- This topic has 13 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
לא היו לג'וזפין חברים, אוהבים או קרובי משפחה מלבדי. וגם אני, אם תרצו, לא ממש הכרתי אותה. כן, חיינו באותו הבית, אכלנו מאותו המקרר, רצנו באותם הצללים וישנו באותה המיטה, אך אם אומר שהכרתי אותה היטב- יהיה זה שקר גס. ואם זאת אני מאמין שזאת חובתי העגומה לספר את סיפורה בגלל שאם לא אעשה זאת, העולם לאולם לא ידע כי אי פעם חייה בו נערה כיוצאת דופן ושונה כמו ג'וזפין, היא תחסר לי מאוד.
ג'וזפין נולדה בשנת 2089. אמא שלה, זונה, נרקומנית ואלכוהוליסטית, מתה בשעת לידה ונקברה בבית הקברות שהיה סמוך לבית החולים, אף אחד לא ידע, לאף אחד לא היה אכפת. בית החולים הזה, הידוע בשם "בית המטבחים" נמצא במרכזה של השכונה "תקווה חדשה" המקום הכי גרוע בעיר.
דמיינו לכם מקום, שבו הבתים מתפוררים ומתפרקים, שבו הביוב זורם תמיד ברחובות, שבו אין אף אחד שינקה את הקיא והדם מחבורות השיכורים, שבו כל הנשים זונות סוג ג' שעובדות בשביל קצת הרואין וכל הגברים סרסורים, שמוכנים לחתוך כל אחד בשביל בקבוק טקילה. אנשים לבנים היו באים לשם רק עם לווי של מפצחי-גולגלות, דמיינתם? טוב! אפשר להמשיך.
ג'וזפין נשלחה מייד לבית היתומים העירוני, מין מקום מחליא שתמיד מריח מצואה ושתן, כלא למי שעדיין לא פשע, איפה שמלמדים את הילדים את כל הדברים החשובים בחיים; איך ומה להסניף, איפה הכי טוב לסחור ו"לעבוד". דמיינו לכם ילדה לבנה, בהירת שער, גדלה בכזה מקום.
עד גיל שש, ג'וזפין כבר ידעה להסניף ולהזריק, להרביץ ולהסתתר. למרבה הפלא היא שרדה בקרב עשרות הכושונים וההיספאנים ואפילו נמנעה מלהאנס על ידי מנהל המקום הפדופיל. יום אחד, אחת המטפלות חזרה מתוסכלת מה"עבודה" והתחילה להרביץ לג'וזפין, שום דבר אישי, פשוט רצתה לשחרר קצת עצבים. זה היה מעשה טיפשי בגלל שהילדה תקעה לה סכין אוכל, בדיוק בעין, עסק כואב למדי.
כמובן, זה רציני, גוז'פין היתה צריכה לברוח, אחרת החברות של אותה מטפלת היו הורגות אותה, החיים זולים ב"תקווה חדשה". לכן גוז'פין ברחה מייד אל הרחוב, כשכל רכושה הוא פיג'מה ורודה, סכין מטבח מדממת ו"השכלה" היספנית. היא לא היתה אמורה לשרוד בשכונה הקשוחה ביותר בעיר, אך לגורל היו תוכניות בשבילה…
אחרי שהיא הסתובבה כמה ימים בלי לאכול, ואחרי שחטפה מכות מחבורת כושונים שלא היה להם מה לעשות, היא ראתה חבורה של אנשים לבנים. היא בהתה בהם מסוקרנת, כאשר אחד מהם פתאום תפס וגרר אותה, צורחת ובועטת, למכוניתו. כמובן שאף אחד לא רצה להתערב בגלל שהלבנים נראו קשוחים מאוד והיה לאחד מהם רובה סער.
