- This topic has 31 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
12 במרץ, 2002
"יומני היקר, שלום לך.
היום קיבלתי מתנה מאבא לכבוד יום ההולדת של גיל שש. הוא קנה לי טייפ קטן שקוראים לו טייפ מנהלים ואמר לי שאני יכולה להקליט בו את כל מה שאני חושבת עד שאלמד לכתוב יותר מילים ויהיה לי יומן אמיתי. אני כבר יודעת לכתוב את השם שלי וגם את של אבא ואמא ואפילו את השמות של הילדים בגן אבל אני עוד לא יודעת לכתוב את כל המילים שבעולם."14 במרץ, 2002
"אבא … זה לא מקליט לי!"
"חמודה שלי , הנורית האדומה דולקת? סימן שזה כן מקליט"
"אהה … או. קיי. … אני מחכה שתצא מהחדר. זה יומן סודי""יומני היקר, שלום לך.
אני חושבת שאני צריכה למצוא לך שם. מה דעתך על … קליפורד? זו התוכנית האהובה עלי ביותר. אתמול בערב אבא התחיל להקריא לי את ספר על מכשפה אחת וארון בגדים שמאוד לא אהבתי. אבא אוהב סיפורים כאלו ואמר לי שקוראים להם פנטסיה. אני לא מבינה איך הוא אוהב דברים שלא קיימים באמת, כי אמא אמרה לי אחר כך שאין באמת מכשפות אפילו שאתמול או ביום שלפני זה שמעתי את צילה הגננת אומרת לחיה המנגנת שאמא של רועי היא מכשפה. צילה היא הגננת האהובה עלי הכי בעולם."20 במרץ, 2002
"שלום קליפורד היקר.
לא היה לי זמן השבוע לדבר איתך כי מאוד הייתי עסוקה. היום בבוקר ראיתי על השולחן של אבא ספר עם ציור של אישה ערומה ומילים שאני לא מכירה ואבא אומר שהן באנגלית. אבא אומר שזה ספר של מדע דמיוני אבל אני חושבת שזה כמו החוברת עם התמונות של האישות הערומות שנטלי הביאה יום אחד לגן וצילה הגננת זרקה את זה לפח ואמרה שזו זבל אפילו שהאיש שמנקה את הפחים בצהריים הוציא את החוברת ושם אותה בכיס הגדול של המכנסיים המיוחדים שלו שקוראים להן סרבל."21 במרץ, 2002
"שלום קליפורד היקר.
היום בצהריים ירדתי למרתף והסתכלתי על הספר של אבא. באמת כל הספר היה באנגלית בלי תמונות בכלל. אני לא מבינה למה שמים אישה ערומה על הכריכה אם אין בכלל אישות ערומות אחר כך. אבא אומר תמיד שאנשי שיווק עושים דברים משונים. אתמול בערב הוא גמר לספר לי את הספר על המכשפה ושאל אם אני רוצה לשמוע את הסיפור על הארי פוטר או משהו יותר טוב שהוא ממליץ, על רובוטים, שהם כמו אנשים אמיתיים אבל לא באמת אמיתיים. הוא ניסה להסביר לי למה הוא אוהב את זה אבל לא הצליח."25 במרץ, 2002
"שלום קליפורד החמוד.
היום אבא גמר לספר לי את הסיפור על הרובוט שהציל את כל העולם וזה היה מאוד יפה, אפילו שזה לא קרה באמת. אמא קצת כעסה ושאלה את אבא למה הוא לא מספר לי סיפורים לילדים כמו שלגייה או פיטר פן. אבא אמר שפיטר פן זה לא פנטסיה."28 במרץ, 2002
"שלום קליפורד המתוק.
היום התחילה להתנדנד לי שן מקדימה. אמא אמרה שזה סימן שאני גדולה ונתנה לי קופסה קטנה שבא אוכל לשים את השן אחרי שתיפול. מיכל מהגן שהיא קצת יותר גדולה ממני כי היה לה יום הולדת של גיל שש לפני שהיה לי, אפילו שלי היה ליצן יותר מצחיק, אמרה לי שכשהשן שלה נפלה כל הפה שלה התמלא בהמון דם ולקחו אותה לבית חולים. אבא אומר שזה סתם שטויות ושאם השן נופלת בצורה רגילה אין בכלל דם. אבא אמר לי שאם אשים את השן שתיפול מתחת לכרית, פיית השיניים תביא לי מתנה. אני לא ממש יודעת אם הוא אמר את זה באמת בגלל שהוא אוהב פנטסיה או שזה סתם סיפור לילדים. אמא אומרת שאין פיות."5 באפריל, 2002
"שלום קליפורד.
אני חושבת שמתחילות להגמר הסוללות שלך כי הקלטת מסתובבת …"12 באפריל, 2002
"שלום קליפורד היקר.
