- This topic has 12 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היה זה ליל תחילת הקיץ בישראל, ולפיכך היה חם.
ראש ממשלת ישראל, מר אריאל שרון, התהפך במיטתו בלי היכולת להרדם.
"אוף, החום הזה!" חשב.
לבסוף, למרות שידע שלילה זה הוא אחד הבודדים בחודשים האחרונים שבו יוכל בכלל לישון, החליט לקום. הוא התרומם בכבדות ממיטתו, שמח על כך שנאלץ לעזוב את סדיניו מכוסי הזיעה.
הוא צעד בדממה במסדרונות ביתו, ניגש אל המקרר, לקח חטיף שוקולד והחל לאכול.
האכילה הרגיעה אותו, והוא אכן נזקק להרגעה לאחר ימי האינטיפאדה הקדחתניים האחרונים, והלחץ הבינלאומי הגובר להוציא את צה"ל מהשטחים לאחר פעילות אנטי-טרור ממושכת.
פתאום, אור חזק ופתאומי פרץ דרך הווילונות הדקים של חלון המטבח והאיר את פניו ומחצית הקיר מאחורי שרון.
"זרקאור! נסיון התנקשות!" חלפו המחשבות בראשו של שרון, רגע לפני שהבין ששתי מילים אלה כלל וכלל לא מתחברות.
חוץ מזה, צבע האור היה ירוק.
"ירוק!?!" שאל את עצמו אריק, רגע לפני איבוד ההכרה.הוא התעורר תחת כיפת השמיים, באור יום מלא.
תחתיו היה חול יבש אך רך, ומעליו תלויה הייתה שמש גדולה ובוהקת, ממש מעל ראשו.
"צהריים", הרהר שרון.
הוא לא זכר דבר ממה שהתרחש לאחר שפתח את המקרר במטבח, למעט אווירה עמומה של תיקים-באפילה, שמשום מה השתמרה בזכרונו…
הוא העביר את מבטו סביב, על-פני דיונות החול הקטנות וקפא בבהלה ברגע שתפס מה ראו עיניו.
המראה לא היה מן הנעימים ביותר.
כנראה האיזור שימש כשדה-קרב לפני זמן קצר, קרב *גדול מאד*.
רוב החיילים המתים על הקרקע היו בעלי איברים כרותים. נראה שהמלחמה נוהלה בידי סדיסטים מאין כמוהם. "Good Morning! Did you slept well?", שמע אריק מאחוריו והסתובב בחדות. הפרצוף המחייך של ג'ורג' בוש בכבודו ובעצמו ניבט אליו. "בוקר טוב גם לך, מיסטר בוש!" קרא שרון באנגלית. "או יותר נכון, צהריים טובים. יש לך מושג היכן אנחנו נמצאים?".
"אה, ידידי שרון, אני כלל לא יודע, כלל לא יודע. אתה האחרון שהתעוררת".
"האחרון? היו עוד אנשים?", שאל שרון, כמעט ולא מנסה להסתיר את סקרנותו.
"רק שנינו ומיסטר ערפאת. אני התעוררתי ראשון".
ברגע שאריק שמע את שמו של האחראי לכאבי הראש שפקדו אותו לעיתים תכופות כל-כך בתקופה האחרונה, קפץ על רגליו בחדות.
"ערפאת? *יאסר* ערפאת!?!"
"הוא ולא אחר, כמובן!", חייך בוש.
"היכן חתיכת ה…. היכן מיסטר ערפאת נמצא כעת, מיסטר בוש?".
"אההה…. הוא אמר שהוא הולך לחפש מים או משהו כזה. כדי שלא נמות בצמא, אתה מבין. אמנם זה משונה, הוא צריך היה לחזור לפני שעה…"
בקללות רמות (בעברית כמובן) מיהר שרון לכיוון שהורה לו בוש. ערפאת… פה איתו, במקום הנוכרי הזה… בליבו החליט שרון שזוהי אפגאניסטן, ע"פ הנתונים שהספיק לצבור בעזרת עיניו. אבל איך הוא הגיע לכאן בכלל? ומה בוש וערפאת עושים כאן איתו? אולי הוא רק הוזה? אך לא היתה לו כל דרך לדעת…
עברו שלושה ימים, ואריאל שרון עדיין לא ידע מה התרחש והיכן הוא נמצא. הוא ובוש שוטטו במדבר, נתקלים בעשרות סימנים לקרבות גדולים, שותים ממעיינות מזדמנים וכמעט שלא אוכלים. כמה רעב היה שרון… וערפאת – נעלם כלא היה.
