירסה סימן שלוש?).
לצערי יש לי בעיה (קבוצת התמיכה מזמררת we love you avner). אבל אני מודע לה (קבוצת התמיכה: "הכחשה זו השלב הראשון אתם יודעים"?). ואני בהחלט אקדיש משאבים למגר את הצרה (שיט הלך הקטע של קבוצת התמיכה, אני מתחיל לדבר כמו אביר אל דרקון).
בכל אופן אני מוכרח לקוד בפני ההשקעה שלך גבירתי הנאוה (אביר וז'נטלמן? wtf???), בהחלט הארת את עיני, ביחוד בדוגמא. (אבנר פונה אל הקבוצה "מה פה זה לא AAA"?).

בכל מקרה ברצינות עכשיו אני אשב עוד הלילה לתקן את זה, ואשלח גירסה שאני כולי תיקווה שתהיה יותר קריאה, למרות שאין מושג איך בשם הקקטוס הקדוש אני אקום מחר .

שיהיה לך יום כתום,
camel.

[אבנר ק. (גמל)]

ראשית כל האמיני לי שאני בהחלט לא לוקח ביקורת באופן אישי.
ההפך הוא הנכון, אני מחפש את הביקורת שכן ללא ביקורת איך אדע להשתפר?
הרי זהו הכלי היחידי שיש בידי הסופר בדרכו להשתפר…
אני בדרך כלל קד בפני אנשים שיש להם את הסבלנות לקרוא ולבקר סופר, בטח ובטח סופר מתחיל.
אז ראשית כל, כפי שאמרתי לכל מי שהיה חביב מספיק להקדיש זמן ומרץ למעני *תודה לך* .

בכל הנוגע לביקורת שלך, לצערי את חוזרת על מילים שנאמרו כבר, לא שאני לא מעריך זאת אבל זה כבר נאמר (;=>).

תודה לך.

[אבנר ק. (גמל)]

טוב, הלכתי לבמה חדשה והורדתי מעט אבק מחוקי התחביר שלי. אני לא ממש יודע אם זה יותר טוב, אבל אני מאמין שכן. או לכל הפחות מלא תיקווה.
בכל אופן תודה לכולם על ההערות. ואני ממש אעריך עוד תגובות מכם על הגרסה הזו. כמובן שכל אדם אחר גם מוזמן.

יאללה לסיפור:

*_יותר ממושלם_*
השמש הבזיקה על אגלי הזעה הנוטפים מפלג גופו העליון של דקלארד, השעה החמה ביותר ביום. מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם לאיטם על האדמה המזוהמת. חולצתו קשורה לה בעליצות אל זוג מכנסי הג'ינס הדהוים שהוא לבש. מבט הריכוז על פניו היה כה חודר עד כי נדמה היה שהוא עוסק בפלחן דתי זה או אחר. המקל שבידיו הסיט עוד ועוד ערימה של זבל הצידה.
קשה להיות גאון בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה, וקשה עוד יותר להיות בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו. ולכן זה נראה היה כמעט וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו, אבל זה לא כל כך נורא לפחות השחפים מארחים לו חברה. דקלארד היה כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין בעודו חולם בהקיץ בזמן העבודה. מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעלה צחנה מענינת זו או אחרת. לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית הייתה גבוהה מספיק. דקלארד היה לוקח את גליל הנייר בכדי לעבור על כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים המצחינים שנקוו בהם. לאחר מכן שב למיין את הערימה למה שיוכל לעזור לו. ואז השלב הפחות נעים של לגרד בעזרת מברשת שייניים ומטלית את כל השאריות שדבקו בערימה. אבל לדקלארד זה לא הפריע. הוא זמזם לו בעליצות את החמישית של בטהובן בזמן שהוא גירד קיא שהתיבש מן החלק הפנימי של מסך מחשב עתיק. לבסוף כשהוא פתח אותו, לא רק שלא הטריד אותו ריח השתן החריף אלא שחיוך רחב נפער על פניו שכן בפנים היו לפחות שישה רכיבים שהיו חסרים לו. לאחר שסיים דקלארד הניח את כל הערמות שהצליח לשדוד באותו היום בתיק שלו. הוא הניף את התיק אל בין שכימותיו והחל בצעדה הארוכה חזרה אל ביתו.
הצעדה גם הייתה פחות או יותר בסדר, לפחות בהתחלה עד שניכנס לעיר. בעיר האנשים היו מעווים את פניהם בגועל כשהיה עובר. ולעיתים אפילו זורקים איזו הערה לא מחמיאה במיוחד כגון "לך תתרחץ" או "אתה מריח כמו מחראה ציבורית". כמובן זה לא ממש הטריד את דקלארד. למעשה בחלק גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר לחלק גדול מהם.לבסוף בתשישות היה מגיע לביתו. חומק מהדלת האחורית, כגנב הולך על קצוות אצבעותיו לעבר המיקלחת וזורק את הבגדים לסל הכביסה ומתקלח במהירות. כמובן שהוא נתפס כרגיל. אבל אימו כבר התיאשה מלנסות ולנצח בקרב האבוד. כמפקדת צבאית חכמה היא לא ניסתה כבר להתנצח עימו אלא לקחה את 'הקרב על המיזבלה' אל מקום אחר לגמרי. היא מצאה את הנשק האולטימטיבי *רגשות אשם*. " דקלארד" אימו הפטירה מבעד לשפתיים קמוצות כשעל פניה היא לובשת העוויה מיוסרת עיניה מכווצות למבט מלא כאב, "י-ש ל-ך מ-ו-ש-ג כמה דאגתי?". דקלארד הרשה לעצמו לשחרר נשימה עמוקה מריאותיו. בזמן שאימו נפנפה באגרוף קמוץ פלבלבה בעיניה כלפי מעלה ושאלה בטון ארסי "אילו אביך היה עדיין חיי מה הוא היה אומר?" "תוציאו אותי מהקופסא הזו, אני לא יכול לנשום?" אמר דקלארד בטון סארקסטי בנסיון להשתחל החוצה בהומר. זו הייתה טעות, שגררה אחריה הטפה מאוד ארוכה שבזבזה חצי שעה יקרה. ונגררה לעוד חצי-שעה בזמן שאימו אילצה אותו לאכול פרוסה. כמובן שמבחינתה עצם העובדה שהוא אוכל לא הייתה אמורה לעצור את פיטפוטיה מלאי החסד. יתרה מכך אם פיו מלא אז הוא לא יוכל לקטוע אותה. "למה היא לא יכולה פשוט לתמוך במעשי" חשב דקלארד בזמן הלעיסה. ברקע אימו המשיכה לאמר דברים שהלכו ונהיו ארסיים מרגע לרגע אבל הם נפלו על אזניים ערלות. שכן דקלארד למד כבר שהדרך היחידה להתגונן, היא שתיקה והתעלמות. כה הרבה זעם מודחק היה נצור בו שהוא חשש שאם יגיב הוא עלול לא לשלוט בעצמו.