גוז'פין לא זוכרת את המסע, סביר להניח שהיא הורדמה, אך היא התעוררה בחדר קטן ונקי, משהו שהיא לעולם לא ראתה, עם מיטה מוצאת וארון מלא בכל מיני תרופות. היא ניסתה לצאת אך הדלת היתה נעולה, היא היתה מאוד מבוהלת והחליטה לחכות. היא לא זוכרת פרטים אך היא קיבלה אוכל טוב, נתנו לה לשון כמה שהיא רוצה והיא קבלה טיפול באילו שהם תרופות. היא קבלה את הרושם שהמקום היה בית חולים.
כעבור כמה שבועות היא התעוררה בבוקר ושמה לב שהיא שומעת הכול בצורה מוגברת, כעבור עוד כמה שבועות היא התעוררה ושמה לב שידה הימנית לא השתנתה מבחוץ אך נהיתה חזקה באופן מדהים, כעבור עוד כמה שבועות היא שמה לב שהיא לא חשה רעב או צמא והפסיקה לאכול לגמרי.
למעשה מה שקרה הוא שמנתח מסוים, שעסק בפיתוח השתלות קיברנטיות בבני-אדם, היה צריך שפן ניסיונות, והסיבה שזו היתה דווקא גוז'פין היא פשוטה להפליא; הם היו צריכים מישהו צעיר וחזק, שאפשר להעלים אותו בלי שלמשהו יהיה אכפת, המנתח עצמו רצה אדם לבן כי הוא שנא צבעוניים וגוז'פין התאימה בצורה מושלמת לדרישות אלו.
ארבע שנים היא חייה באותה מעבדה שבא בוצעו בה ניסויים רבים, חלקם הזיקו לה וחלקם לא, כך או כך, היא נהייתה קיברנטית עד העצם, זרועת חשמליות, עצמות טיטניום, עיניים ביוניות. בגלל שהמטבוליזם שלה שונה מכל הניתוחים היא יכלה לחיות על חשמל טהור. בזמן שבין ניתוח לניתוח המנתח לימד אותה לקרוא ולכתוב ונתן לה כמה עשרות ספרים ישנים, מין השכלה אקדמית בגרוש, למה הוא עשה את זה? זו תמיד תהיה חידה בשבילי.
יום אחד גוז'פין גילתה שהדלת לחדרה לא נעולה והחליטה לנסות לברוח, מעשה מוזר למדי בגלל שבמעבדה היא קבלה את כל מה שדרוש לה בשביל לחיות, בעוד שברחוב חיקו לה רק סבל ועוני.
כבר אז, כנראה, יצר ההרפתקנות שלה היה גדול בהרבה מתבונתה.היא יצאה ונתקלה באחד העובדים, הוא התקרב עליה בצורה מאיימת וניסה לתפוס אותה,
היא הלמה בו בצורה רפלקסיבית, האגרוף שלה פגע במצחו וצליל פיצוח נשמע, גוז'פין הבחינה כי אגרופה היה מכוסה בדם ושקרע מכוער הופיע בראשו של האיש, הוא עזב אותה ונפל כמו סמרטוט על הרצפה. דבר לא עמד בינה לבין החופש.היא יצאה החוצה בפיג'מה וורודה ובחנה את סביבתה; עוד שכונת עוני מטונפת מלאה בכל סוגי הזבל שקיים, אך הפעם ,החליטה גוז'פין, היא מצוידת היטב בשביל לחיות בעולם המלוכלך והעוין. היא שכחה שסמים ובטריות לא מפוזרים ברחובות.
היא הייתה מתה מ"רעב" אך שוב איזשהו כוח עליון דאג לה, סרסור היספני אחד ראה אותה וכמעט קיבל התקף לב. ילדה לבנה, בריאה ונקייה, עם שער חום בהיר ועיניים כסופות בוהקות הולכת ברחוב לבדה, צבע עורה האפרפר הבהיר לו שהיא מלאה בהשתלות ביוניות.
