גורלו

[???]

הפעמון הצטלצל.
השקט מט.
הרוח נשבה.
סערה עמדה לבוא.

האיש התעורר והענבל הכה בפעמון שנית. כותנתו התכווצה בקפליה, זעה בין פרקיו העייפים ונמתחה בעצלות כאשר נעמד על רגליו; לשונו ליטפה את שפתיו היבשות ועורו הסתמר מהקור של אמצע הלילה. הפעמון השמיע את קולו שוב.

"מי שם?" הוא צעק לעבר הדלת, אך קול לא ענה.

הוא חש לדלת ופתחה ללא היסוס. מרכבתו עמדה בחוץ רתומה לסוסיו, וסייס שלא הכיר, מצונף במעיל ישב מכופף גב על הדרגש.

"מה רצונך?" הוא שאל בקול רם, מנסה להתגבר על קולה של הרוח.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס ענה.
"מי מחכה לנו?"
"אישה. אישה זקוקה לך." הוא ענה בקול גבוה.

חומות ההגנה שסגרו על התנגדותו נפלו כששמע שזקוקים לו. הוא חזר לחדרו, לבש את בגדיו ועט עליו את מעילו הכבד והשחור. לפני שסגר מאחוריו את דלתו נזכר ששכח את הפריט החשוב ביותר, את תיק הרופא שלו.

הבל נשמות הסוסים בלח תחת אור מנורת השמן שעמדה בקדמת הבית. הרופא התיישב לצד הסייס, והוא בלי לחכות לאות משך ברתמות והזניק את הסוסים. רגליהם בטשו את הקרקע והרעידו את אופני המרכבה. חושך התגבר, וערפל סמיך מילא את האוויר.

רגעים אחדים ישב הרופא במקומו, בלי לזוע, סופג לתוכו את צינת הלילה, מעכל לפתע שאינו יודע איך הסייס הגיע אליו, איך רתם את סוסיו בלי לבקש, איך ידע לקרוא דווקא לו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל שוב הרופא.
"למה לך לשאול את הפרטים הקטנים?" הוא שאלו בחזרה.
"לפחות תזכור את שמה של הגברת."
"לא."
"על דעתך בלבד קראת אותי לבוא?"
"על סמך הבטחה ולא על סמך דעתי."

צינת הקור שאחזה ברופא, התחלפה בצינה אחרת. רעד כיווץ את שריריו והשיל את רצונו לדבר.

המרכבה המשיכה ברעידותיה על הדרך שסמויה היתה מהכוכבים, כאילו ראתה דרך החושך את המשכה ואת התפתלותה הנצחית. עיני הרופא הציצו בצדודיתו של הסייס, רואות את אפו הלבן מזדקר מבעד לצווארון מעילו, מבחין בהבל הדקיק הפורץ דרך נחיריו ובניצוץ הדקיק שניבט דרך עיניו… בכפפות העור שעל ידיו… בברכיו הקפוצות… במגפי העור החומות…לאן הוא לוקח אותי? מי מחכה לי שם?

הערפל התנדף והדרך התיישרה והתייצבה, אורות כתומים עדינים זהרו מרחוק. שלט שחור בעל אותיות לבנות חמקניות חלף ונעלם. המרכבה האטה ושקטה. ברכי הסייס נרפו. בתי הכפר עלו והופיעו בולטים באפרוריותם ובהופעתם הפשוטה והחסכונית. גדרות עץ רחבות ועקומות סימנו את שטחם. חלונותיהם מוגפים, דלתותיהם שקועות במשקופי עץ עבותים. עמודי עץ פזורים מעלים אור נוגה עמדו לאורך הרחוב המרכזי. צליל בכי וזעקות כבושות נשמע במעומעם. הסייס הטה את מרכבתו לימין וחלף לרחוב צדדי, חשוך מקודמו. אור זחוח פרץ מחלון בית, משם פרצו הגניחות והכאב.

קול הבכי משך את הרופא אליו, הצורך בריפוי כיוון את צעדיו כשדילג מהמרכבה. הערגה בלהושיט יד ולעזור לא שאלה אותו מדוע. דלת הבית היתה פתוחה קמעה מתירה לאור החיוור להציץ החוצה ולכוון את רגלי הרופא אליה. "הנה אני בא.. הנה אני בא להושיע… " הוא מלמל. סוליית נעליו העירה את רצפת העץ מתרדמתה כשחלף על פני המטבחון, עבר את חדר העבודה ופסע לתוך חדר השינה. אישה שכבה על מיטת עץ, שלולית דם בין רגליה הפסוקות, בטנה התפוחה עלתה וירדה בעודה מכווצת את גופה, זיעה נטפה מפניה ושערותיה דבקו למצחה. היא כרעה ללדת, אבל סבלה הניכר בפניה גילה לו שהלידה קשה. היא הביטה בו לשניה ועצרה את נשימתה ואת פרכוסה.
"אתה באת?" היא שאלה.
"אני כאן, אני באתי… הכל יהיה בסדר." אמר וליטף את פניה. עיניה הביטו בו בתחינה בעודה מחדשת את יסוריי כאביה… "הוא הורג אותי מבפנים," היא בכתה לו.
"איפה בעלך?" הרופא שאל ומישש את בטנה של האישה כדי לבדוק את מיקומו של העובר. כבר התנסה בעבר במקרים בהם העובר עוד לא התהפך וניסה לצאת עם רגליו, או הסתבך ונחנק למוות בחבל התבור; אך עדיין מוקדם הדבר והדם לא פסק מלטפטף.
"בעלי מרווה את צערו בשיכר." היא ענתה באנקה.
ראשו של התינוק היה במקום הנכון.
"תנשמי עמוק ותרפי." הוא אמר לה ואץ למטבח, נעמד מעל התנור המפוייך, המוכר. המוכר? הגחלים עדיין לחשו תחתיו והקומקום החם עמד מעליו. עיניו צדו במבטם את קערית המתכת שנחה לה על מדף. הוא זלג לתוכה את המים החמים וחזר לחדר מביט באישה שוב… שוב… שוב… בעווית הכאב שבלטה בגרונה, בוורידיה הכחלחלים הבורקים, בבטנה. הוא לא יוכל לטפל בה עד שלא תלד… היא גוועת. הוא שלף פיסת בד מתיקו וטבל במים.
"איפה המיילדת שלך?" הוא שאל אותה.
"אין לנו כסף."
"ובעלך…?" הוא נזכר ששאל את השאלה וניגב את פניה.
"את חייבת לעזור לי. כשאומר לך תדחפי, תדחפי חזק! את חייבת להתאמץ!"
יללת כאב נמלטה ממנה ופניה האדימו. עורה החם דמה ללפיד בוער. הדם קלח. הראש בצבץ.
"את מצליחה… עוד פעם…" ופניה הסמוקות נצבעו בצבע השמש העולה, ורדיה חשבו לפרוץ דרך נקבוביות עורה. "עוד פעם…" הוא צרח לעברה… "קדימה…" כתפי התינוק פרצו מתוכה מקומטות, מכופלות. "הנה הוא יוצא…" הוא המשיך לעודדה. ראשה ניתר לעברו וגופה התקפל לעבר רגליה. ידיו אחזו בתינוק המבצבץ ועיניו נישאו לעבר פניה המרושתות בהבעה לא-אנושית. משהו מזכרונו פרץ אל תודעתו- זכרון ילדות ללא תמונה, ללא קול הבליח מאחורי עיניו וגרם לו למשוך את התינוק מתוכה, אל העולם. "הוא בריא ושלם," אמר הרופא והביט בגווייה המתרוקנת מדם. התינוק בכה וצרח, התכווץ ובעט. כל-כך הרבה חיות היתה בו, בעולל הקטן. נועד לחיות בלי אמו, או למות בעקבותיה. היכן אביו? מה יעשה בו כעת? הוא הביט בפניה השקטות של האישה. השקט הזה. הזכות הזו. הפנים זכו לעדנה, לרוגע, לשלווה והתינוק – למרורים. פחד תקפו, אימה שלטה בו- פניה האנושיות, המתות הזכירו לו את אימו – אימו שראה פעם כשהיה ילד מבעד לתמונה מטושטשת ודהויה. פני מת היו לה אז, ללא רגש. אבל אלו היו פניה היחידות שידע כיוון שמתה בלידתו.

הוא שמע את הסוסים צוהלים מבחוץ ואת קול הסייס מתרה בהם. התינוק ששכב בין ידיו נרדם, כסוי דם וריר. הוא ניגב את פני התינוק ואת גופו במטלית בה ניגב את פני האם. קול הסייס ביקע את מחשבתו, "מחכים לנו במקום אחר", הוא צעק.
"ומה עם התינוק, לא ניתן להשאירו כאן." ענה לו הרופא.
"אביו בדרך לכאן. כעת זה תפקידו לדאוג לו, לא שלך."