היום בבוקר נפלה לי השן ובאמת לא היה בכלל דם. אבא שלי הוא הכי חכם בעולם. לקח לי הרבה זמן למצוא סוללות אז בגלל זה לא דיברתי איתך המון זמן. אתה מתגעגע אלי? אבא היה במילואים של הצבא כל החודש ואמא לא רצתה לתת לי סוללות כי היא אומרת שזה טיפשי לדבר עם הטייפ. בסוף לקחתי לה סוללות מהמקל שהיא מחביאה במגרה ליד המיטה שלה ליד האזיקים כמו של השוטרים אפילו שהיא לא שוטרת וגם אבא לא שוטר"13 באפריל, 2002
"קליפורד היקר שלי.
אתה לא תאמין. שמתי את השן מתחת לכרית ובבוקר באמת מצאתי בובת ברבי מתחת לכרית במקום השן. שאלתי את אמא והיא אמרה שזה לא היא. עכשיו אני בטוחה שיש פיית שיניים. אבל אני לא מבינה למה היא צריכה את השן שלי."18 באפריל, 2002
"קליפורד מתוקי שלי.
היום נפלה לי עוד שן, ואתה צריך לעזור לי. אני רוצה להישאר ערה בלילה ולראות את הפיה. אולי אני אבקש ממנה כמה דברים טובים בשבילי ובשביל אבא ואמא."19 באפריל, 2002
"קליפורד … אתה שומע? … איזה חושך … אפילו הירח כבר הלך לישון. זה בטח כבר חצות.
אני מרגישה עם היד שהשן מתחת לכרית ואין שם שום דבר אחר. אתה רוצה שנדבר קצת עד שהפייה תבוא? אבל אתה צריך ללחוש כמוני כדי שאמא לא תתעורר.""קליפורד! אני כועסת! למה נתת לי להרדם? לא הצלחנו לראות את הפיה ושוב יש לי ברבי מתחת לכרית והשן נעלמה. אני לא חברה שלך יותר!"
19 באפריל, 2002
"קליפורד! אתה חייב לשמוע את זה. אבא התקשר היום לאמא וביקש ממנה שתקח אותי לישון בחדר שלהם. אבא דיבר עם אמא בפלאפון של האוטו שלה ואני עשיתי את עצמי שנרדמתי בכסא בטיחות שאני הכי שונאת בעולם כי אי אפשר לפתוח את החגורות שלו ואני צריכה לחכות שיפתחו לי אותו כמו תינוקת. אבא אמר שהוא קרא באינטרנט של המחשב כמו שיש לנו בגן שיש ערפדים שלוקחים שיניים של ילדות קטנות אחרי שהשיניים שלהם נשברות ואם הם הצליחו לקחת שתי שיניים מאותה ילדה באותו חודש אז הם חוזרים לקחת גם את הילדה. אמא אמרה שזה שטויות, אבל אבא שהוא הכי חכם בעולם אמר שאם הערפד לקח את השיניים בלילות בהם הירח היה מוסתר בגלל העננים אז זה ממש לא שטויות והיא חייבת לשמור עלי. אמא אמרה לאבא שהוא מגזים. אחרי שהגענו הביתה פחדתי לשאול את אמא מה זה ערפד, והלכתי לחבצלת שגרה לידי אפילו שאני לא ממש אוהבת אותה כי היא תמיד משוויצה באופניים החדשות שלה, אבל גם היא לא ידעה מה זה ערפד."
20 באפריל, 2002
"קליפורד! … "
-
-
-
-
להטעות. ילדים בני שש מדברים ככה! אפילו ילדים קטנים יותר (אני יכול להעיד על ילד מסוים, בן שלוש שכבר מנסח משפטים מדהימים).
הרגשתי בתוך הסיפור כל הזמן. נדמה לי שהסיום הגיע מהר מדי לאחר שפיתחת בסבלנות את ההתחלה.
אני כבר לא אשאיר את השיניים שלי מתחת לכרית. (כן, אני בגיל הזה שלוקחים גם את השיניים של בת הזוג לצחצוח).
יום טוב,
זהב. -
אם לא הייתי קורא את ההערה של שלמקו, לא הייתי מצליח להבין את הדקויות (אם הם באמת דקויות). ולכן הרבה דברים נשארים פתוחים, כמו מהו העולם האמיתי של האבא, ומהו של האימא.
המעבר בין המציאות לבדיה, הותיר רושם לא אמין לסיפור, ובמידה מסוימת הרגשתי תלוש במקצת בגלל חוסר הסברים מספקים…. איך פתאום הפיה (שאם נאמין לחוכמתו של האבא) הופכת פתאום לערפד…. ואם לאישתו ישנה השקפת עולם אחרת, אז איך היא אומרת לאבא, אחרי הדברים שהוא אומר לה – *רק* מגזים… (זאת אומרת שישנה אמת מסוימת, לא?) ואם הוא מגזים אז למה פיטר פן לא פנטזיה?….
