- This topic has 9 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"בלי פאניקה" הוא לחש לעצמו…
אבל זה לא עזר לו לאטום את אוזניו מלשמוע את הסכין מתחככת בקיר המתכתי. וזה בעיקר לא עזר לו להאט את קצב הלמות רקותיו.
שלומי שכב לפניו, מדמם. ידו מושטת לעברו בפליאה על מצבו החדש. עורקי ידו המבותרים פעמו את פעמותיהן האחרונות. שלומי גסס. אחר כך מת.
ערן הרים את ראשו בעודו שומע שוב את צרימת הסכין החורטת בקיר, מתקרבת אליו, כמו אל קורבנה הקודם.
ערן התרומם ממקומו והחל לנוע, הרחק מהצליל, הרחק מהיצור הלט בחשכה.
"חדר בקרה. " הוא לחשש לתוך המיקרופון הזעיר שהוצמד לקסדתו. "אני צריך שתוציא אותי מכאן."
אף אחד לא ענה לו.
"בלי פאניקה…" הוא מלמל לעצמו.
יוסי – איש חדר הבקרה, היה עסוק באותם רגעים. יריית צלף יצרה חור אדמדם בראש שותפו לחדר והותירה אותו מדמם על לוח הבקרה. הוא הבחין בנקודת אור קטנה משייטת אחריו. מנסה לאתרו בין השולחן לכיסא, בין הכיסא למנורה ובין המנורה למרווח בין הארון. היא עוד מאט תגיע אליו. "בלי פאניקה…" הוא מלמל וחילץ את נשמותיו הרועשות. "אני חייב להגיע לדלת. הוא התכופף, התגלגל, וזינק לכיוון הדלת. אוושת הכדורים החולפים מעליו, לא עצרה אותו. הוא חלף על פני הדלת. לעת עתה היה מוגן.
"חדר תצפית." הוא זעק למיקרופון שהיה מקובע על הקיר. אך איש לא ענה לו. הוא היה לכוד. "יוסי… בלי פאניקה." הוא דיבר אל עצמו. "אתה חייב לשלוט בעצמך. מה עכשיו לעזאזל?"
חדר התצפית הוצף בלהבות, אחרי שהרימון שנזרק, קיפץ פעמיים והתפוצץ בין הכיסאות. אלון עוד הספיק לשכב על הרצפה והציל עצמו מרסיסי הרימון. אך זה היה מאוחר מידי לשני חבריו שעוד תכננו לחגוג על המיליון שקל שיקבלו עבור המשימה. המחשבים השרופים הפכו לחסרי ערך. הוא יצטרך לחפש אחר ערן. הדיווח האחרון שקיבל ממנו היה ששלומי נפגע. והוא לא יוכל להעביר את אנשי התצפית לנקודת התצפית הבאה.
כבר נדמה היה לערן שחלף על פני הנקודה הזו. מישהו דאג להעלים את נקודות הציון שהשאיר מאחוריו. הוא הוסיף את ידיו כשכבה נוספת לאוזניו, מנסה להגדיל את טווח הגלים הנשמעים באוויר. הוא לא שמע דבר. הוא סרק את זכרונו לאחור, חולף על פני חדר, על פני מסדרון. רמזים. היכן הרמזים? והיכן הכפתור המזורגג? הוא שאל את עצמו.
ליוסי היתה דרך נוספת לקדם את ערן ושלומי, אבל כל הסינכרוניזציה השתבשה וכעת לאף אחד מהשבעה לא היה מושג מה המצב העדכני. הוא פתח את הדלת המקבילה ושוטט במסדרון, תר אחר חדר הבקרה החלופי.
אלון יצא מחדר התצפית. הדרך היחידה להמשיך במשימה היתה לחבור לערן. אם הוא וערן יחברו לאנשי התצפית, לפחות יוכלו לארגן את עצמם מחדש ולחשב את סיכוייהם. הוא יצטרך לרדת בתא המילוט עד לקומת המרתף ושם לקחת את הסיכון שנותר.