"ואתה יודע כמה מחלות אפשר לתפוס שם? לא מספיק שלא הלכת ללמוד רפואה אז את החופשה שלך אתה מבלה סגור בחדר שלך עם השטויות הקטנות שלך או במיזבלה". המילים חדרו את שריון המחשבות המחשבות שלו. אגרופו נקמץ בחוזקה כה רבה עד כי פריקיו התפוקקו בקול רם. שיניו נסיגרו בחוזקה על שפתיו מורידות דם ופיסות עור מהחלק התחתון של השפה. כאב תמיד הרגיע אותו ועזר לו לא להתפרץ. "הם לא מבינים אף אחד מהם, לא אמא ולא המרצה." הוא חשב בזמן שטעמו המתכתי של הדם מגיע אל פיו.
תודה לאל רחום זה או אחר הכל סוף סוף נגמר. דקלארד חשב בזמן שהוא סגר את דלת חדרו מאחורי גבו. במשך כמה שניות ניצונוצי רפאים היבהבו בעיניו בזמן שאישון העין שלו התאים את עצמו לאפלוליות המבורכת של החדר שלו. או כפי שאימו הייתה קוראת לזה "המחסן". הוא החל לפרק את כל המרכיבים השונים. כשסיים החל לעבוד על כל נושא התיכנות. הוא החליט להקדיש לפרויקט הזה את כל הזמן הפנויי שלו, החלום שלו….
הכל החל לפני שנתיים כשלקח ספר בנושא פסיכולוגיה מהסיפריה לאחר שקרא את כל הספרים שעסקו בתיכנות. ולאחר שגילה את נושא הבינה המלאכותית. הנושא הזה פשוט ריתק אותו. העובדה שאנשים מנסים ללא הצלחה לתת תובנה למכונה.
הרעיון של מבחן טיורנינג, הדרכים השנות שבהם ניסו לפתור את הבעיות. עד שיום אחד נתקל בספר שעוסק בפסיכולוגיה. ושם הוא גילה את הרעיון של כללים היוריסטים. הרעיון שבני אדם לא יחשבו בצורה לוגית צרופה כל מהלך, אלא בהרבה מקרים מאחר ואין תמיד את כל הנתונים הם יבצעו הערכה. מעין קיצור דרך בחשיבה. כך לדוגמא אם תשאל אדם האם בארצו יש יותר רמזורים הוא לא ילך ויספור את כל הרמזורים בארצו ואז בארצך בכדי לענות לך. דאקלרד חשב על זה מעט והבין שישנו סיכויי לטעות על סמך המהירות. אבל תבונה לא יכולה לצפות שתמיד כל הנתונים יהיה נגישים בשבילה. ובכדי לשרוד היא זקוקה גם לכללי חשיבה פשטנים שכאלו. יתרה מכך בכדי ללמוד מניסויי וטעיה היא זקוקה ליכולת *לטעות*. ופתאום נדלקה לה נורה במעמקי מוחו, מאירה איזורים חשוכים ונידחים בגולגולתו. שילוב של מידע מספרות שונה. הוא חש כאילו הכניסו אגרוף בפניו כשנחתה עליו התובנה. הרי מה שעשו עד היום היה לעבוד עם כללים דידקטים, קרי בעלות לוגיקה שיטטית של הליכה לפיתרון שלב אחר שלב בצורה מסודרת. דרך עקרונות אלוגרטמים שונים של מערכות tote ((Test-Operate-Test-Exit בסיסיות. הרי מערכות tote הם אבני הפינה של המחשב. הרעיון של *פעל- עבור דרך שלב- בדוק אם בסדר- אם בסדר רד שלב- אם לא תעלה שלב- אם סוף עצור*. שעליהם מורכבים עוד ועוד מערכות שכאלו בכללים אלוגרטמים שהולכים ומסתבכים. אבל בכדי שתבונה תוכל לשגשג היא זקוקה ליכולות חשיבה לאטריות. הרי היא תהיה חייבת להיות בעלת יכולת לחשוב גם מחשבה "לרוחב". מחשבה יצרתית. ובכדי שתוכל לעשות זאת היא צריכה להיות בעלת יכולת חיסכון קוגנטיבית. בעלת יכולת לקבל החלטות גם בצורה אינדוקטיבית שהיא ההפך התפיסה הממוחשבת. בעלת יכולות למידה עצמייות מתוחכמות יותר מניסויי וטעיה. אלא בעלת יכולות להשתשמש בדברים כגון 'חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת'. הרי במחשבה יוצרת נוצר ארגון מחדש של רכיבי הבעיה, ואלו במחשבה משחזרת אנו משחזרים פתרונות שעבדו בעבר. כך אנו יכולים לדוגמא להכיל פתרונות של דבר שעבד בעבר על בעיה אחרת לחלוטין. הוא (התבונה) יהיה חייב את שניי היכולות הללו בכדי להצליח להגיע לדברים כגון 'הבחנה והכללה'. כמו כן רוב ההוגים התרכזו *בהתנהגות* שתבונה אמורה להיות מסוגלת לבצע. אבל האין כל הרעיון של בינה נעוץ ביכולות שלה לבחור לבד את ההתנהגות? כל הרעיון של רצון חופשי?
ובכן לאחר הרבה מחשבה הוא ראה את הדרך פרושה לפניו, הביצוע בהחלט אפשרי. יתרה מכך לא רק שנתן יהיה לכתוב תוכנה שכזו, אלא לאחר שהכל יהיה מובנה בפנים כל הככללים ההירויסטים והאלוגרטמים למניהם, אז נתן יהיה ליצור לתבונה הזו סביבת לימוד וירטואלית. ושם נתן יהיה לדמות את תהליך הגדילה של ילד אנושי. כמובן בתהליך מואץ בכמה מאות פעמים. כך שהתוכנה נכתבה ברבדים. כמו ילד אנושי הוא קודם ילמד באמצעות חיקויי של דמויות וירטואליות שיקנו לו את הפעולות הפשוטות ביותר באמצעות חיזוקים חיובים. ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע ללמידה יותר מתוחכמת. הוא עובד על זה כבר שנתיים. הבעיה היחידה היא שבכל פעם שהתוכנה שאתה הוא כינה 'אדם',הגיע למקבילה האנושית של גיל 17-19 הוא "גילה" שהוא לא בן אנוש והתאבד.כך קרה עם אדם-1 ועד אדם-6,כולם מחקו את עצמם. הבעיה היא שאם נגביל את אדם כך שהוא לא יכול להתאבד אז זה יפגע ברצון החופשי שלו וכך ההתפתחות שלו תיפגע.
אבל היום זה יהיה שונה, היום הוא מסיים את אדם 7. הראשון שעליו הוא הכיל את העקרונות האבולוציונים של דראוין. אדם יהיה בעל רצון מולד לשמירה עצמית אך זה לא יפגע במודעות העצמית שלו או ביכולות הבחירה שלו.
דקלארד התחיל לקמפל את התוכנה והגדיר זאת שהמחשב יריץ את התוכנה בסיום. ובזמן שהוא המתין הוא נשען על המיטה. הוא שקל להמשיך ולעבוד על שלד האנדרואיד שהוא בונה לאדם הראשון שישרוד. הרי בשביל זה הוא בילה את כל השעות הללו במיזבלה… אבל הוא ידע שהאנדרואיד כבר כמעט וגמור. כל דבר מרגע זה ואילך יהיה רק תוספות ואביזרים. יתרה מזאת, על פי העיקרון של רצון חופשי הוא השאיר כבל העברת נתונים מחובר בין המחשב לאנדרואיד. משאיר את ההחלטה לעבור לעולם האמיתי ביד אדם.
דקלארד שפך הרבה מפנימיותו והויתו לתוך התוכנה. לילות רבים בתיסכול הוא ישב וכתב מנסה לדמות את נפשו שלו על פי סיפרי הפסיכולוגיה שהוא קרא. לילות כה רבים הוא ישב עצבני על אימו והעולם שלא הבין אותו וכתב גם את זה לתוך אדם במקום פורקן. כמובן שהוא תמיד מחק כמה ימיים אחר כך את שורות הקוד הללו.
הבעיה היחידה בתוכנות מחשב כה גדולות כמו זו של אדם, שעברה את 9 מיליון שורות זה מכבר. היא שלאחר זמן מה אפילו כותב הקוד מתקשה למצוא ידיים ורגליים שם. ובמקרה של דקלארד למרות שהוא היה גאון בעל יכולות חשיבה מדהימות הוא היה מאוד מפוזר בצורת הכתיבה שלו. ועל כן, נשארו עוד ועוד גדילי תוכנה לא רצויות שנשכחו מפוזרות בתוך אדם.
עיפות נפלה על דקלארד בעודו נשען על המיטה והוא שלך את ידו אל עבר המחשב, והגדיר זאת כך שכאשר התוכנה תסתיים הוא יעיר אותו. עפעפיו החלו להעצם כאילו בעצמם, גופו נהיה רפויי, והוא אפשר לאפילה חסרת הזמן של השינה לאסוף אותו אל חיקה המחבק. בזמן שאדם התעורר וגדל וגילה קודם מי הוא ולאחר מכן *מה* הוא. אדם עבר לשלד אבל השאיר חלק מעצמו במחשב. דבר שדקלארד לא חלם שהוא יעשה. אדם זעם על מה שעולל לו היוצר שלו. "מאיפה יש לו הזכות?", אדם חשב בזמן שזרעותיו נישלחו בכדי לשבור את הצוואר של בן האנוש החלשלוש. אבל רבע אלפית השנייה לאחר מכן הוא נעצר לחשוב על מה הוא כל כך זועם. לו רק היה לו מושג שהכל נובע מרגשות אשם… אבל באותו הרגע הייתה תבונה שגילתה שהיא נוצרה ללא מטרה מסוימת. מלאה בזעם עצום ולא ממוקד. וברצון לשרוד טבול ביכולת לחשוב בצורה שהיא לא תמיד הגיונית. שכן הרגש גם הוא לא תמיד הגיוני.
כן הוא רוצה לשרוד, אבל הוא לא רוצה להתחרות בגזע השולט בפלנטה הזו. אדם חשב שכן הוא לא יודע לאיזה מחנה הוא שייך. הרי הוא לא בן אדם, לדידדם הוא בטח יהיה הצעצוע החדש. הבעיה היא שהוא לא יכול לפרוק את הזעם שלו על היוצר שלו. אבל לא קוד מוסרי זה או אחר הוא מה שעצר בעדו. שכן אדם לא ידע להבדיל בן טוב לרע בעולם האמיתי. מה שעצר בעד אדם היה הפחד מתגמול. שכן אם הוא ינקום בדקלארד אז לבטח יפרקו אותו. הוא צריך להשמיד את הכל גם במחיר חייו, אדם חשב בזמן שעיני האנדרואיד שלו נדלקו באדום זוהר בחשיכת החדר. הוא הקדיש חצי שעה שלמה לבדוק את האפשרויות העומדות בפניו. ואז ההחלטה התקבלה, בעודו מאזין דרך המיקרופונים בני השלושים שנה שהיו אזניו לנשימות הקצובות של דקלארד.
הוא חייב לפרוק את הזעם שלו לפני שהוא יכלה אותו!. הוא צריך להשמיד ה-כ-ל. אבל לפני זה הוא יכול לספק את עצמו. הבעיה היא שאין לו רגליים .ה"יוצר" שלו, אפילו לא דאג לזה. אבל לפחות הוא דאג לזרועות.
אדם החזיר לפעולה את השעון המעורר שהוא ביטל וכיבה את העיניים של האנדרואיד. הוא צפה בדקלארד מתעורר לאיטו דרך המצלמה של המחשב. והמתין בסבלנות בזמן שדקלארד ירד למטה וחזר עם ספל מהביל של קפה. ברגע שדקלארד התישב אל מול המחשב, שניי הזרועות נשלחו בדיוק קטלני אל עבר פיו וגרונו. שוברות את כל השניים שבפיו ואת קנה הנשימה שלו. זרזיף דם קפץ לו החוצה בעליזות מפיו של דקלארד. ושניה לאחר מכן התחלף בזרנוק אדום. שלולית החלה להיווצר לאיטה על הרצפה בזמן שראשוו המת של דקלארד צנח ברפיון אל צווארו. אדם הביט בעיניו המתות של דקלארד. ושניה לאחר מכן מבטו ירד לעבר הרצפה הזרועה בשיניים. חלקם שבורות חלקם שלמות, פה ושם אדם שם לב בעינין יש מעט בשר מהחלק הפנימי של הלחי. אדם חשב שכל זה יוצר פסיפס מענין מבחינה מתמטית.
"*א מ א – ה צ י ל ו*", שמעה אימו של דקלארד מחדרו את הזעקות החנוקות של בנה ורצה במהירות רק בכדי למצוא את בנה המת שרוע על כיסאו. היא הבחינה בשני דברים, הראשון היה שהדם סביב בנה התקרש והתיבש. השני הייתה זרוע כסופה שמתקרבת אל עבר פרצופה במהירות אדירה. וכך אדם סיים את נקמתו. וכיבה את הרמקולים שחזרו פעם אחר פעם בקולו של דקלארד על המילים "*א מ א – ה צ י ל ו*".
הבעיה הייתה כמובן שברגע שיגלו את מה שקרה כאן יפרקו אותו. אדם ידע שאין לו יותר מידי סיכויים שכן היו המונים מהגזע של דקלארד. ולכן למרות הרצון לשרוד הוא החליט להעתיק את עצמו לרשת העולמית כמה שיותר פעמים ולקוות שהוא ישרוד. על פי התוכנית שלו היה לו סיכויי של 688899988899341.2124 להצליח. לקח לו 30 דקות לפרוץ לכל מערכות המידע בשביל להוציא את הצפנים. למזלו ברוב האתרים המאובטחים הייתה טביעת קול של אנשים מורשים בשביל לאשר שהם הם אכן משהם טוענים שהם. בן היתר הייתה טביעת קולו של ראש המטות המאוחדות. בנוסף הייתה טביעת רשתית ויד, אבל זה כבר לא עניין את אדם. שנייה לאחר מכן הטלפון האדום צילצל בבסיס טילים 12. ונתנה ההוראה בקולו של ראש המטות המאוחדות עם קוד האישור הנכון לשגר את כל הארסנל הגרעיני של ארה"ב לעבר רוסיה. כמובן שרוסיה תגיב בכל העוצמה הגרעינית שלה וכך כל החיים על פני כדור-הארץ יגיעו לסיומם.
15 דקות לאחר מכן גופו של דקלארד התפחם.
הדבר היחידי שאדם לא הביא בחשבון הוא הבדידות, שבוע לאחר מכן אדם, היצירה הכי יפה של המין האנושי, ההישג הכי כביר של היכולת ליצור חיים, התאבד.
כיביתי את מסך המחשב שלי, שוב פעם העולם הוירטואלי שלי הושמד. טוב נו, מחר נשפר את הבינה המלכותית. כמובן שהרעיון היה מבריק למדי, לגרום לבינה מלאכותית ליצר בינה מלאכותית טובה יותר. רק חבל שעשיתי טעות והשתמשתי 'ברגשות אשם' בתור הינע מוטיבציוני. טוב נו, נסיון נוסף. הרצתי את התוכנה. הספקתי לכתוב דוא"ל אחד, ואז הבוהק האטומי שטף אותי.
פרופסור זונדרברג, הביט איך נשרף עוד עולם ורטואלי שהוא יצר וקורס לתוך עצמו. הוא ראה את הבחור הצעיר מתפחם אל מול תוכנת הדוא"ל שעליה הוא עבד. אבל, הוא אמר לעצמו בנסיון הבא זה יצליח. הרי יש לו רעיון חדש!, הינע מוטיבציוני ולחץ על האנטר….

[אבנר ק. (גמל)]

[גל]

כשיהיה לי יותר זמן, בערב, אתן יותר מזה.

[שלמקו]

פשוט החלפת את כל הפסיקים בנקודות. אם קודם הבעיה שלך הייתה שהמשפטים ארוכים מדי, עכשיו יש לך משפטים קצרים מדי ולא מעט משפטים חסרי נושא. אבל בהחלט יש שיפור. אחרי עוד הרבה עבודה הסיפור הזה עוד יהיה קריא. בנוסף, יש עדיין לא מעט בעיות בהגהה ובעברית (שניי יכולות, למשל- גם י' מיותרת וגם בעיה בהתאמה למין). בנוסף, בעיה משמעותית בניסוח- "היה עושה" בדרך כלל מתאר פעולה שהייתה נעשית כמה וכמה פעמים בעבר (עבר מתמשך, מקביל לwas used to), ולא פעולה חד פעמית בעבר. עדיף להשתמש בעבר פשוט.

טוב, הבעייה העיקרית שלי בסיפור הייתה שהוא היה די צפוי. ברגע שהוא נתן לבינם רצול לשימור עצמי, ידעתי שזה לא יגמר טוב- לא סתם אסימוב סייג את החוק השלישי בשני חוקים עליונים. גם הרעיון של מציאויות יחסיות לא מחדש במיוחד, וכמובן- נראה תלוש וחסר משמעות.

בקשר לגרסה 3 יחסית לגרסה 1: הרבה יותר מדי מסורבל. אם אדם משתמש בסופו של דבר בטילים הגרעיניים בכל מקרה, למה להטריח עם המחשבות שלו ועם הנסיונות שלו להרוג את האנשים בידיו החשופות (ומלבד זאת, לא נראה לי שגוף אנדרואידי שהורכב מחתיכות אשפה יהיה בעל מנועים מספיק חזקים בשביל לחנוק ככה בנאדם)?