ושוב נשל רצונו ממנו ותשובתו המנומקת של הסייס השביעה את מצפונו. הוא הניחו לצד גופת אמו, אסף את שאריות חבל הטבור ואת רדידי השלייה וזרקם בפח שעמד בצד החדר. עיניו כהו בחשכה שנחה לפניהן כשיצא מהבית. הסייס הביט בו בחיוך מבין. "בוא עלה… יש עוד משימה לפנינו."

הרופא עלה והתיישב לצידו, שתיקתו ומבוכתו הבריחו כל רצון להתנגד למבוקשו של הסייס.
"ולאן זה הפעם?" הוא שאל.
"לכפר הסמוך." הוא ענה לו, שוב באותו טון ובאותה סתמיות חידתית.
"ומי זה הפעם?"
"ילד. ילד זקוק לך."

ילד? ואיך הוא יודע על הילד. איך ידע על האישה. איך ידע שדווקא הוא יסכים לקום ממיטתו.
הרופא התכרבל במעילו, נעטף בעייפותו ונרדם. הרוח התגברה והתנגדה למרכבה הגומעת את הדרך, והערפל שזיהה את קולה ירד לרבוץ עליה, והמתיק את השקט סביבה.

כשהתעורר, מצא עצמו מוקף באובך לבן וסמיך שבלש אחרי המרכבה, וניתר וברח כשבאה לעומתו. כפר חדש נגלה לו, גלמוד כקודמו, כציור המחניף לזכרון ומעלה בו נוף ילדות. תרנגול מבוהל חצה בריצה את הדרך. אישה כפופה הרימה את מבטה וצמד ילדים שובבני רץ מאחורי שובל האבק שהעלו גלגלי המרכבה. הסייס הגביה את ראשו והמשיך בדרבונו. שולי הכפר נותרו מאחור והאובך נעלם כלא היה. ילד מכווץ שכב לצד הדרך, מעיר בבכיו את תשומת לב הרופא.
מיד ניתר הרופא מהמרכבה וחש לילד. גוף הילד היה מסומן בחבלות כחולות וסגולות, בשריטות אדומות וארוכות. בגדיו הבלויים, החומים פרומים וקרועים, ונעליו זרוקות לידו. כשעמד לצידו קפא לרגע והביט בידיו הפצועות של הילד שהסתירו את פניו.

"הגעתי," אמר לו הרופא בטבעיות והילד פסק מלבכות.
"מה?" אמר הילד וליקק את שפתיו.

הרופא קפא במקומו. שפתי הילד שתתו דם, ועינו השמאלית היתה גדולה מהימנית.
"מי עשה לך את זה?" שאל הרופא.
"הילדים הארורים עשו לי את זה." הילדים עשו לו את זה… מבעד לעצמות הצמוקות, החבלות הנוראות ועקבות הדמעות והדם ראה הרופא מישהו אחר; כמו פסל שלא ינתץ, ריח שלא ימוג, כאב שלא ימחה – הוא זכר אותו.
"מה שמך?" שאל הרופא והילד ענה. בתגובה איבד הרופא את שווי משקלו וצנח ליד הילד. עיניו נתלו בילד, חלפו למרכבה, הציצו בסייס שישב על הדרגש ובחן את הנעשה, ואז קפאו בעצמו, בידיו, ברגליו וחזרו לילד.
"למה הכו בך הילדים?" הוא שאל ורעד וכמו אמר את התשובה בעצמו.
"כי רצחתי את אימא שלי." הילד ענה והוא ידע שכך היה, שכך נולד – ברצח אמו. הוא הביט בו בעיניים דואבות, מגינות. ומבטם התמזג לאחד. נצחי. הוא ידע שהפצעים שיחבוש יפתחו שנית, והרדיפות והאשמות לא יחדלו, לא יפסקו לעולם; לא מצד אביו ולא מצד השכנים שיביטו בו באיבה על כך שהוא עצמו הביא את אביו לכאן, סחב אותו לאחר שעזב בבושת פנים את כפרו הקודם, הכפר בו נולד, ולולא אחת הנשים שנתנה לו לינוק את שידה והפיחה בו חיים… לא היה נותר לראות את היום הזה, או את האתמול או השלשום; ולמה שווים החיים אם הרוצח מסתובב חופשי ללא צדק, ללא החוק שיעניש, ויותיר עצמו לידי הילדים השונאים והשכנים המביטים בו בזרות ובריחוק.

הוא מצא עצמו מלטף את ראשו של הילד, חובש את פצעיו, מרגיע את שריטותיו, ממלמל ניחומים ומילים שלא אמר לאיש. הילד הביט בו, נושם ונושף ומגהק את הברותיו. אביו בבית אבל לא יבחין בתחבושת שהתנוססה כעת על ברכו, או על המשחה שנמרחה על ידיו ועל פניו. הוא יהיה שקוע באלכוהול שגורר אותו יום אחרי יום אל השאול.

"די חבשת מספיק!" אמר מעל הסייס.
"אבל הילד, לא ניתן להשאירו כך."
"אביו בבית… הוא בוודאי יטפל בו."
"לא!" אמר הרופא נחרצות.
"לא?! אבל יש עוד משימה לפנינו, בחור זקוק לך."
"לא!" אמר שוב הרופא.
"הבחור זקוק לך כעת יותר מאשר הילד, האמן לי."

הילד התרומם על רגליו, כמו מאשר את דברי הסייס – הוא בסדר עכשיו. בסדר? אבל הפחד תקפו וההלם שתקו. ומבטו בילד הותירו בחלום שלפתע ניתן לשינוי. ניתן לשינוי! אבל הבחור זקוק לי! אבל איזה עתיד הוא יבחר לשנות? ואיזה הווה הוא חווה? כי ידע את העבר ואת העתיד לבוא.

הילד בחר ללכת והרופא שמחשבתו חמקה לו טיפס אל דרגש המרכבה. הסייס הצליף בשוטו והסוסים פרצו ממקומם, נוטשים את הכפר ואת הנוף המוכר לרופא מעברו כילד – הנוף שעזב לטובת חיים חדשים משלו. הזדמנויות חדשות.

המרכבה זעה ורעדה, עננים שחורים התרכזו מעליה, מסתירים את השמש שצריכה היתה לעמוד במרכז השמיים. ברקים נראו משתלחים לעבר האדמה, מבהיקים בצבעם ומאותתים שהסערה הגיעה.

"מי אתה?" שאל לבסוף הרופא את הסייס.
"אני? שליח."
"שליח של מי?"
"שליח של אלו הזקוקים לך."
"אבל זאת היתה אימי שם בבית והילד הזה הוא אני."
"איך אתה יודע?"
"אני זוכר אותה, אני זוכר אותו!"
"ולמרות הכל…" ולפתע שתק הסייס וחתם את פיו.
"ולמרות הכל מה!" השתלח בו הרופא. "מה? מה? הגד לי!"

גשם החל להכות באדמה, בטיפות גדולות ושמנות, בקווים חדים וברורים.

"אולי כדאי שתיכנס לתוך המרכבה. נסיעה ארוכה מחכה לנו…" אמר הסייס.
"אבל הגד לי, למרות מה? מה שכחתי?"

הגשם הפך לפלוגות סער, מכה בכידוניו, צולף ומקפיא את קורבנותיו. והדרך הפכה לנחל חום ואפור. המרכבה עצרה.

"אני אלך אם לא תאמר לי!" זעק הרופא.
"אתה לא יכול לעזוב. לא תרשה לעצמך לעזוב."
"תאמר לי בבקשה!!!"
"חבל שאתה נרטב עד לשד עצמותייך."

הגשם הפך לברד אכזר… מכה בפנים, בידיים…

"החולה שלך ימות!" אמר הסייס, "ואנחנו לא נגיע במועד!"
הרופא התרצה, ונכנס לשבת על המושב היבש בתוך המרכבה… הרעש שנשמע בתוכה דמה לכדור המתגלגל במדרון… ולא ממאן להפסיק. המרכבה מצידה המשיכה לנוע, נסחפת בגשם ובברד והוא בתוכה כלכוד בעברו שהחל לרדוף אותו שנית, מחייה את המראות בחייו, את זכרונותיו; הרוצח שרצח ירצח שנית והפעם במודע. הוא ינעץ את שברי הבקבוק שנזרק לעברו בגרונו של הבריון שזיהה אותו מהילדות והקניט אותו, ושדחף אותו והטיל בו את בקבוק היין, וששלף סכין כדי להורגו. ואם העתיד ידוע, את מי בא להציל? את עצמו או את הבריון.

השמש ירדה וקור יבש חדר לעולם, מחליף את הגשם ואת רעש הברד בפתיתי השלג. חשכה בצבצה ונמרחה על פני הדרך. שעות ישב הרופא בתוך תא המרכבה ושט במרחבי יגונו שלא חדל מלתקוף ולהשמיד בצער כל חלקה שפויה שנותרה בו; למה לי חיי? ללא עונש, ללא גזר דין. להקת אורות לבנים רבצה במרחק וסימנה את היקרותה של עיר. את העיר שאליה קרבו כבר ידע, ואת היעד אליו נתלתלה המרכבה הוא כבר הכיר.