כל דבר שלא הצלחתי להבין מהדמוי של הילדה, פשוטו של דבר שלא הצלחתי להבין.
לדוגמא, ה*מקל* הבנתי בזכות הסוללות. (הייתי קורא למקל בננה…. אבל כל אחת ודימוייה שלה.)
מצד שני *הסיפור של אבא*, לא מובן בכלל. או אם בכלל צריך להבין אותו או אם בכלל הפרט חשוב להמשך הסיפור… אבל במצב מעורפל שלכל מילה עלולה להיות משמעות נוספת… אתה מנסה להמציא מילון משל עצמך…. ומגיע לכל מיני מקומות משונים… שאולי בעצם אם לא היו ביקורות אחרות, במידה מסוימת היו נחמדים מאד… ממש פנטזיה.
בהצלחה בהמשך.
-
אם כן: חיבבתי את דרך הצגת הסיפור, אם כי לדעתי נתן היה לעשות זאת יותר טוב (גם לי היתה בעיית אמינות קלה עם סגנון הדיבור של הילדה, אך לא הצלחתי עד עתה להבין בדיוק *מה* הפריע לי).
לעומת זאת, הסיפור עצמו בעייתי, לדעתי. הסיום נראה כאילו הולבש על הסיפור בכח, במקום להיות תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות. היות וזהו מוטיב הפנטסיה היחיד כאן, הדבר מציק. הרי באותה מדה יכולים היו הערפדים להיות סתם אנשים רעים (שאז היה לנו כאן סיפור מתח), חייזרים (מד"ב), מלאכים (תיאולוגי), נציבי מס הכנסה (אימה).
אך גם בלי לדון בשייכות לז'אנר זה או אחר, הסוף נראה לי תלוש ומציק – וחבל. אולי כדאי לחשוב על בניית מוטיב הערפדים מוקדם יותר בסיפור.שאלה אחרונה: בגיל שש הם לא אמורים כבר ללכת לבית הספר?
-
-
מה זאת אומרת "תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות"?
ראשית, זה סיפור פנטסיה.
אם קיומם של ערפדים אינו מנוגד להגיון שלך,
הם לא חייבים להופיע במערכה הראשונה כדי לנשוך במערכה האחרונה.חוץ מזה אמור להיות לו סוף מפתיע!
אמור להיות לו סוף המנוגד לחיים נטולי הדאגות
של המשפחה הבורגנית.ושוב, באמת התורה, ילדים בני שש מדברים בדיוק כך.
-
אני שמח להסביר:
כשאני אומר "תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות" – אין הכוונה לשמירה על ההגיון של "העולם האמיתי", אלא לעקביותו של המבנה הפנימי של הסיפור.
למשל: אני יכול לספר על הערפדיחים, חבורה של ערפדים צ'חצ'חים מנתניה, הרגישים רק לאור צ'קלקה והניחנים ביכולת לירוק מסמרים חלודים על אויביהם. ז'קו, מנהיג הערפדיחים, שולט בהם ביד רמה ולצדו יועצו המעוות ברדוגו. זה האחרון מגלה כי בליל ירח מלא הוא חסין מהשפעת הצ'קלקה, ומנצל זאת כדי לנסות ולהתנקש בז'קו ולהפוך למנהיג הערפדיחים החדש.
כעת נבחן כמה סיומים לסיפור:
א. ברדוגו מכסח לז'קו את הצורה בעזרת צ'קלקה בליל ירח מלא, אך מגלה כי לתגליתו מחיר יקר – מרגע זה אין הוא יכול להתקיים ללא אור צ'קלקה, וכך הוא נאלץ לבלות את שארית חייו בבדידות, הרחק משאר הערפדיחים.
ב .ז'קו מכסח לברדוגו את הצורה ובאותה הזדמנות מלמד את הקוראים לקח חשוב בגיאוגרפיה נתנייתית.
ג. מסתבר כי ז'קו וברדוגו הם למעשה שני חיידקים, וכי הצ'קלקה היא למעשה מנורת המעבדה שמעל צלחת הפטרי שלהם.
ד. עב"מ גדול נוחת לפתע מהשמים ומשמיד את כדור הארץ.סיומים א' ו-ב' *הגיוניים לסיפור* ומהווים המשך, פועל יוצא של מה שסופר עד עתה. סיום ג' הנו אחת מהקלישאות הנפוצות ביותר של המדע הבדיוני (ראי לקסיקון טרקי סיטי, המקושר מכללי הפורום). סיום ד' פשוט *לא קשור לכלום*. הוא לא מהווה המשך הגיוני לסיפור – ללא קשר למדת ההגיון של עב"מ גדול המשמיד את כדור הארץ. פשוט אין שום קשר.
הדוגמה שנתתי מוקצנת, כמובן, אך כולי תקווה כי יש בה כדי להסביר לך למה כוונתי ב-"תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות".