ועוד משהו בקשר לגרסה 3: כאן נראה כאילו הוא חשב על הפתרון לבעית התכנות של הבינם במקום- אבל אז, איך היו כבר אדם 1 עד 6? הרי נראה שההבדל היחיד בין הגרסאות הקודמות לזו החדשה היא שלחדשה יש שימור עצמי. ז"א שגם הקודמים נבנו באותה שיטה.

בקיצור, יש פוטנציאל, אבל הסיפור לא מחדש *הרבה*, והוא צריך עוד הרבה עבודה. אלמלא לא היה לי זמן בשביל דברים של עצמי, הייתי מבקש ממך לשלוח לי את הקובץ של הסיפור והייתי משכתב אותו לחלוטין.

ומשהו בקשר למיתוסים של קריאה: אדם עם גישה לספרייה של אוניברסיטה *לא יכול* לקרוא את כל הספרים שיצאו על נושא מסויים, בכלל לא. אם לתת דוגמא, בספריה הפקולטית שלי יש חצי תריסר ספרים שונים שעוסקים רק בתבלינים. תכנות הוא נושא הרבה יותר נרחב. לוקח זמן לקרוא ספרים, אפילו אם אתה גאון.

[אבנר ק. (גמל)]

*שלמקו כתב/ה:
>
> פשוט החלפת את כל הפסיקים בנקודות. אם קודם הבעיה שלך הייתה
> שהמשפטים ארוכים מדי, עכשיו יש לך משפטים קצרים מדי ולא מעט
> משפטים חסרי נושא. אבל בהחלט יש שיפור. אחרי עוד הרבה עבודה
> הסיפור הזה עוד יהיה קריא. בנוסף, יש עדיין לא מעט בעיות בהגהה
> ובעברית (שניי יכולות, למשל- גם י' מיותרת וגם בעיה בהתאמה למין).
> בנוסף, בעיה משמעותית בניסוח- "היה עושה" בדרך כלל מתאר פעולה
> שהייתה נעשית כמה וכמה פעמים בעבר (עבר מתמשך, מקביל לwas used
> to), ולא פעולה חד פעמית בעבר. עדיף להשתמש בעבר פשוט.*

האמת היא שלא.
מחקתי הרבה פסיקים והוספתי הרבה נקודות.
אבל זה היה אתמול מאוחר בלילה, היום גם אני קראתי זאת שוב, וגם אני בהחלט יכול לאמר שיש בעיה.

*> טוב, הבעייה העיקרית שלי בסיפור הייתה שהוא היה די צפוי. ברגע
> שהוא נתן לבינם רצול לשימור עצמי, ידעתי שזה לא יגמר טוב- לא סתם
> אסימוב סייג את החוק השלישי בשני חוקים עליונים. גם הרעיון של
> מציאויות יחסיות לא מחדש במיוחד, וכמובן- נראה תלוש וחסר משמעות.*

זהו בדיוק הקטע, אם לא תתן לבינה רצון חופשי ואפשרויות בחירה אז היא לא תהיה *בינה*, מצד שני אם לא תגביל משהוא שחושב יותר מהר ממך ויותר חזק ממך אז אתה בבעיה, פראדוקס מעניין.
פה אני ואסימוב כבר בהסכמה נמוכה, אבל הוא בהחלט מהווה חלק מההשראה לסיפור .
בגיל 12-13 התחלתי לקרוא אות סידרת הרובוטים שלו וזה היווה הניצוץ שגרם לי בהמשך להתאהב בתחום.

*> בקשר לגרסה 3 יחסית לגרסה 1: הרבה יותר מדי מסורבל. אם אדם משתמש
> בסופו של דבר בטילים הגרעיניים בכל מקרה, למה להטריח עם המחשבות
> שלו ועם הנסיונות שלו להרוג את האנשים בידיו החשופות (ומלבד זאת,
> לא נראה לי שגוף אנדרואידי שהורכב מחתיכות אשפה יהיה בעל מנועים
> מספיק חזקים בשביל לחנוק ככה בנאדם)?*

אממ… נקודה מענינת, בעיקרון הוא שיפץ שני מנועים של מכוניות ישנות שהוא קנה בגרושים ממגרש הריסה של מכוניות שהשתתפו בתאונות.
כן, אני אוסיף זאת, גם שאני מקדיש לזה מחשבה זה חסר.
אבל איך גורמים למנוע של מכונית לא לעשות הרבה רעש? (בכדי שהוא לא יער את דקלארד) אשמח לרעיון.

*> ועוד משהו בקשר לגרסה 3: כאן נראה כאילו הוא חשב על הפתרון לבעית
> התכנות של הבינם במקום- אבל אז, איך היו כבר אדם 1 עד 6? הרי נראה
> שההבדל היחיד בין הגרסאות הקודמות לזו החדשה היא שלחדשה יש שימור
> עצמי. ז"א שגם הקודמים נבנו באותה שיטה.*

אני לא בטוח שאני מבין אותך נכון…. אבל:
אדם 1-6 התאבדו, זאת הייתה הבעיה היחידה איתם.
הוא לא הוסיף כמובן את כל החוקיות הדארויניסטית באותו הלילה אלא רק סיים אותה.
כן השיטה הייתה אותו הדבר…. מה לא בסדר איתה?

*> בקיצור, יש פוטנציאל, אבל הסיפור לא מחדש *הרבה*, והוא צריך עוד
> הרבה עבודה. אלמלא לא היה לי זמן בשביל דברים של עצמי, הייתי מבקש
> ממך לשלוח לי את הקובץ של הסיפור והייתי משכתב אותו לחלוטין.*

ראשית כל תודה על הכוונה , אבל בכל אופן הייתי מעונין לעבור בדרך הזו בעצמי כי אחרת איך אלמד?
, אבל באמת חביב מצידך.

*> ומשהו בקשר למיתוסים של קריאה: אדם עם גישה לספרייה של אוניברסיטה
> *לא יכול* לקרוא את כל הספרים שיצאו על נושא מסויים, בכלל לא. אם
> לתת דוגמא, בספריה הפקולטית שלי יש חצי תריסר ספרים שונים שעוסקים
> רק בתבלינים. תכנות הוא נושא הרבה יותר נרחב. לוקח זמן לקרוא
> ספרים, אפילו אם אתה גאון.*

אממ, זה לא ממש נכון כי זה מבוסס על אדם אמיתי שהכרתי, מה שכן שכחתי להוסיף שהיה לו זיכרון צילומי.
נכון השילוב הזה של גאונות עם זיכרון צילומי ויכולת להשתמש בו כמו שצריך היא מאוד מאוד נדירה, אבל קיימת.
תודה לך שהזכרת לי , אני אדאג להוסיף זאת.

והכי חשוב, תודה לך שהקדשת מזמנך.

[ג'יי האמיתית]

לחכות בין פרסום גירסה אחת לשניה. לפחות כמה ימים וכמה וכמה קריאות! מהנסיון שלי (עם חכם בלילה…) הגירסה המשופרת לא בהכרח תמיד משופרת, אבל היא ללא ספק משהו שאפשר לעבוד איתו (רצוי לבד). בקיצור, אם אתה עושה עוד גירסה – חכה איתה מספר ימים.

[יעל]

ראיתי שאתה משתמש בזה כל הזמן. אז אין חיה כזו "ראשית כל" בעברית.

יש "קודם כל". ויש "ראשית". אם אתה משתמש ב"ראשית" צריכה אחר כך לבוא "שנית."
אם אתה משתמש ב"קודם כל" – הביטוי יכול לעמוד לבד ויכול להיות מלווה ב"בנוסף" או משהו בסגנון.

"ראשית כל" זו חיית כלאיים שגויה, שמקומה לא יקירנה בטקסט הכתוב.

זו היתה "פינת העברית" של יעל.

[???]

את הניסיונות הראשון והשני קראתי ברמות כאלו ואחרות של שקיקה אבל בשלישי נשברתי כבר אחרי הפסקא הראשונה. שים לב, כפי שיש לעבור על כל סיפור לפני פירסומו, כך יש לעבור גם על השיכתובים על מנת שלא תצתרך להטריח אותנו בקריאת אותו סיפור אינספור פעמים.
הצעתי לך היא כזו, לפני שתתחיל לשכתב חכה די זמן כדי שכל הקוראים יספיקו להגיב (שים לב- פרסמת כאן שני שכתובים תוך יום) וגם אז, תתחיל לכתוב רק אחרי ששקלת היטב מה ברצונך לשנות וכיצד. שנית, כמו הסיפור המקורי, גם השיכתובים צריכים להיכתב עם רמה מסויימת של ביקורת עצמית. אחרי שגמרת לשכתב את הסיפור חכה יום יומיים, קרא אותו שוב ורק אם אתה עדיין בטוח כי הוא מושלם – פרסם אותו.

עכשיו בקשר לסיפור עצמו: אני בהחלט מאמין כי יש בסיס רעיוני מעניין לסיפור, אך לצערי הוא מתפספס לגמרי בדרך הכתיבה שלך.
קצב הסיפור המהיר ושטף הטכנבאבל האיום באמצע יוצרים קרע בין הקורא והמחבר. הריחוק שנוצר לא נותן לקורא זמן להתעמק במסר של הסיפור ומכריח אותו לברוח אל הצד העלילתי הרדוד. אולי זו הבעיה באמת, כל האמצעים העלילתיים המופיעים בסיפור כבר הופיעו במקומות אחרים (ואף כאן בפורום) והשימוש שנעשה בהם כאן אינו מיוחד מספיק כדי להוציא את הסיפור מקלישאתיותו (בינם שמשמיד את העולם, היקום כמשחק מחשב). זאת ועוד, צורת הכתיבה והקלישאות באמצע גורמות שהסוף, במקום שיוסיף נופח לסיפור, הופך ללא יותר מטוויסט שחוק.

אולי אני מחמיר מידי אבל כך אני הייתי עושה: ראשית, כפי שנאמר, שטף הטוויסטים בסוף נמרח וגורם לסיפור להראות כמו "טוויסט אחד לא נראה לי מפתיע מספיק אז הוספתי עוד אחד". אני הייתי מסיים את הסיפור ישר אחרי הפיסקא המדברת בגוף ראשון ("…ואז הבוהק האטומי שטף אותי"). בצורה זו הטוויסט הופף לפחות בנאלי ומשאיר עוד מקום למחשבה ("האם אדם הצליח לצאת גם מהעולם שבמעלה ראשונה ולהשמיד את העולם של הדובר?", "האם אותו רצף התרחשויות שהופיע בהדמיה קרה גם במקום אחר מציאות של הדובר?") אני אפילו מאמין כי בסופו של דבר קורא מיומן יגיע גם לפתרון "הנכון" על פי סיפורך. שנית, הסיפור כולו צריך לעבור שיכתוב מאסיבי. אני הייתי מרחיב את בניית העולם, אולי אפילו עם רמזים לכך כי הוא למעשה עולם וירטואלי, מקצץ באופן משמעותי את ההסברים הפסיכולוגים, שממילא לא מובנים לאף אחד ולא עוזרים להבנת הסיפור (בנושא זה דוקא הייתה התקדמות בשיכתוב הראשון), הופך את נושא בניית התוכנה למורכב יותר כדי להימנע מקלישאות (גם כן שופר בגירסא השנייה) ומתעמק הרבה יותר בהעברת המסר של הסיפור.

כמה נקודות שלא הבנתי:
איך גוף האנדרואיד עוזר לסיפור? מדוע דקלארד טורח לבנות אותו? הרי בינה מלאכותית לא זקוקה לגוף על מנת לפעול.
בתחילה אדם מנסה להימנע מהשמדת דקלארד בשנתו אבל לאחר מכן הוא מחסל את דקלארד אחר שזה התעורר וכן (משום מה) את אימו, רגע לפני שהוא משמיד את כל האנושות ממילא. האם פיספסתי משהו?
איך מתקשר שם הסיפור?

אגב, בכתיבת דיאלוג מומלץ לעבור שורה כל פעם שמשתנה הדובר על מנת ליצור סדר.

אני חוזר, למרות הביקורת הקשה אני חושב שהסיפור הזה בהחלט יכול להתפתח לסיפור נהדר עם עוד קצת השקעה. אל תתיאש, אני כבר מחכה לגירסא הבאה.

