- This topic has 28 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"זה כואב למות?" שאלתי את מייק יום אחד.
"כן, זה כואב." הוא הודה. "לפחות בשבילי. אני לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר."
"זה ממש ממש כואב?" התעקשתי, קצת באי נוחות. חלק ממני לא ממש רצה לדעת את התשובה.
"האמת היא שהכאב הוא לא בדיוק הבעיה בכל העניין," אמר מייק. "אלא הוודאות המוחלטת שאתה הולך למות ושאין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי למנוע את זה. באותו רגע, אתה רוצה לחיות יותר מאשר בכל רגע אחר בכל חייך, והידיעה הפשוטה שלעולם לא תספיק לעשות את כל הדברים שרצית עשויה להוציא אותך מדעתך.
"אה." אמרתי. באמת לא נראה לי שהיה משהו אחר לומר אז.
"זה לא כזה נורא, כשהכול נגמר," מייק המשיך. ייתכן שחש כמה רע הרגשתי. "וזה לא לוקח כל כך הרבה זמן… אם יש לך מזל."
איכשהו, ההערה האחרונה שלו לא ממש הצליחה לעודד אותי.אני מניח שכדאי שאסביר את הקטע הנ"ל, מכיוון שלרובכם זה בוודאי נראה די מוזר. אתחיל בלהבטיח לכולכם שלא איבדתי את דעתי, ובדרך כלל אני לא רואה אנשים מתים הולכים ומדברים.
רק מייק.
טוב, אז אני לא יכול לראות אותו, אבל אני שומע אותו מדבר.
אתם מבינים, שמו המלא של מייק הוא דוקטור מייקל סקולסקי. כשהוא עוד היה בחיים, הוא היה מדען שהתפרסם בכל העולם בזכות עבודתו במחקר תאי מוח ונתיבי נוירונים. ספציפית, זכרונות: יצירתם, מחיקתם, ובעיקר הצלתם.
מייק מצא דרך לשמר את זכרונותיו של אדם גוסס ולהעביר אותם למוחו של אדם בריא. למעשה, מה שהוא גילה הייתה דרך להאריך חיים עד תקופה כפולה או יותר ממה שהייתה בעבר. הוא אפילו קיבל פרס נובל על זה, אני חושב.
בהנחה שהמטופל יוכל למצוא מספיק מארחים, זו הייתה בעצם צורה מוגבלת של אלמוות, כל עוד לא היה אכפת לך להותיר את גופך הישן מאחור ולהפוך לתודעה מופשטת בתוך מוחו של אדם אחר.
למייק לא היה אכפת. הוא מצא את תגליתו כשגסס מסרטן ריאות, נחוש בדעתו להישאר בחיים, לא משנה מה יקרה.
כאן אני נכנס לתמונה. אני אחיינו של מייק, ילד בן אחת-עשרה עם איי.קיו בגובה 156. בנוסף לגילי הצעיר ודפוסי החשיבה שלי, שדומים מאוד לאלו של מייק, אני גם תואם לסוג הדם שלו, מה שעשה אותי לבחירה המושלמת להשתיל בי את מייק.
למרות שאני לא יכול לומר שהייתי משוגע על הרעיון שעל פיו אשא מישהו בראש שלי לכל חיי, די חיבבתי את הדוד שלי, ולא רציתי שימות. אפילו ההורים שלי, אחרי קצת שכנוע (והבטחות רבות של פיצוי כספי), הסכימו לכך, אחרי שווידאו שאנ אהיה בטוח לגמרי.