ערן מצא עצמו באזור שלא הכיר. הוא הרגיש את ורידיו מתנפחים בהתרגשות ואת ממדי הפאניקה מתגברים. צל שחור אוחז סכין כסופה נוצצת, פרץ דרך הקיר ונעמד בינו לבין המשך הדרך. הוא ליפף את רגליו והחליק. קצה הלהב פגע סנטימטר לידו. ערן ניתר ממקומו ולא הביט אחורה בזמן שרגליו שעטו עד שנעמדו על שאריות דמו של שלומי.
יוסי הציץ וסקר בעזרת עיניו את החלל השחור שלפניו. הוא חיפש אחר אותה נקודת אור מאיימת שחיפשה אחריו. הוא רץ לקצה השני של החדר והחל יורד במדרגות הלולייניות. שלט קצר שעליו כתוב "חדר בקרה משני" האיר את עיניו.
אלון זיהה את תא המילוט והתיישב בתוכו. הוא סימן את הקורדינטות הידועות מראש ולחץ על כפתור "שגר". בפחות משניה, הודיע מחשב התא על הגעתו לנקודה. הוא פתח את התא ונפל על היצור שרץ לעבר ערן. רעש הגניחה והדמות הלא מוכרת ששכבה תחתיו הבהירה לו שהוא יושב על אחד האויבים בהם היו אמורים להיתקל. עיניו הבחינו בסכין לצד גופו. ללא שהות הוא לקח את הסכין ודקר את היצור. היצור נעלם.
ערן שמע את החבטה ונעצר. הוא נצמד לקיר וחיכה לעימות הבלתי נמנע עם הצל. אם דינו היה לסיים את תפקידו כאן. אז שיהיה. פסיעות הרגליים המהוססות ששמע בלבלו אותו לרגע. הוא פרץ למסדרון וראה את אלון בא לעומתו.
יוסי החריש את צעדיו, ופסע כמעט בדומייה מוחלטת דרך מפתן דלת הבקרה. הוא הופתע לראות את הצלף שירה בשותפו משקיף לתוך חדר הבקרה שממנו נמלט. הוא הרים את מנורת הברזל שעמדה לידו והטיח אותה בראש של הצלף. הצלף נעלם. יוסי חיבר את עצמו במהירות לאוזניה והצמיד את המיקרופון לפיו.
"ערן שומע?" הוא לחש.
"כאן ערן. אלון איתי. תעביר אותי לנקודת המעבר."
"לספירה שלי. " הוא צעק.חפץ קטן הועף לעברם וקיפץ על הרצפה. אלון זיהה את הרימון ראשון.
"שלוש. שניים. אחד…"
הם הספיקו להעלם כשהרימון התבקע לידם.הזמן נגמר. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מתוך האולפן. הרייטינג עלה ל 35% ברגע זה.
שלושת השורדים לחצו את ידי ארבעת "הנפסלים" לאחר שהורידו את קסדותיהם הוירטואליות.
תוכנית המאה של "בלי פאניקה" הגיעה לסיומה. -
משום מה ההודעה שלי לא נקלטה! אולי זה רמז לכך שאקצר.
באופן כללי אני חושבת שהסיפור ישתפר מאד אם תקצר אותו, במיוחד את הקטעים באמצע… בתור קוראת היה לי קשה לעקוב אחרי סיפור המצוד-מרדף שמתואר בסיפור, והוא לא היה מספיק מעניין עבורי. סיפור קצר יותר, ומגרה יותר יביא את הקורא יותר מופתע לגלות שמדובר רק במשחק. כשקראתי את הסיפור לא הרגשתי "חרדה" ולא הרגשתי "הקלה" ולא הרגשתי שום רגש. לדעתי האורך של המרדף מייגע את הקורא והוא אינו מגיע לסוף מתוח או נרגש.דבר שני, אני קודם כל רוצה להודות שאני חדשה לנושא כתיבת מד"ב ופנטזיה, ולא בקיאה מספיק בהגדרות של מה זה כן ומה זה לא. אבל לדעתי הסיפור הזה אינו מד"ב משום שהוא יכול היה להתרחש (לפי הבנתי) גם בהווה, בלא צורך בטכנולוגיה שאין כיום. אשמח לשמוע אם אני טועה, או מה דעת קוראים אחרים, כי כמו שאמרתי אני באמת לא חושבת שאני יודעת מספיק.