הוא מייד הבין איזה הזדמנות פז אלוהים שלח עליו. הוא אמר לה שייתן לה בטריות וסמים אם תבוא איתו. גוז'פין הסכימה מייד.למרות שהיא היתה צעירה מדי בשביל להיות זונה וחזקה מדי בשביל להיות שפחה, הוא מצא לה שימוש, ואני חייב לומר לטובתו של אותו סרסור שהקוקאין עדיין לא שרף לו לגמרי את המוח. ילדה קטנה עם כוח של טנק, זריזות של נמר, ראיה של נשר ושמיעה של חתול תוכל להיות גנבת מצוינת, ואכן היא היתה.
היא חייה מספר שנים בביתו של אותו סרסור, שתמיד היה הומה אדם, או יותר נכון לומר חלאת-אדם, ושמעה את הסיפורים של הזונות והסוחרים, שלא היו מהמעודנים יותר, סיפורים אלו בשילוב עם הצלילים ששמעה בלילות מהחדרים השכנים, השפיעו אליה עמוקות ובגיל עשר כבר היתה אשה במובן מסוים.
מה שהסרסור היה טיפש מדי בשביל להבין הוא שיש רמה מסוימת שאסור לו להגיע עלייה. וכאשר התפשטו השמועות על הסרסור שיש לו את הגנבת הכי טובה בעיר, גורלו כבר נחרץ.
גוז'פין זכרה איך איש לבן במעיל עסקים בא והציע לסרסור הרבה כסף אם יסכים למסור לו את הילדה, הסרסור צחק, שלף אקדח ואמר שאם יראה את אותו עוד פעם- יפוצץ לו ת'ראש.
למחרת חבורה של ששה אנשים בבגדים שחורים ומסכות, כולם עם אפודות מגן, קסדות ורובי סער, פרצו לבית והרגו את כולם, אפילו את התינוקות, הם ניסו לחטוף את גוז'פין והיא קפצה מהחלון וברחה, הם רדפו אחריה אך היא נמלטה.
גוז'פין, כבר נערה מתבגרת, היתה שוב ברחובות אבל הפעם היו לה שני דברים מועילים: הרבה חכמת רחוב ואקדח גדול. היא החליטה לנסות את מזלה בתור גנבת עצמאית וגלתה שהדבר משתלם מאוד. די מהר, בעזרת כיוסים ופריצות ליליות, היה לה מספיק כסף לא רק בשביל סמים וביקור חודשי במרפאה שבה יכלה להטען, אלא בשביל לעשות עוד ניתוחים. אגב, למרות שישנה ברחובות היא הרגישה מאוד נוח, כולם ידעו שיש ילדה חומת שער עם עיני כסף שלא כדי להתעסק איתה, כמובן שבשביל לקבל את המוניטין הזה היא היתה צריכה להשתמש באקדחה מספר פעמים…
היה לגוז'פין רצון עז לשינוי, ואנרגיה רבה, וככה הבחורה היפה שכולם פחדו ממנה הצליחה למצוא מנתח קיברנטי שהיה מוכן ל"שדרג" אותה בלי לשאול שאלות. עוד שנתיים עברו והיא הפכה למכונה יותר מאשר לאדם, יצירת מופת של הטכנולוגיה המודרנית.
יום אחד היא ישבה ברחוב, מפטפטת אם כמה ילדות, כאשר ראתה את המחזה הבא; איש לבן עם שער חום ארוך ושפם גדול, לבוש בפונצ'ו צבוע בכל צבעי הקשת, כנראה ספרדי-מקסיקני, מותקף על ידי כנופיית היספנים. הילדות ברחו מייד בגלל שלרוב להיות עד פרושו להיות מת, אך ג'וזפין נשארה והביט במחזה בעניין.
