- This topic has 12 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ביום שבו נעלמו כל האנשים
החיים של יוחנן לא השתנו הרבה ביום שבו נעלמו כל האנשים. למען האמת, לקח לו כמעט שבוע להבחין בכך בכלל. מאז שקנה את הסוני פלייסטיישן 2 כמעט והפסיק לחלוטין לצאת מהבית. עבודה לא הייתה לו, ואת רוב שעות היממה בילה מול המסך, מול אותם שני משחקים שכבר הכיר בע"פ. כל משחק עולה מאות שקלים, לכן זה כל מה שיכול היה להרשות לעצמו במצבו.
היה קם רק לצורך הפסקות קצרות למקרר ולשירותים. ולישון כמובן. גם מקלחת פה ושם (אם כי לא על בסיס יומי.) כך קרה שרק כאשר נותר ללא "מנות חמות" והחליט שהגיע הזמן לרדת לסופר לחדש את המלאי, רק אז שם לב שמשהו אינו כשורה.
הסופר היה סגור.
את זה כשלעצמו ניתן היה להסביר, כמובן, בדרכים שונות, ולא משונות בכלל, כפי שאכן הסביר יוחנן מייד לעצמו. כיוון שרעבונו גבר עליו בכל זאת, החליט לפנות לכיוון הפיצריה השכונתית.
פיצה. זה בהחלט יהיה שינוי מרענן. גם שם לא היה איש.
רק אז נתן ליבו לכך שהרחוב שומם לגמרי מאדם וממכוניות נוסעות. יום שני, שעת צהריים… קצת מוזר.
לא מספיק מוזר בשביל לעורר חשד של ממש. השכונה הצדדית והקטנטונת בחלקה המערבי של העיר מעולם לא הייתה מקום סואן במיוחד. על אחת כמה וכמה לא בשעות הצהריים.
ובימים האחרונים הייתה אף שקטה מתמיד.
יוחנן נזכר שכך אמר לעצמו אמש, או אולי היה זה בערב שלפני כן. מילא. יצטרך להרחיק עד השופרסל. קצת הליכה באוויר הצח לא תזיק לו, אחרי כל כך הרבה שעות ישיבה מנוונות. גם קצת אור שמש. השופרסל – למרבה ההפתעה או למרבה חוסר ההפתעה, תלוי איך מסתכלים על זה – היה סגור.
זה כבר היה קצת מטריד.
גם העובדה שלא ראה עדיין אף אדם בדרכו, ושום רכב לא עבר, לא תרמה להרגשתו. רעיון עלה במוחו. הייתכן שיום כיפור היום??? שבת? חג? לא. יוחנן אמנם היה קצת מנותק מהסביבה, כפי שכבר אמרנו, אבל לא עד כדי כך מפוזר. פורים היה רק לפני שבוע. והיום ללא ספק יום שני.
יוחנן שב לדירתו בתחושת מועקה קלה של חוסר הבנה. הוא בודאי קצת מבולבל. החליט לאכול קצת לחם יבש עם מה שנשאר מקופסת הטונה הפתוחה שעמדה במקרר זה השבוע השלישי, וללכת לישון.
ביום שלמחרת ירד שוב לסופר, רק כדי לעבור את אותו הסיפור בשנית ולחזור שוב בידיים ריקות. התקשר להוריו. אין תשובה. דפק על דלת השכן (איתו לא דיבר מעולם), ולאחר מכן על דלתות כל הדיירים בבניין, התקשר לאחותו, לבני (חברו מהתיכון, איתו לא נפגש זה מספר חודשים,) הדליק רדיו… שום דבר. רעש לבן. בסופו של דבר אפילו ניתק את הפלייסטיישן ממסך הטלוויזיה בשביל לראות אם קולטים משהו. ככה זה נמשך מספר ימים. (שכללו בין השאר גם המתנה חסרת תוחלת בתחנה, לאוטובוס שלא יגיע.) בסופו של דבר הוא הבין שאין אף אחד.
בתחילה יוחנן חשב שהשתגע.
אחר כך נעלב.
נדמה היה כאילו כולם הלכו למסיבה באיזה בעולם אחר, ורק אותו לא הזמינו.
אחר כך נזכר שמעולם לא אהב מסיבות. הוא חשב על אותן מסיבות ספורות בימי בית-הספר, בהן היה עומד בצד ובעיקר משתדל לא לעורר תשומת-לב. הוא היה "החנון" של הכיתה, ובמקום מסוים היה לו נוח עם זה. לא שלא היה חולם בסתר ליבו, כמו כל אחד אחר, להיות מלך הכיתה. אבל במחשבה מפוקחת ידע שהוא נמצא בדיוק במעמד ובמקום המתאימים לו.
אז מה יעשה עכשיו?
כמובן שיצטרך להשיג לעצמו אוכל. זה לא נראה מסובך. הוא יפרוץ למכולת השכונתית וייקח לעצמו מה שירצה. ואם ייגמר – יוכל לפרוץ לשופר-סל. מן הסתם יש שם גם קופסאות שימורים ואוכל קפוא שיחזיק מעמד זמן רב.
בינתיים חיבר מחדש את הפלייסטיישן, והתיישב מול המסך.
מספר שבועות מאוחר יותר פרץ לחנות המחשבים במרכז העיר, ולקח הבייתה את כל משחקי הפלייסטיישן שמצא שם. -
רק חבל שאין שמץ של הסבר, או אפילו ספקולציה, לתופעה המשונה.