ולכן, יום בהיר אחד הם לקחו אותי לבית-חולים, השכיבו אותי על מיטה ונתנו לי משהו שהרדים אותי. כשהתעוררתי, הקול של דודי היה בראש שלי, ברור כאילו הוא עמד לידי. בצורה מסויימת, אני מניח שזה נכון. בהתחלה נדמה היה לי שזהו הקול הפנימי של עצמי; אותו הקול שאתם שומעים בראשכם כשאתם קוראים או חושבים לעצמכם. אחר כך, בהדרגה, הוא חזר להיות קולו של מייק שוב. הוא אמר לי שזה היה בגלל התפיסה שלי. מה שבאמת קרה היה שחתיכה ממוחי שמעולם לא נעשה בה שימוש, לפתע קיבלה תודעה וחשיבה עצמאיות משלה. בתחילה שמעתי את מחשבותיו כאילו היו שלי משום ש– במובן מסוים –הם באמת היו מחשבותי. אך לאט לאט, הפיסה הצרובה הזו של נוירוינים מבולבלים נעשתה יותר ויותר פעילה ומודעת, ואז האישיות של מייק השתלטה עליה.כל זה בטח נשמע קצת זוועתי לכמה מכם: להיות נדון לחוסר פרטיות נצחי, לחלוק את מחשבותיך ורגשותיך האינטימיים ביותר עם מישהו אחר מתוך כורח. אחרים עשויים לתהות אם איבדתי את עצמי בתוך מייק, או אפילו אם הוא היה מסוגל להשתלט על גופי. אתם יכולים לנשום לרווחה: למייק לא הייתה שום שליטה מוטורית, וגם לא שום צורה אחרת של שליטה עליי משום שהחלקים של המוח ששלטו בהם היו מנוקתים ממנו. הוא היה מסוגל לשלוט רק במחשבותיו שלו, ואלו היו נתונות לצפייה מתמדת שלי. אני מבטיח לכם: אם מישהו היה הצד המפסיד מהסימביוזה הזו, זה היה הוא.
כמובן, לא עבר זמן רק לפני שהתחלתי לראות את ההזדמנויות הטמונות במצב הזה. לדוגמה, הדרך היחידה בה מייק יכל לתקשר עם העולם החיצון עברה דרכי, ואני תמיד ידעתי מה הוא רוצה לומר. התחלתי להשתמש בו לדברים פשוטים, כמו לבקש כסף מהוריי משום שמייק צריך חלק חדש למחשב שלי שהוא זקוק לו למחקר שלו, או להשתמש בידע העצום שלו על מנת לעבור במבחן בביולוגיה בבית הספר. אם הוא היה מתנגד, הייתי מזכיר לו שהמצב הזה עדיף לו מהאלטרנטיבות. אחר כך עברתי לדברים גדולים יותר, כמו לפרוץ בעזרתו לאתרי ממשלה ברשת, או לכתוב מכתבים ומאמרים אנונימיים למגזינים באמצעות כישוריו המדעיים והרטוריים.
אל תסתכלו עליי ככה! אם הייתם במצב שלי, את באמת יכולים לומר שלא הייתם עושים את אותם הדברים, או אפילו גרוע מכך?
חוץ מזה, מייק עשה את הרוב מרצונו החופשי. אולי הוא היה בן שמונים ושבע ותודעה מופשטת, אך הוא תמיד היה ילד בליבו. והוא גם עשה הרבה דברים טובים, כמו לעזור לי בשיעורי הבית במתימטיקה שלי, או לומר לי מתי הייתי חכמולוג, והיה השפעה טובה עליי באופן כללי. שנים אחר כך, עברתי את הפגישה הראשונה שלי בלי להביך את עצמי לחלוטין בזכותו (למרות שכמובן לא סיפרתי לה עליו — זה היה מפחיד אותה לגמרי).
מייק ואני היינו משוחחים ארוכות אחד עם השני במשך הלילה. הוא היה מראה לי זכרונות מחייו הקודמים, מספר על חוויות שעבר ונותן לי עצות. הוא הפך לחבר הכי טוב שלי בעולם. החיים היו די טובים.
עד שהגיע היום שבו קיבלתי סחרחורת איומה והם לקחו אותי בחזרה לבית-החולים.שכבתי שם, בקושי בהכרה, והאזנתי למספר העצום של רופאים שהתווכחו בין עצמם ועם הוריי על מה שהיה לעשות בי. גם מייק היה חלק מהשיחה. זו הייתה אחת מהפעמים היחידות שהוא יכל לצאת — כשהייתי חצי ישן. הוא התווכח בזעם עם הרופאים האחרים על "מצב הפציינט" כפי שהם כינו זאת, והיה נחוש מאוד בדרישותיו, אך אני לא הבנתי מילה. מצד שני, מכיוון שגופינו היה מוצף במורפין, אני לא מניח שגם מה שהוא אמר לא היה הגיוני במיוחד.
לבסוף הושגה החלטה והוויכוחים הגיעו לקיצם. הרגשתי מחט נלחצת לתוך עמוד השדרה שלי ושקעתי באפלה.התעוררתי בחדר זר לי עם הרגשה משונה. זו הייתה ההרגשה אשר תמיד דימיינתי שאסטרונאוטים מרגישים בחוסר גרביטציה: לא נוגע בדבר, צף באוויר, וחסר משקל בצורה בלתי אפשרית. זו לא הייתה הרגשה לא נעימה, רק מטרידה קלות, כאילו לא היה דבר להחזיק בו. ניסיתי לקום, להתרומם מהמיטה, אולם רגליי לא זזו. אחרי בדיקה מהירה, גיליתי שלא יכולתי להזיז שריר אחד. הייתי משותק לחלוטין!