האיש, בלי למצמץ, שלף שתי סכינים ענקיות, מעוקלות מעט, ותוך כמה שניות כל המקסיקנים שכבו לרגליו, יורקים דם. אחד ניסה לברוח אך האיש שלף אקדח וירה בו, מוחו של ההיספני משפריץ לכל עבר, חומר לבן-אדום שמזכיר ג'לי. הוא התכופף וחתך את הגרון של כל מי שהיה עדין חי.
גוז'פין התרשמה וניגשה לאיש, הוא בחן אותה, ובעודו מנגב את הדם מהסכין התנצל על כך שנערה יפה כמוה נאלצה לחזות במחזה כה מבעית. זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שמישהו דיבר איתה ברכות.
בלי לחשוב פעמים, כמו תמיד, יצר הרפתקנות גדול מתבונה, שאלה אותו מה הוא עושה והוא אמר שהוא "פותר בעיות" היא שאלה אם היא יכולה להצטרף עליו והוא חשב לרגע ואמר :"מה את יודעת לעשות?" בתור תשובה היא הרימה צינור פלדה מהרצפה ועקמה אותו, הוא התרשם ואמר שהיא יכולה לבוא איתו.
אני הייתי האיש הזה.
אני אכן ספרדי, מזה שנים אני עובד בשביל החברות הגדולות והעירייה. מה בדיוק אני עושה?
פותר בעיות. לאיים? להרוג? לדבר? לגנוב? לחקור? להגן? אני האיש שבאים עליו. אני לא אדם רע, אני פשוט עושה את המוטל עליי, ולרוב למען מטרה טובה. תמיד חייתי לבד, זה לא שאני בודד ושנוא פשוט לא ראיתי שום סיבה לחיות אם מישהו או מישהי שרק יפגעו בסדר בביתי, אפילו חיות אין לי. הסדר הוא חיי.אני תמיד הייתי נגד כל השטויות הקיברנטיות האלו, אדם צריך להיות כמו שאלוהים ברא אותו. ובכלל אני שונא את החברה המודרנית, אין צניעות, אין כבוד, לעט, לעט שכונות העוני גדלות ובולעות הכל, כמעט שאי אפשר כבר למצוא שכונה שקטה, שבה אדם יכול לטייל בשקט אחרי שהשמש שוקעת, בימינו, ילדים נחשפים לזבל הזה כל הזמן וההורים עסוקים מדי בבעיות שלהם בשביל לחנך אותם, תראו את הדור החדש; מתלבשים בבגדים מנצנצים כאלו היו כושים, מתחילים לדבר על מין כבר בגיל שש! העולם הזה רקוב ואיני רוצה להיות חלק ממנו.
אז למה לעזזל אספתי לביתי את יצירתו הקיצונית ביותר? למה מכל האנשים בעולם החלטתי להכניס לביתי ילדה קיברנטית שגדלה בשכונות העוני הגרועות ביותר, מוקפת באנשים הדפוקים ביותר? למה? אני לא יודע, היה משהו בספונטניות שלה שהלהיב אותי, משהו אמיתי, טבעי באופייה. בכל מקרה, היא הצטרפה עליי באתו יום, עזרה לי לגנוב כמה מסמכים ונשארה איתי.
ברגע שנכנסה לביתי התחילה להתנהג כאלו היה ביתה, בלי לשאול לקחה בקבוק טקילה מהמקרר, חיטטה בארון הבגדים שלי, החלה לצפות בטלווזיה ולשחק עם אחד האקדחים שלי, וכל זה לפני שהספקתי להוריד את נעליי.
בדרך כלל הייתי יורה במישהו שהתנהג בכזו חוצפה, אבל מאיזושהי סיבה במקום לכעוס פשוט צחקתי והלכתי להתקלח. כמובן, היא נכנסה למקלחת בשביל לשאול איך מחליפים ערוצים ושוב, למרבה הפלא, לא כעסתי בכלל.