-
גם עם כך שהערפד מבצע כניסה לא צפויה לסיפור, אבל יותר מכך מעצם האופן בו הסיום היה כתוב. זה היה קצת… חסר. לטעמי לפחות. האם מזעקה יחידה זו היה אמור להשתמע שערפד חטף אותה? עצם העובדה שרק לי היתה בעייה עם כך גורמת לי לחוש שאולי פספסתי משהו (?)
באופן כללי קראתי בעניין, אבל לא הרגשתי שהסיפור חדש לי משהו מיוחד.
-
12 במרץ, 2002
"יומני היקר, שלום לך.
היום קיבלתי מתנה מאבא לכבוד יום ההולדת של גיל שש. הוא קנה לי טייפ קטן שקוראים לו טייפ מנהלים ואמר לי שאני יכולה להקליט בו את כל מה שאני חושבת עד שאלמד לכתוב יותר מילים ויהיה לי יומן אמיתי. אני כבר יודעת לכתוב את השם שלי וגם את של אבא ואמא ואפילו את השמות של הילדים בגן אבל אני עוד לא יודעת לכתוב את כל המילים שבעולם."14 במרץ, 2002
"אבא … זה לא מקליט לי!"
"חמודה שלי , הנורית האדומה דולקת? סימן שזה כן מקליט"
"אהה … או. קיי. … אני מחכה שתצא מהחדר. זה יומן סודי""יומני היקר, שלום לך.
אני חושבת שאני צריכה למצוא לך שם. מה דעתך על … קליפורד? זו התוכנית האהובה עלי ביותר. אתמול בערב אבא התחיל להקריא לי ספר על מכשפה אחת וארון בגדים שמאוד לא אהבתי. אבא אוהב סיפורים כאלו ואמר לי שקוראים להם פנטסיה. אני לא מבינה איך הוא אוהב דברים שלא קיימים באמת, כי אמא אמרה לי אחר כך שאין באמת מכשפות אפילו שאתמול או ביום שלפני זה שמעתי את צילה הגננת אומרת לחיה המנגנת שאמא של רועי היא מכשפה. צילה היא הגננת האהובה עלי הכי בעולם."20 במרץ, 2002
"שלום קליפורד היקר.
לא היה לי זמן השבוע לדבר איתך כי מאוד הייתי עסוקה. היום בבוקר ראיתי על השולחן של אבא ספר עם ציור של אישה ערומה ומילים שאני לא מכירה ואבא אומר שהן באנגלית. אבא אומר שזה ספר של מדע דמיוני אבל אני חושבת שזה כמו החוברת עם התמונות של האישות הערומות שנטלי הביאה יום אחד לגן וצילה הגננת זרקה את זה לפח ואמרה שזו זבל אפילו שהאיש שמנקה את הפחים בצהריים הוציא את החוברת ושם אותה בכיס הגדול של המכנסיים המיוחדים שלו שקוראים להן סרבל."21 במרץ, 2002
"שלום קליפורד היקר.
היום בצהריים נכנסתי לחדר של אבא ואמא והסתכלתי על הספר של אבא. באמת כל הספר היה באנגלית בלי תמונות בכלל. אני לא מבינה למה שמים אישה ערומה על הכריכה אם אין בכלל אישות ערומות אחר כך. אבא אומר תמיד שאנשי שיווק עושים דברים משונים. אתמול בערב הוא גמר לספר לי את הספר על המכשפה ושאל אם אני רוצה לשמוע את הסיפור על הארי פוטר או משהו יותר טוב שהוא ממליץ, על רובוטים, שהם כמו אנשים אמיתיים אבל לא באמת אמיתיים. הוא ניסה להסביר לי למה הוא אוהב את זה אבל לא הצליח."25 במרץ, 2002
"שלום קליפורד החמוד.
היום אבא גמר לספר לי את הסיפור על הרובוט שהציל את כל העולם וזה היה מאוד יפה, אפילו שזה לא קרה באמת. אמא קצת כעסה ושאלה את אבא למה הוא לא מספר לי סיפורים לילדים כמו שלגייה או פיטר פן. אבא אמר שפיטר פן זה לא פנטסיה."28 במרץ, 2002
"שלום קליפורד המתוק.
היום התחילה להתנדנד לי שן מקדימה. אמא אמרה שזה סימן שאני גדולה ונתנה לי קופסה קטנה שבה אוכל לשים את השן אחרי שתיפול. מיכל מהגן שהיא קצת יותר גדולה ממני כי היה לה יום הולדת של גיל שש לפני שהיה לי, אפילו שלי היה ליצן יותר מצחיק, אמרה לי שכשהשן שלה נפלה כל הפה שלה התמלא בהמון דם ולקחו אותה לבית חולים. אבא אומר שזה סתם שטויות ושאם השן נופלת בצורה רגילה אין בכלל דם. אבא אמר לי שאם אשים את השן שתיפול מתחת לכרית, פיית השיניים תביא לי מתנה. אני לא ממש יודעת אם הוא אמר את זה באמת בגלל שהוא אוהב פנטסיה או שזה סתם סיפור לילדים. אמא אומרת שאין פיות."5 באפריל, 2002
"שלום קליפורד.