ואז, זזתי לפתע, אך לא היה זה מעשה ידיי. כאילו לגופי היה כוח רצון משלו.
גופי המנוכר קם ושפשף את עיני לאט. לאחר מכן הוא צעד למראה שליד המיטה. הפנים שראיתי בה היו מוכרות, אך הן לא היו פניי שלי.
היו אלה פניו של אחי הקטן, בן השמונה.
אני הייתי רק הד במוחו.
עדיין קפוא מהלם, שמעתי את קולו המנטלי של מייק צוחק, צוהל כאילו כרגע סיפרו לו את הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם, ודרך הצחוק החולני, המטורף ונורא הזה, רק מחשבה אחת חלחלה:
"ילדי היקר," הוא גיחך, "ברוך הבא לחיי." -
אהבתי איך שהוא היה כתוב, אבל הסוף לא היה לי מספיק מובן.
כמובן הבנתי שהמספר מת ומוחו (זכרונותיו) מושתלים במח של אחיו הקטן, אבל המשפט האחרון של מייק לא מצא חן בעיני. הכוונה של מייק, אם אני מבינה נכון, היא לומר ש"הנה גם אתה עכשיו חי רק במח של מישהו ויודע מה ההרגשה" – אבל לא הרגשתי שזה מהווה איזה סוף מוחץ לסיפור ובכל זאת המשפט "הוגש" ככזה. אולי לא הבנתי נכון, זו תמיד אפשרות מאד סבירה… אשמח לפירוט.הערות:
1. נראה כאילו "חשבת" באנגלית חלק מהזמן: "לאבד את דעתי" או "פגישה ראשונה" (מושג הדייט האמריקאי) – אני לא אוהבת "לשמוע" אנגלית בתוך טקסט בעברית.
2. מייק ראה אנשים מתים? לא ממש. הוא ראה אנשים חיים, אם כבר. ההתחכמות מיותרת, אם האיזכור הוא לחוש השישי.
3. שאלה: האם אדם (תודעה) הוא סך כל זכרונותיו? -
למעשה, הייתי אומר שהסיפור אפילו די טוב (מלבד הסיום- זה פשוט לא נראה מה שמייק היה אומר), אבל התחושה הכללית שלי לא היתה טובה. אולי זה ההסבר הכבד באמצע, שפנה ישירות לקוראים- הוא נראה תלוש. הוא נחוץ, אבל פשוט נראה לא שייך, לא קשור- מודבק. הייתי מציע רעיון איך לשפר את זה, אבל יש לי הרגשה שככה בדיוק אני הייתי עושה. אולי- ההרצאה של הקטע השני היא חלק מסמינר בנושא המוח והתודעה שהילד משתתף בו, ובסופו הוא מתעלף ומובל לבית החולים?
-
ולהסבר: כן, הבנת לגמרי נכון. זה לא סיפור מסובך במיוחד, פשוט כי כתבתי אותו לפני שנים, ולצערי אפשר עדיין לשים לב. את צודקת, הסוף טיפה מודגש מדי, אבל לטעמי סיום אחר היה יוצא אנטי שיא.
להערות:
1. שוב צדקת, כתבתי את הסיפור באנגלית במקור, תרגום (אפילו של עצמי) הוא לא תחום חזק שלי.
2. כן, זה היה אזכור לחוש השישי, אחד מהסרטים האהובים עלי (זה נשמע יותר טוב באנגלית)
3. אה, זאת השאלה בעצם, לא? אני נוטה לחשוב שכן. מה את חושבת? -
-
לדעתי יש כמה שאלות לא סגורות. האם הדוד אחראי להשתלה של המוח של המספר באחיו? אם כן, כיצד? ואם כן, אולי כדאי לך לתאר את הקשר בין הילד לדודו כהתעללות לכל אורך הדרך, ולא חברות, כי אז אני לא רואה מדוע הדוד רוצה לנקום בו (אם זו אכן נקמה).
האיזכור של החוש השישי אולי הומוריסטי, אבל בעיני זו טעות שהרבה כותבים עושים: מוציאים את הקורא החוצה מהסיפור לאלמנטים שלא באמת קשורים אליו! אני הייתי מוותרת, למרות הכאב
לגבי מה זה אדם וזכרון… כנראה שאדם הוא אכן זכרונותיו, כאשר חושבים על זכרון ברמה הביולוגית ביותר שלו – שינוי קשרים בין תאי עצב.
