- This topic has 30 תגובות, 13 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
עבר זמן כה רב מאז ששמעתי אותן.
הפעם האחרונה הייתה לפני שנים, לפני זמן רב יותר מכפי שאני יכול לזכור, בימים שבהם נתתי את גופי ודמי להגנת השבט. הייתי חזק יותר אז, חזק בהרבה, והיו לי שתי רגליים ולא אחת.
שמעתי אותן בפעם האחרונה שבה נלחמתי. הדשא היה אדום, מאור השקיעה כמו מהדם. ידעתי שהדם יזרום ויאכיל את האדמה, והאדמה תאכיל את החיות, והחיות יאכילו את השבט. גם במותי היו חיים. תמיד היו חיים.
עמדתי לוותר כששמעתי את הקריאה המוכרת באוויר. ידעתי שהייתי היחיד שיכול היה לשמוע. המכשף הזקן שלנו אמר לי שהן שרות גבוה כל כך שאנשים רגילים לא שומעים אותן, והוא חייך וקרץ אלי כמשתף אותי בסוד. הוא שיתף אותי בסוד, אני מניח, אבל זה לא נראה כך כשהייתי ילד ושמעתי אותן בוכות אל הרוח.
אחת מהן עמדה לידי. הדם שבעשב לא דבק לרגליה. שום דבר לא נוגע בציפורי ערפל, לא באמת. קשה לראות אותן בדרך כלל, וקשה עוד יותר להקשיב להן, אפילו אם אתה מסוגל לשמוע. זו שלידי זהרה באדום מן השקיעה, סופגת את חיי היום שעבר לתוכה. האדום העמיק כשהדם באדמה עלה אל תוכה, והיא הפשילה ראשה וקראה אל השמיים בשיר חסר מילים של חיים בתוך המוות.
קשה להקשיב לציפורי הערפל. יש בהן רעב וצורך, גדול מספיק כדי לקרוע אדם לא זהיר. הן רוצות חיים, כך אמר לי המכשף הזקן, ואינן יכולות לתפוס אותן. הן רק נוגעות לרגע, ואחר כך הכל בורח מתחת לטפריהן. כשהייתי ילד, הייתי בורח כדי לא לשמוע אותן. המכשף שלנו מצא אותי ביער אחרי אחת מהפעמים שברחתי, והוא לימד אותי איך לשמוע בלי להקשיב.
אבל לא יכולתי להתעלם מן המסר בקולה. היא לעגה לי. אתה המת ואני החיה, היא שרה, ואני ידעתי שהיא צודקת, אבל הזעם בתוכי לא הניח לי להאמין לה.
ציפור קטנה, פשוטה, שקופה כמעט. ואני הייתי גבר בשיא כוחו, מגן ומפרנס של השבט. איזו זכות הייתה לה לחיות כשאני עמדתי למות?
זה חטא לתפוס ציפורי ערפל. ידעתי זאת, ולא היה לי אכפת. גררתי את גופי השבור, הפצוע, והפלתי את עצמי עליה. היא לא ברחה, לא יכלה לברוח, ואני הרגשתי את הדם הסמיך והבחילה עולים בתוכי.
מה שלקחתי מן הציפור לא היה מעט החיים שאספה. מה שלקחתי ממנה היה הרצון לחיות, התשוקה הבלתי ניתנת לתפיסה אל אור השמש והחום. שרדתי במשך הלילה, ובבוקר מצאו אותי ולקחו אותי לכפר. איבדתי את רגלי השמאלית, אבל לא היה לי אכפת. יכולתי לראות את השמש.
אחרי כן, הציפורים פחדו ממני. לא שמעתי אותן יותר. שמעתי דברים אחרים במקומן. שמעתי את אשתי גוססת ומתה ממחלה שלא היה לה שם. שמעתי את בנותי צורחות באש שעלתה בכפר במלחמה הבאה, במלחמה שבה הפסדנו. לא יכולתי להילחם, והפושטים לא טרחו להרוג אותי, לא את האיש הזקן והנכה.