(ואם בטעות ההודעה הקודמת שלי כן פורסמה, אשמח אם מנהל הפורום ימחוק אחת מהם…)
-
תראה, אולי זה רק שעות על שעות של קווייק שמשפיעות עלי, אבל תיאור הרודף-נרדף ממש דיבר אלי. הוא כתוב טוב, ועם כמה שיפורים יכול להפוך לנקודה מאוד חזקה. דווקא הסוף בעייתי בעיני – חבל לבזבז תיאור טוב כל כך על פואנטה שמוצגת כך. הפואנטה מספיק חזקה כדי שתוכל להציג אותה בצורה טובה יותר, פחות הומוריסטית, יותר מקצועית. אולי לוותר על נקודת המבט הכללית (תכנית המאה… הגיעה לסיומה) למען נקודת מבט אישית (ערן הרגיש את רמות האדרנלין בדמו יורדות חזרה לנורמליות בעודו פוסע החוצה, מתחת לאותיות הניאון הזוהרות. הוא הסתובב והביט שוב בכיתוב – "בלי פאניקה – תכנית המאה"; ניער ראשו, פנה לרחוב הלילה ואותת למונית.)
חוץ מזה, יופי של דבר. אהבתי מאוד. כל הכבוד. -
למרות שאני די מסכימה עם הביקורת של ג'יי האמיתית, וגם מבחינתי המרדף קצת מייגע [כנראה זה קטע של בנים
… ]
אבל סה"כ יש כאן רעיון טוב. אבל צריך לנסות להעביר את הדרמה בצורה יותר חזקה.ניסיון להסביר למה הדרמה לא עוברת כאן מספיק חזק:
אתה מציג לנו כמה גיבורים, חלקם כבר מתים וחלקם בסכנת מוות מיידית. זה אמור לגרום לנו להיות במתח.
הסיבה שזה לא, היא שאין לנו כל סיבה/יכולת להזדהות איתם. אנחנו לא יודעים עליהם כלום. אנחנו לא "מכירים אותם" בכלל. למה שיהיה אכפת לנו אם הם ימותו?
אם במקום לקרוא את הסיפור, היינו רואים אותו מוצג בסדרת טלויזיה, נגיד, אז לפחות היינו רואים אותם: בני אדם עם פרצופים, הבעות פנים… משהו להזדהות איתו.
במקרה שלנו – יש לנו רק שמות: ערן, יוסי, שלומי, אלון…
זה לא מספיק בשביל לגרום לי להיות אכפתית לגבי גורלם. לכן אין באמת "מתח" ואין בסוף באמת "הקלה".
יש צורך, אני חושבת, לתת לנו להתוודע קצת יותר אישית לפחות עם אחד מהגיבורים.את הבעיה הזאת למדתי "לזהות", מאתר "סדנת הכתיבה" של אורסון סקוט קארד. יש שם סיפור ששלח לו אחד הקוראים, והביקורת שלו על הסיפור, והוא מעיר שם לכותב הערה דומה.
-
הוריד את המסכה וגיליתי שזה היה בעצם אבא שלי וכל המשפחה. 'יום הולדת שמח' הוא אמר בחיוך, ואז כולנו ישבנו ואכלנו עוגה."
במילים אחרות: סיום חלש, לא מפתיע ונדוש.
אם אתה ממש רוצה לעשות משהו עם הרעיון של "חבורת שחקנים הורגים אחד את השני בשביל רייטינג", אתה יכול לעשות אולי טוויסט מעט שונה – למשל, שמסתבר לשחקנים שבסופו של דבר זה לא משחק ווירטואלי.
מלבד זאת? אין ממש עלילה, אין ממש דמויות. יש אקשן, אבל לא כתוב מספיק טוב כדי לגרום לאנדרנלין לעבור עד אלי.
חוץ מזה, סיפור נחמד. -
האם זהו סיפור מדע בידיוני?
גם אני חושב שהוא גבולי, ההבדל בין סיפור הווה כגון זה לבין מדע בידיוני הוא בסביבה המתוארת שאינה קיימת עדיין במציאות.
הסיפור נוטה להיות טכני, ויותר נכון רצף טכני של ארועים. יש לי נטיה כיום להאריך, והמוצא הטכני מילט אותי מהצורך להתחבר לדמיות. מה עוד שהדמויות שימשו ככלי להעברת הרעיון…
הרצון היחידי שלי ככותב היה שעד סוף הסיפור יהיה מושג כללי לגבי מה שקורה, כדי שהסוף לא יהיה בניגוד גמור לרצף הארועים הקודם. למרות זאת, בקריאה שנייה ושלישית חשתי גם אני שהתאורים אינם תורמים לבניית המתח כיוון שרצף הארועים משתנה מהר מידי.