אני חושבת שמתחילות להגמר הסוללות שלך כי הקלטת מסתובבת …"12 באפריל, 2002
"שלום קליפורד היקר.
היום בבוקר נפלה לי השן ובאמת לא היה בכלל דם. אבא שלי הוא הכי חכם בעולם. לקח לי הרבה זמן למצוא סוללות אז בגלל זה לא דיברתי איתך המון זמן. אתה מתגעגע אלי? אבא היה במילואים של הצבא כל החודש ואמא לא רצתה לתת לי סוללות כי היא אומרת שזה טיפשי לדבר עם הטייפ. בסוף לקחתי לה סוללות מהמקל שהיא מחביאה במגרה ליד המיטה שלה ליד האזיקים כמו של השוטרים אפילו שהיא לא שוטרת וגם אבא לא שוטר"13 באפריל, 2002
"קליפורד היקר שלי.
אתה לא תאמין. שמתי את השן מתחת לכרית ובבוקר באמת מצאתי בובת ברבי מתחת לכרית במקום השן. שאלתי את אמא והיא אמרה שזה לא היא. עכשיו אני בטוחה שיש פיית שיניים. אבל אני לא מבינה למה היא צריכה את השן שלי."18 באפריל, 2002
"קליפורד מתוקי שלי.
היום נפלה לי עוד שן, ואתה צריך לעזור לי. אני רוצה להישאר ערה בלילה ולראות את הפיה. אולי אני אבקש ממנה כמה דברים טובים בשבילי ובשביל אבא ואמא."19 באפריל, 2002
"קליפורד … אתה שומע? … איזה חושך … אפילו הירח כבר הלך לישון. זה בטח כבר חצות.
אני מרגישה עם היד שהשן מתחת לכרית ואין שם שום דבר אחר. אתה רוצה שנדבר קצת עד שהפייה תבוא? אבל אתה צריך ללחוש כמוני כדי שאמא לא תתעורר.""קליפורד! אני כועסת! למה נתת לי להרדם? לא הצלחנו לראות את הפיה ושוב יש לי ברבי מתחת לכרית והשן נעלמה. אני לא חברה שלך יותר!"
19 באפריל, 2002
"קליפורד!
אבא שלי בא היום לחופש ואני מאוד שמחה אפילו שהוא לא הביא לי בכלל מתנות מהמילואים שלו בצבא של החיילים. אבא שאל אותי אם הפייה השאירה לי מתנות אבל הוא בכלל לא התפלא כשאמרתי לו שכן והוא אפילו לא שאל מה המתנה. אחר כך הוא שאל אותי איפה שמתי את השיניים שנפלו והוא מאוד התפלא כשאמרתי לו שהפייה לקחה אותם. אחרי שאכלנו שמעתי שאבא שלי שאל את אמא שלי למה היא לקחה את השיניים ואמא שלי אמרה שהיא לא לקחה אותן בכלל ורק שמה את הבובות שהוא ביקש ממנה לשים. אני חושבת שאמא קצת כעסה על אבא ואמרה לו שיפסיק לנסות לעבוד עליה. אני חושבת שאני מאוד מאוכזבת שבכלל אין פיות ושאמא אמרה לי שזה לא היא ששמה את הברביות. צילה הגננת אומרת שאסור לשקר בכלל וגם לגדולים אסור לשקר בכלל."20 באפריל, 2002
"קליפורד! אתה חייב לשמוע את זה. אבא נשאר בבית אתמול בלילה ולא חזר למילואים של החיילים והוא אמר שהוא ישן על הריצפה אצלי בחדר אפילו שלא היתה שם כרית ושמיכה. אני חושבת שהוא סתם אמר שהוא ישן והוא בכלל לא ישן. אתמול בלילה שמעתי אותו מתקשר בפלאפון שלו ואומר למישהו שקוראים לו המפקד שהוא חייב להשאר ולשמור עלי."