המרכבה עצרה ליד בית מרזח. אנשים פרצו מדלתותיו בבהלה. הוא ירד מהמרכבה והבחין בצל אדם מתרחק בריצה בכיוון בו צפה שיהיה. הנה הוא בורח שוב, מאמין ביגונו, בגורלו האכזר המתעמר בו. הרופא נכנס לתוך בית המזרח. גבר שכב מפרפר, ידו אחזה בגרונו שהדיף מגופו את תמצית חייו. כיסאות זרוקים, שולחנות הפוכים שכבו סביבו כשאריות תפאורה למחזה שהוצג.
הוא ניגש אל האיש השוכב והביט בעיניו. תמהון אחז בהן כשראו את דמות הגבר שרוכנת מעליהן; כמו הבחור שניסה לדקור קודם לכן, רק מבוגר יותר, אפילו זקן במידת מה. הרופא הצמיד את ידו לגרונו וקיפל בחוזקה את ראש הגבר לעבר כתפו כדי לצמצם את זרימת הדם החוצה. הפתח היה רחב, והדם רק האט את זרימתו. המוזג שעמד ליד הבר ניגש אל הרופא.

"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל את הרופא.
"פתח את תיקי והבא לי את הקופסא השחורה."
המוזג פתח את התיק ועשה כשביקש. "עכשיו ערבב את החומר ומרח אותו על פיסת הבד." וכך עשה המוזג, לש במשחה עד שהתרככה ומרח אחת מפיסות הבד שהיו בתוך תיק הרופא. "הבא לי אותה," ביקש הרופא והצמיד אותה לצווארו של האיש שעוד נותר בחיים והדק בחוזקה כדי למנוע מהדם להמשיך ולזרום. פעמוני המשטרה נשמעו היטב מרחוק מתקרבים וסוגרים. "עכשיו החזק את ראשו כמוני. אל תניח לו למות. אני חייב ללכת!" אמר הרופא למוזג.
כשהחליפו, יצא מהמרזח בסערה ועלה על המרכבה.

"סע… סע מכאן… אני יודע את תשובתך! אישה זקוקה לי!" אמר הרופא.

הסייס חייך ושתק. המרכבה שקשקה והמהמה והסוסים דהרו, חולפים על-פני מרכבות השוטרים שהגיעו למקום. וכמו שעזבו את העיר, כך התחבר לו העבר עם העתיד שיבוא אל ההווה המעוות בו חי במנוסה מפני האשמה – אשמת הרוצח שרצח את אמו, שרצח את הבריון, שירצח את האישה רק בגלל העבר שרדף אותו, רק בגלל גורלו שהוליכו שולל. כי למרות שלא היה אשם במות אמו, התעללו בו השכנים, והתעלל בו מצפונו ונצק לתוכו את האמונה שהוא רוצח. ולמרות שלא רצח את אמו ניגש אליו האיש וניסה להרגו, כי רק מפלצת מסוגלת לרצוח את אימה בלידתה, ומתוך הגנה עצמית הוא מונע את מותו בהורגו את האיש. ומצפונו הדואב סופג מכה נוספת ומשפילה, ומתיל אותו לברוח שוב מעברו… כדי שיהיה רופא ויוכל לכפר על עוונותיו. מידה כנגד מידה. הצלת חיים כנגד מוות.

המרכבה התנודדה ונרעדה, שוב פוצחת במסעה אל עבר מחוז נוסף. הפעם החולה היה ידוע לרופא. מטרת בואו היתה רק אחת. להניע את עצמו מלהרוג, לשכנע את בבואתו שלא הוא אחראי לגורלו המר, ושהאיש שיבוא אליו וינסה לשדלו להמית את אשתו, ויגלה לו את הידוע לו: ההרג שאותו ביצע בבית המרזח – לא יובילו לרצח נוסף. הפעם שלא מתוך תמימות ולא מתוך הגנה עצמית, אלא מתוך פחד שהחוק יתפסו ויכלא אותו על פשע שלא יכול היה להימנע מלעשות.

ועתה כשנסע בבטן המרכבה, לא חשב על האיש שהסיע אותו, על הסיבה שלקח אותו ועל העתיד שהוא עוזר לו לשנות. שעות חלפו ומהלילה נולד יום חדש. הם קרבו לעוד עיר… עיר שניטעה בזכרונו כמקום האחרון אליו ברח. גם בערב שנרדם, לפני שהסייס קרא לו, שקע לנקודה בה ניגש אליו איש ואמר לו "אישתי חולה מאד… עזור לה למות." והוא ענה לו בתשובה שאינו ממית אנשים אלא עוזר להחיות אותם. אך האיש לא ויתר וגילה לו שהוא יודע את סודו… ושהוא נכח בבית המרזח כאשר התנפל עליו הבריון והוא דקרו בשברי הזכוכית בחזרה. בין רגע השתבשה מוסריותו ועלה פחדו וכאילו אחזה בו קללה יושנה של אדם הנועד לרצוח כדי להתקיים. הסכים לעזור לו, ולמרות שגילה, כי אשת האיש לא עמדה למות. המית אותה.

המרכבה גמעה את הדרך והשקט ששרר בחוץ עמד בניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בלב הרופא. עוד מעט ויגיעו ושאלות רבות נערמו בנבכי מוחו. איך יתעמת עם עצמו, איך יגלה לו. אם היה אלוהים היה מדבר אליו בחלום או דרך הסנה הבוער. ואם ימנע ממנו לפגוש את האיש, ימנע ממנו לרצוח, אבל לא ימנע מהאיש לרצוח את אשתו. אך אם ירצח את האיש לא תפגע אשתו ודמותו מעברו לא תאלץ לרצוח. אבל אם הוא עצמו ירצח אז איך יתקן את חייו אם ניתנה לו ההזדמנות לתקנם.

וכך סבבו שאלותיו במבוך אין מוצא. המרכבה חלפה בשערי העיר ודהרה ברחבותיה אל כתובת מוכרת וידועה. עברה ליד הבתים שביקר, אצל האנשים שריפא. והרעידות הקטנות של אופני המרכבה הרכיבו תמונה במוחו המתייסר של הרופא… הוא ימצא פתרון… הוא ידע את שעליו לעשות… "עצור!" הוא צעק לסייס. "עצור! אתה שומע, עצור!"

הוא ירד מהמרכבה וניגש לסייס. "אני רוצה שתבטיח לי משהו."
"מה בפיך?"
"אנא הבטח לי שתקח את הבחור שיושן שם בבית ליום או ליומיים ואז תחזיר אותו לכאן."
"אתה בטוח?"
"אני בטוח כמו שלא הייתי מעולם. עשה את שאמרתי!"

והסייס לא התנגד. לא התנגד? והרופא נפרד ממנו. והמרכבה נסעה. והסייס ירד מהמרכבה וצלצל בפעמון הבית. "מי שם?" צעק לו קול מבפנים והוא לא החזיר לו תשובה.
גבר צעיר פתח את הדלת.
"מה רצונך?"
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס אמר.

[שלמקו]

סיפור בוחצלגיחצן במסווה של פנטזיה. לא רע, מזכיר את "אתם המתים החיים" של היינלין.

אבל השפה, אוי השפה… אתה מאניש דברים שלא אמורים להאניש, משתמש בפעלים שגויים, יש כמה מילים שאני חושד שלא קיימות, הדימויים שלך חסרים או מוזרים, ובכלל הסיפור נראה כאילו מישהו ניסה בכוונה לכתוב סיפור בשפה גבוהה מאד. השקט מט? נשל רצונו? הערפל זיהה את קול המרכבה? הסיפור מלא במשפטים ומילים כאלה. חלק סתם מסובכים. חלק מן הסתם ממש לא נכונים. חבל.

[???]

השפה הגבוהה נשמעת מאולצת, וגם לי היתה בעיה עם מילים מסויימות.

בכל זאת, הצלחת ליצור בדימיוני תמונה יפה ומשכנעת של המקומות והאירועים.
הסיפור עצמו יפה ומעניין. באופן כללי, *אהבתי*.

[אסטרו-נעמי]

ואפילו מאוד. לא יודעת, יש משהו שמוצא חן העיני בהאנשה של דברים שאמורים להיות דוממים לחלוטין. אבל אני חייבת להסכים עם שלמקו – הסיפור ארוך מדי יחסית לפואנטה שלו, בעיקר בגלל הסחפות פראית לתיאורים ארוכים. תיאורים זה טוב, ואילו שלך מציירים תמונה יפיפיה – אבל אפשר היה לקצץ אותם לחצי, פחות או יותר, בלי לפגוע ביופי.

[גל]

טוב, קודם כל, זה מזכיר מאוד את "אתם המתים החיים" של היינליין.

בעיה שהציקה לי מעט במהלך הסיפור היא שלמרות שיש מסע בזמן (על פני טווח של לפחות 30 שנה), זה לא מורגש בסיפור. מסיפור מסע בזמן הייתי מצפה שהגיבור (או לפחות הקורא) ישים לב להבדלים תרבותיים (במקום אחד מנורות שמן, ואחר כך פנסי גז למשל), לפחות לפני שאנחנו מבינים שזה מסע בזמן.

