- This topic has 8 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ניסיון לכתוב סיפור אקשן קליל בסגנון פורימי.
יישרתי את המעיל עור השחור שלי והרמתי את אגרופיי. השניים וקצת מטר של שיניים, קרניים, ציפורניים ובשר אדום בולט לא הורשם כל כך. לי לא היה אכפת גם. היה צריך לעצור אותו לפני שהוא יעשה משהו שאני אתחרט עליו. למזלי הוא החליט לתת לי להלחם בו. יריתי קדימה אגרוף לחזה שלו, בדיוק מתחת לקרן המתעקלת למעלה שהייתה שם. הוא תפס אותי באמצע, עיקם לי את היד וזרק אותי עם התנופה. מיד התגלגלתי וקמתי. עמדתי כפוף. חצי מחכה למהלך שלו, חצי חושב על המהלך הבא שלי. הוא פשוט לא זז. רצתי אליו בתנועת התנפלות. ראיתי שהוא מתכוון לזרוק אותי אם אני אגיע. עצרתי ובסיבוב העפתי לו גב יד לראש ושלפתי את החרב להכות בו. הוא חטף את האגרוף אבל תפס את החרב שלי בלהב. לפני שהספקתי לחשוב על להשתחרר הוא בעט בי ועפתי לקיר הנגדי. החרב הארוכה החליקה הצידה אבל הכאב בגב הפריע לי לחשוב על דברים אחרים. לא הסכמתי לוותר. קמתי שוב פעם. רצתי אליו רק הפעם קפצתי ובעטתי. לא ראיתי אם פגעתי או לא אבל בהחלט נפלתי על הרצפה וזה כאב. אחר כך הוא עמד מעליי, מסתכל למטה, הריר שלו מחטיא אותי בסנטימטרים מועטים. הסתובבתי על גבי ותפסתי את רגליו עם שלי. זה היה קשה אבל הצלחתי להפיל אותו. קפצתי עליו וניסיתי לחבוט בו כמה שאפשר. נראה לי שהוא צחק בזמן שתפס אותי בגרון והרים אותי.
"אתה מסתבך עם דברים שאתה לא מבין," הקול שלו נשמע כמו חביות ריקות נגררות על בטון, רק חורק יותר.
"כאילו שלא שמעתי את זה קודם. אתה צריך לעבוד על המשפטים שלך," הקול שלי היה חנוק מסיבה דיי ברורה.
הוא גיחח והניף אותי יותר גבוה לפני שזרק אותי על הקיר, בפעם השניה אבל כואבת לא פחות, וקפץ דרך החלון מפזר שברי זכוכית צבעוניים בכל מקום. בדקתי את הגרון שלי, ממש הרגשתי את סימני האצבעות שהוא עשה לי.
"עדיין לא גמרתי איתך." צעקתי עליו בקול צרוד. אספתי את החרב וקפצתי אחריו.* * *
בחוץ היה פרוע. לא 'אנשים-יורים-אחד-על-השני' פרוע. יותר 'אנשים-קופצים/שמחים/צועקים' פרוע. לא היה אפשר להאשים אותם. סך הכל, עכשיו פורים. הזמן הכי טוב בשביל היצור המגעיל הזה לנסות את מזימתו. אף אחד לא יחשוד. התחלתי לרדוף אחריו ברחוב. זה לא היה קשה, הוא השאיר שביל ברור שחצה דרך הקהל. מסביבי שמעתי כל מיני צעקות משונות אבל צפויות. משפטים כמו: "וואו! איזה תחפושת מדהימה" או "ראיתם את הבנאדם הענק שעבר פה? הוא בטח התחפש לשטן" ואפילו "היי, תראו אותו. הוא התחפש לבלייד" ומיד אחריו "זה לא בלייד, אידיוט. זה ביוולף".
אנשים תמימים. אין להם מושג מה קורה סביבם. האצתי את קצב ריצתי וכבר יכולתי לראות בליטה אדומה מפלסת את דרכה דרך האנשים מלווה בצעקות "היי!", "תזהר!" ו-"'סתכל לאן ש'תה הולך!".
