- This topic has 11 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"לא היה הכי מוצלח."
"אני מצטערת. כל כך קיוויתי שתהני" האכזבה ניכרה על פניה של ניצה.
"לא, ממש לא נהניתי."
"חבל שלא חילקו עוגות דבש בסוף. אני מאד אוהבת אותן."
"אני יודעת," עיקמה סיגי את אפה כשבחנה את גזרתה המסורבלת של ניצה.
"היה חסר שמץ של מתוק שהופך ארוע כזה לחויה בלתי נשכחת," לחשה ניצה והוציאה את המפתח לביתה מתחת למרבד הכניסה. מבטיה החודרים של סיגי הזכירו לה את שלל הדיאטות והניסיונות הכושלים להפחית ממשקלה. לא משנה מה ניסתה לעשות, נאנחה כשנכנסו, עדיין לא מצאה מרפא להתמכרות הזאת. סיגי בחנה אותה במבט מוזר וניצה נבהלה. היא עלולה לקרוא את המחשבות שלי. מוטב לחשוב על עוגות גזר. אה, לא! מהר, משהו אחר, מהר!
"ניצה! אמרתי לך שלדעתי מדובר בכישוף. אמרי לי, מה עשית בנידון?"
תחת מבטה הבוחן והזועף של סיגי גמגמה ניצה, פוכרת את אצבעותיה.
"כלום! נכון שלא עשית כלום?"
"זה לא ככה, סיגי," פרצה ניצה בבכי.
"תפסיקי להיות תינוקת כזאת! הנה, קנחי את אפך. את נראית נורא."
"אני מתנצלת, סיגי."
"ואל תתנצלי! זה עושה לי בחילות. את זוכרת מה קרה לשלומית."
ניצה מחתה את דמעותיה בזריזות. היא זכרה מה קרה למתלמדת הקודמת של סיגי. כולם זכרו. סיגי דאגה שאף אחד לא ישכח זאת.
"יפה, כך טוב יותר. וכעת, הסבירי לי מה היו השגיאות שלך?"
ניצה התישבה ומזגה תה לשתיהן. היא הושיטה יד לפרוסה האחרונה של עוגת השוקולד אך סיגי היתה מהירה ממנה.
"אין לך משמעת עצמית, ניצה!" זעמה ועיניה הסגולות ירו ברקים.
זה נעשה כל כך מהר שניצה לא ראתה כיצד התרחש אבל, עוד בטרם סיימה סיגי את דבריה וכבר פרוסת העוגה הדשנה היתה על הרצפה וחתולה שחורה נגסה ממנה בתאבון.
"שלומית!" רטנה סיגי והחתולה זינקה בבהלה.
"אני לא יודעת אם יש עוד תקווה," מלמלה סיגי, פניה מוריקות. "אני מוקפת לא יוצלחיות באופן מעורר דאגה. אולי צודקים כשאומרים שאחרי הרע יבוא טוב."
צמרמורת חלפה בגופה של ניצה. רק לא זה, התחלחלה. היא תעשה הכל למנוע את בואו של הטוב. זכר הפעם האחרונה שהיה טוב שימש נושא לקינות במפגשים החשאיים שלהן.
"אנא, סיגי, אני אשתדל. אני מבטיחה! אני אתאמץ ולא אזלול דברי מתיקה. אני אוריד במשקל, את תראי. לא יהיה צורך בשני מטאטאים לסחוב אותי. רק עוד הזדמנות, בבקשה, סיגי, רק עוד אחת! כדי שתוכלי להתגאות בי."
"אולי יש לך תקווה" הסגול בעיניה של סיגי לא היה מאיים.
ניצה הסמיקה מאושר. היא היטיבה את גלימתה וגירדה בחשאי את היבלת שבמרפקה. ככה, למזל. סיגי התרווחה, מסירה את כובעה ואת גלימתה. בצליפת אצבע העלתה אור במנורה הסמוכה. אחר שילבה את אצבעותיה והצבע הירוק נמוג מפניה.
"את יכולה להתחיל."
ניצה התרכזה, משחזרת את אירועי הבוקר.
"טעות ראשונה, הנחתי לילדה לחמוק. טעות שניה, כשבישלתי את הילד לא השתמשתי בשורש הדלועית הצחקנית."
"ולכן?" שאלה סיגי בשביעות רצון.
"ולכן הוא יצא מריר ומלוח מדי," פלטה במהירות. "את הילד הבא אצטרך להאכיל בדברי מתיקה ולא לאכול אותם בעצמי."