והנה ביום הרביעי, עיירה קטנה נראית באופק. הסימן ה*ידידותי* הראשון לציביליזאציה… שרון קיווה בכל מעודו שהוא טעה, שזו לא אפגניסטאן, ושעיירה לכאורה זו היא לא אחד המחנות הנותרים הבודדים של הטאליבן… אבל הייתה רק דרך אחת לברר.
לא רחוק מן העיירה, תריסר אנשים חמושים מכף-רגל ועד ראש פגשו אותם והובילו אותם באיומי נשק אל תוך העיירה. ניכר היה בהם שתנאי חייהם לא קלים, ועיניהם הפראנואידיות מתרוצצות הנה והנה בחיפוש אוייבים מדומים… תווי פניהם, לעומת זאת, לא היו ערביים אלא אירופאים דווקא.
באותן 7 שעות של שהייה בעיירה, אריק שרון למד כמה וכמה דברים חשובים. זו לא אפגאניסאן, זו ישראל. במימד מקביל, כנראה, כיוון שלא שרון ולא בוש לא יכלו לחשוב על הסבר אחר למה שהתרחש. ע"פ המידע שהתקבל ממקלט הטלוויזיה המיושן בבר המקומי הקטן, כל העולם היה במלחמת גוג ומגוג. חלק מהמדינות כבר שקעו עד צווארם בבוץ המלחמה גרעינית. מיליוני אנשים כבר מתו מאז תחילת המלחמה, ב-1997, אשר הייתה נחשבת כבדיונית להפליא בעולם הישן שהכירו. כמו-כן, שרון ובוש הבינו שכל המנהיגים הפוליטיים ואחרים, אשר היו בוודאי שוקדים על השלטת סדר אילו היו בעולמם שלהם, או שהיו מתים כאן זה מכבר או שמעולם לא נולדו.
ואז, בשעות האחרונות של שהייתם בעיירה, הגיעו החדשות המהממות. בימים בודדים, נראה שיאסר ערפאת הצליח להגיע לאיזורים היותר מיושבים של המזרח התיכון ("לעזאזל עם הזקן! כנראה תפס טרמפ עם אחד החיילים שפיטרלו באיזור או משהו דומה", חשב שרון). משם, גם-כן באותם ימים בודדים, עלה בידו לאסוף קהל ענק של אוהדים על-ידי הטפות דתיות ותמרון פוליטי. בחברה מוכת רעב ומלחמות, ששלטונה הפוליטי התמוטט זה מכבר בהריסות ובפיצוצים רמים, קל מאד לזכות בתשומת ליבו של הקהל אם יודעים באילו חוטים למשוך. ערפאת, כידוע, העלה תמרונים דומים לדרגה של אומנות… ערפאת צייר, בעזרתם של מאמיניו, דיוקנים של בוש ושל שרון, שאותם הראה בטלוויזיה, וכך הסית קהל עצום על-פני שטח אדיר כנגדם. שרון ובוש נמלטו, נמלטו להרים בשיניהם ובעורם, כאשר המון זועם מתנהל אחריהם. אך החשוב מכל, הם שרדו. וכמובן, הם הצליחו להבין מה לעזאזל מתרחש סביבם. כאשר וידאו שלא עלה בידי אף-אחד לאתר אותם, החלו לתכנן את צעדיהם הבאים. שרון העלה מיד את רעיון ההתקפה.
"ג'ורג'… אפשר לקרוא לך ככה? תודה".
והוא החל להביע את דעותיו.