אבל הבעיה העיקרית של הסיפור היא השפה אשר, תסלח לי, נוראית.
שימוש קלוקל בפעלים: "השקט מט", "עט עליו את מעילו", "זלג לתוכה מים"
חוסר התאמה בין רבים ליחיד: ""סוליית נעליו"
תיאורים שגויים או סתומים: "הבל נשמות הסוסים…" – צ"ל "נשימת"; "עמודי עץ […] מעלים אור נוגה" – וואלה? עצים זורחים?; "הערפל שזיהה את קולה" ;
שגיאות כתיב: מפוייך, נתלתלה

כל אלו הן דוגמרות בודדות מתוך ים של שגיאות דומות בסיפור.
רואים שניסית לכתוב בשפה גבוהה, אבל לא נראה שקראת את מה שכתבת.
מלבד אלו יש לעיתים גם בעיות של מבנה המשפט, פסיקים וכדומה, אבל אני צריך לחזור למבחנות שלי, אז פעם אחרת…

[ג'יי האמיתית]

1. היתה לי בעייה עם ה"פרופיל הפסיכולוגי" של הגיבור. אני יכולה להבין ילד שחש אשמה על מות אמו בלידתו, אבל התיאור של השכנים שהתעללו בו בשל היותו "רוצח" פשוט לא נראה לי. זה לא שאני לא מאמינה בקיום רוע אנושי, אבל נראה לי שבכל חברה ילד שאמו מתה בלידתו הוא הרבה יותר "מסכן" או לכל היותר "מקולל" אבל "רוצח נתעב?" זה נראה כמו משהו שהודבק כדי להסביר את מהלך חייו של האדם, ולא הסבר אמיתי…
כמו כן יתכן שילד שגדל בתנאים של מצוקה נפשית וחברתית יהפוך לאדם חסר גבולות, כועס, שונא, שמבצע רצח בשוגג. אבל לא סביר לי שאותו אדם, כשהוא מגלה שהאישה אינה עומדת למות, רוצח אותה בכל זאת. רצח אחד הינו בדם חם – מתוך כעס, רצח אחר מתוך דם קר. בלבול שלם של מניעים פסיכולוגיים.
מצד שני יש כאן גם כמה רעיונות יפים כמו רעיון הפיצוי – העובדה שהוא הופך להיות רופא בגלל אשמה או בגלל רצון פנימי עמוק לתקן משהו שאולי היה יכול להיות בר תיקון אם…(למשל: אם היה רופא שיכול היה לרפא את אימו…)

2. באופן כללי אם הסיפור מדבר על האפשרות לתיקון, הייתי רוצה לדעת איזה תיקון אמיתי קרה לגיבור. מה הוא הבין על עצמו או התרחש בתוכו שמאפשר לו (ויאפשר לו) להיות אדם אחר. העניין של מסע בזמן, בהקשר של הסיפור הזה, פשוט לא עניין אותי. הוא לא נראה לי לב העניין בסיפור.

3. השפה – מאד מבולבל. לא קריא. יותר מדי דימויים ולא דימויים "אמיתייים" – כלומר לא דימויים שנובעים מהסיפור או מהמצב הנפשי של הדמויות (או שלך?) – רק ניסיון מודע לעשות כן. לפעמים הדימויים אפילו משרתים אותך בצורה הפוכה – למשל האור ה"זחוח" שעולה מהבית ממנו נשמעות צעקות כאב… אם אתה מנסה לשדר מצוקה למה להכניס מילה שפירושה הפוך?

4. שאלות (למחשבה…): איך הסיפור הזה מתחבר אליך? מה אתה היית רוצה לתקן? האם יש דברים שאתה נזכר בהם וחושב: "לו רק הייתי פועל אז אחרת…" האם אתה יודע מהי ההרגשה של חיים בצל אשמה? האם אתה ידעת נידוי חברתי?
בקיצור – אין תחושה של אמינות. אמנם קשה מאד ליצור אותה, אבל לדעתי עליך באמת להתחבר לדמות ולהבין אותה כדי לכתוב אותה טוב. בעיני, המסע בזמן הינו לא העניין בסיפור הזה. אלא האפשרות של אדם לעשות לעצמו "תיקון". מפגש של אדם עם "המדריך הפנימי" שלו. אבל בשביל לכתוב כזה סיפור אתה חייב דמויות הרבה יותר אמינות.

[???]

ואיפה אפשר למצוא את "אתם המתים החיים" של היינלין. לא קראתי, לא מכיר.

לגבי ההאנשה… בסיפור יש את המעבר בין מקום למקום לבין מעשיו של הרופא עצמו… אני ראיתי בכל הדברים החיצוניים הסובבים את הרופא בזמן שהוא עובר בין מקום למקום כתפאורות חיות שנועדו לשרת את מצבו של הרופא… הסערה החיצונית הופכת להיות פנימית לקראת סוף הסיפור.

זו היתה המטרה.

לגבי השפה… בורות היא חלק מכלי לטוב ולרע… למרות שאני עושה מאמצים להשתפר… ותודה על הביקורת.

[???]

ולגבי האריכות של התיאורים… יכול להיות שחזרתי כמה פעמים יותר מדי על השתלשלות המאורעות. אך התיאורים מתקצרים ככל שזרם התודעה של הרופא מתגבר…

ולגבי הפואנטה… אני עדיין לא בטוח שהבנתם את המשמעות האמיתית שאליה חתרתי.

[???]

[???]

תפיסת הסיפור היא לא ה*תיקון* שנראה הולך ומגיע אלא דווקא ההפך, המדרון התלול אליו גולש הרופא…

הסיפור מתרחש בתקופה בה כל מטלות משק הבית נופלת על האישה… והמצב שהאם מתה מוביל את האב הכושל להאשים את בנו בהתייחס למצבו. ומצב המשפחה הופך לנטל לחברה בה הם חיים בגלל מצבו של האבא… ונבערות שאחת מדרכיה המוזרות היא שנאת החלש והשונה הופכת את הילדים ל"שטנים" קטנים, בלי יכולת להבין באמת מהן המצוקות של הילד. אפלייה הוא עניין גורף, ופוגע בכל שכבות האוכלוסיה. בין גזעים ואף בתוך החברה. ונבדלות היא לרוב בעיה. מנקודת מצב זו אני תוקף את הסיטואציות…

בהתייחס לתפיסת העבר… או יכולתנו להשתמש בנסיון חיינו או בזכרון כדי לשפר את עצמנו… דעתי בנושא היא פשוטה… אנחנו כאנשים נוטים לעוות דברים. תעמידי שני אנשים שהיו באותה סיטואציה ותופתעי לגלות שתי גרסאות שונות לאותו מצב.

הרצח האמיתי שמתבצע הוא תוצאה של אותו עיוות בזכרון, הפיכתו לאשם, לפני שהיה כזה. ולפושע שצריך להגן על חירותו, לפני שהפך באמת לרוצח. הגשמת הנבואה שלו, היא במידה מסויימת גורלו שהוא איינו מצליח להתחמק ממנו.

לגבי המסע בזמן… זהו יותר ממסע בזמן… הוא גם מסע אחרי הזכרון…

לגבי… התיקונים בחיי ומה הביא אותי לכתוב את זה… ובכן נתאפק עוד יום יומיים… ואולי גם אספר איך אני ראיתי את הסיפור.

[ג'יי האמיתית]

עכשיו אתה מתאר את זה בצורה הרבה יותר מובנת, ולדעתי בסיפור עובר משהו קצת אחר. אולי קריאה מחדש תאפשר לך לראות איפה איבדת אותי כקוראת (מבחינת אמינות הילד בתוך הסביבה וההתפתחות שלו).

את הסוף, אכן הבנתי רק בקושי (ויתכן שלא נכון), ועכשיו אני עוד פחות בטוחה. אשמח מאד להסברים. ולמרות הבקורת, רציתי רק לציין שבאופן כללי יש בסיפור משהו שתופס אותי (הנושא של זכרון מדבר אלי…)

[אסטרו-נעמי]

לא אמרת לי בסדנא שיש לך חיבה מיוחדת לסיפורי לולאה?

[אבישי 1]

אז ככה.
למרות הבעיות שהועלו כבר לגבי שפה ופיסוק, לניסיונות הללו יש שכר. הסיפור נושא אווירה מרתקת, בעבורי לפחות, ודרך הסיפור המיוחדת תורמת המון. במצב כזה, חבל כפליים כשהקסם נשבר על ידי נקודה שאינה במקום, שגיאת כתיב או טעות תחבירית.
לגבי הרעיון או המסר – חלק עבר, אבל הרבה אבד מאותן סיבות שהוזכרו. מספר פעמים מצאתי עצמי מדלג על פסקאות הבנויות שלא כשורה ברפרוף, במקום להתעמק בפרטים שאתה מנסה לחשוף בהן. שוב, חבל.
אשמח לראות גרסה מתוקנת-תחבירית, ולהגיב שוב, הפעם בעניין הסיפורי עצמו. משהו בסיפור הזה מושך אותי, וחבל יהיה לראות אותו נעלם בלי לממש את הפוטנציאל שלו.