"בצהריים באו שלושה חיילים שאני לא מכירה ובגלל שהיה לאחד כובע לבן מברזל שקוראים לו קסדה אבא היה חייב ללכת איתם. אפילו שהייתי בחדר שלי שמעתי את אבא אומר לאמא שתקח אותי לישון בחדר שלהם. אבא אמר לה שיש ערפדים שלוקחים שיניים של ילדות קטנות אחרי שהשיניים שלהם נשברות ואם הם הצליחו לקחת שתי שיניים מאותה ילדה באותו חודש אז הם חוזרים לקחת גם את הילדה. אמא אמרה שזה שטויות, אבל אבא שהוא הכי חכם בעולם אמר שאם הערפד לקח את השיניים בלילות בהם הירח היה מוסתר בגלל העננים אז זה ממש לא שטויות והיא חייבת לשמור עלי. אמא אמרה לאבא שהוא מגזים עם הספרים שהוא קורא. אני חושבת שאבא קצת בכה כשהוא יצא מהבית. אחרי שהוא הלך פחדתי לשאול את אמא מה זה ערפד, והלכתי לחבצלת שגרה לידי אפילו שאני לא ממש אוהבת אותה כי היא תמיד משוויצה באופניים החדשות שלה, אבל גם היא לא ידעה מה זה ערפד."
21 באפריל, 2002
"קליפורד! … "
-
-
אני מקשה עליך את החיים, אני יודע, אך לדעתי הבעיה עדיין קיימת.
אכן, בניית הסיפור השתפרה, אבל שימי לב – הערפדים נכנסים לתמונה רק ברישום הממשי האחרון ביומן, ממש לקראת סוף הסיפור. עד אז, יכולות להיות חמישים סיבות אחרות למתרחש. למה דוקא ערפדים? להבהרה, אתן דוגמה נוספת.
תעלומה בלשית: חיים ומשה חקירות עוקבים אחר אשה בעלת התנהגות מוזרה מאד. כל יום בשעה שבע בערב היא נכנסת לחנות ברחוב שינקין. למרות השמירה ההדוקה אותה מציבים הבלשים על הבית, תמיד בבוקר שלמחרת מופיעה האשה בפתח בית ברחוב ז'בוטינסקי. אנו עוקבים אחר צמד הבלשים ונסיונותיהם לפצח את התעלומה. הם מביאים מכ"ם כיס ומגלים כי האשה אינה הולוגרמה. הם מוודאים כי אין לה אחות תאומה. הם מצלמים אותה ברנטגן, מרחוק – שום דבר חריג. לבסוף מסתבר כי האשה היא ערפדית-למחצה עם פטיש לקניות – כל ערב היא הופכת לאפר, והיא יודעת זאת אך אינה מסוגלת להתאפק. אנשי החנות החביבה עליה משתפים עמה פעולה ומחזירים אותה כל ערב בצנצנת לביתה.
הסיפור, כפי שהצגתי אותו, פגום. מדוע? כי אין מספיק גורמים בגוף הסיפור שיצביעו דוקא על הפתרון שנבחר. באותה מדה נתן לפתור את העניין באמצעות חייזרים, טלפורטר או שיבוט. מה, אם כן, אפשר להוסיף לסיפור כדי לגרום לפתרון להיות הגיוני יותר, קשור יותר?
א. בכל ערב, בשבע וחצי, יוצא מישהו (גבר או אשה) מהחנות ובידו צנצנת
ב. תיאור תוי הפנים של האשה, המרמזים באופן כלשהו על מהותה
ג. מעט אפר נושר מהצנצנת ונאסף ע"י הבלשים. למחרת נראית האשה פגועה/חלשה/פצועה
וכולי.
סיפורך, כרגע, מזכיר במצבו את הדוגמה שהבאתי ללא התוספות. הערפדים נכנסים כך סתם, משום מקום, ללא קשר אמיתי (הגיונית-לסיפור) למתרחש. -
-
-
-
-
כשקראתי את הגירסה הראשונה, לא ממש נדהמתי לגלות את עניין הערפדים. כבר הקטע של הפיות הכין אותנו לאיזושהי ישות על טבעית שמתעסקת עם הילדה. היה לי ברור שאין כאן פיות. לא חשבתי על ערפדים דווקא, אבל הייתי בטוחה שיש כאן משהו מקביל לפיה, וגם היתה תחושה כאילו זה הולך לכיוון רע.
בעיקרון אהבתי את הסיפור. הפורמט של הילדה שמקליטה הכל לטייפ הוא קצת בעייתי, כי הוא לא מאפשר לך לתת שום דבר מנקודת מבט שונה – ויכול להיות שזה מה שיוצר את הבעיה ש NY הצביע עליה גם בגירסה הראשונה וגם בשניה.
אילו, למשל, היינו יכולים להתוודע למחשבותיו של האב – שעובר על כל האפשרויות המוכרות לו לשאלת השיניים הנעלמות – היינו יכולים גם להיות מוכנים יותר לסוף וגם להיות אולי מופתעים ממנו. למשל, האם סילקה את השיניים ושכחה מזה, יש באמת פיית שיניים, יש ערפד שלוקח שיניים, יש שיניים שנעלמות וזה מצביע על כוחות אצל הילדה.