-
אני עייף מדי. בעתיד? אולי.
זו לא נקמה (באותו זמן הייתי פחות בן זונה לדמויות שלי) אלא סתם שמחה לאיד. האם זה היה הרעיון שלו? כן. הוא היה כמעט היחיד שידע איך לעשות את זה כמו שצריך, אבל בתור נקמה? לא. הוא סתם נהנה מהמצב החדש.
האמת שאת נותנת לי רעיונות לגרסה שניה ואפלה יותר לסיפור. אם ייצא מזה משהו אני אשלח אותו לכאן (עם הקדשה לך, כמובן). -
הדוד הופך להיות חלק מהתודעה של הילד. כשהילד בסכנת מוות, גם הדוד בסכנת מוות. הדרך היחידה שלו לשרוד, היא שישתלו את התודעה שלו מחדש בראש של מישהו אחר, אבל אי אפשר לשתול את התודעה שלו באופן עצמאי, כי היא חלק מתודעה של מישהו אחר. לכן צריך לשתול את התודעה של שניהם, כשבכלל לא שאלו את הילד קודם אם הוא מעוניין בזה (הדוד הסכים בשמו, כביכול). לכן גם הילד נדון להיתקע במוח של אחיו, ביחד עם הדוד.
יש לי שתי בעיות עם הסיפור הזה:
אחת – נראה שהכל קורה מהר מדי. לקורא אין הכנה מראש להרבה דברים – למשל, לעובדה שלמספר יש אח. מהבחינה הזו, הסיפור דורש ליטוש נוסף, ולטעמי הוא היה צריך להיות ארוך יותר.
שתיים – שורת הסיום נשמעת יותר מדי דרמטית וזולה, כמו איזה משפט הפחדה שסוגר את "אלפרד היצ'קוק מגיש" או משהו כזה. וחבל, בסיפור כל כך מעניין.
אגב, זה מזכיר לי במידה מסוימת את I will fear no evil של היינליין (מה שיבוא להלן יכול להחשב ספוילר, לתשומת לבכם)מ
ר
ח
בס
פ
ו
י
ל
רשבו מוחו של מיליונר זקן מושתל בגופה של אשה צעירה (הוא גוסס והיא מתה בתאונה), ואיכשהו גופה שומר על זכרון של רוחה (כרגיל אצל היינליין, עד הסוף לא ברור אם מדובר בזכרון של הגוף, ברוח רפאים, או בהזייה של המספר), ואחר כך נוספת לשם רוחו של אדם נוסף, וכולם חולקים את אותו מוח ביחד… ספר שחבל שלא תורגם.
-
-
-
הסיפור מתחיל כדיאלוג מצוין ומעניין, ויש בו רעיונות לא רעים, אבל למעשה הוא "שלד" לסיפור ולא סיפור מלא. ההסבר הכבד באמצע, 'סיכום' המאורעות החולפים – אתה מאבד את הקהל שלך. הייתי מרחיב או מעביר את העניין בדיאלוגים, או דרך סצינות שונות ומשונות. חבל שאתה לא נותן לנו ממש להרגיש את מערכת היחסים.
חוצמזה, אני גם מסכים עם בוג'י: יש להזכיר את האח הקטן הרבה קודם, ולהבהיר את תפקיד הדוד בהשתלה השניה. ואולי כדאי גם למצוא סיבה טובה יותר לכך שהילד בסכנת חיים, פרט ל'סחרחורת פתאומית'. -
-
אני קיבלתי תחושה שהיה לו משהו ממש גרוע שהסימפטום שלו הוא סחרחורת פתאומית. מדובר בבחור די צעיר, שיכול להיות שהוריו לא באו לספר לו שיש לו גידול בראש או כל דבר אחר שמתבטא בסחרחורות. עצם העובדה שסיממו אותו הראתה שמדובר במשהו רציני שגורם לכאבים עזים.
במקרה הזה יש מספיק מידע בין השורות.אפשר היה להזכיר את האח יותר מוקדם, אבל לי זה לא הפריע.
תפקיד הדוד בהשתלה השניה היה ברור מאוד. -
-
-
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. תודה על מחמאה נהדרת שעשתה לי את היום.