"ג'ורג', אתה מבין שאנו נמצאים במצב קשה בצורה יוצאת-מן-הכלל. לפי דעתי, כיוון שמאוחר מדי לצבור נחיל מאמינים משל עצמנו, לא נותר לנו אלא להשיב מלחמה בכל דרך שאנו מסוגלים, פשוט על-מנת לשרוד. אני אומר, שאנו צריכים להכות בשורש הבעיה! אם נצליח לנטרל את ערפאת עצמו…"
"חכה, חכה מר שרון", קטע אותו נשיא ארה"ב. "אתה לא מדבר על ביצוע *רצח* פה נכון? מעשים בלתי-מוסריים אלה אינם…"
"מה? מה!?! ברגעים כאלה, של שפל וכאב, אתה מנסה להרצות לי על *מוסר*!?! האינך מבין שציות עיוור לכללי האתיקה המקובלים לא יביאו אותנו לשום מקום בלחימה כנגד אדם ש*אינו* מציית להם?"
"לא אמרתי דבר על לחימה!", מחה בוש. "התכן שניתן לפתור זאת בדרכי שלום. אולי אם ננסה להגיע לכלל הסכם איתו…".
"לעולם לא תהיה לנו ההזדמנות להתקרב אליו מספיק כדי לשוחח".
"אז… נוכל לחכות פה, ממש כאן בהרים, ולא לצאת עד ש…".
"שמה? שהמלחמה המזוויעה הזאת תגמר? שערפאת ימצא אותנו וישחוט אותנו כמו בקר? מה!?!".בעודם דנים בלהיטות בנושא זה, מצאו אנשי ערפאת את מקום מחבואם. הצליל שבקע מרובי הקלצ'ניקוב של אותם אנשים היה אמנם רועם וחזק, אך שרון ובוש לעולם לא יכלו להגיב במהירות מספקת…
ובינתיים, היכנשהו בחלל הקרוב לכדור-הארץ האמיתי, רכב-חלל משונה בעל עיצוב צלחתי ריחף לו בשממה. היצורים שישבו בתוכו צפו בתוצאות הניסוי החדש שלהם, ונחרדו לגלות שכעבור חצי שנה בלבד, אחוז ניכר מהכוחות הצבאיים העולמיים היה תחת שליטתו הישירה של ערפאת.
"מה דעתך?", שאל היצור הירקרק את שותפו לחללית בעזרת טלפתיה.
"צריך לבטל את הפלישה. בני-האדם אגרסיביים מדי. אתה בעצמך הרי רואה את התוצאה שהוציאה ההדמייה הממוחשבת על שלושת בני-האנוש הללו…".
החייזר הסית מתג וערפאת שקע בספק-שינה ספק-תרדמת, בדיוק כמו בוש ושרון לפניו. כעת מה שנותר לעשות זה לנתק את שלושת בני האנוש מהמציאות המדומה ולהחזיר אותם לעולמם הפרמיטיבי אך האגרסיבי כל-כך.
"אכן, ללא ספק. תראה באיזו מהירות אחד מהם השתלט על העולם המדומה שבנינו! האין זה מעיד על הקלות בה יוכלו הם להביסנו? אני חושש שאין ברירה. מוכרחים ליצור קשר עם השליט עכשיו, בזה הרגע, ולהודיע לו שהפלישה לכדור-הארץ מבוטלת…."הסוף
-
דווקא היה חמוד, עד שהגיע הסוף. כל כך הרבה פעמים השתמשו בטוויסט הזה, עד שלא ציפיתי שהוא יגיע, ולכן הופתעתי – אבל לרעה. סוף מאוד מאוד נדוש, והורס את הכל.
חוץ מזה, בעיה אחת שלא הצלחתי לסספנד – בוש הוא לא כזה יצור פייסן וחביב, כמו שהוא הוכיח באפגניסטן. הוא גיבור בלומר לאחרים להתאפק, אבל כשהאנשים שלו נפגעים, הוא לא חוסך תחמושת. במצב שהכנסת אותו אליו, הוא לא היה מדבר כמו שדיבר.