ובימים שבאו לאחר מכן, חיפשתי אותן. חיפשתי את הדחף הנורא שמצאתי בתוך המוות, את קול פעימות הלב בדממה הקשה והקרה. לא מצאתי אותן.
היום הלכתי לנהר. המים היו כחולים – ירוקים וקרים, מתוקים מתחת ללשוני. הם לקחו מעט כאב מעורי הצרוב, ואני שיקעתי בהם את פני, לא מוכן לעזוב גם כשחזי בער באש גדולה מזו ששרפה את גופי. הקור היה עדיף על הדממה.
עד ששמעתי אותן על הגדה, בוכות בניצחון. אתה תמות ואנחנו נחייה. ולרגע, ידעתי מה אוכל לעשות. אם אתפוס אחת, אוכל לרוץ רחוק מספיק כדי למצוא את הפושטים ולקחת מהם את חייהן של בנותי. לתת את הדם לאדמה השרופה. ואני אחייה, אני אראה שוב את החום והשמש.
חייכתי, והחזרתי את פני אל תוך המים. הציפורים שרו חזק יותר, מלאות יאוש, אבל לא נכנעתי לדחף לנשום.
כן, יכולתי להמשיך לחיות על חיים גנובים, הולך על סף המוות עד שהציפורים יבואו. יכולתי להיות כמוהן, מוחשי רק בקושי, משוטט בעולם בציד אחר חיים. מתחרש לאיטי בדממה ובאפלה.
אבל באפלה היה דבר אחד שלא יכולתי לברוח ממנו, שלא רציתי לברוח ממנו. לא שמעתי בה את החיים, אבל זה לא היה נורא כל כך. לא עוד.
באפלה היה פכפוך מים, והיתה בה נשימת הצמחים על הגדה. והבנתי שגם כשחיפשתי חיים במוות, מצאתי אך ורק מוות בחיים.
בתוך מים קרירים, מתחת לאור השמש, נתתי את חיי לציפורי הערפל. הדבר האחרון ששמעתי היה שיר הניצחון שלהן, שירן של אלה שמצאו את מה שחיפשו.
חייכתי עוד פעם אחת. הדברים המסכנים. הן באמת לא ידעו מה לחפש.
-
1. העלילה פה שואפת לאפס. זה הצד החלש שלי בסיפורים, אני חושבת: אני מצליחה לבנות עולם ומערכות יחסים (לא בסיפור הספציפי הזה, נכון, אבל בדברים אחרים שאני כותבת), אבל אחרי העמוד הראשון או השני – במקרה הטוב – נגמרת לי העלילה, ואני נתקעת עם פרק ראשון למשהו שאני אף פעם לא אסיים, או עם ערמת מטאפורות מעניינות. ומה למדנו מזה, ילדים? לא לפרסם סיפור לפני שמסיימים אותו.
2. יש לי נטייה מגונה לחטוף השראה משירים – במקרה הזה, מדובר בשורה יחידה משיר של לאה גולדברג שאת שמו אני לא זוכרת כרגע: "ובשקיעה אדום ורך הדשא כאילו הוא צמח משקט של דמי." השורה הזאת, יחד עם מצב רוח ספציפי מאד בזמן שהסתכלתי על השקיעה, יצרו את הסיפור הזה.
קורא הבטא הראשי שלי (טוב, אח שלי, אבל אני סומכת על הדעות שלו) אמר לי שזה כתוב טוב, אבל אין לזה שום פואנטה. אני חושבת שהוא צודק, אבל הי, יש גם אנשים שאוהבים דברים בלי פואנטה, לא?
אני לא בטוחה אם זה המקום הנכון לפרסם משהו שהוא, אולי, יותר צורה מסורבלת במיוחד של שירה מאשר סיפור. מצד שני, המקום היחיד האחר שאני יודעת עליו שבו אני יכולה לפרסם דברים כאלה הוא במה חדשה, ושם לא נותנים ביקורות כל כך מפורטות ויסודיות כמו פה.