[NY]

אני מתנצל באמת ובתמים, אבל רק שאלה אחת הדהדה בי בסוף הסיפור: "אז מה?"
אינני מנסה להעליב. פשוט נראה לי כי מטרתו היחידה של הסיפור היא הלולאה עצמה, תוך דריסת העומד בדרכה. לכל השאלות המעניינות באמת אין תשובה, לסיפור אין כל הגיון פנימי (כלומר – לא מדובר כאן במציאותיות אלא בעקביות הפנימית של הסיפור, תאימותו לעצמו). זהו פשוט מהלך מאורעות המכוון ליצור לולאה. אולי, כטענתך למעלה, כיוונת לכל מני משמעויות נוספות – אך נראה כי נכשלת בהבהרתן. התיאורים הארוכים והמסורבלים לא עוזרים, כמובן.

הלאה.
יש לי הצעה שתעזור לך מאד. שוב – איני מנסה להעליב, אני מתכוון להצעה באמת ובתמים, וכולי תקווה כי היא תעזור לך.
*קנה מילון*.
לא תוכנת מחשב, לא מכשיר – מילון ממש, עם דפים וכריכה והכל. אולי אפילו כזה בכמה כרכים. כל העסק.
או אז תוכל לפעול לפי הכללים הבאים:
1. אם הביטוי בו אתה רוצה להשתמש מופיע במילון, שחור על גבי לבן, באותו אופן *בדיוק* – מצוין. אם לא – *וותר על הביטוי* (דוגמאות: "השקט מט", "הבל נשמות הסוסים בלח" ועוד).
2. בדוק *כל* ביטוי בו אתה רוצה להשתמש, וודא את משמעותו *המדויקת* (דוגמאות: "כיווץ את שריריו ו*השיל* את רצונו לדבר", "אור *זחוח* פרץ", "מגהק" ועוד ועוד).
הדבר יחסוך לך עגמת נפש רבה, ויקל עלינו מאד את הקריאה.
דבר אחרון: הקפד על עקביות בצורת יחיד/רבים ובזמנים.
1. "עיני הרופא *הציצו*… רואות את אפו הלבן… *מבחין* בהבל דקיק…"
2. "סוליות…" (העירו לך על זה לפני)

זהו להיום.
בהצלחה!

[???]

אתחיל מהסוף… הבהרתי לאימא שלי שאבן שושן בסכנת הכחדה… הבעיה האמיתית היא, איפה לשים אותו… כשאני שם אני עושה שימוש נרחב במילון, אבל כאן… עד שלא אתלה מדף. או יעבור לדירה קצת יותר ראוייה… אצטרך להתאפק.. ותודה על ההצעה. זה אכן ראוי.

אשמח לשאול מדוע אתה חושב שאין היגיון פנימי לסיפור… הסיפור בתצורתו המקורית לא היה אמור להיות סיפור לולאה… על פני השטח הוא נראה כאוסף ארועים… אבל ככל שמעמיקים בו יותר, אם אפשר…נניח, נראה שהארועים לא סתם מתרחשים כשם שהם מתרחשים… וזו לפחות היתה מטרתי.

בלי שום קשר לכלום… מעולם לא כתבתי סיפור לולאה. מעולם לא קראתי סיפור לולאה. ובתור סיפור נוסחתי… הגיע הזמן שאכתוב אחד כזה, לא?

[???]

של פיסקה מסורבלת כהגדרתך… או פיסוק לא נכון. זה יעזור לי מאד.

[שלמקו]

את אתם המתים החיים אפשר למצוא בפרויקט פנטזיה 2000.

סיפור בוחצלגיחצן? זה ביטוי לא רשמי במיוחד, שאול מעין הדג, ואנחנו (אני?) משתמשים בו לתיאור סיפורים שמערבים לולאות זמן שמשתלבות בתוך עצמן. אם הרופא מטפל בעצמו בעבר- זה בוחצלגיחצן. טכנית, זה רק בוחצלגיחצן אם יש לשינוי של העבר השפעה על ההווה (ואז הבוחצלגיחצן בא כדי להתעלם למשל מהשאלה האם השינוי היה אמור לקרות או שהוא משנה את העתיד). אם זכור לך סיפור הסדנה שלי, איך לגנוב מכונת זמן, זוהי דוגמה לא רעה לבוחצלגיחצן.

[???]

והיתה שם, אם אני לא טועה, איזו סטייה קטנה, לא??? (לא משהו רע חס וחלילה!!!)

ובכל מקרה תודה על הסבר ועל הסיפור… יהיה לי מה לקרוא בדרך הביתה!

[???]

לפני שאתחיל אומר… שאם חלקים בסיפור לא הובנו… חלק מהאשמה נופלת עלי. ובנוסף, כאשר התחביר פוגם, וכאשר לחלק מהמילים יש תחושה שהן *מומצאות* … קשה לבוא בטענות למי שקורא את הסיפור. אני יכול רק להתנצל שהסיפור הוגש כפי שהוגש.

למרות זאת, הדרך בה בחרתי להציג את הסיפור נועדה לשרת את האווירה והתחושה שהסיפור אמור להביא – תחושת אין מוצא מהגורל. שהתת-מודע שולט במודע. שהתחושה שהנה ישנה נקודת מוצא אך גם היא חסומה.

לאחר שאתקן כמה טעויות קריטיות ואעמוד על הפיסקאות הבעיתיות מבחינתי שוב…. למרות שתחושתי היא שמציתי את הרעיון. אוכל לבקש לשמוע את דעתך שנית.

מה שכן אוכל לומר בוודאות הוא שמטרת הסיפור היא להעמיד את הגיבור מול עברו… לתת לו להבין איך הארועים בחיוו השפיעו על תפיסת עולמו… התיקון היחידי שאכן נעשה… שהוא מבין בוודאות בסופו של העניין שהוא אינו רוצח… ואין לו להתבייש במצבו… וכן צריך לעמוד על שלו.

הקטע בו מופיע הילד הוא קריטי… המחשבות שלו כמבוגר משלימות את זה של הילד. הוא כמבוגר מבין את הילד ומנחם אותו… על מה שהוא עתיד לחוות… והוא עצמו מתחיל להבין למה הגיע לאן שהגיע… כאשר הסייס קורא לו לבוא… הוא מבין מי הבחור שאליו מתייחס הסייס… רק שהוא לא מבין את מי הוא צריך להציל. את עצמו… או את הבחור… וכאן זה כבר קצת מסובך (תסלחי לי) ההווה שלו בתור רופא, סילף את העבר וההפך העבר שלו סילף ההווה… וכאילו הוא מתייחס לשני הדברים כשונים ולא כדבר אחד. הסיפור מאחד בין הדברים… כלומר… (ושוב תסלחי לי על הסרבול) הווה הילד יוביל למצב בו ירגיש כפושע לאחר שהרג בהגנה עצמית את האיש בבר, וההווה של הרופא ירגיש צורך להציל את הבחור כדי לשרת את המטרה לשמה הוא הפך לרופא. מכאן שאינו מציל את שניהם. כי לילד יכול היה לומר שהוא לא אשם במות האם ויכול להיות שהעבר היה מפסיק לרדוף אותו, אך הוא לא אמר… ולאיש הוא לא מספיק להגיע בזמן. רק לאחר שראה את האיש בבר הוא מבין את הפרדוקס ואולי גם מאוחר מדי… כי הילד היה האדם היחיד שלא היה בסכנת מוות…

ונגיע לסוף… הרופא לא יודע בזמן שהוא מחליט לשלוח את הסייס, אם הוא עצמו כבר הרג את האישה… ובמידה מסויימת… זהו משחק הגורל… ועצם זה שהוא עצמו לא בוחר להתמודד עם בבואתו היא גם סוג מסויים של בריחה שמחזקת את הגורל המתגלגל.

אני מקווה שלא שלא יצטרכו לאשפז אותי אחרי זה, או אותך.

[ג'יי האמיתית]

ואף אחד עם חלוק לבן לא בא לקחת אותי לשום מקום.
אבל מעבר לרבדים העמוקים אני פשוט רוצה להבין *מה* בדיוק קורה בסיפור מבחינת זמנים ודמויות. תוכל להציג לי סינופסיס (בלי משמעויות או פרשנויות) של ההתרחשויות בסיפור? ולעשות את זה כאילו… היית כותב ל"ילד מפגר"? אולי אז אוכל להתייחס יותר טוב לסיפור.

וחוץ מזה, ואני אשמח לקרוא את הסיפור המתוקן שלך כשיהיה כזה.

[???]

יש לי רק שאלה אחת.. שבעצם היא גם אחת מהמפתחות לסיפור… למה שירצה לזיין את עצמו?