לבה פעם מהתרגשות כשסיימה. היא לא האמינה כשסיגי קמה, מחאה כפיים בהתלהבות וחיבקה אותה, עיניה נוצצות.
"לו אמך ראתה אותך עכשיו, ניצה, היא היתה גאה בך. בשמו האפל אני נשבעת שאעשה ממך מכשפה לתפארת."
דמעות חמות זלגו על לחייה של ניצה ובכלל לא היה לה אכפת שסיגי תנזוף בה. היא היתה מאושרת, כל כך מאושרת. אף אחת לא תיקח ממנה את השמחה הזו, הרהרה כשהציצה לעבר שלומית שליקקה את כפותיה בהיתממות.
כשפתחו בהתלהבות את ספר הכשפים חשבה שפיסת שוקולד יכלה להיות עכשיו בדיוק במקום.סוף
-
-
טוב, היתה לי בעיה רצינית למקם את זה. מצד אחד, השפה בדיאלוגים מאוד גבוהה, מתאים אולי לתחילת המאה (אז באמת דיברו ככה). מן הצד השני השם סיגי, כקיצור של סיגל אני מניחה, הוא דבר די חדש. נדמה לי שזה עניין של עשרים שלושים השנים האחרונות, ואז כבר לא דיברו ככה.
למשל: "אמרי לי, מה עשית בנידון?"
אף אחד לא מדבר ככה היום.
אולי: "עשית משהו בקשר לזה?"לבד מכך, אין אחידות ברמת השפה בדיאלוג. לפעמים הוא נמוך ולפעמים גבוה. סיגי לפעמים מדברת בשפה גבוהה (הדוגמה שהבאתי) ולפעמים בשפה נמוכה "תפסיקי להיות תינוקת כזאת".
אני לא אומרת שלא יכולה להיות שפה גבוהה בדיאלוג, אלא שזה צריך להיות עקבי. אצלך זה נראה לא אמין, במיוחד כי השתמשת בשמות שאיכשהו מרמזים על ישראל בתקופה שלנו פחות או יותר.
חוץ מזה היה לי קשה לעקוב כי הניסוח קצת מסורבל. לדוגמה:
"זה נעשה כל כך מהר שניצה לא ראתה כיצד התרחש אבל, עוד בטרם
סיימה סיגי את דבריה וכבר פרוסת העוגה הדשנה היתה על הרצפה
וחתולה שחורה נגסה ממנה בתאבון."היה ברור ותקין יותר אילו היה מנוסח כך:
"זה נעשה כל כך מהר, עד שניצה לא ראתה מה התרחש. עוד בטרם סיימה סיגי את דבריה, היתה פרוסת העוגה הדשנה על הרצפה וחתולה שחורה נגסה ממנה בתיאבון."(דרך אגב, כמה זמן בדיוק לוקח להשליך פרוסת עוגה על הרצפה? לא נראה לי כזה מופת מסובך).
בגדול, רעיון יפה, אבל היה לי חסר משהו בסיפור. או שזה קצר מדי – לא מספיק חומר, או שזה ארוך מדי – יותר מדי ברברת. איכשהו, זה נראה לי כמו משהו שבאמצע העבודה.
תגיד, אתה נותן לסיפור לנוח כמה ימים לפני שאתה מפרסם אותו? כי זו השיטה הכי טובה לתפוס בעיות. מיד בסיום הכתיבה אתה משוחד וזה תמיד יראה נפלא. אם אתה נותן לסיפור לנוח כמה ימים ואז חוזר אליו, יש לך עין יותר אובייקטיבית. אני מדברת מניסיון.
-
שלמקו, רציתי להעיר לך, אם מותר, לגבי ספוילרים לסיפורים שאתה שם בכותרת. עשית את זה גם עם "החיים כמשחק שחמט".
אולי זה לא כל-כך קריטי בעינייך, ואולי אלו דברים שרוב הקוראים מבינים אותם די מהר, אבל בכל-זאת… מחבר הסיפור מתכוון, מן הסתם, שהקורא יתוודע אל הרעיון בדרך מסוימת (דרך הסיפור) ולא שידע אותו מראש לפני הקריאה. אחרת היה שם אותו בכותרת.
בקיצור – זה קצת מקלקל. לי לפחות.מקווה שאתה לא כועס.
חוץ מזה אני מסכימה עם הביקורת שלך וגם עם הביקורת של יעל.עידית
-
סיפור לנוח בשקט זמן מה הרחק מעינינו המעריצות…
בכל מקרה, הרעיון היה בעיני חביב, ומשולבים בו כל מיני רעיונות מצחיקים כמו הצורך של המכשפה השמנה בשני מטאטאים, והרעיון של להאכיל את הילד במתוק כדי לא לצרוך מתוק בצורה ישירה.