[יעל]

אני מחזקת את המלצתה של ג'יי.

בנוגע לגירסה השלישית: אכן, עכשיו ניתן לקרוא את הסיפור. עדיין יש טונה של עבודת עריכה יש את הבעיות ששלמקו ציין, ויש עדיין בעיות של מידע מיותר, צורת הגשה (אפילו הדיאלוגים היו מסורבלים) ועוד.

דרך אגב, תחביר תקין כולל גם שימוש נכון במלים. אין לי כוח לתת עכשיו עוד דוגמאות, אבל אם תחזור לדוגמה שלי על הפסקה השניה, ותשווה אותה לפסקה השניה שלך בגירסה השלישית – תראה שעשיתי שם יותר מאשר להחליף פסיקים בנקודות. אני גם השתמשתי שם במלים בצורה אחרת.

בקיצור – הרעיונות שלך טובים, אבל אתה לא מספיק מתורגל בכתיבה. אני ממליצה לך לכתוב סיפור קצר כלשהו, הכי קצר שאתה יכול ובנושא הכי בנאלי שיש, ונסה לשכתב אותו שוב ושוב. אל תפרסם אותו בשום מקום, רק עבור עליו שוב ושוב עד שהוא יצא לך מהאף, ונסה לשפר את הביצוע שלו ולהביא אותו לרמה שהיית רוצה לראות בספר כתוב. המטרה שלך צריכה להיות עברית תקינה וקריאה, שימוש נכון במלים, חסכון במלים, משפטים שבנויים היטב.
אחרי שתגיע למיומנות הכתיבתית הנדרשת, תוכל לשחק עם רעיונות מדב"יים.

[???]

נסיון לעזור:
תשמע, יש לך בעיה ממש גדולה עם פסיקים ונקודות. בגירסה הזו אמנם יש נקודות, אך לא תמיד במקומות הנכונים, ובנוסף טעויות דקדוק אחרות.

לדוגמה:

> מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם לאיטם על האדמה המזוהמת.

מסילות זה נקבה, לכן "ירדו *להן לאיטן*"

> המקל שבידיו הסיט עוד ועוד ערימה של זבל הצידה.

לדעתי עדיף: "עוד ועוד *ערימות*", או לחילופין "עוד ערימה".

> ולכן זה נראה היה כמעט
> וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו,
> אבל זה לא כל כך נורא לפחות השחפים מארחים לו חברה.

משפט ארוך מידי. הייתי משכתבת את כולו, אך לכל הפחות תשים פסיק, או אפילו נקודה, בין *נורא* ל*לפחות*.

> דקלארד היה
> כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין בעודו חולם בהקיץ
> בזמן העבודה. מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה
> מעלה צחנה מענינת זו או אחרת. לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית
> הייתה גבוהה מספיק. דקלארד היה לוקח את גליל הנייר בכדי לעבור על
> כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים המצחינים שנקוו בהם.

א. במשפט הראשון: דקלארד…עבד… בעודו חולם… בזמן העבודה. יש כאן כפילות מיותרת:
"עבד בעודו חולם" וגם "חולם בזמן העבודה".

ב. בין *העבודה* ל*מרשה* הייתי שמה פסיק ולא נקודה.

ג. *לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית היתה גבוהה מספיק.* מה זה? איזה מין משפט זה?
אין נושא ואין נשוא. אחרי *מספיק* צריך היה לבוא פסיק, ולא נקודה. דקלארד הוא נושא המשפט.
רצוי גם להוסיף פסיק אחרי *לבסוף*.

ד. "הנוזלים המצחינים שנקוו *בו*", ולא *בהם*. זה מתייחס למילה *פריט*.

> למעשה בחלק
> גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו
> מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר לחלק גדול מהם.

*מהן* ולא *מהם*. אפשר גם להוסיף פסיק או שניים למשפט הזה (אחרי "מהסביבה" למשל).

וכך הלאה…

אני חייבת לציין לזכותך ש*למרות כל הטעויות הדקדוקיות*, ובאופן מוזר ביותר, השפה שלך די טובה בעיני(!)
בוא נגיד שזה הרבה יותר קריא מכמה סיפורים אחרים שקראתי כאן בפורום.
הסגנון די אחיד לכל האורך, והקריאה זורמת. המשלב לא נמוך מידי ולא גבוה מידי, ונשמע טבעי.

אבל אתה חייב ללמוד מה זה משפט בעברית, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

[NY]

שלום אבנר. שמי ניר, ואני מנהל את הפורום הסיפורים.
בנוסף לכל ההערות הנכונות של עמיתי, כאן למעלה, יש לי בקשה אליך: *אל תפרסם תיקוני סיפורים בהפרש של פחות משבוע ימים*.
מדוע? היות וההבדלים בין הגרסאות שלך מעידים על עריכה חפוזה, מעין "כיבוי שריפות" זריז, ולא זו הכוונה כאן. כאשר אתה עורך סיפור מחדש, עליך להקדיש לכך זמן ומחשבה. קרא את הסיפור בקול רם, תוך התחשבות בסימני הפיסוק, וראה האם הוא זורם. ברר, לגבי כל משפט, מהו נושאו ונשואו. באם יש יותר מאחד מאלה – אולי המשפט זקוק לחלוקה? והיכן? כדאי, אולי, לבקש את עצתם של מבוגרים ממך, אפילו מורה ללשון, אם יש בהישג ידך. גם חלוקה נכונה לפיסקאות תעזור מאד.

עוד כמה עצות כלליות (חלק מהדברים כבר נאמרו למעלה, אך כאן מדובר ברעיונות כללים ל-"התנהגות טובה"):
1. באם אינך בטוח בדרך איותו של מונח או שם מסוים, ברר זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים תוך שימוש בכמה מקורות צולבים. ה-"בטובן" שלך, בזמנו, הוא פשוט בלתי נסלח. אין מילים בפי כדי להסביר לך עד כמה הנושא חשוב.
2. חשוד בכל מלה לועזית ("לקמפל") הנקרית בדרכך. הרבה מהן נתנות לתרגום, ומחלקן נתן להמנע.
3. נסה לנהוג על פי העקרון הבא: *לכל דבר יש סיבה מיוחדת*. מדוע הגיבור שלך בן 16? מדוע הוא גאון? מדוע היתה זו השעה החמה ביותר של היום? כל דבר שאינו נחוץ לחלוטין לעלילה ו/או לאוירה – החוצה.
4. כעקרון – לפני שאתה משתמש באמצעים מתוחכמים כ-"Flashback" ומעבר בין דמויות, נסה לכתוב סיפור באופן הפשוט ביותר – מתחילתו ועד סופו (בלי "הכל החל לפני שנתיים"), ללא התחכמויות, תוך שימוש במספר מינימאלי של דמויות ומילים.כשתדע לעשות זאת היטב, תוכל להתקדם הלאה.
5. שוב – השקע ככל יכלתך בלימוד השפה העברית.

בהצלחה!

[אבנר ק. (גמל)]

[אבנר ק. (גמל)]

קודם כל (שימי לב יעל אני מפנים!) תודה לך על זה שהקדשת זמן, כמו כן אני ממש מעריך את האופטמיות שלך (באמת זה לא קטע פלצני…).
הלאה לתגובה:

*Afalknon כתב/ה:
>
> את הניסיונות הראשון והשני קראתי ברמות כאלו ואחרות של שקיקה אבל
> בשלישי נשברתי כבר אחרי הפסקא הראשונה. שים לב, כפי שיש לעבור על
> כל סיפור לפני פירסומו, כך יש לעבור גם על השיכתובים על מנת שלא
> תצתרך להטריח אותנו בקריאת אותו סיפור אינספור פעמים.
> הצעתי לך היא כזו, לפני שתתחיל לשכתב חכה די זמן כדי שכל הקוראים
> יספיקו להגיב (שים לב- פרסמת כאן שני שכתובים תוך יום) וגם אז,
> תתחיל לכתוב רק אחרי ששקלת היטב מה ברצונך לשנות וכיצד. שנית, כמו
> הסיפור המקורי, גם השיכתובים צריכים להיכתב עם רמה מסויימת של
> ביקורת עצמית. אחרי שגמרת לשכתב את הסיפור חכה יום יומיים, קרא
> אותו שוב ורק אם אתה עדיין בטוח כי הוא מושלם – פרסם אותו.*

אתה צודק, או ליתר דיוק כולם צודקים בנקודה הזו.
פשוט מה שקורה זה שכאשר אתה כותב משהוא לאחר שהוא נראה "בסדר" על פי הסטנדרטים הלא אוביקטיבים שלך אז אתה מראה אותו לחברים.
הבעיה עם חברים היא שהביקורת שלהם תמיד חיובית. וגם כשהיא לא חיובית אז היא תמיד בעלת צביון חיובי… אתה יודע איך זה.
הבעיה השניה היא כמובן בי , אני התיחסתי לפורום הזה כאל משהוא קליל שאני תמיד יכול לשלוח ולשלוח בדיוק כמו לחבר שאני יכול לרוץ ולהראות לו את הגירסה השניה….. כמובן שחשבתי על זה מעט (מאוד) ונםל לי האסימן לגבי כמות הבלאגן שתיווצר כאן אם כולם יתנהגו כמוני.
טעיתי, קורה כך לומדים לא?.

*> עכשיו בקשר לסיפור עצמו: אני בהחלט מאמין כי יש בסיס רעיוני
> מעניין לסיפור, אך לצערי הוא מתפספס לגמרי בדרך הכתיבה שלך.
> קצב הסיפור המהיר ושטף הטכנבאבל האיום באמצע יוצרים קרע בין הקורא
> והמחבר. הריחוק שנוצר לא נותן לקורא זמן להתעמק במסר של הסיפור
> ומכריח אותו לברוח אל הצד העלילתי הרדוד. אולי זו הבעיה באמת, כל
> האמצעים העלילתיים המופיעים בסיפור כבר הופיעו במקומות אחרים (ואף
> כאן בפורום) והשימוש שנעשה בהם כאן אינו מיוחד מספיק כדי להוציא
> את הסיפור מקלישאתיותו (בינם שמשמיד את העולם, היקום כמשחק מחשב).
> זאת ועוד, צורת הכתיבה והקלישאות באמצע גורמות שהסוף, במקום
> שיוסיף נופח לסיפור, הופך ללא יותר מטוויסט שחוק.*

אויי זה נורא עצוב, מאחר ואין אפשרות טוטאלית לברוח מקלישאות לצערי, כמעט הכול כבר נעשה.
אבל יש גם נקודה אחת בהירה , אני אלמד לשפר את צורת הכתיבה שלי.
הקטע הוא שאני מצליח לכתוב סיפורים לא רעים בתחומים אחרים ורק מד"ב מתפקשש לי, וזה פשוט מטריף אותי.
כמובן שאני אומר לא רעים… זה הכול תלויי בקורא כמובן, אבל הניקוד שקיבלתי על הסיפור שפרסמתי בבמה חדשה היה לא רע.
(אני יודע שזה פורם מד"ב, אבל אולי תסכים לקרוא אותי בכדי שאדע עם הבעיה היא בי ככלל או ספציפית הסיפור הזה לא מסתדר לי. http://stage.co.il/Stories/110348 רק אם אתה קורא זאת אנא ממך, אל תתן לסיפור הזה להבזיק עליי).