אילו היית מביאה גם את מחשבותיה של האם, היינו מקבלים נקודת מבט שונה: אולי היא חושבת שהיא הפילה את השיניים בטעות והן אבדו, אולי הילדה לקחה את זה ולא מספרת, אולי מישהו פרץ לבית.ואז לראות את תגובות ההורים ככל שהסיפור מתקדם: בגירסה השניה היה האבא ההיסטרי, וזה טוב מאוד. היתה חסרה לי קצת האמא שמודאגת מכך שבעלה משתגע ואולי קרה לו משהו בזמן השירות בצבא. הילדה מתייחסת לכל העניין בשוויון נפש. זה עובר לה מעל הראש, וזה הגיוני.
בקיצור, הרעיון מצויין – אבל לדעתי הפורמט שבחרת פשוט לא מתאים לו. היה כדאי לשלב את הקטעים המדוקלמים של הילדה ביחד עם דברים אחרים שהיא לא יודעת. התוצאה תהיה סיפור ארוך פי שלושה לפחות, אבל לדעתי יהיה טוב יותר.
-
-
וזו הבעיה העיקרית של הסיפור, עליה הצבעתי בפירוט מסוים בהודעות שלמעלה. לא חסרה לי נקודת ראות שונה – להיפך: המגבלה של נקודת הראות הבודדת נותנת למחברת שלל הזדמנויות להביט באירועים "רגילים" באופן לא שגרתי. הבעיה כאן היא, כאמור, הופעתם הסתמית ביותר של הערפדים, חוסר היחוד וחוסר המשמעות של היותם כאלה. במקום להגיד בסוף הסיפור "אה! ערפדים!" אני מוצא עצמי אומר "נו, יאללה, שיהיה ערפדים."
-
-
-
-
יפה.
אם כך, חלק ב' של סיפורנו מוצא את ברדוגו מתגורר במאורה אפלולית המסתתרת מאחורי חנות חלפים משומשים לרכב ברחוב המסגר, בתל אביב הרחוקה, אליה נאלץ לגלות לאחר אירועי החלק הקודם.פנים המאורה, לילה. המקום מלא בצ'קלקות סובבות בצבעי אדום וכחול ובמסמרים לעוסים. על אחד הקירות תלוי פתק קטן ועליו המספר 13. ברדוגו, נושא צ'קלקת כיס, נכנס וזורק אותה על כסא-המנהלים-לשעבר שלו, העומד בגבו למצלמה.
כסא: "איי!"
ברדוגו: "מ'זה?"
כסא: "למה זרקת הצ'קלקה? אוך אוך אוך!"
ברגדוגו: "צ'ארלי?"
כסא (מסתובב, חושף את דמותו של צ'ארלי, ערפדיח שמן, פוזל ומזיל ריר): "ואללה, ברדוגו, איך לא השתנית בכלל! אוך!"
ברדוגו (נאנח): "מה ת'רוצה, צ'ארלי? מה יש'ך לחפש פה?"
צ'ארלי: "אוך ברדוגו, ברדוגו. איך הלכת, יא ברדוגו. למה לא תחזור אלינו לנתניה? כולם אוהבים אותך בשכונה שלנו. אפילו אמא של ז'קו אמרה בדיוק אתמול 'ברדוגו, זה, מזמן לא ראיתי שהוא משחק עם ז'קו שלי'. אה?"
ברדוגו: "'ני הרגתי ת'ז'קו, ת'יודע. מה 'תה רוצה שאני יעשה?"
צ'ארלי: "לאמא של ז'קו לא אכפת."
ברדוגו: "זה למה היא חושבת שעכשיו זה תקופת החלוצים. זה מה שקורה כששותים יותר מדי מהבנק-דם של נתניה."
צ'ארלי: "נו, בחייך, תעשה טובה!" (מתחיל לשיר מזרחית) "השכונה בדיכאון, צ'קלקות יש המון, ואני מתגעגע, ויי ויי ויי, לברדוגו הגאון!"
ברדוגו: "ואללה יפה. רגע אחד! צ'קלקות! מה ז'צריך להיות? יש פה מלא צ'קלקות ולא קרה לך כלום? מ'זה?!"
צ'ארלי: "שמתי שמן שיזוף."
ברדוגו: "מה? איך שמת שמן שיזוף? 'תה אלרגי לזה!"
צ'ארלי: "לא עלי שמתי – על הצ'קלקות!"
שתיקה.
ברדוגו: "ואללה, חכם." (ניגש להסתכל בצ'קלקה הקרובה. משהו שמנוני ומגעיל מטפטף ממנה. הוא מקרב אליו אצבע ארוכה) "זה החומר, ת'אומר?"
צ'ארלי: "רגע, חכה רגע!"
ברדוגו: "מעניין מאד."
צ'ארלי: "שניה, ברדוגו! שניה!"
ברדוגו (מסתובב ומורח בטעות על מעילו כמות נדיבה מהחומר המגעיל שעל הצ'קלקה. אורה של זו האחרונה, משסולק ממנו השמן, זורח בעוז): "מה ת'רוצה?"
