אולין

[ארז אסל]

אולין טייל ביער הגדול המשקיף על הים הגועש, מוחו קודח בחיפוש אחר סיפור כלשהו. הערב תורו לספר סיפור לעדר והוא חייב למצוא משהו מיוחד כדי לזכות בתחרות המספרים של העדר. עד עכשיו, הסכימו כולם, סיפורה של צ'נטיקו היה המוצלח ביותר. הוא חייב למצוא משהו שיאפיל על סיפורה, פשוט חייב. הזוכה ישלח אל יערותיה המבורכים של פאלור, שם יזכה בכבוד של חריטת שמו לצד שושלת המספרים ויזכר לעד.
הרוח נשבה והביאה ניחוחות פריחה מתקתקים ואת שירי התודה של הצמחים. הוא רחרח את האוויר בסקרנות ובחוסר סבלנות, מנסה לטוות מהם סיפור וכשכשל, דילג ונגח בענפיו הנמוכים של עץ תאנה בקרנו הקצרה.
"אני שומע את הרוח ואת זמר בני הים. לו יכולתי להבין אותם, היה לי הסיפור הטוב ביותר. זה כל כך מרגיז! אמי אמרה לי שחד קרן הוא יצור קסום. אם אני אכן יצור קסום, מדוע אינני מצליח להבין אותם?!"
"חד קרן הוא אכן יצור קסום" נשמע קול עדין.
אולין זקף את ראשו בתימהון.
"אני אולין. מי דיבר? מי ענה לי? האם אלו הפרחים או ענפי התאנה?"
"אנו דיברנו."
שתי פיות עלים זעירות וצבעוניות התעופפו, מניעות כנפיים גדולות במהירות כה רבה שזמזום עדין נשמע. הן ריחפו לפני אולין, נושאים עלה יבש וגדול בצבע חום. כשהגיעו אל האדמה הניחו את העלה והתישבו עליו.
"מעולם לא ראיתי יצורים כמותכם!"
הן השמיעו קול עדין שנשמע כצחוק נבוך.
"אנו פיות עלים. שמי שוצ'יטל, נעים מאד" הפייה שכנפיה כחולות ריחפה מעט ושבה והתישבה על העלה.
"ואני מלינלי" ריחפה השנייה שכנפיה ירוקות ושבה והתישבה.
"אנו מוכשרות באיתור חפצים קסומים ומכושפים. אם תאבד פעם חפץ קסום, תקרא לנו. אנו מבטיחות באחריות, שים לב, באחריות, מציאה תוך יממה. אחרים יבטיחו לך מציאה תוך שעות ספורות אבל אני לא הייתי סומכת עליהם" הנמיכה שוצ'יטל את קולה.
"בכל מקרה, תבקש כרטיס איגוד" הוסיפה מלינלי.
"כרטיס איגוד?" תהה אולין.
"בלעדיו אתה סתם יצור צבעוני עם כנפיים שיכול למצוא חפץ קסום. הכרטיס הופך אותך למורשת איתור" הסבירה מלינלי בכובד ראש.
בינתיים החל לרדת שלג ואולין עזב את המסתור שמתחת לעץ התאנה ודילג החוצה בחדווה, מותיר בשלג את טביעות כפותיו. הוא נענע את אוזניו, מקשיב לקולות ולרחשים המופלאים שסביבו: רחש גזעים מתפקעים מקור, נפנוף כנפיים מהיר ומוטרד של ציפור המנסה להתחמם, נהמותיו של דוב מרוחק, קולות זירוז של גמדים ממהרים, רחש הגלים המסתערים אל הצוק ושזורה בהם זמרת בני הים.
שוצ'יטל זמזמה שיר עתיק שרק פיות העלים, בנות מינה, מכירות.
"איזה שיר קסום" לחש. "מדוע את בוכה?"
מלינלי נדה בראשה, מוחה דמעה בעלה קטן.
"מדוע אתן עצובות?" תהה.
"השיר מזכיר לנו את הימים הרחוקים בהם התגוררנו בממלכות הקסומות שלנו. אלה היו ימים נהדרים, ימים מפוארים. כולם שוחחו בשפה אחת, הצמחים, הים, העננים וכמובן, בעלי החיים השונים" ענתה מלינלי.
"כן, אבל אז הופיעה נערה שתרה אחר אהובה. מסתבר שכושף והפך למסמר והיא ביקשה שנעזור לה לאתר אותו. בתחילה פנתה אל הרוח ואחר פנתה אל העננים ואפילו מהחולות הנודדים ביקשה, אבל… כולם חשבו שמישהו אחר יעזור לה ובסופו של דבר, אף אחד לא עזר. היא כעסה עלינו" המשיכה שוצ'יטל בעצב.