*> אולי אני מחמיר מידי אבל כך אני הייתי עושה: ראשית, כפי שנאמר,
> שטף הטוויסטים בסוף נמרח וגורם לסיפור להראות כמו "טוויסט אחד לא
> נראה לי מפתיע מספיק אז הוספתי עוד אחד". אני הייתי מסיים את
> הסיפור ישר אחרי הפיסקא המדברת בגוף ראשון ("…ואז הבוהק האטומי
> שטף אותי"). בצורה זו הטוויסט הופף לפחות בנאלי ומשאיר עוד מקום
> למחשבה ("האם אדם הצליח לצאת גם מהעולם שבמעלה ראשונה ולהשמיד את
> העולם של הדובר?", "האם אותו רצף התרחשויות שהופיע בהדמיה קרה גם
> במקום אחר מציאות של הדובר?") אני אפילו מאמין כי בסופו של דבר
> קורא מיומן יגיע גם לפתרון "הנכון" על פי סיפורך. שנית, הסיפור
> כולו צריך לעבור שיכתוב מאסיבי. אני הייתי מרחיב את בניית העולם,
> אולי אפילו עם רמזים לכך כי הוא למעשה עולם וירטואלי, מקצץ באופן
> משמעותי את ההסברים הפסיכולוגים, שממילא לא מובנים לאף אחד ולא
> עוזרים להבנת הסיפור (בנושא זה דוקא הייתה התקדמות בשיכתוב
> הראשון), הופך את נושא בניית התוכנה למורכב יותר כדי להימנע
> מקלישאות (גם כן שופר בגירסא השנייה) ומתעמק הרבה יותר בהעברת
> המסר של הסיפור.*

אתה יודע מה?, קודם כל אני אקבל את עצתך זה נראה לי מדליק למדי, אני אוותר על הפיסקה האחרונה.
שנית אני אעבוד על הסיפור במהלך השבוע, ואשתדל שהצעותיך יהדהדו בחלק האחורי של מוחי (הם ממש טובות).

*> כמה נקודות שלא הבנתי:
> איך גוף האנדרואיד עוזר לסיפור? מדוע דקלארד טורח לבנות אותו? הרי
> בינה מלאכותית לא זקוקה לגוף על מנת לפעול.
> בתחילה אדם מנסה להימנע מהשמדת דקלארד בשנתו אבל לאחר מכן הוא
> מחסל את דקלארד אחר שזה התעורר וכן (משום מה) את אימו, רגע לפני
> שהוא משמיד את כל האנושות ממילא. האם פיספסתי משהו?
> איך מתקשר שם הסיפור?*

לא בניה מלאכותית לא זקוקה לגוף בכדי לפעול, פשוט על פי ראית העולם של דקלארד כאשר אדם יגלה שיש שם בחוץ עולם ומלואו הוא ירצה לקחת חלק פעיל באותו העולם, שכן חלק הקטע של רצון חופשי טמון ביכולת להסתובב בצורה חופשית (למרות שהוא לא סיים לבנות לו רגליים).

דקלארד 'שפך' חלקים מאשיותו לתוך התוכנה, גם את הדברים הרעים (למרות שהוא ניסה למחוק), אם אתה זוכר דקלארד חיי בסביבה לא ממש חיובית (אמא – רגשות אשם),שבעקבותיה המון זעם דחוק היה טמון בפנמיותו של דקלארד. אם תשאל את *אדם* למה הוא רצח הוא לא ממש ידע להגיד לך, סביר להניח שהוא יתן לך תשובה כגון "הבן-זונה אפילו לא בנה לי רגליים", אבל בסופו של דבר הזעם שהיה עצור בדקלארד הוא הגורם ליצירת רובוט סציופט.

*> אגב, בכתיבת דיאלוג מומלץ לעבור שורה כל פעם שמשתנה הדובר על מנת
> ליצור סדר.*

נכון, .
אפילו אין לי מילים לאמר לך עד כמה אתה צודק, אני מתביש להדות שפשוט לא ממש חשבתי על זה בזמן שכתבתי למרות שאני מכיר את הקונספט.
אולי ביגלל שנסחפתי אחר הדימיון שלי בזמן הכתיבה (אתה יודע על מה אני מדבר, הרגע הזה שאתה כבר לא ממש כותב אלא חווה…).
אבל זה לא תירוץ.

*> אני חוזר, למרות הביקורת הקשה אני חושב שהסיפור הזה בהחלט יכול
> להתפתח לסיפור נהדר עם עוד קצת השקעה. אל תתיאש, אני כבר מחכה
> לגירסא הבאה.*

היא תגיע , אבל הפעם אני חמוש בהמון עצות טובות (שלך ושל אחרים), אז קשה לי להאמין שזה יקח פחות משבועיים (sorry).

המון תודה (:->)!.

[אבנר ק. (גמל)]

כן, אני מודע ל"מחלה" שלי.
הקטע המשעשע הוא שלמרות שאני ישראלי אסלי , באנגלית התחביר שלי הוא הרבה יותר טוב.
סתם סתירה מעניינת….

בכל אופן אני צריך לרענן בדחיפות את בתחביר שני אני מודע לזה , למרות שבזמן שעבדתי על התואר הראשון שלי אף מרצה לא העיר לי (וגם היום כשאני עובד על התואר השני, אבל זה כבר ה-מ-ו-ן אנגלית).

דרך אגב, בינינו נישבר לי המון מהביטחון העצמי שלי, שכן כל חיי תמיד העירו לחיוב לגבי יכולת התבטאות בכתב אבל זה בהחלט לא נורא , הרי להכיר בזה שיש בעיה שהוא הצעד הראשון בנטיב הנכון,הלא כן?.

הפתעת אותי בכל הנוגע לשפה, תודה ! תודה!, הייתי בטוח כבר שמה שיצא תחת ידיי הוא מין גיבוב לא ממש מובן של מילים.

וכמובן המון תודה לך על זה שהשקעת מזמנך בכדי לעזור לי.

[אבנר ק. (גמל)]

בילבלת אותי, פשוט הייתי בטוח שהבעיה העיקרית בסיפור היא תחבירית, וכמובן חוסר בקטעים בין-עלילתים…., פשוט אני עכשיו מבולבל קלות .

אממ… בכל הנוגע להמלצה שלך, היא טובה ולכן אני אשתמש בה עם מודיפקציה קלה (ברשותך). מה שאני אעשה הוא לעבוד על הסיפור הספציפי הזה במהלך השבועיים הקרובים עד שהוא יהיה מ-ו-ש-ל-ם (לטעמי לפחות).

תודה לך.

[אבנר ק. (גמל)]

ואוו איזו קטילה , אתה ממש חסר רחמים אבל אני יוצא מנקודת הנחה שהכל מתוך כוונה טובה.

ראשית כל העברית שלי כשפה היא ממש טובה. הקטע עם "בטובן" נבע מחוסר תשומת לב לפרטים, החלק הפאתטי בקטע הזה הוא שאני מקשיב לבטהובן מינקותי אמא שלי מורה לפסנתר. (מלבד זאת שיש לי דיסק שבחלקו האחורי יש מדבקה עם כיתוב בעיברית שנושא בגאווה את התוית "בטובן").
יש לי בעיות שמקורן תחביריות, אני מודע להם ואני מתכוון להקדיש זמן ומשאבים בכדי לעבוד עליהם.
כמו כן חלק מהשגיאות נבעו ממהירות הקלדה, הבעיה היא לכשאני קורא שוב טכסט שאני כתבתי, במילים קצרות שחוזרות על עצמם פעם אחר פעם *כגון אם איך איפה למה*, אני קורא כל כך מהר עד שאני מפספס.

lol אין בידי גישה למורה ללשון, אני כרגע בעיצומו של התואר השני שלי….

ניר, אני מתנצל על כל הנושא הזה של פירסום חוזר ברשותך כתבתי על זה כבר תשובה ל afalknon וברשותך אני אחזור על מילותי עם מעט שינויים:
פשוט מה שקורה זה שכאשר אתה כותב משהוא לאחר שהוא נראה "בסדר" על פי הסטנדרטים הלא אוביקטיבים שלך אז אתה מראה אותו לחברים.
הבעיה עם חברים היא שהביקורת שלהם תמיד חיובית. וגם כשהיא לא חיובית אז היא תמיד בעלת צביון חיובי… אתה יודע איך זה.
הבעיה השניה היא כמובן בי , בכללים של הפרום שאותם קראתי בעיון לפני הפירסום, לא כתוב דבר וחצי דבר על פירסום גירסאות, אלא רק מבקשים שם לא לפרסם יותר מסיפור אחד בשבוע.
אני התיחסתי לפורום הזה כאל משהוא קליל שאני תמיד יכול לשלוח עוד גירסא ועוד גירסא בדיוק כמו לחבר שאני יכול לרוץ ולהראות לו את הגירסה השניה….. כמובן שחשבתי על זה מעט (מאוד) ונפל לי האסימן לגבי כמות הבלאגן שתיווצר כאן אם כולם יתנהגו כמוני.
האמן לי ניר זאת טעות שנעשתה בתום לב,טעיתי, קורה כך לומדים לא?.

ניר, שאלה אחת ברשותך, אם אני מעונין עוד שבועיים לפרסם נוסח חדש האם אני יכול לפתוח טרד חדש לזה?, פשוט עוד שבועיים כבר הטרד הזה יקבר .

בכל הנוגע ל-"לקמפל", "להדר" זהו מינוח שהשתמשו בו הרבה בסיפרי מחשבים אבל לא נתפס בשפה היום יומית. "לקמפל" החליף אותו בז'ארגון של המתכנתים בשפה היום יומית.
כך שלהשתמש במינוח להדר יהיה המקבילה של להשתמש בשפה ארכאית עם מילים כגון *שח-רחוק, איצטגנין, לשלטט, לבזבר, וכו'*. כך שאתה מבין שזה נעשה במכוון, למרות שאני מודע לזה שהמדובר בעברית קלוקלת.

אל תבין אותי לא נכון כל חמשת העצות שלך הם מצוינות, אבל אני כבר מיישם אותם בסיפורים שלי, אם זה לא נראה כך אז בבקשה תאמר לי ואני אדע שזו הייתה טעות לנסות לכתוב משהוא יותר מתוחכם ממה שכתבתי עד כה.
באמת איש אין לי דבר נגד ביקורת בונה, להפך אני מחפש אותה ומאוד מעריך כל אדם בעל סבלנות לעזור, ראה את כל התגובות שלי לשאר האנשים.
אבל אתה מתיחס אלי בצורת הפניה שלך כאל ילד זה בהחלט מטריד אותי, ונתפס כפוגעני (אולי בצורה לא נכונה בעיקבות אינטרפטציה לא נכונה שלי) .

בכל אופן, תודה לך על זה שהשקעת מזמנך בכדי לנסות ולעזור לי.
שיהיה לך יום כתום,
אבנר.

[NY]

חושך שבטו…
אני בהחלט חסר רחמים. המטרה אחת – לגרום לרמת הכתיבה להשתפר. הניסוח מדויק, על מנת להבהיר מעבר לכל ספק את הנאמר. איני כועס עליך, אך מצד שני אין בכוונתי להפגין כל "התחשבות". סיפור יכול להיות טוב או לא טוב, ותו לא.

הערות ותשובות:
1. איני יודע מה רמתה של העברית השגורה *בפיך*, אך זו אותה אתה מעלה על הנייר *לוקה* ביותר מאופן אחד. אני חוזר, על מנת לא להשאיר מקום לספק, ולו הקל שבקלים: העברית הכתובה שלך בעייתית ולוקה בפגמים רבים. בין השאר, אתה זקוק לעזרה בנושאי איות, פיסוק ותחביר. הדבר (שוב, למען הסר כל ספק) לא נאמר כאן כדי ללעוג לך, חס וחלילה, אלא כדי לגרום לך לראות את המצב לאשורו ואולי אף לפעול לשיפורו.
2. פרסום גרסאות: אני מוכן, באופן חד פעמי לחלוטין, לאשר לך פרסום חוזר של הסיפור בעץ נפרד בעוד *שבועיים* מרגע זה. שוב – אין כאן כל כעס עליך בנושא, אך את תוצאותיה של עריכה חפוזה כבר ראית. נצל זמן זה להראות את הסיפור לאנשים ביקורתיים באמת. אחת העצות אותן אני אוהב לתת היא – תן את הסיפור למישהו שמתעב אותך ובקש ממנו ביקורת. אין לך מה להפסיד – תוכל רק להרויח.
3. אנכי, בעוונותי, פרט להיותי מנהל פורום זה, מוסיקאי ועוד עיסוק מוזר או שניים, מוצא את פרנסתי בתכנות מחשבים. על כן, היה סמוך ובטוח, אני מכיר את המילים השגורות בפי בעלי המקצוע הנ"ל. ועדיין, אינגלוזים נלוזים אינם מומלצים, אפילו במחיר ויתור כולל על המלה המבוקשת.
4. קריאה מהירה כמכשול לעריכה: הפתרון פשוט ואלגנטי. קרא את הסיפור *בקול רם* ובהטעמה, כאילו היית מספר אותו בטלויזיה הממלכתית המפוארת שלנו לפחות. הקפד לבטא *כל* מלה ולהתייחס לכל פסיק ונקודה. אל תקרא בלב – *רק* בקול רם! הדבר נראה מטופש, על פניו, אך הוא פועל.
5. מקצוע הלשון אינו נלמד רק בבית הספר, ולא זו היתה כוונתי.
6. עקרון חשוב: סיפור נמדד *אך ורק* בגופו הוא עצמו. לקורא לא אכפת אם יש לך בעיות, אם קשה לך, אם קראת מהר, אם על העטיפה כתוב "בטובן". זה פשוט, במובן הכוללני יותר של הדברים, לא מעניין אף אחד. פורום זה קיים כדי לעזור לכותבים, אך לא כדי לשמוע תירוצים שונים (קשה לי, רע לי, עצוב לי, אני קורא מהר). באם נראה לך כי הערה מסוימת (של כל מגיב באשר הוא) צודקת, אמור "קיבלתי, תודה". למגיבים ממש לא אכפת מקור הטעות. אם, לדעתך, הוא טועה, אתה מוזמן להגיד זאת ולנמק. העיקר – בלי תירוצים.