חיי השתנו מאוד כאשר היא הגיעה, כל הסדר שלי התפורר, היא היתה מקפצת מסביב עושה אלפי דברים מיותרים בכל רגע, מאשימה אותי באיטיות. מושגים כמו צניעות או פרטיות היו זרים לה; בימים החמים ביותר, היא היתה מתהלכת בדירה ערומה לגמרי, בצורה כל כך טבעית עד שהיתי מתחיל לתהות מה הטעם בבגדים, היא היתה מאוד ישירה ואמרה את כל מה שחשבה, אפילו כשביקשתי ממנה לשתוק. ואם זאת, למרות שדברה הרבה מאוד, היא אמרה מעט מאוד.
היא לעולם לא נימקה שום פעולה ולא הסבירה את עצמה.
היא שאנתה להשאר לבד בבית ולכן תמיד כשהיתי יוצא למשימה היא היתה מצטרפת עלי, למרות שחוסר הזהירות שלה סיכן את שנינו, לא פעם אומץ ליבה ויכולתה הפיזיות המדהימות עזרו לי.
אני זוכר, כאשר קפצה דרך החלון לתוך חדר מלא באנשים חמושים ורססה אותם עם שני תמ"קים, חטפה משהו כמו עשרים כדורים לפני שהרגה את כולם, נראתה ממש זוועה. עלה לי הרבה מאוד כסף לתקן אותה.
וככה חיינו, גוז'פין ואני, שני לוחמים בעולם של אלימות. שני אוהבים.
המשימה האחרונה שלנו היתה בשביל המשטרה איזשהו קנאי דתי בנה מכשיר שיכל ליצור גלים אלקטרו-מגנטים מאוד חזקים, בשביל אדם עם השתלות קיברנטיות, הלם כזה פירושו מוות מיידי.
התחננתי ממנה שתשאר בבית הפעם, אך הבחורה העיקשת באה. מצאנו אותו, כומר זקן וכועס, שהחליט שזהו רצונו של ישו שהוא יטהר את העולם מכל הקיברנטיקה. הוא הסתתר במרתף וכשנכנסנו הוא ציפה לנו ולחץ על הכפתור שהפעיל את המחולל האלקטרו- מגנטי, היה לו אקדח אך הוא לא שלף אותו בזמן בגלל שהיה בטוח ששנינו ניפול.
אני עדיין זוכר את מבט ההפתעה בעינו כאשר רוקנתי בלבו את על המחסנית שלי, לא אשכח אותו לעולם בגלל שהדבר הבא שראיתי היה גוז'פין, שוכבת על הרצפה, עם מבט מזוגג ושרירים רפואים.
-
אבל לא התחברתי לסוף שלו. אולי אני טועה, אבל אני לא מרגישה שפרט לתיאור של עולם יש בסיפור שלך ממש סיפור. למעשה לא היה לי ממש אכפת מהמספר או מהילדה, וממה שקורה להם. הרעיון של ילדה קיברנטית מצא חן בעיני, אבל הייתי בונה יותר הזדהות של הקורא סביב משהו. שיהיה לנו *ממש* עצוב כשהיא מתה. הייתי משקיעה בזה כי העולם שתיארת היה בסך הכל מעניין.
חוץ מזה, למרות שזה לא הפריע לי לקרוא, כדאי לך לתקן את שגיאות כתיב. אם ברצונך בהערות ספציפיות בנושא – אוכל לפרסם אותם בהודעה נפרדת. -
מלבד העובדה שיש כמה בעיות הגהה ואיות, שכמותן מתגברת ככל שמתקדמים עם הסיפור, כאילו שנמאס לך לבדוק (כך גם הסגנון מתדרדר לקראת הסוף, דרך אגב).