צ'ארלי (נמס באור הצ'קלקה): "אאאאאההההררררגגג!"
ברדוגו: "אה."
שתיקה. שאריות צ'ארלי נוזלות ומצטרפות לשאר הזוהמה שעל הרצפה.
ברדוגו (ניגש לפתק הקטן שעל הקיר, מוחק ממנו את המספר 13 וכותב 14): "ידעתי שהוא באמת לא התכוון לזה."—-
פנים, לילה.
טלפון מצלצל. ברדוגו דג אותו מבין ההריסות.
ברדוגו: "הלו?"
טלפון: "&%$&%"
ברדוגו: "אה, כן. הלו, אמא. כן. אני קצת, אה, עסוק…"
טלפון: "&-$$$$%&?!"
ברדוגו: "אה, לא, אני לא אוכל לקפוץ בשבת, אמא."
טלפון: "!!!!"
ברדוגו: "אני יודע שלא ראיתי אותך ארבעים וחמש שנה, אמא. אני פשוט קצת… עסוק."
טלפון: "! ! … ! ! ?"
ברדוגו: "לא, לא, אני אוהב 'תך, אמא, בעיניים שלי. אני פשוט, ככה, עובר תקופה כזאתי."
טלפון: "….. %&)(@!!"
ברדוגו: "טוב, די. אמא – די! לא יכול. די! תנסי שבוע הבא."
טלפון: "?! – %$##)(&@#@@…"
ברדוגו (טורק את הטלפון): "ידעתי שהיא באמת לא התכוונה לזה."(המשך יבוא? איכס!)
-
הילדה אצלי *כותבת* את הסיפור, וכותבת אותו כחיבור לבית הספר. אז זה יישמע כמו חיבור של בית-ספר. את הסיפור של "דנה" אנחנו מקבלים ממנה בעל פה – כבר סיכוי טוב לאוצר מלים רחב יותר – והיא גם בבית עם היומן שלה, במקום שבו היצירתיות שלה יוצאת הכי הרבה החוצה.
אם כבר, אז דווקא אצלי בסיפור הקול של הילדה קצת רחוק מהמציאות, בזה שהיא *לא* מנסה להישמע כמו מבוגרת ולהרשים במלים מהודרות. כמעט כל הילדות בגילה המקורב עושות את זה – לטעמי זה פשוט בלתי נסבל, אז מהמספרת שלי מחקתי את זה באלגנטיות…
-
-
בחירתו של ברדוגו – חלק ג'
לאחר שהמס בטעות את ידידו הותיק צ'ארלי וניהל שיחה מרגשת עם אמו, יושב ברדוגו בכסאו הרם אשר בלב המאפליה העשויה חלקי חילוף תל אביביים. אור צ'קלקות רך נוגה בחלל החדר, כחול ואדום חליפות.
ברדוגו: "להיות, או לא להיות: זו השאלה:
הנאצל יותר לסבול בשכל,
מסמר חלוד או סתם מזל דפוק,
או שמא לפוצץ אותו כמו ג'וק,
וכך לגמור אותו? למות: לישון;
לא עוד; ובשינה לומר סיום
כאב הלב וגם מסמר עקום
שערפדיח חוטף, זו הגשמת
חלום. למות: לישון;
לישון: אולי לחלום: הנה המכשלה;
הן בשנת מוות זו איזה חלום יבוא
עת צ'קלקה וחיים הותרנו מאחור,
עצרונו: הנה הוא הגורם
לסבל יהפוך חיים כה ארוכים,
כי מי יוכל לשאת שוטי הזמן ולעגו,
רוע שוטר מקוף או ערפדיח שחצן,
דקירות התאווה לדם טרי, קרבן שמנמן,
וז'קו, המנהיג השרלטן,
סבלנותו של ערפדיח צנוע זה מזמן,
כבר קצה ולמות שאף,
בחוד מסמר חלוד? הן מי יגון ישא,
לדם בגלימתו לא תעזור כביסה,
אך פחד מאשר המוות לו יביא,
זו ארץ לא מוכרת כמעט כמו תל אביב
ממנה לא חזר עוד איש, מקהה רצון
גורם לנו לסבול את מנת חלקנו ולכרוע
במקום לארץ מוזרה ללא בנק דם לנסוע?
הכרתנו כך עושה אותנו פחדנים;
וכך צל ההחלטיות בפנים
נגוז אל מול צללי החישובים,
ומפעלות גדולים וחשובים
כמו דם ישן דהים ונקרשים,
וכל העסק הוא כבר לא כל כך טעים!
(דמות נכנסת)
הו, עופרה היפה! עגלת חלומותי, בתפילתי,
זכרי את חטאי וגם אולי אותי!"עופרה: "ואללה?"
|המשך(?) בשבוע(!) הבא(?!)|
-
-
-
-
-