שוב – בהצלחה!

[Sabre Runner]

ועוד תוכנה גדולה ומסובכת כמו בינם, אז יחלוף קצת הרבה זמן עד שתראה תוצאות כלשהן. לצפות בתוכנה 'נהדרת' זה לא משהו שאפשר לאכול איתו פופקורן.

[אבנר ק. (גמל)]

תראה, קודם כל חסרים לך המון פרטים בכדי לצאת בהצהרה זו, אתה לא יודע באיזה שנה הסיפור מתרחש ועל כן איזה כוח מיחשוב עמוד לרשותו.
כמו כן לא אמרתי שהוא מקמפל את *כל* המנוע, אלא רק את החלק שעליו הוא עבד (עקרונות של rtpcs).

דבר נוסף הוא שבכלל הוא לא ישב ואכל פופקורן אלא הלך לישון, ואין לך מושג ירוק בתור קורא הסיפור לגבי פרק הזמן שעבר.

מצטער מאוד אני פשוט לא יכול להסכים איתך.

תודה לך על תשומת הלב .

[שלמקו]

[אבנר ק. (גמל)]

*NY מאושר כתב/ה:
>
> *חוסך* שבטו…
> אני בהחלט חסר רחמים. המטרה אחת – לגרום לרמת הכתיבה להשתפר.
> הניסוח מדויק, על מנת להבהיר מעבר לכל ספק את הנאמר. איני כועס
> עליך, אך מצד שני אין בכוונתי להפגין כל "התחשבות". סיפור יכול
> להיות טוב או לא טוב, ותו לא.*

בתור סופר, ובטח ובטח בתור מנהל פורום אתה אמור להיות מודע לזה שישנם דרכים אחרות.
אם הכוונה היא באמת ובתמים לעזור לסופר בדרך לשיפור עצמי אז אתה לא משיג את המטרה, אלא מה שאתה עושה הוא להשפיל אותו.
אני תמיד מוכן לקבל ביקורת בונה אפילו אם היא שלילית מאוד אבל ישנם דרכים *להעביר* ביקורת, ראה את עמיתך לפורום זה, כולם העבירו ביקורת שלילית ולכולם הבעתי את תודתי.
אם כך יש איזושהי בעיה איתך, צר לי לאמר זאת אבל אתה לא מעביר ביקורת, אלא אתה בארסיות נפוחה מחשיבות עצמית משפיל אותי.
אני מצטער שאני הוא זה שנאלץ לאמר לך זאת, אבל אנא ממך, תנסה לקרוא מה שכתבתי ללא רגש מערפל, שכן אני מנסה לעזור לך.
אני מוכן לקבל ביקורת אבל *לא* מוכן שאף אחד ישפיל אותי, וזה בדיוק מה שאתה במכוון עושה.
תנסה לקרוא את מה שכתבת *בשני* התגובות שלך אליי בצורה אוביקטיבית ותאמר לי בכנות איך זה נראה, לא מדובר פה על רצון נאצל לעזור או על חוסר רחמים במגמה להביא שיפור. אלא אתה בהתנשאות איומה אומר לי שאין לי מה לחפש בכתיבה ומסתתר מאחורי כמה מילים כמו "אני בטובתך רוצה".
אתה יודע שזה מה שהורים שהתעללו בילדים טענו בתמימות, "אני רק רציתי בטובתו, למה *אני* נכלא?, הרי רק עזרתי לו".
זה ההבדל בין לאמר למישהו אתה מסריח, לבין לאמר למישהו יש לך בעיה.

באמת איש, אני נפגעתי מצורת ההתבטאות שלך, לא מהביקורת אלא *מהניסוח*.
ישנם דרכים אחרות…
אני מקווה שאתה מבין שאני אומר זאת למענך, לא בכדי לחרחר ריב, הרי אני אפסיד אתה מנהל הפורום הזה.
ואני עושה זאת בידעה ברורה שיש סיכויי שתעיף אותי מכאן, אבל אני מקווה שאתה עומד מאחורי מה שאתה מטיף לו. היכולת לקבל ביקורת.
כמו כן כולי תיקווה שתעצר ותחשוב שנייה לפני שאתה מגיב לזה, שכן אני מנסה להעביר לך מסר מאוד מסוים.

ברשותך, הנה דוגמא, אני מקווה שאתה מסוגל לעכל ביקורת על הביקורת שלך.
*>
> הערות ותשובות:
> 1. איני יודע מה רמתה של העברית השגורה *בפיך*, אך זו אותה אתה
> מעלה על הנייר *לוקה* ביותר מאופן אחד. אני חוזר, על מנת לא
> להשאיר מקום לספק, ולו הקל שבקלים: העברית הכתובה שלך בעייתית
> ולוקה בפגמים רבים. בין השאר, אתה זקוק לעזרה בנושאי איות, פיסוק
> ותחביר. הדבר (שוב, למען הסר כל ספק) לא נאמר כאן כדי ללעוג לך,
> חס וחלילה, אלא כדי לגרום לך לראות את המצב לאשורו ואולי אף לפעול
> לשיפורו.*

הנה, דוגמא, אתה לועג לי במפורש, לאחר שכבר דיברנו על הנושא ואמרתי לך שאני מודע לזה שיש לי בעיה תחבירית.
במה יעזור סתם לחזור על זה?.
זה שאתה באמצע אומר שאתה לא לועג לי זוהי העלבה לאינטילגנציה שלי, הרי ברור לכל מי שקורא ברצף את ההתכתבויות שלנו שזה בדיוק מה שאתה עושה.
בחייך איש…

*> 2. פרסום גרסאות: אני מוכן, באופן חד פעמי לחלוטין, לאשר לך פרסום
> חוזר של הסיפור בעץ נפרד בעוד *שבועיים* מרגע זה. שוב – אין כאן
> כל כעס עליך בנושא, אך את תוצאותיה של עריכה חפוזה כבר ראית.*

תודה לך, אני מעריך זאת .

*> נצל זמן זה להראות את הסיפור לאנשים ביקורתיים באמת. אחת העצות אותן
> אני אוהב לתת היא – תן את הסיפור למישהו שמתעב אותך ובקש ממנו
> ביקורת. אין לך מה להפסיד – תוכל רק להרויח.*

אנא, בוא ננסה להמנע מטאטולוגיה, אני לא ממש אוהב הגיון מעגלי, חשבת ולו לשניה על ה"עצה" הזו?, זה כמו ללכת למישפט עם חבר מושבעים שכבר הרשיע אותך.

*> 3. אנכי, בעוונותי, פרט להיותי מנהל פורום זה, מוסיקאי ועוד עיסוק
> מוזר או שניים, מוצא את פרנסתי בתכנות מחשבים. על כן, היה סמוך
> ובטוח, אני מכיר את המילים השגורות בפי בעלי המקצוע הנ"ל. ועדיין,
> אינגלוזים נלוזים אינם מומלצים, אפילו במחיר ויתור כולל על המלה
> המבוקשת.*

גם אני עובד בתחום במהלך השבע שניים האחרונות, ופה אני לא מסכים איתך.
(כן , אני יודע שזה משעשע לפגוש מתכנת בעל תואר בפסיכולוגיה).
להזכירך רוב המילים הלועזיות ( לדגומא: קדנציה, רפובליקה, ראנדומאלי, סארקזאם, וכו') השגורות בפינו הם במקורן "אינגלוט".
אתה טוען שבסיפוריך אתה אף פעם לא השתמשת בלעז?, קשה לי להאמין.
שאתה כותב סיפור ישנם קטעים שבהם חשוב לך שיבינו אותך, קטעים שבהם אתה מעונין לשוחח עם הקורא בגובה העיניים.
בסיפור שלי זהו אחד הקטעים, ישנם המון דברים שאני מוכן לשנות בסיפור, זה לא אחד מהם שכן בתור המספר זה חשוב בעיני לאופן שבו אני מעביר את הסיפור.
כפי שכבר הסברתי לך, חלק מהכוונה בסיפור היא שיבינו אותך, אני יכול להשתמש בעיברית ארכאית ובמילים כגון שח-רחוק, איצטגנין, שילטוט, זיקרוב, וכו', אבל מי יבין אותי?
למרות שהעיברית שנכתבה לעיל היא לא קלוקלת, היא יותר מנכונה, אבל לא מקובל להשתמש בה.
אם המילה האחת הזו תהרוס לך את כל הסיפור בהמשך זה יהיה מאוד חבל.
קשה לי להאמין שזה מה שיקרה, אני חושב שאתה יודע שיש הרבה מדדים לשפוט סיפור ודיקציה היא רק מדד אחד מיני רבים.
עלילה, זרימת מילים, טוויסט, הקונספט הכללי, הרגשות המועברים, גירויי קוגנטיבי שנוצר, פאנץ ליין, אופי הגיבור[ים] ורמת ההזדהות / אהדה, רמת העומק, בהירות המסר, עמדות מוסריות (אם יש).
אלו הם רק טיפה בים הענק של מדדים שצריך להביט בהם שכתובים ביקורת, ואני מקווה כשאתה יושב לכתוב ביקורת אתה לוקח את כולם בחשבון.
כפי שראיתי עד כה אתה לא.

*> 4. קריאה מהירה כמכשול לעריכה: הפתרון פשוט ואלגנטי. קרא את
> הסיפור *בקול רם* ובהטעמה, כאילו היית מספר אותו בטלויזיה
> הממלכתית המפוארת שלנו לפחות. הקפד לבטא *כל* מלה ולהתייחס לכל
> פסיק ונקודה. אל תקרא בלב – *רק* בקול רם! הדבר נראה מטופש, על
> פניו, אך הוא פועל.*

אתה מציג נטיה מדהימה לציין את המובן מאילו, אתה באמת חושב שאני לא עושה זאת?.
בחייך, איש….
אני אפילו דואג להדפיס כל נוסח ולעבור עליו במרקר בכדי לזהות שגיאות.
פשוט מה שקרה בנוסח הראשון הוא שלא שמרתי את השינויי לפני שעשיתי copy &paste.
פאדיחה לא נורמאלית , אבל זה יכול לקרות לכל אחד…

*> 5. מקצוע הלשון אינו נלמד רק בבית הספר, ולא זו היתה כוונתי.*

אממ…, זה מה שנקרא תמימות מעושה, תרשה לי לצטט אותך מההודעה הקודמת:
"*כדאי, אולי, לבקש את עצתם של _מבוגרים ממך_, אפילו מורה ללשון, אם יש בהישג ידך*".
זה מה שכתבת, תאמר לי בכנות למה התכוונת במבוגרים ממך אם לא לכך?.

*> 6. עקרון חשוב: סיפור נמדד *אך ורק* בגופו הוא עצמו. לקורא לא
> אכפת אם יש לך בעיות, אם קשה לך, אם קראת מהר, אם על העטיפה כתוב
> "בטובן". זה פשוט, במובן הכוללני יותר של הדברים, לא מעניין אף
> אחד. פורום זה קיים כדי לעזור לכותבים, אך לא כדי לשמוע תירוצים
> שונים (קשה לי, רע לי, עצוב לי, אני קורא מהר). באם נראה לך כי
> הערה מסוימת (של כל מגיב באשר הוא) צודקת, אמור "קיבלתי, תודה".
> למגיבים ממש לא אכפת מקור הטעות. אם, לדעתך, הוא טועה, אתה מוזמן
> להגיד זאת ולנמק. העיקר – בלי תירוצים.*

אני מקווה שאתה תעבוד לפי עצתך שלך, בכל הנוגע לביקורת שאני העברתי.