קדימה. תקרעו אותי לגזרים. נראה אותכם. -
כתוב טוב מאוד, למרות אי-אילו ביטויים שקצת שוברים מהקסם ("הדברים המסכנים" באמת יישמע יותר טוב באנגלית, ועדיף למצוא ביטוי שיותר מתאים לעברית; בקטע עם המכשף המילה מכשף חוזרת יותר מדי פעמים, וזה צורם). אין עלילה ממש, אבל יש מספיק בשביל לעניין אותנו. לדעתי דווקא יש פואנטה, או סיום שלפחות נשמע כמו סיום. לו הייתי מבין את הפסקאות שלפניו הייתי יכול לומר יותר. וכאן הבעיה שלי: התפנית לא ברורה. בשלב מו מחליט המספר לבחור ב*משהו* במקום ב*משהו אחר*, איבדתי אותך. כלומר, הוא בחר במוות על פני החיים, וזה ברור, אבל הוא מסביר למה, וזה ממש לא ברור.
כל הכבוד על האווירה. הצלחת ליצור ולהחזיק אווירה מאוד מסויימת, בשימוש שלך בביטויים וצורת-חשיבה.
בסך הכל טוב מאוד, אבל הסבר לגבי הבחירה המסויימת ההיא היה עוזר לזה, ואולי גם העמקה לגבי המשמעויות שלה, כך שלסיום יהיה יותר משקל.
דעתי, כמובן. -
לדעתי לא היתה שם פואנטה, אבל זה אינו סיפור פואנטה, ואין בה שום צורך.
כתוב מצויין. ואפילו יש איזו עלילה.
אבל מה? יש יותר מדי פרטים שזרוקים באויר, פחות מדי הסברים על הדברים החשובים (צריך עוד קצת על ציפורי הערפל האלה), ופחות מדי הסבר לגבי מה שעובר על הגיבור. כל זה מביא אותנו לתחושה של אבישי ושלי של: "מה?"
אני במקומך הייתי מכניסה עוד כמה דמויות והופכת את זה לסיפור הרבה יותר ארוך, אבל אני כמובן היא לא את, והפתרונות שלי אולי לא יתאימו לך.
-
-
-
-
-
-
-
לסוג הדברים שאני כותבת בזמן האחרון מצאתי קהל – יעד רק באנגלית. במקרה שאתה תוהה, אני כותבת מה שנקרא סלאש – סוג של פאנפיקשן, אם המושג מוכר לך. אם לא, מספיק שאגיד שמדובר בגניבת דמויות מוכרות יותר ושתילתן במערכות יחסים הומוסקסואליות בלי שום סיבה מוצדקת. חוץ מהעובדה שהם *נראים* כאילו הם מאוהבים. למי שמסתכל מהזווית הנכונה, באור הנכון, עם זכוכית מגדלת.
-
-
הוא בחר בחיים גם ככה: חיים של אנשים אחרים, של הפושטים האלו נגיד, במקום החיים שלו שהפכו לחסרי ערך.
בסדר, אנסה להסביר את עצמי: אם הוא היה ממשיך לחיות, החיים שלו היו הופכים לדבר הכי חשוב שהיה בשבילו, יותר מחיים של אנשים אחרים או מכל דבר אחר. הוא היה מתחיל מלהרוג אנשים שפגעו בו, את הפושעים האלה, ואולי להרוג אנשים תמימים, בגלל שסדר העדיפויות שלו היה נהיה מעוות.
כאשר הוא וויתר על החיים שלו, הוא בחר את הדרך המכובדת יותר החוצה. הוא בחר דרך שתאפשר לו שליטה בחיים שלו, גם אם פירוש הדבר הוא לוותר עליהם.
אני חושבת.
הקטע הוא, לפעמים אני כותבת דברים שאפילו אני לא מבינה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לקרוא אותם שוב ושוב ולנסות למצוא איזו משמעות. -
-
-
אני משתמשת בדמויות מהסדרה "סנטינל" למי שמכיר, והסדרה שאיתה התחלתי היא הדבר שכרגע מסתובב תחת השם "הכי גאים שיש" (איכסה של תרגום).