הייצור באמת רץ מהר. לקח לי עוד דקה, לפחות, להשיג אותו. אבל השגתי אותו וקפצתי על גבו. הוא לא אהב את זה. הוא ניסה לנער אותי תוך כדי ריצה אבל זה לא עבד לו. וגם לי לא הצליח כל כך לחנוק אותו. הוא תפס אותי במעיל וזרק אותי קדימה אל הכביש שהתפנה באורך פלאים. נפלתי שוב פעם על הגב. זה כאב יותר מקודם. דחפתי עם הידיים וקפצתי לרגליי. בתקווה לנצל את גורם ההפתעה, הסתובבתי תוך כדי שליפת החרב שלי וכיוונתי לחזה שלו. הוא בהחלט הופתע אבל החרב שלי לא עשתה יותר מקרע דק בבשר האדום. אפילו לא נשפך דם. האנשים מסביב הריעו. הטיפשים. הוא חבט במרפק שלי והעיף את המרפק שלו לגרון שלי. החרב שלי נפלה והתמוטטתי על הרצפה מחזיק את היד. האנשים מסביב עדיין הריעו. הם לא יודעים מה מתרחש פה? הם לא יודעים מה עומד על הכף? האוויר יצא מראותיי. הסתכלתי וראיתי שהייצור הגדול הניח את כף רגלו מלאת הציפורניים על החזה שלי. אחד הציפורניים שלו חדרה את המעיל והחולצה שלי וכבר עשתה תעלות בעור שלי.
"ת… ת…" ניסיתי אבל לא יכולתי לנשום.
"בפעם הבאה תישאר מחוץ לזה." הוא אמר בלחש ותקע את אחד הקרניים שצמחו על ידו הימנית מתחת לצלעות שלי.
"ארררר," זה יצא יותר טוב. ולפחות שמעו את זה. הוא שלף את היד שלו, הרים את הרגל והלך משם.
"לכל הרוחות," אמרתי כשסוף סוף יכולתי לנשום. הקהל התחיל להתאסף סביבי, מביט בי בסקרנות יותר בדאגה.
"איזה מופע," אמר אחד.
"זה הפורים הכי טוב שהיה אי פעם," אמר מישהו אחר.
"הדם נראה אמיתי וראית את השד ההוא? לאן הוא הלך?" כאן התעלפתי.* * *
"בארי? תתעורר."
ניסיתי לפקוח את עיניי וקיבלתי רק אוסף של טשטושים. אחרי דקה או שתיים דברים התחילו להתבהר וראיתי שאני בתוך חדר בית חולים. מסביבי עמדו 4 אנשים שהסתכלו עליי בדאגה. ניסיתי לקום אבל הכאב בצד עצר אותי.
"תירגע. תנוח. הרופאים אומרים שיש לך עוד זמן לשכב פה," אישה מודאגת לידי הניחה את ידיה עליי.
"מה? איפה? מתי?"
"אתה לא זוכר? נדקרת מסכין בזמן ההמולה של פורים, לפני שבוע."
"מה?" הרמתי את הקצה של חלוק בית החולים והסתכלתי על התחבושת שכיסתה את מותניי ואת צלעותיי. "איפה השד? איפה התלבושת שלי?"
"אל איזה שד אתה מדבר? ואתה אף פעם לא מתחפש."
"אבל.. אבל…"
"תירגע. תנוח. אמרתי לך לא ללכת לאינפרנו. הם שמים דברים מוזרים במשקאות." -
-
-
וכנראה שקיבעתי את זה יותר מדי כשניסיתי גם לעגן את זה במציאות. אני אשמח לרעיונות לשיפור. מה אם הקטע הזה במקום האחרון:
"אל איזה שד אתה מדבר? ואתה אף פעם לא מתחפש."
"אבל.. אבל…"
"תירגע. אמרתי לך לא ללכת לאינפרנו. הם שמים דברים מוזרים במשקאות." היא ליטפה את ראשי ועזבה, מלווה על ידי שאר הנוכחים. לא יכול להיות שהכל היה הזייה אחת גדולה, חשבתי לעצמי. הושטתי יד לצוואר. הרגשתי שם טביעות בתוך העור. הסתובבתי במהירות לשידה שהייתה לידי. משהו צרב מאוד מתחת לתחבושת וכבר לא הייתי בטוח מה יש שם. מצאתי מראה והסתכלתי. היה סימן אדום של יד על הצוואר שלי. כל כך גדול שעם זכוכית מגדלת יהיה אפשר אפילו לעשות בדיקת טביעת אצבעות. -
-
יש רמות שונות של אי סיפורים בעולם:
האחת היא תוצאה בלבד…
השניה היא סיבה בלבד….
השלישית היא סיבה ותוצאה…
הרביעית היא תוצאה וסיבה…וישנם עוד כמה וריאציות לנושא…
מעבר לכך, מטאפורות מצחיקות לווא דווקא אומרות שהכתיבה משעשעת, היא אולי מנסה לציין שהסיטואציה משעשעת, או שהגיבור, מאיזו סיבה נשגבת, משועשע. ועדיין… יש יותר זלזול בקורא, לפחות לדעתי, מאשר רצון אמיתי לשעשע… אוכל לומר כדי למצות את העניין שסרקזם מוקצן היה משרת את הסיטואציה הקצרה טוב יותר. קצת גידופים. וקצת יותר נגחות.. (אבל, נעזוב אותן לעת עתה) ועד שהשד הבא יגיע… פורים שמח
-
-
-
-