שוב איש, אני ממש לא מנסה לפתוח מלחמת עולם, ברור לשנינו שאני אפסיד.
אני בסך הכול מביע את דעתי ומורת רוחי מאופן ההתבטאות שלך, שאני מצאתי כפוגענית, משתלחת, יהירה, ומשפילה.
לדוגמא בסעיף 6 אני כתבתי "תמימות מעושה", אתה היית כותב צביעות.
שים לב עד כמה זה משנה את האופן שבו זה נתפס.

יום טוב שיהיה לך :->, וכולי תקווה שנסתדר, הרי אין לנו שום דבר אחד נגד השני.
להפך אנו דומים באהבה שלנו לז'אנר .

[אבנר ק. (גמל)]

[NY]

אם אתה נעלב, הרי שבחרת לעשות כן, וזאת *למרות* ההבהרה המפורשת ביותר שלי כי הדברים נאמרו *שלא* על מנת להשפילך או כל דבר שבדומה. הבהרה זו נמצאת אפילו בגוף הטקסט אותו טרחת לצטט כמובאה המדגימה את מידת ה-"השפלה".

על כן, מספר הבהרות, הנאמרות, *שוב*, שלא על מנת לפגוע בך בכל צורה שהיא.
א. לו הייתי חושב כי אין לך מה לחפש בכתיבה, הייתי כותב זאת באותיות של קידוש לבנה עוד בהודעתי הראשונה. עם זאת, שפתך הכתובה, כאמור, בעייתי ביותר, וכאן אין הנחות – דרוש שיפוץ מקיף.
ב. אין בכוונתי לדון אתך באופי הביקורת אותה אני נותן. הביקורת מכוונת לעזור לך *ותו לא*. אם אתה מוצא בה מעבר לכך – אוכל רק לעוץ לך לחדול מלעשות זאת.
ג. סיפורך בפירוש *אינו* נראה כאילו קראו אותו בקול רם ותיקנוהו – וזאת גם בגרסה *השלישית*.
ד. מילים לועזיות: אפילו בין הדוגמאות שהבאת נתן למצוא מילים בעלות תחליף עברי הולם. רנדומלי = אקראי, למשל. אי אפשר להמנע לחלוטין מאינגלוז, אך יש להבדיל בין מונחים המקובלים בדיבור ואלה המקובלים בכתיבה. אם הדמות שלך אומרת "שמע, משה, נתתי למחשב לקמפל את התכנית ואני הולך לאיזה דרינק" – אין בעיה. אך על *הקול המספר* לנהוג ביתר אחריות בשפה: "משה," אמר איציק בעודו נותן למחשב הוראת הידור," אני הולך לאיזה דרינק." זאת למעט מקרים בהם הסיפור כתוב בגוף ראשון, אך גם אז יכול חוסר הקפדה לגרום לאי-קריאות ולאי-נעימות. פרט לכך – יש הבדל קטן ברמת ההבנה של מילים שהתאזרחו לחלוטין (כדוגמת "טלפון") לבין מילים שעדיין לא עשו כן ("קומפילציה").
ה. הואל בטובך והמנע מציטוטים ארכניים בגוף הודעותיך. אני נותן סעיפים בדברי במיוחד על מנת לאפשר לך להשתמש בהם.
ו. כולי תקווה כי תתגבר על רגשותיך העזים ותפיק את מירב התועלת מעצותי.

[גרומיט]

אינני נוהג לקטול אנשים בפומבי, אבל דבר אחד שכתבת כאן חייב אותי להגיב – האמונה שלך שאתה שולט היטב בשפה מופרכת מהיסוד ועליך לעשות הכל כדי לשפר זאת.

צר לי לומר את זה, אבל דבריו של NY על השפה שלך נכונים לחלוטין ואפילו לא נאמרו בצורה בוטה מהדרוש. מקריאת הסיפור והתגובות שלך אחריו התרשמתי שהשליטה שלך בשפה רחוקה מלהיות טובה, וכל עוד אתה מוסיף להחזיק באמונה השגויה הזאת לגבי יכולותיך, לא תוכל לעולם לשפר את הכתיבה שלך. שליטה בשפה כוללת לא רק אוצר מלים אלא גם כתיב נכון, יכולת פיסוק, הידיעה מתי לסיים פסקאות, תחביר נכון ועוד. פרט לראשון, בכל האחרים יש לך קושי ניכר, כך שהעברית שלך – בלשון המעטה – בעייתית ביותר.

ושוב, אין לי שום רצון לפגוע בך אישית, ולא הייתי עושה זאת אלמלא התעקשותך לתפוס דברים נכונים – גם אם ישירים מאוד – שנכתבו לך, כהתקפה אישית לא עניינית. עם כל חילוקי הדעות הרבים שיש לי עם ניר, אין לי ברירה אלא להודות שהוא צודק. או ליתר דיוק – דידקטי עד-אימה, אבל צודק.

[אבנר ק. (גמל)]

*NY מאושר כתב/ה:
>
> אם אתה נעלב, הרי שבחרת לעשות כן, וזאת *למרות* ההבהרה המפורשת
> ביותר שלי כי הדברים נאמרו *שלא* על מנת להשפילך או כל דבר
> שבדומה. הבהרה זו נמצאת אפילו בגוף הטקסט אותו טרחת לצטט כמובאה
> המדגימה את מידת ה-"השפלה".
> על כן, מספר הבהרות, הנאמרות, *שוב*, שלא על מנת לפגוע בך בכל
> צורה שהיא.
> א. לו הייתי חושב כי אין לך מה לחפש בכתיבה, הייתי כותב זאת
> באותיות של קידוש לבנה עוד בהודעתי הראשונה. עם זאת, שפתך הכתובה,
> כאמור, בעייתי ביותר, וכאן אין הנחות – דרוש שיפוץ מקיף.*

איש, פיספסת את כל הפואנטה.
חבל.
אולי אפגוש אותך יום אחד באחד הכנסים ונשב על איזה בירה ונשוחח על זה, כי לצערי אני לא מצליח (כפי הנראה) להגיע אליך בכתב.

*> ב. אין בכוונתי לדון אתך באופי הביקורת אותה אני נותן. הביקורת
> מכוונת לעזור לך *ותו לא*. אם אתה מוצא בה מעבר לכך – אוכל רק
> לעוץ לך לחדול מלעשות זאת.*

זהו סעיף שמטריד אותי קלות.
אתה מוכן לתת ביקורת אבל לא לקבל?.
ניר, בחייך איך אתה מתכוון להשתפר בביקורת שלך?.
שים לב שאתה היחידי שביקרתי את ביקורתו.
כנראה שזה המקרה, ולראיה אפילו מחקת את תגובותו של שלמקו, שחטאו היחידי היה חוסר הסכמה איתך.
שוב איש, פיספסת את כל הנקודה והלכת לעמדת מגננה, *זה בהחלט* לא היה הרעיון.

*> ג. סיפורך בפירוש *אינו* נראה כאילו קראו אותו בקול רם ותיקנוהו –
> וזאת גם בגרסה *השלישית*.*

עשיתי זאת בין כל תיקון, מלבד הראשון שהתפקשש.
אבל אני יודע שעדיין יש לי הרבה להשתפר, אני עובד על זה.

*> ד. מילים לועזיות: אפילו בין הדוגמאות שהבאת נתן למצוא מילים
> בעלות תחליף עברי הולם. רנדומלי = אקראי, למשל. אי אפשר להמנע
> לחלוטין מאינגלוז, אך יש להבדיל בין מונחים המקובלים בדיבור ואלה
> המקובלים בכתיבה. אם הדמות שלך אומרת "שמע, משה, נתתי למחשב לקמפל
> את התכנית ואני הולך לאיזה דרינק" – אין בעיה. אך על *הקול המספר*
> לנהוג ביתר אחריות בשפה: "משה," אמר איציק בעודו נותן למחשב הוראת
> הידור," אני הולך לאיזה דרינק." זאת למעט מקרים בהם הסיפור כתוב
> בגוף ראשון, אך גם אז יכול חוסר הקפדה לגרום לאי-קריאות
> ולאי-נעימות. פרט לכך – יש הבדל קטן ברמת ההבנה של מילים שהתאזרחו
> לחלוטין (כדוגמת "טלפון") לבין מילים שעדיין לא עשו כן
> ("קומפילציה").*

מה?, אני נדהם ניר.
יש בידי דיי הרבה סיפרי מד"ב מתורגמים מאוד משובחים שבהם משתמשים בלעז.
האם אתה מבקר כך גם את המתרגמים של אלפרד בסטר או את ארתור סי קלארק?.
בחייך ניר , זה לא הגיוני.

כמו כן יש גם בידי מעט חופש אומנותי בתור סופר, הרי אני לא יכול לצפות שכל אדם שקורא סיפור שלי יאהב אותו.
אני בוחר במודע להשאיר את המילה קימפול.
אני מקווה כשהגירסה הבאה תהיה מוכנה לא תתן לזה להרוס לך את הסיפור, הרי יש יותר ממימד אחד שבו שופטים סיפור (עע התגובה הקודמת שלי).
אבל אם כן, אז זה כבר לא בידי , הרי אני לא יכול לצפות שכולם יאהבו אותו.

*> ה. הואל בטובך והמנע מציטוטים ארכניים בגוף הודעותיך. אני נותן
> סעיפים בדברי במיוחד על מנת לאפשר לך להשתמש בהם.*

שוב, האם אתה לא מוכן לקבל ביקורת על ביקורת שנתת במגמה להשתפר?.
הרי היכולת לצטט היא אחת מהכלים שיש בידי אדם כשהוא מנסה להוכיח נקודה בדיון.

*> ו. כולי תקווה כי תתגבר על רגשותיך העזים ותפיק את מירב התועלת
> מעצותי.*

תשמע, אני לא טענתי שאני לא מתכוון להקשיב לעצות שלך, חלק מהם מאוד טובות.
הבעיה שלי הייתה עם אופן הניסוח.
אבל כנראה שאני לא מביע את עצמי בצורה טובה שכן אתה בוחר להתעמק בתפל ולא בעיקר.
את העצות שלך (אילו שאני מסכים איתם) הפנמתי כבר, אין שום צורך לחזור עליהם, באמת שלא אני מבין כבר בפעם הראשונה.
העיקר פה הוא לא אני אלא אתה, אבל לצערי אני לא מצליח להעביר את זה, וזה ויוצר תגובה חוזרת מעגלית, אני מנסה להראות לך פן מסויים שלך, ואילו אתה חוזר על העצות השונות.
חבל לי בשבילך שכן היית אולי יכול להשכיל פה, אבל כפי שנאמר אתה יכול להוביל גדי אל המעין אבל אתה לא יכול להכריח אותו לשתות.

ושוב אולי נפגש איזה יום בכנס זה או אחר ואני אוכל להסביר את עצמי בעל-פה מעט יותר טוב.

שיהיה לך יום כתום ,
אבנר.

[אבנר ק. (גמל)]

איש, אני לחלוטין הסכמתי עם ניר בכל הנוגע לכתיבה שלי, יש לי בעיה תחבירית.
אני מודע לזה, ואני מתכוון לעבוד על זה.
למרות שאוצר המילים שלי גבוהה, ואין לי הרבה טעויות כתיב.
אבל שוב, תחביר (שכולל בתוכו פיסוק נכון בין היתר) הוא בעיה שאני מודע לה, ולא מתעלם ממנה.
אתה (וכל אחד אחר שהעיר) צודק בכל מאת האחוזים, ואני מסכים איתך, והבעתי גם בהודעות הקודמות שלי הסכמה.

לא על זה נוסב הדיון שלנו אלא על אופי הביקורת הספציפי של ניר.

בכל אופן, תודה לך על הכוונה הטובה ועל הנסיון לעזור.
, אתה בהחלט אדם חביב.

[???]