אם יש למישהו איזהו עניין בכך (לא שאני מבינה למה) אפשר למצוא את הסיפורים שלי על "סנטינל" בכתובת http://www.squidge.org/archive
יש לעשות חיפוש לשם הכותב persephone
את סיפורי "הכי גאים שיש" שלי אפשר למצוא ב http://www.ilithyiarose.org/qaf
תחת אותו שם. לשני האתרים יש מנגנון חיפוש מצויין.
לא שהסיפורים שלי שם שווים משהו, אבל בכל זאת. -
1. העלילה *לא* שואפת לאפס, היא פשוט בסיסית. נכון שיותר עדיף, אבל בסיפור כל כך קצר לא פשוט להכניס עוד.
2. *אין שום בושה בלקחת השראה מדברים (כל עוד זה לא פלגיאט), ועוד כמה וכמה כשמדובר בשירים נהדרים כאלה*. תשנני את זה שוב ושוב.
3. *יש* פואנטה, למרות שלא מפתיעה במיוחד. אז מה?
4. אפיון הדמות נהדר, התיאורים יפים ויש רגש אמיתי. זה לא שאין בעיות, אבל הדברים הטובים עולים על הרעים. -
-
-
-
-
אני קצת מתרחק מהקונצנזוס. לא אהבתי את הסיפור, למרות שאני מרגיש שיש ברעיון פוטנציאל. הבעיה שלי היא בדיוק בכך שהסיפור לא החליט מה הוא רוצה להיות. הוא יותר מדי מתאר התרחשויות ופחות מדי נותן לקורא להרגיש אותן.
לדעתי יש שני כיוונים שהסיפור הזה יכול להתפתח אליהן: או להרחיבו בצורה משמעותית, ליצור 'עולם' ולא רק קווי מתאר סביב אותן ציפורי ערפל, ולהשאיר את פסקאות האווירה ואת המחשבות הפילוסופיות המטאפוריות רק לרגעים החשובים, רגעי ההחלטה. זה דומה להצעות של אבישי ויעל (קודם).
כיוון שני (ואולי מתאים יותר לכותבת) הוא דווקא לצמצם, ולהתמקד בסיטואציה אחת ספציפית, נניח הסיטואציה הסופית. בסיפור כזה, שהאווירה והמחשבות יוצרים תחושה שהצופה נמצא יחד עם המספר, מאוד מבלבל ומטריד לקרוא שרשרת אירועים שמהלכם עבר זמן רב (מות אשתו ובנותיו וכד'). לדעתי יהביה חזק בהרבה לספר את כל הסיפור מזווית הראייה של הסיטואציה האחרונה, וליצור מדי פעם פלאשבקים (קצרים).
את כל עניין המכשף והילדות אפשר לקצר בהרבה. הוא לא מוסיף מספיק לאווירה ורק מכניס פרטים שגורמים לנו לחפש 'עולם' שלא נמצא שם.
ואחזור על כך שאהבתי את הרעיון הפיוטי של ציפורי הערפל החיות על חייהם של אחרים. אבל יש לחדד אותו. -
-
-
כי יש אנשים שאוהבים את זה. חוץ מזה, הרעיון בסיפורים כאלו הם לא מערכת היחסים עצמה |(ובהחלט לא באופן מיני), אלא המעבר ממערכת יחסים נורמלית שיש לשני אנשים קרובים למערכת יחסים "אמיתית". זה כמו להגיד מה קירק וספוק עושים כשהם לבד בחדר, או את הסיבה האמיתית למה אמבר וצ'שייר נעלמות לשעות שלמות באמצע כנסים…
דרך אגב, קבצים מומלצים בנושא הזה הם על קירק וספוק או על באשיר ואובראיין.
ודרך אגב, לקרוא לכותב "עצלן" זהו עלבון חמור ביותר, לפחות בטון שלך.
-
-
על ג'יילס ואית'ן ריינס…
באתר המופלא "The Glitter Jungle" – http://www.femgeeks.net/glitterjungle/essay1.html -
-
-
-
-