[אבישי 1]

יש פשוט יותר מדי. בהתחלה חשבתי לרשום אותן לעצמי תוך קריאה ואז לפרט, אבל הכמות עוברת את גבול הפרטני והופכת למשהו מהותי. אם יהיה לי זמן, אעבור על הסיפור בפורמט וורד ואסמן לך במרקר וירטואלי שגיאות. הולך?

[???]

אני אשמח להעביר לך את הסיפור בוורד… לא לפני שאני אנסה לתקן כמה מהטעויות בעצמי… ואני לא מאמין שיש כל כך הרבה… אל תפחיד אותי בבקשה.

[Sabre Runner]

או שצריך להגיד שהוא סידר את עצמו כדי שהוא עצמו יוכל להיוולד? זה באמת סיפור בוחצלגיחצן טוב.

[???]

כלומר… הוא לא מצא את הגבר… הוא מצא את עצמו כשהיה עוד בחורה…

וידע שהיא זה הוא, כלומר ממה שהבנתי, כי לא סופר אחרת… הוא ידע שהוא מזיין את עצמו.

[גל]

ה"אני" ששכב עם "עצמה" לא ידע שהיא בעצם הוא. המספר, שהוא האני המבוגר, כן ידע, כי כמובן הוא הביא לזה שעצמו הצעיר ישכב עם עצמה הצעירה יותר. ברור?

[???]

כי העבר היחסי שהוא נמצא בו לא יאפשר את חוסר ידיעתו… הוא אמור לזכור אותה במודע… ואם כבר חושבים על זה … אז "הוא" מהעתיד לא אמור להראות שונה "מעצמו"… אלא אם כן אתה אומר שזמן משנה את המראה…והברור לא ברור כל-כך…

[גל מבולבל]

האם הלא נשואה לא ידע שהוא היה עם עצמה.
תסתכל בעמוד 89, בקטע של 00:10, 24 אפריל 1963

[???]

שציינת בפני אותו…. (נכון שהיא לא זיהתה אותו… אך הוא היה חייב לזהות אותה.)

המשפט *"הוא לא השיב, הוא היה מזועזע ביותר. הדבר המזעזע ביותר הוא לגלות שאינך יכול לעמוד בפיתוי לפתות את עצמך"*

נכון שבחיינו צמד המילים "מכונת זמן" אמור להדמות למשהו קיצוני…. אבל ההנחה שאנחנו נעשה בגלל זה מעשים קיצוניים כמו לזיין את עצמנו… פשוט לא ניראת לי. האדם שנשלח ב-3 לאפריל 1963 הוא אותו האדם בדיוק (כלומר, לא עוד instance של עצמו) שנלקח ב-10 לאפריל. אלא אם כן… כאן פיספתי את הפואנטה…

ולולא הסטייה הזו… לא היה לסיפור משמעות.

[גל]

אז תבין מי היה *הוא* [..]" וכאן, אני חושב, נסיים את הדיון. אם תרצה עוד -בדואל (באנגלית)

[???]

[???]

תודה לכל הביקורות. את כולן לקחתי בתשומת לב, אפילו למילון הגעתי… שאלתי, בדקתי, הרחתי, וגם לאבישי גירסה נתתי (ושהוא לא ענה בחזרה). תודה מיוחדת לג'י שהתשובה לשאלתה עזרה לי לבסוף אפילו לחדד את הסיפור.

הפעמון הצטלצל.
השקט מט (התנודד).
הרוח נשבה.
סערה עמדה לבוא.

האיש התעורר והענבל הכה בפעמון שנית. כותנתו התכווצה בקפליה, זעה בין פרקיו העייפים ונמתחה בעצלות כאשר נעמד על רגליו; לשונו ליחכה את שפתיו היבשות ועורו הסתמר מהקור של אמצע הלילה. הפעמון השמיע את קולו שוב.

"מי שם?" הוא צעק לעבר הדלת, אך קול לא ענה.

הוא חש לדלת ופתחה ללא היסוס. מרכבתו עמדה בחוץ רתומה לסוסיו, וסייס שלא הכיר, מצונף במעיל, ישב מכופף גב על הדרגש.

"מה רצונך?" הוא שאל בקול רם, מנסה להתגבר על קולה של הרוח.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס ענה.
"מי מחכה לנו?"
"אישה. אישה זקוקה לך."

חומות ההגנה שסגרו על התנגדותו נפלו כששמע שזקוקים לו. הוא חזר לחדרו, לבש את בגדיו ועט על מעילו הכבד והשחור. לפני שסגר מאחוריו את דלתו נזכר ששכח את הפריט החשוב ביותר, את תיק הרופא שלו.

הבל נשימות הסוסים הבליח תחת אור מנורת הגז שעמדה בקדמת הבית. הרופא התיישב לצד הסייס, והוא בלי לחכות לאות, משך ברתמות והזניק את הסוסים. רגליהם בטשו את הקרקע והרעידו את אופני המרכבה. חושך התגבר, וערפל סמיך מילא את האוויר.

רגעים אחדים ישב הרופא במקומו, בלי לזוע, סופג לתוכו את צינת הלילה, לפתע מעכל שאינו יודע איך הסייס הגיע אליו, איך רתם את סוסיו בלי לבקש, איך ידע לקרוא דווקא לו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל שוב הרופא.
"למה לך לשאול את הפרטים הקטנים?" הוא שאלו בחזרה.
"לפחות תזכור את שמה של הגברת."
"לא."
"על דעתך בלבד קראת אותי לבוא?"
"על סמך הבטחה ולא על סמך דעתי."

צינת הקור שאחזה ברופא, התחלפה בצינה אחרת. רעד כיווץ את שריריו ופחד השיל את רצונו לדבר.

המרכבה המשיכה ברעידותיה על הדרך שסמויה היתה מהכוכבים, כאילו ראתה דרך החושך את המשכה ואת התפתלותה הנצחית. עיני הרופא הציצו בצדודיתו של הסייס, רואות את אפו הלבן מזדקר מבעד לצווארון מעילו, מבחינות בהבל הדקיק הפורץ דרך נחיריו ובניצוץ המוזר שניבט דרך עיניו… בכפפות העור שעל ידיו… בברכיו הקפוצות… במגפי העור החומות…לאן הוא לוקח אותי? מי מחכה לי שם?

הערפל התנדף והדרך התיישרה והתייצבה. אורות כתומים עדינים זהרו מרחוק ושלט שחור בעל אותיות לבנות חמקמקות חלף ונעלם. המרכבה האטה ושקטה. ברכי הסייס נרפו. בתי הכפר עלו והופיעו, בולטים באפרוריותם ובהופעתם הפשוטה והחסכונית. גדרות עץ רחבות ועקומות סימנו את שטחם. חלונותיהם מוגפים, דלתותיהם שקועות במשקופי עץ עבותים. מנורות שמן תלויות על עמודי עץ העלו אור נוגה לאורך הרחוב המרכזי. צליל בכי וזעקות כבושות נשמע במעומעם. הסייס הטה את מרכבתו לימין וחלף לרחוב צדדי, חשוך מקודמו. אור זחוח פרץ מחלון הבית ממנו עלו קולות הכאב.