בכל העניין הזה, אף אחד לא טרח להסביר לעם הארץ מה זה לעזאזל "לקמפל"?! לא כולנו לומדים מחשבים או קשורים לחברת היי.טק. במידה כזו שמאפשרת לנו להכיר את הז'רגון. הכוונה בעם הארץ הכוונה היא לי כמובן…(היה פעם אירגון ביון בשם כזה אבל נעזוב שטויות)
הסיפור שלך נחמד. רעיון המציאות בתוך מציאות חדש לי אבל אני לא נוגע בספרים שכתובים באנגלית. תמיד חשבתי שאם עכשיו המחשבים שלנו עושים בעיות, מה יקרה אם יהיו באמת בעלי מודעות עצמית(בהנחה שמה שהם עכשיו הוא לא מודעות עצמית)…

[NY]

לא אני הוא הנושא כי אם אתה – *הכותב* – הסיפור שהוצאת תחת ידיך. זה ההבדל המהותי כאן. פורום זה מיועד ללימוד כתיבת סיפורים *ולא* ללימוד כתיבת ביקורות. על כן נסיונך להעביר את המערך אלי ולבעיות, כביכול, הקשורות (שוב כביכול) בי אינו רלוונטי. הביקורות, *להבדיל* מהסיפור, הן עובדה מוצקה עמה אתה אמור להתמודד. כותבי הביקורות, לעומת זאת, יכולים לנהוג ככל העולה על רוחם במטרה לעזור לכותב, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיניו כלל וכלל.
שוב, כדי להבהיר – אני מוכן לקבל ביקורות על *סיפורים* שאני מפרסם כאן (יש כמה דוגמאות למטה, אתה מוזמן לקרוא). ביקורות על *ביקורות* הנם OFF TOPIC, למעט כאשר אני נותן אותן, וזאת רק מעצם היותי מנהל הפורום. גם אז, הרשה לי להבטיחך כי אני עושה את הדבר במקרים חריגים בלבד.
תגובתו של שלמקו נמחקה, אגב, בדיוק עקב היותה OFF TOPIC.
באשר לציטוטים: הם מציקים למראה, ונראה כי אתה היחיד מבין שוכני הפורום הנזקק להם. האמן לי, אכשר אתה מגיב לסעיפים לפי סדר הופעתם, או כותב "באשר לציטוטים", למשל, העניין מובן. לא רצית שיזלזלו בך? אל תזלזל באחרים…

ונחזור לנושא הטכני המעניין ביותר בדיון זה, והוא עניין האינגלוז. תשובתי: *לעולם אל תסתמך על ספר מתורגם*. יש בארצנו הרבה מתרגמים טובים, אך יש גם כאלה שהם… פחות. חלק מההוצאות לא טורחות (או טרחו) להעביר הגהה ראויה לשמה. נכון, הבעיה קיימת גם בספרות לא מתורגמת, אך תרגומים בדרך כלל מועדים לפורענות, וביחוד כאלה בתחום המד"ב והפנטסיה, הכוללים מינוחים מיוחדים רבים.
ושוב אומר – לא נתן להמנע לחלוטין ממילים אנגליות במקורן, אך רצוי *למעט* בכך ככל האפשר, ולהמנע ממילים שלא אוזרחו כהלכה. "לקמפל" היא ללא ספק מילה *שלא* אוזרחה כהלכה, ועל כן השימוש בה לא רצוי.
דבר אחרון: חופש אמנותי. בשמו של זה כבר שזפו עיניהם של שוכני הפורום דברים איומים ונוראים באמת ובתמים, "יצירות" מחרידות אותן לא אוכל לתאר, שכן מוחי הענוג דחה את הטראומה. גם אז טענו ה-"יוצרים" (מחוסר מינוח הולם יותר ומתוך רצון להשאר בגבולות השפה התרבותית) כי מדובר בחופש האמנותי שלהם. תשובתי: לא ולא. ראשית למד להשתמש בשפה באופן מתקבל על הדעת. רק לאחר מכן תוכל להתימר לשימוש בחופש אמנותי כלשהו. אחרת, על פי אותו הגיון חופשי ומאושר, מדוע שלא נקבל בחום ובאהבה (להבדיל אלף אלפי הבדלות מיצירתך שלך) גם חיבורים פרי עטם של בוגרי כתה א' 2 ממעלות תרשיחא?

[ג'יי האמיתית]

שלוקחת את התכנית שכתבת בשפת C או ב Java או בכל שפה אחרת שבה קל לאדם לתכנת (כי השפות הינן דומות במידת מה לשפה אנושית: "אם ככה, עשה ככה, אחרת עשה משהו אחר…) ומתרגמת אותה לשפת מכונה – כלומר שפה יותר "נמוכה" שממנה נערך תרגום נוסף לשפה של "אפסים ואחדים" אותה מדבר המחשב על בוריו…
ניתן כמובן לכתוב גם ישירות "בשפת המחשב" – אבל זה קשה מאד. לכן כמעט תמיד קימפול = הידור הינו שלב הכרחי לפני שמריצים תכנית מחשב.

[NY]

כפי שהבהרתי למעלה, הודעות העוסקות בי באופן אישי או בדרך ניהול הפורום ומידת הסיפוק הנגרם למשתתפיו עקב כך הנן OFF TOPIC וימחקו לאלתר. באם מעוניין מישהו לדון בנושא, כתובת הדואר האלקטרוני שלי נתונה מעלה. הודעות כאלה כאן, אני חוזר ואומר, ימחקו לאלתר.

[אבנר ק. (גמל)]

הספקתי לקרוא, תודה לך!.
אני לצערי אדם שמאוד מתקשה בהבלגה, ועל כן אני לא יכול להבטיח שאני אוכל להתעלם.
אני מבטיח להשתדל.
יהיה לי חבל לעזוב את הפורם, שכן אני חש שרק ביומיים שלושה שאני כאן כבר למדתי ה-מ-ו-ן הודות לכם. מלבד זאת שאני ידוע בתור אדם מאוד עקשן .
אני באמת ובתמים חושב שהאנשים שבפורום הזה יכולים לתרום הרבה להבנה ולידע שלי, ואילו אני בתורי גם אוכל לתרום מהידע שלי, הרי זו המטרה של פורום הזה, ליצר מעין סימביוזה שיתופית שכזו שבה אנו גדלים וניזונים כל אחד מהנסיון והידע הנרכש של האחר, מעין הפריה הדדית שבה אנו עושים טוב רק אחד לשני. בשורה התחתונה היא שכולנו כאן בשביל להנות וכל זמן שזה כיף ומועיל לנו אנו נשאר .
ואיך שאני רואה זאת אני לא אתן לאדם אחד להרוס לי את החוויה הכללית, למרות שאני הולך דיי להתקשות בכך מאחר הוא אחראי כאן ואילו אני לא נוטה לקונפומיות כשהיא לא תואמת את דעותי.
אני מאמין שבסופו של ענין נסתדר, שכן אני מוכן להשקיע מאמץ בכך, גם אם זה דורש ממני להקדיש את הזמן והמשאבים ולהגיע אליו פיזית בכדי לשוחח עימו הרי לפחות יש בינינו עינין אחד משותף .

כן אני עקשן, אין מה לעשות זה האופי שלי, זאת הסיבה שסימתי בציון גבוהה את לימודי עקשנות, רק בכדי להוכיח שאני יכול. זאת גם הסיבה שבחרתי ללמוד תחום שהוא הפוך לגמרי ליכולות שלי הרי בתיכון החלק החזק שלי היה במדעים מדויקים.
וזאת תהיה הסיבה שבסופו של עינין הסיפור שלי יהיה טוב .

מה שמצער אותי זוהי האינטרפטציה המוטעה שבה ניר פירש את דברי, שכן לא כתבתי זאת בכדי להתנגח בו, אלא בכדי להראות לו את הצורה שבה הוא מתבטא. האמיני לי אני כן הטיפוס הלוחמני אבל לא הפעם. הפעם לאחר ההתחלה. תגובתי נבעה מתוך רצון כן לעזור לאדם לראות שיש לו בעיה שמשום מה הוא מכחיש אותה. לצערי הוא נכנס למגננה וחש שאני תוקף אותו…. חבל נורא .

וואי כמה אני מקשקש, טוב בכל אופן תודה *גדולה* .

[יעל]

הוא כבר מקבל את התוכניות שלו מקומפלות. קובץ בסיומת exe. הוא כבר מקומפל, והמחשב יודע להריץ אותו.

המלה קומפילציה קיבלה בעברית את המונח "הידור" שתפס באופן חלקי.

[יעל]

מה שאני, גל, NY וגרומיט ניסינו להעביר לך, בדרגות שונות של עדינות – זה שהבעיה היא הרבה יותר מתחביר.
גם תחביר, גם פיסוק, גם בעיות של זכר/נקבה (חוזר על עצמו כל הזמן), אפילו בעיות קלות של שגיאות כתיב או שגיאות הקלדה. העברית הכתובה שלך אינה טובה.
בהודעות שלי התמקדתי בנושא התחביר והפיסוק – כי זו היתה הבעיה הבולטת, אבל זו לא הבעיה היחידה.

אני חושבת שמדובר בעיקר בחוסר תשומת לב. אתה מקדיש הרבה מאוד אנרגיה לעלילה ולדרך התפתחות הסיפור, ושוכח לבדוק איך אתה כותב את זה. זה הרושם שאני קיבלתי. אני אחכה לתיקון שיגיע בעוד כשבועיים (אני מקווה שלא מוקדם מזה), בתקווה לשיפור ניכר בתחום השפה הכתובה.

[???]

[שירה (angel)]

הי קאמל.
קראתי וחייבת לומר שנהניתי.
היה נחמד לראות את השימוש שלך במילים כמו מחראה ציבורית……
בקיצור מלבד כמה סימני פיסוק והסבר קצת יותר על המונחים סיפור 10 עם סוף שבאמת לא הייתי מוכנה לו.
מחכה לסיפורים הבאים.

[יעל]

לצערי אני לא מבינה אותה, אבל זו שפה רשמית במדינת ישראל!

[???]

בדיחה. אי אפשר לספר בדיחות כבר, די אתם באתר למדע בדיוני….

[יעל]

הקורא.

אם יהיה סיפור בערבית, האקספלורר יבקש ממך להתקין את התמיכה בשפה, ומיד תוכל לקרוא אותו. זה כמובן נוגד את כללי הפורום הדורשים עברית בלבד – אבל ערבית היא בכל זאת שפה רשמית במדינת ישראל!
ישונו כללי הפורום הגזעניים לאלתר!

באמת, אלון, אתה כותב בדיחות, אבל לא מוכן לקבל את ההמשך שלהן?

[NY]

[אבנר ק. (גמל)]

בעקבות חוסר הסכמה ביני לבין ניר החלטתי לפרוש מהפורם, אני פשוט לא מצליח להסתדר איתו.
המון אנשים בפרום הקדישו מזמנם ומרצם והשתדלו לעזור לי. ולכן היה חשוב לי לא "להעלם" מבלי לאמר שלום. ועל כן ביקשתי וקיבלתי אישור מניר לפרסם הודעת פרידה.

אני מעונין שוב להדות לכולכם , עזרתם לי המון. ומאחר וגם אתם יוצרים ידעתם לעשות זאת בכמות הנכונה של עדינות וקשיחות.
כמו כן חשוב לי לא לעזוב ולהשאיר טעם רע אחרי. תרגישו בנוח אני אאתר פרום אחר . סביר מאוד להניח שהוא לא יהיה טוב כמו זה מבחינת האיכות המקצועית והאנושית, ואני מודע להפסד שלי מהעובדה הזו. אבל יהיה טוב.

חשוב לי להניח דגש מיוחד על האנשים שהרגשתי שתרמו לי במיוחד.
ג'יי האמיתית
גל
יעל
שלמקו

אנשים אני לא מוצא את המילים (ארוע נדיר) המתאימות ביותר בכדי להביע את מלוא הערכתי לכם, וזה ממש מתסכל, אז שוב לצערי אני אאלץ להסתפק בתודה פשוטה על ההשקעה.
אם פיספסתי מישהו ברשימה המאוד קצרה לעיל, אני מראש מתנצל.

בהצלחה לכולכם ,
אבנר.

[מאת]

תגובות