אבל, ניסוחים לא בהירים הפריעו לי עוד במשפטים הראשונים בהם לא ברור מי אומרת מה, למה היא מתכוונת, ומאיפה הן באות. הצעה לשיפור: להוסיף "אמרה ניצה" או "אמרה סיגי" כדי לתת לקורא "אוריינטציה בסיסית" בדיאלוג שפותח את הסיפור. ניתן לוותר על "אמר אמרה", בהמשך הסיפור, אבל כשהדמויות אינן מוכרות זה סתם מקשה, ואני חושבת שחשוב שהמשפטים הראשונים בסיפור יהיו ברורים, מזמינים, וקלים לקריאה.
תחושה דומה היתה לי לגבי חלקים נוספים בסיפור. בסופו של דבר מדובר בסיפור מבדר, קליל, צבעוני, וחבל שניסוחים מסורבלים תוקעים את האנרגיות העליזות שלו.אגב, מה זה "בצליפת אצבע"? כבר שמעתי את זה בפורום, וכבר אז זה נראה לי ניסוח לקוי. אולי אני טועה.
לגבי עלילת העל: הטוב שמאיים לשוב… זה נחוץ? זה רלוונטי? בעיני עדיף לוותר. מכשפות בדיאטה, יחסי אנוש, מתכונים לבישול ילדים, תיסכולים… זה נחמד! אולי לא צריך יותר מכך בסיפור קצר כזה?
(התגובה נכתבה במוזילה. מקווה שהכל יעבוד) -
לי חסרה עלילה משמעותית יותר, למרות רעיון חביב או שניים. הדיאלוג הלא אחיד מפריע לי מאד, בדיוק כבסיפוריו הקודמים של המחבר. אבל הדבר הבולט ביותר כאן, לדעתי, הוא החפזון. נראה כאילו המחבר חשב על רעיון, זינק מיד לכתבו על הנייר (או המחשב) ופרסם. המתנה בטרם הפרסום, הגהה נוספת ועריכה מחודשת, אפילו כתיבה מחודשת, היו עוזרות מאד לסיפור. נראה לי כי גם אותם רעיונות חביבים הקיימים בסיפור לא מגיעים לידי מיצוי.
עוד דבר – נראה לי כי כדאי מאד למחבר לחשוב על *הסביבה* בה מתקיים הסיפור וה*רקע* לו. המידע לא חייב להיות כלול בגוף הסיפור, אך הוא עוזר מאד לאמינות ולתחושת ה-"זה קרה" שלנו, הקוראים. היכן מתרחש הסיפור שלך? בעיר אמיתית? דמיונית? ביער? באיזו ארץ (אמיתית או דמיונית)? מיהן המכשפות? מה מטרתן *בדיוק*?
הקורא לא חייב לקבל את כל המידע הזה, אך ראוי לו למחבר כי יחשוב עליו.
(אני אוהב תמיד לתת את הדוגמה של הסרט "האחים בלוז". דן אקרויד כתב שם יותר מ-3000(!) עמודי תסריט המתארים את ההיסטוריה המדויקת של כל חבר להקה (היו עשרה כאלה), של הלהקה עצמה ושל רוב הדמויות האחרות. בסרט עצמו לא הופיע כמעט אף פרט משם, אך בהחלט נתן לראות כי לכל הדמויות רקע הגיוני ומשותף. זו דוגמה קיצונית מעט, כמובן, אך שימושית למדי) -
אכן, טעיתי שמיהרתי להעלות אותו. הרגשתי את זה ברגע שקראתי אותו על המסך.
גם לי חסר המיקום וכבר התחלתי לשלב הערות נוספות בדרפטים אצלי. רציתי לקבל את הערותיכם כדי לוודא שבעיות ששמתי אליהם לב, הן אכן בעיות אובייקטיביות. אני שמח שצדקתי. או שמא עלי לומר שלא כל כך שמח.
המשפט ההוא שיעל מתכוונת אליו אכן ניצב מול עיניי כל הזמן, פשוט תקוע ומסרב להתעצב עד שראיתי את האפשרות שהועלתה. נדמה שמשהו היה חסום, שוב, אולי מפאת מהירות. החיפזון אכן מהשטן.
אגב, בענין השם – כיוונתי לדו משמעות. אם זה לא עובר, אשמח לקבל הצעות נוספות.
יום נהדר לכולם,
זהב (-: -
-
-
-
-
-