קול הבכי משך את הרופא אליו. הצורך בריפוי כיוון את צעדיו כשדילג מהמרכבה. הערגה בלהושיט יד ולעזור לא שאלה אותו מדוע. דלת הבית היתה פתוחה קמעה, מתירה לאור להציץ החוצה ולכוון את רגלי הרופא. "הנה אני בא.. הנה אני בא להושיע… " הוא מלמל. סוליות נעליו העירו את רצפת העץ מתרדמתה כשחלף על פני המטבחון, עבר את חדר העבודה ופסע לתוך חדר השינה. אישה שכבה על מיטת עץ, שלולית דם נקוותה בין רגליה הפסוקות ובטנה התפוחה עלתה וירדה בעודה מכווצת את גופה. הוא הביט בזיעה שנטפה מפניה ובשערותיה שדבקו למצחה. היא כרעה ללדת, אבל סבלה הניכר בפניה גילה לו שהלידה קשה. נוכחותו עצרה את נשימתה ואת פרכוסה.
"אתה באת?" היא שאלה.
"אני כאן, אני באתי… הכל יהיה בסדר," הוא אמר וליטף את פניה. עיניה הביטו בו בתחינה בעודה מחדשת את יסוריי כאביה… "הוא הורג אותי מבפנים," היא בכתה לו.
"איפה בעלך?" הרופא שאל ומישש את בטנה של האישה כדי לבדוק את מיקומו של העובר. כבר התנסה בעבר במקרים בהם העובר עוד לא התהפך וניסה לצאת עם רגליו, או הסתבך ונחנק למוות בחבל התבור; אך עדיין מוקדם הדבר והדם לא פסק מלטפטף.
"בעלי מרווה את צערו בשיכר." היא ענתה באנקה.
ראשו של התינוק היה במקום הנכון.
"תנשמי עמוק ותרפי." הוא אמר ואץ למטבח, נעמד מעל התנור המפוייח, המוכר. המוכר? הגחלים עדיין לחשו תחתיו והקומקום החם עמד מעליו. עיניו צדו במבטם את קערית המתכת שנחה לה על מדף. הוא מזג את המים החמים לתוך הקערית וחזר לחדר, מביט באישה שוב… שוב… שוב… בעווית הכאב שבלטה בגרונה, בוורידיה הכחלחלים הבורקים, בבטנה. הוא לא יוכל לטפל בה עד שלא תלד… היא גוועת. הוא שלף פיסת בד מתיקו וטבל במים.
"איפה המיילדת שלך?" הוא שאל אותה.
"אין לנו כסף."
"ובעלך…?" הוא נזכר ששאל מקודם את השאלה וניגב את פניה.
"את חייבת לעזור לי. כשאומר לך תדחפי, תדחפי חזק! את חייבת להתאמץ!"
יללת כאב נמלטה ממנה ופניה האדימו. עורה החם דמה ללפיד בוער. הדם קלח. הראש בצבץ.
"את מצליחה… עוד פעם…" ופניה הסמוקות נצבעו בצבע השמש העולה, ורדיה חשבו לפרוץ דרך נקבוביות עורה. "עוד פעם…" הוא צרח לעברה… "קדימה…" כתפי התינוק פרצו מתוכה מקומטות, מכופלות. "הנה הוא יוצא…" הוא המשיך לעודדה. ראשה ניתר לעברו, וגופה התקפל לעבר רגליה. ידיו אחזו בתינוק המבצבץ ועיניו נישאו לעבר פניה המרושתות בהבעה לא-אנושית. צלם רווי כאב פרץ מזיכרונו אל תודעתו- ללא תמונה, ללא קול הבליח וגרם לו למשוך את התינוק מתוכה, אל העולם. "הוא בריא ושלם," אמר הרופא והביט בגווייה המתרוקנת מדם. התינוק בכה וצרח, התכווץ ובעט. כל-כך הרבה חיות היתה בעולל הקטן, נועד לחיות בלי אמו, או למות בעקבותיה. היכן אביו? מה יעשה בו כעת? הוא הביט בפניה המתות. השקט הזה. הזכות הזו. הפנים זכו לעדנה, לרוגע, לשלווה והתינוק – למרורים. פחד תקפו, אימה שלטה בו- פניה האנושיות, המתות הזכירו לו את אימו מבעד לתמונה מטושטשת ודהויה. פני מת היו לה אז, ללא רגש. אבל אלו היו פניה היחידות שידע כיוון שמתה בלידתו.

הוא שמע את הסוסים צוהלים מבחוץ ואת קול הסייס מתרה בהם. התינוק ששכב בין ידיו נרדם כסוי דם וריר. הוא ניגב את פני התינוק ואת גופו במטלית בה ניגב את פני האם. קול הסייס ביקע את מחשבתו, "מחכים לנו במקום אחר," הוא צעק.
"ומה עם התינוק, לא ניתן להשאירו כאן." ענה לו הרופא.
"אביו בדרך לכאן. כעת זה תפקידו לדאוג לו, לא שלך."

ושוב נמלט רצונו ממנו ותשובתו המנומקת של הסייס השביעה את מצפונו. הוא הניחו לצד גופת אמו, אסף את שאריות חבל הטבור ואת רדידי השלייה וזרקם בפח שעמד בצד החדר. עיניו כהו בחשכה שנחה לפניהן כשיצא מהבית. הסייס הביט בו בחיוך מבין. "בוא עלה… יש עוד משימה לפנינו."

הרופא עלה והתיישב לצידו, תמונת אימו המשיכה לרצד בתוך מוחו… מבטלת כל רצון להתנגד למבוקשו של הסייס.
"ולאן זה הפעם?" הוא שאל.
"לכפר הסמוך." הוא ענה לו, שוב באותו טון ובאותה סתמיות חידתית.
"ומי זה הפעם?"
"ילד. ילד זקוק לך."

ילד? ואיך הוא יודע על הילד. איך ידע על האישה. איך ידע שדווקא הוא יסכים לקום ממיטתו.
הרופא התכרבל במעילו, נעטף בעייפותו ונרדם. הרוח התגברה והתנגדה למרכבה הגומעת את הדרך, והערפל שזיהה את קולה ירד לרבוץ עליה, והמתיק את השקט סביבה.

כשהתעורר, מצא עצמו מוקף באובך לבן וסמיך שבלש אחרי המרכבה, וניתר וברח כשבאה לעומתו. כפר חדש נגלה לו, גלמוד כקודמו, כציור המחניף לזכרון ומעלה בו נוף ילדות. תרנגול מבוהל חצה בריצה את הדרך, אישה כפופה הרימה את מבטה, וצמד ילדים שובבני רץ מאחורי שובל האבק שהעלו גלגלי המרכבה. הסייס הגביה את ראשו והמשיך בדרבונו. שולי הכפר נותרו מאחור והאובך נעלם כלא היה. ילד מכווץ שכב לצד הדרך, מעיר בבכיו את תשומת לב הרופא.
מיד ניתר מהמרכבה וחש לילד. בגדיו הבלויים, החומים- פרומים וקרועים, ונעליו זרוקות לידו. כשעמד לצידו, קפא לרגע והביט בידיי הילד השרוטות שהסתירו את פניו.

"הגעתי," אמר לו הרופא בטבעיות והילד פסק מלבכות.
"מה?" געה הילד בבכי, הסיר את ידיו מפניו וליקק את שפתיו.
שפתי הילד שתתו דם, וגבתו השמאלית הזדקרה כגבעה מעל עינו.
"מי עשה לך את זה?" שאל הרופא.
"הילדים הארורים עשו לי את זה."
הילדים עשו לו את זה, בעבע בו הזכרון והתערבב עם תמונת אימו המתה. מבעד לעצמות הצמוקות, החבלות הנוראות ועקבות הדמעות והדם, ראה הרופא מישהו אחר, ובעודו מתקלף שיכבה אחר שיכבה התעוררו בו רגשות העבר. כפסל שלא ינתץ, כריח שלא ימוג, וככאב שלא ימחה הוא שאל שאלה שהתשובה לה ידועה.
"מה שמך?" שאל הרופא והילד ענה. בתגובה איבד הרופא את שווי משקלו וצנח ליד הילד. עיניו נתלו בו, חלפו למרכבה, הציצו בסייס שישב על הדרגש ובחן את הנעשה, ואז קפאו בעצמו, בידיו, ברגליו וחזרו לילד.
"למה הכו בך הילדים?" הוא שאל ורעד וכמו אמר את התשובה בעצמו.
"כי רצחתי את אימא שלי." והוא ידע שכך חשב, שנולד ברצח אמו. הוא הביט בו בעיניים דואבות, מגינות. ומבטם התמזג לאחד. נצחי. הוא ידע שהפצעים שיחבוש יפתחו שנית, והרדיפות והאשמות לא יחדלו, לא יפסקו לעולם; לא מצד אביו ולא מצד השכנים שיביטו בו באיבה על כך שאביו הביאו לכאן, סחב אותו לאחר שמכר את ביתו ועזב בבושת פנים את הכפר בו נולד. ולולא אחת הנשים שנתנה לו לינוק את שידה והפיחה בו חיים… לא היה נותר לראות את היום הזה, או את האתמול או השלשום. ולמה שווים החיים אם הרוצח מסתובב חופשי ללא צדק, ללא החוק שיעניש, ויותיר עצמו לידי הילדים השונאים והשכנים המביטים בו בזרות ובריחוק.

הוא מצא עצמו מלטף את ראשו של הילד, חובש את פצעיו, מרגיע את שריטותיו, ממלמל ניחומים ומילים שלא אמר לאיש. הילד הביט בו, נושם ונושף ומגהק את הברותיו. אביו בבית אבל לא יבחין בתחבושת שהתנוססה כעת על ברכו, או על המשחה שנמרחה על ידיו ועל פניו. הוא יהיה שקוע באלכוהול שגורר אותו יום אחרי יום אל השאול.

"די חבשת מספיק!" אמר מעל הסייס.
"אבל הילד, לא ניתן להשאירו כך."
"אביו בבית… הוא בוודאי יטפל בו."
"לא!" אמר הרופא נחרצות.
"לא?! אבל יש עוד משימה לפנינו, בחור זקוק לך."
"לא!" זעק שוב הרופא.
"הבחור זקוק לך כעת יותר מאשר הילד, האמן לי."

הילד התרומם על רגליו, כמו מאשר את דברי הסייס – הוא בסדר עכשיו. בסדר? אבל הפחד תקפו וההלם שתקו, ומבטו בילד הותירו בחלום שלפתע ניתן לשינוי. ניתן לשינוי!* כי הילד אינו רוצח.* הרי לא ניתן היה להציל את האם. הוא לא הצליח להציל את אמו. אבל הבחור זקוק לי! זעק הנדר שנדר כרופא. אבל איזה עתיד הוא יבחר לשנות? ואיזה הווה הוא חווה? כי ידע את העבר כילד ואת העתיד לבוא.