הפואנטה בסוף היא קצת אנטי-קליימקס, ונותנת תחושה של "נו, אז מה?" עוד מנה של אירוניה בסוף אולי הייתה עוזרת. בכל מקרה אהבתי. "מה היה קורה אם רק בן אדם אחד היה נשאר בעולם— ובכלל לא היה איכפת לו?" קצת מזכיר את הפרק הקאלסי של אזור הדמדומים Time Enough at Last. -
יותר בכיוון הטכני:
בפיסקה השניה כתבת:"כך קרה ש*רק* כאשר … המלאי, *רק* אז…"
כלומר המשפט בנוי באופן בעייתי.בפיסקה השלישית:"רק אז שם ליבו…" – בפני עצמו לא הייתה לי בעיה עם המשפט הזה, אבל לאחר הפיסקה הקודמת, ה-"רק אז" קצת צורם. – לא רק עקב ריבוי ה "רק"ים, אלא גם בגלל שיש פעמיים שיוחנן מבחין לפתע כמעט באותו דבר.
לטעמי האישי יותר מדי משפטים החלו בפעלים, כדוגמאת:"החליט לאכול", "היתקשר להוריו", "דפק על הדלת" ועוד. אינני נגד סיגנון כזה תמיד, אך במיקרה זה משהו פשוט נראה לי בו מוזר.
בעיית תוכן מסויימת:הוא היה רעב כי נגמר האוכל, ולכן יצא, וכו'. הוא חזר ואכל מעט לחם יבש עם שאריות טונה. מאז הגיע "למחרת" פלוס "כמה ימים".
לדעתי המנוטפקת זאת יכולה להיות בעיה קטנה – כלומר, אדם צריך לאכול משהו בזמן הזה, ואין לו (ואז הוא אמור למות…).אלה נקודות קטנות ומעט מיתקרצצות, אבל זאת תרומתי למסעך לכיוון השלמות…
-
-
ראשית – תודה!
אין שמץ של הסבר, כי ההיעלמות היא כלל לא נושא הסיפור. הנושא הוא יוחנן. מה שרציתי להעביר הוא שיוחנן בעצם "חי בעולם ללא אנשים" ממילא, ולכן גם אם כולם יעלמו פתאום זה לא ישנה דבר בחייו. באמת ניסיתי להוסיף קצת אירוניה בסוף – בשביל זה הפסקה האחרונה, אבל אולי היה מקום לקצת יותר הדגשה. תודה רבה על ההערה!
-
אתה צודק, יש קצת יותר מידי חזרות. מקבלת את ההערות הסגנוניות. ניסיתי ללכת על סגנון מסוים ואולי זה יצא קצת מוזר.
בעניין האוכל – כנראה שגם כאן יש לי בעיה שלא הבהרתי טוב. נגמרו לו הקופסאות של ה"מנה חמה". לא האוכל בכלל. התכוונתי שנשאר לו למספר ימים, אבל כנראה שהפיסקה עם ה"אכל לחם יבש עם טונה ישנה" יצרה את הרושם כאילו זה כל מה שנשאר לו.
גם כאן אתה צודק.תודה רבה על ההערות!
-
-
-
-
לא ממש מד"ב או פנטזיה, לא בעל משמעות קולוסאלית, אבל ללא ספק חמוד עד בלי די. הייתי אפילו מוכן לסספנד את אספקת החשמל (האמת, גם אני מאמין שהיא תימשך לכמה זמן באמצעים אוטומטיים) ואת פערי הזמן מבחינת האוכל. נהדר לראות איך יונתן לא נכנס בכלל לפאניקה. על רקע תרחישי 'סוף העולם' שונים ומשונים, זה חידוש מרענן. גם הפואנטה בסוף משעשעת ונותנת לנו עוד אמירה על אופי הדמות הראשית.
לדעתי, כל הקטע המתאר את ילדותו של יונתן מיותר. את התחושה של 'לא איכפת לי מהעולם' מקבלים מההתנהגות שלו בלי שצריך שיאכילו אותנו בתחושה הזו בכפית, מה גם שתיאור הילדות לא מקורי במיוחד. -
-
אני לא יודעת אם אחדש מעבר למה שכבר כתבו לך, אבל הסיפור מעניין לקריאה, ואת סופו בהחלט מצאתי מצחיק (באופן קצת מריר). אני מצטרפת למה שנונין אמר בקשר לכך שאין צורך להגזים בתיאור שלו כ"חנון" בילדותו וכו', אני דוקא הייתי מעדיפה לראות את הגיבור כמי שפשוט לא מעניין אותו כל כך אנשים אחרים ועולם ההבלים החיצוני, ולא כמי שיש לו בעיות עם מצבו, וזו גם לדעתי חלק מהפואנטה של הסיפור. הוא באמת לא זקוק לאנשים ולא כפיצוי.
לי אישית לא היתה שום בעייה לסספנד חשמל וכל מיני דברים כאלו, אחרי הכל זו באמת לא הנקודה של הסיפור, והיות ולא מדובר בספר ארוך שצריך להתמודד עם נושאים אלו – אני לא רואה מה הבעייה. לעומת זאת, קופסת הטונה ששכנה במקרר 3 (!) שבועות העלתה אצלי דימוי של משהו רקוב לחלוטין. הייתי מקצרת קצת את זמן הקופסה…
-
-