אם אתה רוצה לקרוא עוד סיפורים שלי אתה מוזמן לבדוק בפורום סיפורים ישנים שלי:
השערה הלבנה: http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=1252&t=1252
שרשרת מזון: http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=1235&t=1235
אהבת אמת :http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=2506&t=2506
גיבור אקראי (אחד האהובים עלי): http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=4928&t=4928
אני מפרסם גם מדי פעם בבמה חדשה: http://stage.co.il/Authors/IdoReif
אזהרה: לא כל הסיפורים הם באותה רמה. חלק מהם ממש זבל ואני מודע לכך. כמו לכולם, גם לי לקח זמן להתפתח, ועוד הדרך ארוכה, לדאבוני.
בכל מקרה, תהנה! ואם יש לך פידבק, אל תהסס להוסיף.
-
אולי ואולי ואולי ואולי, אבל לדעתי ילד שיש לו איזו מחלה העלולה לגרום לו לסכנת מוות לא הולך לבית הספר לגמרי כרגיל, כשאין לו שום מושג מהעניין, אפילו לא מבחינת התחושה. ילדים מרגישים דברים כאלה, בהתנהגות של ההורים שלהם, ביחס של הסביבה. שום דבר כזה לא היה בסיפור. כתוצאה מכך, כל סיפור ההשתלה השניה נופל עלינו כדאוס אקס מאכינה (*בעיקר* כאשר לא ידענו עד אז שלמספר יש אח).
לא חייבים לספר לנו על המחלה ישר בפנים. אפשר לרמוז בין השורות. ואם הרמיזה תאפשר לנו גם לתהות אם אולי יש קשר בין המחלה להשתלה הראשונה – דיינו. -
דינגו,
טרחתי וקראתי. ( מתנצל, היה לי זמן פנוי. )
שערה לבנה היה משעשע.
שרשרת מזון – מצמרר !! חובה לפתח אותו !!
אהבת אמת – כמו בסטרגייט, כנראה שטעית בהקלדת הכתובת, השער מסרב להפתח.
גיבור אקראי – סיפור מקסים, במיוחד בסיום כשדמות הרובוט נהיית אנושית ונוגעת. אני תוהה אם יש לך זמן לשבת ולפתח את זה. במקרה כזה, חובה לקצר קצת, ממש טיפה כדי שהסיפור יהיה מהודק ומרתק. נסה לפתח את תחושות העלבון של הרובוט המנודה, הצעיר, הפחדן לכאורה, נראה לי שהכיוון הזה יתרום לדמותו.
נראה שאתה רק הולך ומשתפר. -
-
-
ליעל:
לדעתי, במציאות *יכול* לקרות מצב שבו מישהו מובהל לטיפול ללא כל תסמינים או ידע קודם.
אבל בסיפור, מומלץ לא להשתמש בכך. הסופר שולט במה שקורה בסיפור, וככלל שישתמש פחות ב'אסון בלתי מוסבר הנופל על הדמויות', כן ייטב.
לדינגו:
המחשבה ההגיונית ביותר שהייתה לי הייתה שאכן מדובר בסיבוך של הניתוח. כדאי לחדד אינטואיציה זו, למשל ע"י אזכור (בשלב מוקדם בסיפור) שיכולים להיות להשתלה סיבוכים ותופעות לוואי. אם האזכור יופיע מספיק מוקדם, ובאופן אגבי יחסית, הוא לא ימשוך תשומת לב ולא ירגיש כהאכלה בכפית. מצד שני, כשהסחרחורת תתחיל, יבינו *כולם* מה קורה מבלי שתצטרך להסביר. -
-
-
זאת אומרת, אם השתלה של נפש גרמה לבעיות אצל המושתל, מה תעשה השתלה של שתי נפשות לאח הקטן?
זו גם הבעיה שלי עם ההסבר של דינגו. אני בתור האם, הייתי נעשית מספיק אומללה מכך שאיבדתי בן אחד, מכדי לסכן את הבן השני בצורה כזו. אני חשבתי על מחלה כי זה היה ההסבר היחיד לכך שההורים הסכימו לבצע את התהליך שוב. אם מדובר באמת בסיבוך של הניתוח המקורי, אז ההורים צריכים להיות סופר מטורפים כדי לחזור על העניין, הרופאים צריכים להיות פושעים כדי לבצע את זה שוב, או שצריך הסבר יותר מעמיק לגבי הוודאות לכך שהסיבוך לא יחזור על עצמו גם עם האח הקטן. דווקא עכשיו חסר לי מידע בסיפור.
-
-
-
-
-
-
