- This topic has 5 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
21471234
החלל הו עצום, אינסופי. הוא מלא באין ספור פלנטות, כוכבים גלקסיות וזוועות אחרות. לא היה לי מקום על כדור הארץ, לא היה לי מקום על הירח, הייתי צריך לברוח, מכל האנושות הזאת, מכל הטירוף הזה. אני לא בורח מהמלחמה, תמיד אהבתי מלחמות, הצעקות, הדם הידיעה שאת אחראי ישירות לסבל וכאב, אלו תמיד הלהיבו אותי. אני לא בורח מהחברה, היו לי הרבה חברים נפלאים, שהסבו לי אושר רב, שם על פני העולם. לבסוף איני בורח מהשגרה, בגלל שחיי כאן על הספינה הם שיגרה מוחלטת, חיים חסרי אירועים, חסרי זמן. אני לא בורח. אני טס זמן רב, כמה? איני יכול לומר, אין לי שעון, אין לי שמש, אין לי חגים. זמן רב. תמיד אותו נוף, שחור, שחור עם נקודות לבנות, זכוכית קרה וחלקה שנוגעת בפניי ומצדה השני לילה אין סופי, כך עוברים חיי. האם אני ילד או שמה אני זקן? מה ההבדל בשבילי, אין לי מראה, אין לי זקן, אין לי שער, מה החשיבות של כול אלו? כלום. אילו פריטים יש בחיי, לא בגדים, לא כלי עבודה, לא… רגע יש משהו! מראה, אבל אני אף פעם לא אציץ בה, אני פוחד.53247691
מרחוק אני רואה כוכב, הוא עדיין קטן מדי בשביל לראות פרטים, אני לא יודע איפה אני, לכן לא ידוע לי מהו הכוכב. דילמה: אני יכול לנחות עליו ובכך לשבור את כל השגרה שבעמל יצרתי אך לגלות משהו חדש ומלהיב או שאני אמשיך לטוס ובדמיוני אצור לי זכרונות. דמיון? זכרון? מה ההבדל? אחד אכן התרחש והשני רק מחשבה, אך חיי חסרי ארועים לכן אוכל בנקל לערבב דמיון וזכרונות, הנה, אני כבר נזכר בדברים שמעולם לא היו לי, הנה… גיבור מלחמה, אהוב הציבור, טובח האלפים. חש פיתוי אז להסתכל במראה ולראות גיבור אתור תשבחות, אבל לא אעשה זאת, אסור לי להפגש אם המציאות זה יהיה מותי, מותי!1232 .47
אני מתקרב ולכוכב וכבר אני רואה שהוא שונה, מוזר. הוא זהוב, כולו זהוב, יפה, לא ממש. איך אוכל לומר שהוא יפה אם כבר שכחתי איך עולמי נראה, מה המשמעות של זה? ביטוי ריק, קשקוש מוחלט. החלטתי סופית אני אנחת עליו, אך גיליתי בעיה חדשה: מה אומר, הרי כבר שכחתי איך מדברים, שכחתי את כל השמות, שכחתי את כל חוקי המוסר וההגיון האנושיים, מה גורם לי לחשוב, בעצם, שאנשי הכוכב הם אנשים, אולי הם כולם מטורפים ואני אחיה ביניהם בצורה מושלמת. זכוכית קרה וחלקה, פרצופי צמוד עליה, והי מתחממת, כדור זהב ענקי שט בים אינסופי של נקודות לבנות. לעזאזל!ZQW7.96 2sin
ספינתי נחתה על הכוכב, בצליל, שקט או רועם, זה חסר משמעות לגביי. צעדתי בבטחון, או שמה בחוסר בטחון, הדבר חסר משמעות לגביי. שמים שחורים כמו החלל, אין ירחים אין שמשות. האדמה שטויה לגמרי, זהב. היא חלקה לגמרי כמו הזכוכית שכה התרגלתי עליה. קשה להבחין בתנוע היות וכל העולם זבוב ומונוטוני בצורה מוחלטת, הסימן היחיד לכך שאני אכן זז היא החללית שלי שקטנה וגדלה בהתאם. מסקרן, כל הזמן הזה אני טס בה ואם זאת לא ידעתי, כל הזמן הזה איך היא נראת, מעניין גם שזה לא עניין אותי, זה עדיין לא מעניין אותי, אם תרצו אבל עכשיו אני יודע. שוב דילמה: האם אסתובב רק במרחק שממנו אראה את החללית, או אולי אתרחק ואאבד חוש כוון, כמעט בטוח בדבר יביא מוות, אבל אין זה משנה כי בשביל המוות הוא פשוט שינה אחת ארוכה, פשוט שגרה חדשה. המממ… מי אני? זכרון זה אבד לי…45ס%5XZ541