הבעייה שלי היא עם הבנייה של העולם. מצד אחת אתה מתאר עולם בשנת 2089, בו כבר קיימות השתלות קיברנטיות והכל. מצד שני, העולם עצמו נראה בדיוק כמו שכל שכונת עוני נראתה מאה שנים לפני- הכל מבוסס על טקילה, הרואין, קוקאין, פשע וזנות. זה נותן תחושה מאד בעייתית של "אם המנזר שובי הבייתה"- סיפור שהמד"ב בו משחק תפקיד זניח- תחליף שתלים קיברנטיים בילדה שעברה אימונים של נחתים- ותקבל סיפור שיכול להתרחש היום. הסיפור לא חייב להיות מד"ב- עם שינויים סבירים בסגנון הוא יכעול להסתדר גם בתור לא מד"ב- אבל אם אתה רוצה להתשמש בקיברנטיקה, תן לעולם שלך מראה קצת יותר "עתידני"- אקדחים ממוחשבים, סמים עם שמות אקזוטיים- משהו.
תראה לדוגמא את "הצל של אנדר"- יש לך שם עולם עתידני, שנראה כמו כל שכונת עוני- אבל יש לו תחושה עתידנית.
-
-
אבל ג'יי כבר עשתה לצערי את כל העבודה. בכל מקרה, הסיפור זורם ולא מפסיק לעניין לרגע, ויש לו הרבה מאוד פוטנציאל (לדעתי). נסה לעבות את מערכת היחסים בין הרוצח לג'וזפין ולבנות לה אופי אמיתי כדי ליזהור הזדהות גדולה יותר כשהיא מתה. אולי לתת לה שורות של דיאלוגים יהיה רעיון טוב כי זה יעשה אותה יותר "אמיתית" בשביל הקורא.
-
בסיס הסיפור טוב, אבל :
1. יש המון שגיאות כתיב וזה מפריע לרצף.
2. השימוש הרב במילה "היא" פוגם אף הוא ברצף, ממליץ לקצץ כמה.
3. הפתיח ארוך למדי ולא הכי אמין. מוטב, לדעתי הצנועה, להתחיל במפגש ביניהם ואז לפרוש קצת עליה.
4. כשכתבת על הניתוחים שהיא עוברת – רצוי לתת דוגמאות לשינויים, כמו אותו מוט שהיא מעקמת.
נראה לי שהוא עדיין גולמי. אולי היית צריך לעבוד עליו עוד קצת לפני שהעלית אותו. ואולי טוב שתקבל הערות ותשפר אותו.
מחכה לסיפורים הבאים. -
ממש לא מזמן קראתי את הספר הזה, וזו אחת הסיבות שבגללן לא אהבתי את סיפורה של ג'וזפין. אחרי רוטרדם של קארד, שכונת העוני המתוארת בסיפור היא חיוורת, חסרת חיים ולא מעניינת. יתר על כן, הסיפור הוא (כמו רבים אחרים בפורום הזה) 'רשימת אירועים' ולא סיפור. אין יצירת הזדהות אמיתית עם הדמויות, אין מתח, אין דיאלוגים. נסה לכתוב את *הסיפור* של ג'וזפין ולא את ההיסטוריה שלה. אני הייתי מתמקד הרבה יותר בחיים היומיומיים של הרוצח וג'וזפין (שתי הפסקאות הכי מעניינות בסיפור) ומקצר מאוד את השאר.
-
העולם הוא של מרוצללים. תיאור העולם הוא בדיוק אותו דבר וזה הרמז העיקרי: "רצנו באותם צללים" (בפסקה הראשונה).
רעיון: אני לא חושב שראיתי פה אחד.
ביצוע: יש שגיאות הגהה ואיות פה ושם אבל בעיקרון זה מסופר טוב. הסיפור עצמו נורא ארוך אבל לא מספר הרבה. אפשר לקצר אותו ולעבות אותו.
סנסאוונדה: באמת לא הרגשתי כלום בסוף. הקטעים שצריכים להיות הכי מעניינים הם הכי קצרים. אני יודע שאני אמרתי ש"הרקע אולי משעמם אבל חיוני להבנת השאר" אבל הרקע לא צריך להיות שלושת רבעי הסיפור. -
-
-
-
-
-
-