בתשובה לאיבישי… במחשבה שניה, הסוף היה צריך קצר ותכליתי יותר.(כמו עצם שנתקעת בגרון).
בתשובה לעידית… לחלק מהטענות כבר עניתי… אבל אני אתייחס לאפקט הדרמה. לא ניסיתי לבנות אפקט כזה. או הכרות עם הדמויות. המטרה היתה להבין שהם עובדים ביחד עבור מטרה משותפת. אם הייתי רוצה לכתוב את זה בצורה דרמטית, הייתי כותב את זה אחרת. למרות זאת גם סגנון הכתיבה שבחרתי לא השיג את האפקט המתבקש במלואו.
בתשובה לנוי… (איני יודע אם הינך בחור/ה – אז סליחה מראש)
כיוון שאני מודע למלכודת הזו, ניסיתי להמנע ממנה, בהוספת דקויות שונות. האוייבים נעלמים אחרי שהם מתים. הגופה של שלומי נעלמת גם היא. הזמן שהם עוברים מנקודה לנקודה… הכל כביכול מתבצע מאד מהר. השימוש במשפט "אסיים את תפקידי" ולא את "חיי" לדוגמא.
ולסיכום תודה על התגובות ועל הרצינות…
ונתראה בפעמים הבאות. רק בלי פאניקה בבקשה.
-
הצעתי לסוף: אולי לגלות שמי שהפסיד באמת מת, או השתעבד למשהו, או צריך לשלם קנס או איזו הפתעה קצת יותר טובה מזה. משהו שיתן איזו תחושה של משחק שקורה בעוד כמה שנים, עם נורמות אמנם דומות למה שיש היום, אבל עם זאת גם קצת שונות.
בסך הכל זה לא רע. אכן חסר מתח, וזה די מבלבל תוך כדי.
לגבי האויבים הנעלמים: לדעתי זה לא רעיון טוב. אין שום סיבה שבמשחק וירטואלי האויבים יעלמו ולא ישארו כגופות. גם אם לא הורגים את השחקן, הרי שהגופה יכולה להשאר בתוך המציאות הוירטואלית.
דבר נוסף, נראה כאילו ניסית לבנות את הסיפור כך שיצור רושם של משימה צבאית שגיבורינו עומדים מולה. אמנם לפי ההסבר שלך, נראה שלא התכוונת שהפואנטה תבוא בתור הפתעה גדולה, אבל בכל זאת היה תורם לרושם הכללי אילו היו עוד קצת פרטים על אופי המשימה (כיבוש המקום, חיסול אישיות, השמדת כלי נשק…). ככה הם סתם רצים ובורחים. אילו היתה להם איזו נקודה X לחתור אליה (או אילו הקוראים ידעו על אותה נקודה), והיתה איזו דילמה האם לברוח או להמשיך לפי המפה למרות הסכנות האיומות, היה יותר מעניין, וגם בסוף ניתן היה לתגמל את השחקן שהגיע הכי רחוק או משהו כזה. יכולת אז לשתול רמזים יותר טובים לפואנטה, שניתן לפרש אותם בשתי דרכים. למשל, אלון מאוד רוצה להמשיך קדימה בגלל בצע כסף (הפרס במשחק, או האוצר שיש בכספת), אבל מפחד למות (הפסד פרס ראשי או פרס ניחומים על כך ששרד, או מוות אמיתי).
-
אם הכוונה הייתה לסיפור פואנטה, אני מסכים עם כולם ואף מחדד זאת: התיאורים היו כל-כך יבשים ולא ריאליסטיים שניחשתי די מהר שמדובר בסוג מסוים של משחק (אני חשבתי שאלו דמויות במשחק מחשב, אבל שויין). כתוצאה מכך, אין הפתעה, ואין פואנטה.
כסיפור ללא-פואנטה יש לסיםור הזה עוד פחות פוטנציאל: הוא כתוב שטוח מאוד וקשה להתחבר אליו. -
-
-