צעד אחר צעד אחר צעד. אל עבר המרחק, אין אני יודע עם אני זז, אין לי אם מה להשוות יתכן כי כל פעם שאני דורך על הקרקע רגלי מחליקה אחורה, וכן אני דורך במקום, תמיד ואף פעם לא זז, ואם אני זז האם זה משנה לאן, לא. לאן שלא אלך לא אראה דבר, לכן תנוע וחוסר תנוע הם חסרי משמעות, גם הזמן, שחיוני בשבל הבנת התנוע חסר משמעות כאן, תנוע היא מושג יחסי, ואין יחס, זמן קשור בתנוע ואין תנוע, אני נצחי, אני אל, אני כל יכול אחיה לנצח, אשלוט בסביבתי, אהיה הטוב ביותר. כל הקיום הזה יתנפץ ברגע שאעסה תנוע קלה אם כף ידי, ברגע שאציץ במראה ואגלה מה קרה.§n!XWL
אחר הליכה ממושכת רגלי החלו לכאוב והתיישבתי. עייפות. נשכבתי. נרדמתי. קמתי. הלכתי. עייפות. נשכבתי. נרדמתי. קמתי. הלכתי… והנה שוב אני מפסיק להיות בן אל-מוות כי הזמן חזר למלוך בחיי, אסור שהדבר יקרה, לא לפני מותי. אין ברירה, לפחות, אוכל לא לספור ובכך אמשיך להיות נצחי, מחזורי ואם זאת נצחי. אני רואה איזשהו עצם מרחוק שוב התנוע חזרה עלי, שוב הזמן זורם, כאשר אדיע לחפץ אשלים מחזור שלם, הקפה סביב כלום, אדע שהתקיימתי בזמן ובחלל, הפסקתי, והמשכתי להתקיים והעצירה הקצרה באמצע היא ריקה מתוכן, למרות שהיא נמשכה אין סוף זמן, ובמהלכה עברתי מרחק עצום.21471234
החפץ, הדבר שראיתי מרחוק היה לא אחר מאשר ספינתי משכבר הימים, המעגל הושלם, אפשר לומר שנחתתי על הכוכב, הסתכלתי לרגע הצידה מהספינה, מין מבט אקראי וחסר משמעו ונכנסתי חזרה ל, לא!!! אסור הגיע הזמן לעצור, הגיע הזמן לסיים את כל זה, הגיע הזמן למות. אני מסובב לאט את המראה, במראה משתקף אדם, רגיל למדי, קירח, מגולח בסביבות האינסוף אולי קצת יותר זקן, קשה לומר, הגבות שלו כסופות, אך פניו אינן מקומטות. קצת מעליו משתקפת במראה עוד דמות, נערה לבנת עור ושחורת שיער עם עיניים בצבע זהב, פני דקות ויפות כמו… כבר שכחתי איך נראים דברים יפים. אני מנסה לשאול אותה משהו אך כבר שכחתי איך מדברים, לא משנה, סוף הוא סוף, לא משנה, המעגל נשלם. -
-
בהתחלה חשבתי שבסך הכל יש לסיפור בעיות הגהה קשות ביותר. זה קורה, אפילו "גיבור אתור תשבחות". אבל אז באה פיסקה עם חצי תריסר הופעות של המילה "תנוע", ועם המשמעות הברורה של תנועה (ולא ביטוי חדש, מעין וריאציה על *תנע*), והעלו בי את המחשבה שהכותב, בשביל לשמור על כבודו, דיסגרפי.
מכיוון שביקורת מלאה על הסיפור תהיה ארוכה כמוהו, אומר רק זאת. הוא לא מעניין. כל הסיפור הוא מונולוג של אדם, שפוי או לא- לא ידוע, שמשוטט בספינת חלל. הקריאה שלו מקבילה לטריפ רע שקורה אחרי שהתפוצץ לך ניסוי, או לחילופין למה שיוצא מפיו של חולה אלצהיימר מתקדם. קוהרנטי בקושי רב. כבר בפסקה הראשונה אומר המספר שאין לו מראה, ושתי שורות אח"כ הוא אומר שיש לו. מה שמפחיד אותי הוא המחשבה שמאחורי הסיפור באמת עמד נסיון לספר סיפור, ולא רק נסיון בסגנון "מדרגה".
-
-
טוב ה"תנוע" הזה הפריע גם לי, ושלמקו ממש הוציא לי את המלים מהמקלדת.
תראה, זה פורום סיפורים לא הרהורים. בפעם הבאה שאתה שולח "הרהור", עשה טובה ותזהיר אותנו מראש.
מה"הרהור" שלך דווקא עולה שיש לך יכולת כתיבה לא רעה. פשוט, לא היה שם שום דבר מעניין לקרוא.
מחכה לסיפורים אמיתיים ומעניינים.
יעל.
(וכן, ושים לב לכללי הפורום, שם כתוב שרק סיפורים שהינם *מושלמים* בעיני שולחם יפורסמו).
-
-