"כן, היא קיללה אותנו שנחוש בכאב הניתוק. כמוה" הוסיפה מלינלי. "עד שלא תבינו את מכאובו של האחר, אמרה, לא תבינו זה את זה. מאז, רק פיות העלים זוכרות את השיר ההוא, השזור במילים הקסומות מהממלכה הקדומה."
"ואנו מתמעטות. בקרוב ישכח השיר ולעולם לא נבין זה את זה."
"אבל אנחנו כן מבינים!" קרא אולין. "אנחנו מדברים בינינו."
"ומה אומרות יבבות הרוח? האם תוכל לשוחח עם האדמה או עם הצומח?"
אולין הרהר רגע ואז נענע את ראשו הקטן בצער. "לא, אינני יכול. אינני מבין."
"האזן היטב, אולין."
שוצ'יטל זימרה שוב ומלינלי הצטרפה אליה. כעת שמע בתוך השיר את הרוח ואת הגלים, את לחישות החיות ואת צחוק האדמה. דמעה נקוותה בעינו ולרגע מילא עולם אחר, מושלם, את הדמעה.
"מדוע רק אתן זוכרות את השיר?" הסתקרן.
"ובכן, תקופה ארוכה נדדה הנערה מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שיום אחד, בכפר קטן בעמק רחוק, הגיעה לנגריה קטנה. ושם, בין המסמרים האחרים, מצאה אותו אבל הנגר לא הרשה לה לקחת את המסמר. הוא הבין שיש בו משהו מיוחד וסירב גם כשהנערה המסכנה הציעה שתעבוד אצלו שנה תמימה תמורת המסמר" אמרה מלינלי.
אולין כרע לפני העלה החום עליו ישבו, עיניו הירוקות בוחנות אותן מקרוב. שוצ'יטל ריחפה וליטפה בעדינות את קצה אפו ואולין עצם עיניו בעונג. אך מיד שב ופקחן. הסיפור סקרן אותו. הוא ידע שזה הסיפור שיזכה אותו במקום הראשון בתחרות ובנסיעה ליער המבורך בפאלור.
"ומה קרה אחר כך?"
"רק פיות העלים הסכימו לעזור לה. שתיים מהן התגנבו פנימה ונשאו אותו אל אהובתו המחכה" הרכינה שוצ'יטל את ראשה.
"והנגר רדף אחריהם?"
"הוא בכלל לא הרגיש שמסמר אחד נלקח ממנו. אבל מאז רק אנו זוכרות את השיר ההוא ואיננו מבינים זה את זה" סיימה מלינלי, עצב ממלא את קולה העדין.
שוצ'יטל זמזמה שוב את הניגון העתיק והם האזינו ונזכרו בימים הרחוקים ההם. כשסיימה החוותה בכנפיה הצבעוניות ומלינלי ריחפה לעברה ושתיהן יחד יצרו את הפרח הצבעוני הגדול ביותר שנראה אי פעם.
"להתראות, שוצ'יטל. להתראות, מלינלי. תודה לכן" קרא אולין, מדלג אחריהם.
"להתראות" ענו והתעופפו לדרכן, נמוגות בין העלים הירוקים והשמים הסגולים.
"עלי לחזור הביתה, לספר לכולם!" קרא בהתלהבות ופתח בדהרה אל מערת מספרי הסיפורים. "אני בטוח שאף אחד לא מצא סיפור כל כך מוצלח. צ'נטיקו תבלע את הקרן שלה לאחר שאסיים את הסיפור. תודה!"
הרוח הרעידה את צמרת העץ וברשרוש עליו נלחשה התודה של אולין בעדינות ובהתרגשות שלרגע קצר אחד נדמה שהעולם כולו דובר שוב בשפה אחת.

[???]

[שלמקו]

יום רביעי יש סדנת סיפורים. זאת הזדמנות טובה להגיד את זה כאן.

חוץ מזה? חמוד מאד. אני באופן אישי אהבתי את איגוד הפיות, אבל יש כאלה שיגידו שזה לא קשור והורס את השלמות של הסיפור. אני אהבתי את זה. אם כי הסיפור הוא אולי קצר במקצת לרעיון של סיפור-בתוך סיפור, אבל זה לא משמעותי במיוחד.

[מאת]

תגובות