חוץ מזה, היה באמת נחמד, אבל הסוף…
-
-
-
-
-
הסיפור עצמו, למרות אולי כמה בעיות, דווקא היה נחמד. התחושה של יקום מקביל והעלילה הלא צפויה ביותר היו נחמדים מאד, וכבר התחלתי להגיד ש"זה הסיפור הטוב ביותר שראתי לאחרונה שקשור למצב" (ואני עדיין אומר את זה, משום ששאר הסיפורים היו בכמה רמות נמוכים יותר, מלבד "הדרך לעין חרוד"- שכיום נראה די מגוחך, בהשוואה למצב שבו אנחנו נמצאים). אבל אז בא הסוף. למה, למה להכניס חייזרים למצב הזה? זו נראית רמיסה בוטה ביותר של הסיפור, לא קשור, אין רמזים מוקדמים, והפואנטה עשתה לי רע בפה. יש מקומות בהם הרעיון של מציאות מדומה עובד טוב (בחלל עמוק הם עשו את זה באופן בכלל לא רע), אבל עדיין זה יותר מדי לסיפורי "ואז התעוררתי". למה חשוב לנו לדעת שהכל היה במציאות מדומה? מה זה מוסיף לנו?
-
קלישאת "הכל היה חלום" היא אחד מהמוטיבים החוזרים הלעוסים והנדושים ביותר בספרות הבדיונית, וגם הוריאציה שבה המציאות המדומה מחליפה את החלום מוחזרה די והותר.
קלישאת החיזרים שמתכננים לכבוש את העולם וחוזרים בהם כשהם רואים כמה אנחנו לוחמניים.
והיו עוד כמה מוטיבים ממוחזרים עד אימה בסוף הסיפור. באמצע הסיפור, לעומת זאת, היו לא פחות קלישאות. מצטער.
-
-
הו לא. לא רק. גם הסגנון, למרבה הצער, לוקה בבעיות רבות.
דוגמאות:
סרבול מיותר: "התהפך במיטתו בלי היכולת להרדם" (במקום, נניח, "ולא הצליח להרדם" או "ולא יכול היה להרדם");
איות והגיה: "זרקאור" (במקום "זרקור" – או שמא תאמר גם "שח-רחוק" במקום "טלפון"?)
ארכנות מיותרת, חלוקה לא נכונה של משפטים: "האכילה הרגיעה אותו, והוא אכן נזקק להרגעה… …לאחר פעילות אנטי-טרור ממושכת" (כתוב כ למשפט על נושא אחד בלבד. אם משתנה הנושא – סיים את המשפט. רק כשתשלוט בעניין היטב, נסה לכלול יותר מנושא אחד, וגם אז – בזהירות רבה)
מבנה משפט לקוי: "מיליוני אנשים כבר מתו מאז תחילת המלחמה, ב-1997, אשר היתה נחשבת כבדיונית להפליא בעולם הישן שהכירו" – שוב בעיות של נושא. תחילת המשפט עוסקת ב*אנשים* וסופו ב*מלחמה*, אך באמצע יש את "תחילת", אללי. כלומר נתן להבין: *תחילת* המלחמה היתה נחשבת לבדיונית להפליא… כך או כך – לקוי.
אנגלית: כבר העירו לך. אם רמת האנגלית שלך אינה מספקת (ועל מנת להסיר כל ספק – כרגע *זה המצב*), התייעץ במישהו היודע את השפה.
עוד: "אתה האחרון שהתעוררת" – (צ"ל "אתה האחרון שהתעורר"); "קפץ על רגליו בחדות (*בחדות?* אם כבר, למה לא *בעמעום*? *ברגש*? *בזוהר*? במלים אחרות – *מה הקשר*?); "ע"פ הנתונים שהספיק לצבור בעזרת עיניו" (רחמנות! מה רע ב-"על פי מראה עיניו" או "המקום נראה כמו אפגניסטן" או משהו? ועוד דבר – אל תשתמש בקיצורים. בלי ע"פ, "ד"א, בעש"ט וכו'. זה לא מכתב מנהלתי – זה *סיפור*); "באותן 7 שעות של שהייה בעיירה" (צ"ל "באותן *שבע* שעות *שהות* בעיירה" – בלי ספרות, תודה, ויש שייתהו מדוע אתה טורח לציין זמנים מדויקים, בהיותם נטולי כל חשיבות שהיא לסיפור); "כל העולם היה במלחמת גוג ומגוג" (צ"ל "כל העולם היה נתון במלחמת גוג ומגוג"); "שהייתם" -> "שהותם"; טוב, די, נמאס לי. יש עוד המון מזה.
בקיצור – חזרה לשולחן השרטוט, ומהר. -
-
-
-
תפסתי אותך