הילד בחר ללכת והרופא שמחשבתו חמקה לו, טיפס אל דרגש המרכבה. הסייס הצליף בשוטו והסוסים פרצו ממקומם בלי להתמהמה, נוטשים את הכפר ואת הנוף המוכר כמו שעזב אז לטובת חיים חדשים משלו.

המרכבה זעה ורעדה, עננים שחורים התרכזו מעליה, מסתירים את השמש שצריכה היתה לעמוד במרכז השמיים. ברקים נראו משתלחים לעבר האדמה, מבהיקים בצבעם ומאותתים שהסערה הגיעה.

"מי אתה?" שאל לבסוף הרופא את הסייס.
"אני? שליח."
"שליח של מי?"
"שליח שלך."
"אבל לא קראתי לך."
"ולמרות הכל…" ולפתע שתק הסייס וחתם את פיו.
"ולמרות הכל מה!" השתלח בו הרופא. "מה? מה? הגד לי!"

גשם החל להכות באדמה, בטיפות גדולות ושמנות, בקווים חדים וברורים.

"אולי כדאי שתיכנס לתוך המרכבה. נסיעה ארוכה מחכה לנו…" אמר הסייס.
"אבל הגד לי, למרות מה? מה שכחתי?"

הגשם הפך לפלוגות סער, מכה בכידוניו, צולף ומקפיא את קורבנותיו. והדרך הפכה לנחל חום ואפור. המרכבה עצרה.

"אני אלך אם לא תאמר לי!" זעק הרופא.
"אתה לא יכול לעזוב. לא תרשה לעצמך לעזוב."
"תאמר לי בבקשה!!!"
"חבל שאתה נרטב עד לשד עצמותייך."

הגשם הפך לברד אכזר… מכה בפנים, בידיים…

"החולה שלך ימות!" אמר הסייס, "ואנחנו לא נגיע במועד!"

הרופא התרצה, ונכנס לשבת על המושב היבש בתוך המרכבה, מקשיב לצלילי הגשם והברד שדמו לרעש כדור המתגלגל במדרון וממאן לעצור, כמו עברו שרדף אותו והחיה את מראות חייו, את זכרונותיו. שעות ישב הרופא בתוך תא המרכבה ושט במרחבי יגונו שלא חדל מלתקוף ולהשמיד בצער כל חלקה שפויה שנותרה בו; *הרוצח שרצח ירצח שנית והפעם במודע. הוא ינעץ את שברי הבקבוק שנזרק לעברו בגרונו של הבריון שהקניט אותו, שדחף אותו, שהטיל בו את בקבוק היין, וששלף סכין כדי להורגו. ואם העתיד ידוע, אז למה לא הציל את עברו. ואת מי יציל עכשיו, את עצמו או את הבריון.*

השמש שקעה וקור יבש חדר לעולם, מחליף את הגשם ואת רעש הברד בפתיתי השלג. חשכה בצבצה ונמרחה על פני הדרך. להקת אורות לבנים רבצה במרחק וסימנה את היקרותה של עיר. את העיר שאליה קרבו כבר ידע, ואת היעד אליו נטלטלה המרכבה הוא כבר הכיר.

המרכבה עצרה ליד בית מרזח. אנשים פרצו מדלתותיו בבהלה. הרופא ירד מהמרכבה והבחין בצל אדם מתרחק בריצה בכיוון בו צפה שיהיה. הנה הוא בורח שוב, מאמין ביגונו, בגורלו האכזר המתעמר בו. קולות גניחה ניתקו את קו מחשבתו והסבו את פני הרופא ממנו. גבר שכב מפרפר במרכז רצפת בית המרזח, ידו אחזה בגרונו שהדיף מגופו את תמצית חייו. כיסאות זרוקים ושולחנות הפוכים שכבו סביבו כשאריות תפאורה למחזה שהוצג. הוא ניגש אל האיש השוכב והביט בעיניו. תמהון אחז בהן כשראו את דמות הגבר שרוכנת מעליהן; כמו הבחור שניסה לדקור קודם לכן, רק מבוגר יותר, אפילו זקן במידת מה. הרופא הצמיד את ידו לגרונו וקיפל בחוזקה את ראש הגבר לעבר כתפו כדי לצמצם את זרימת הדם החוצה. הפתח היה רחב, והדם רק האט את זרימתו. המוזג שעמד ליד הבר ניגש אל הרופא.

"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל את הרופא.
"פתח את תיקי והבא לי את הקופסא השחורה."
המוזג פתח את התיק ועשה כשביקש. "עכשיו ערבב את החומר ומרח אותו על פיסת הבד." וכך עשה המוזג, לש במשחה עד שהתרככה ומרח אחת מפיסות הבד שהיו בתוך תיק הרופא. "הבא לי אותה," ביקש הרופא והצמיד את הבד לצווארו של האיש, והדק בחוזקה כדי למנוע מהדם להמשיך ולזרום. פעמוני המשטרה נשמעו היטב מרחוק מתקרבים וסוגרים.
"החזק את ראשו כמוני. אל תניח לו למות. אני חייב ללכת!" אמר הרופא למוזג.
כשהחליפו, יצא מהמרזח בסערה ועלה על המרכבה.

"סע… סע מכאן… אני יודע את תשובתך! אישה זקוקה לי!" אמר הרופא.

הסייס חייך ושתק. המרכבה שקשקה והמהמה והסוסים דהרו, חולפים על-פני מרכבות השוטרים שהגיעו למקום. וכמו שעזבו את העיר, כך הבין את מעללי זכרון העבר המעוות והשלכותיו על ההווה ועל העתיד שישטה בו. תחושת האשם שנספגה בגורלו תוליך אותו לחפש אחר תיקון בדמות הרופא המכפר על עוונותיו. מידה כנגד מידה – הצלת חיים כנגד מוות.

המרכבה התנודדה ונרעדה, שוב פוצחת במסעה אל עבר מחוז נוסף. וזכרונו הטרי מוחק את הקודם, מחדד את השונה. הוא נזכר בדברי הסייס: "ולמרות הכל…" שניתנה לו הזדמנות לתקן את עצמו, הוא לא תיקן. *את אמו לא הציל. לילד לא אמר שאינו רוצח, למרות שניתנה לו האפשרות. את הבחור שברח מבית המרזח לא עצר והסביר לו שזו היתה הגנה עצמית ושלא יכול היה להימנע מהמעשה.*

שעות חלפו ומהלילה נולד יום חדש. הם קרבו לעיר שניטעה בזכרונו כמקום האחרון אליו ברח. גם בערב, לפני שהסייס הגיע, נזכר באיש זר שאמר לו "אישתי חולה מאד… עזור לה למות." והוא ענה לו בתשובה שאינו ממית אנשים אלא עוזר להחיותם. אך האיש לא ויתר וגילה לו את סודו … ושהוא נכח בבית המרזח כאשר התנפל עליו הבריון והוא דקרו בשברי הזכוכית בחזרה. בין רגע השתבשה מוסריותו ועיוותי העבר ביתקו כל היגיון. כקללה יושנה של אדם הנועד לרצוח כדי להתקיים, הסכים לעזור לו, ולמרות שגילה כי אשת האיש לא עמדה למות, המית אותה.

המרכבה גמעה את הדרך והשקט ששרר בחוץ עמד בניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בלב הרופא. עוד מעט ויגיעו ושאלות רבות נערמו בנבכי מוחו. איך יתעמת עם עצמו, איך יתגלה לו… אם ימנע ממנו לפגוש את האיש, ימנע ממנו לרצוח, אבל לא ימנע מהאיש לרצוח את אשתו. אך אם ירצח את האיש לא תפגע אשתו ודמותו מעברו לא תאלץ לרצוח. אבל אם הוא עצמו ירצח אז איך יתקן את חייו אם ניתנה לו ההזדמנות לתקנם.

המרכבה חלפה בשערי העיר ודהרה ברחובותיה אל כתובת מוכרת וידועה. עברה ליד הבתים שביקר, אצל האנשים שריפא. והרעידות הקטנות של אופני המרכבה הרכיבו תמונה במוחו המתייסר של הרופא… הוא מצא פתרון… הוא ידע את שעליו לעשות… "עצור!" הוא צעק לסייס. "עצור! אתה שומע, עצור!"

הוא ירד מהמרכבה וניגש לסייס. "אני רוצה שתבטיח לי משהו."
"מה בפיך?"
"אנא הבטח לי שתקח את הבחור שיושן שם בבית ליום או ליומיים ואז תחזיר אותו לכאן."
"אתה בטוח?"
"אני בטוח כמו שלא הייתי מעולם. עשה את שאמרתי!"

והסייס כגורלו של הרופא לא התנגד, ונפרד ממנו.

הוא נעצר ליד דלת הרופא וצלצל בפעמון הבית.
"מי שם?" צעק לו קול מבפנים והוא לא החזיר לו תשובה.
גבר צעיר פתח את הדלת.
"מה רצונך?" שאל הרופא.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס אמר.

[מאת]

תגובות