ארץ לא נודעת

[Eyal]

דניאל מצא את עצמו מרחף על מיטתו בחלל.
הכל היה חשוך ושחור חוץ מסביבתו הקרובה, נראה כאילו היא זרחה באור עמום מעצמה. האור בא משום מקום, פשוטו כמשמעו. המיטה שעליה שכב, השידה הקטנה שלידה, השטיח בצד השני למרגלות המיטה – כל אלו זרחו מעצמם בזהר צהוב וחלש. הוא הרים את ידו הימנית בפליאה, נדהם לגלות שאינו יכול לראותה, בעצם לא יכל לראות כל חלק מגופו, אך בהחלט יכל להרגיש בו. להרגיש את רגליו לוחצות על המיטה, להרגיש את ידו השמאלית רדומה תחת גופו – כנראה ישן עליה. היא בדיוק החלה להתעורר, עיקצצה בכל מקום, אך הוא לא יכל לראותה, לא יכל לראותה למרות שהיה ברור לו שהיא שם.
הוא הבחין במראה קטנה שעונה על פני השידה, ניסה לקחת אותה בידו הבלתי נראת – אך הפיל אותה מאחר ולא היה יכול לראות לאן כיוון את ידו. הוא התכופף להרים אותה וכמעט נחנק כשראה, או בעצם לא ראה את הרצפה. לא היתה רצפה – המראה נראתה כמרחפת באוויר, בדיוק בגובה בסיסי השידה והמיטה, מתחתיהם השתרע חלל שחור ועצום.
הוא הרים אותה בזהירות, חשש שמא פתאום הרצפה הדמיונית תעלם והמראה תיפול לתהום החלל שמתחתיה. הפעם אחז בה בחזקה והרים אותה לאט אל מול פניו. הוא לא הופתע לראות את החלל מלא הכוכבים משתקף בזכוכית המראה – ולא את פרצופו.
הוא התנשם עמוקות, ניסה להרגיע את עצמו, אילו רק היו לו קצת מים להרטיב את פיו, להרטיב את שפתיו הסדוקות מיובש.
הוא עצם את עיניו בחזקה, נעזר בכפות ידיו כדי ללחוץ עליהן, חיכה כמה שניות ופתחן בתקווה לחזור למציאות, להווכח שהוא רק חולם. אך לא כך היה, הוא עדיין היה ישוב על המיטה, מרחף בחלל אין סופי, בין כוכבים אין סופיים.
פחד אימים תקף אותו, איך לעזאזל הגיע לשם, לחלל כל כך חשוך, כל כך לבד, כל כך חסר אונים.
הוא נשכב על המיטה ושקע במחשבות. תהה מאיפה מגיע האוויר, מאיפה מגיע האור המסתורי, היכן הוא נמצא ולמה הוא שם, והמחשבה הכי חשובה – מי הוא היה.

לאחר שהות ארוכה במיטה דניאל החליט לקום. עם לב פועם בחזקה, הוא הוריד את רגליו מעבר לשולי המיטה, התיישב על צידה. באטיות החל להוריד את רגל ימין לאיפה שחשב שתהייה הרצפה הבלתי נראת. כף רגלו נגעה במשהו מוצק, קר, כמו רצפה. הוא הוריד את רגלו השמאלית, גם היא התאזנה עם הימנית על הרצפה. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל, לבסוף קם לגמרי, עדיין מחזיק במיטה. הוא התהלך קצת מסביב, כל הזמן מחזיק במיטה, פוחד ליפול. לבסוף אזר אומץ ועזב את המיטה. באותו רגע הכל השחיר, הוא הרגיש את הרצפה נעלמת מתחת לרגליו, ואת עצמו צולל מטה, לעבר תהום אין סופית. הוא איבד את הכרתו.

– – –

הלמות ליבו היו הדבר היחיד ששמע כשהתעורר, הוא עדיין לא פקח את עיניו. פחד לפקוח אותן, פחד מהמחשבה הנוראה שהוא עדיין שם. מבעד לעפעפיו חדר אור חזק, שכבת העור הדקה המפרידה בין עיניו לעולם, גרמה לאור להראות בגוון אדום.
באטיות הוא פקח את עפעפיו, אור חזק נכנס דרך החריץ הצר, הכל היה לבן. האור הכאיב לעיניו, הגביר עוד יותר את תחושת הכאב הדוקר שהלם בראשו. לאחר מספר דקות הוא התרגל לאור, שמח לגלות שאינו נמצא עוד בחלום הבלהות שפקד אותו. מחשבה חולפת עברה במוחו – האם היה זה באמת חלום? היא נשכחה, הוחלפה בתהיות על מקום המצאו. הוא לא ידע היכן היה, הוא לא ידע מי הוא היה.
על התקרה הייתה תלויה מנורת הלוגן גדולה שבהקה באור כחול. דרך החלון בקיר השמאלי ניתן היה לראות שזאת שעת בוקר מוקדמת – גם הציפורים המצייצות הסגירו זאת. מכסכת הדשא בחוץ הכאיבה לראשו ברעשה הצורם. מכוניות חלפו במהירות, בורחות ממבט המסתכל. הוא קם על רגליו, הסתחרר לרגע בעוד הדם מרפה ממוחו, והמשיך לכיוון החלון. ליתר ביטחון הביט מטה, לוודא שיש רצפה – היא אכן הייתה שם, מכוסה בשטיח כחול ועליו רקומות המילים *טרה אינקוגניטה* – "ארץ לא נודעת", חשב דניאל. הוא המשיך לכיוון החלון ונשען עליו. דרכו ראה חצר פנימית – מכוסה בדשא שעליו עברה מכסכת אוטומטית, ללא נהג. החצר הייתה מוקפת בבנין שחור מבריק, חלון חדרו של דניאל היה חלק מהגוש המזרחי, חלק קטן מאד.
הוא חזר למיטה והבחין בגליון נייר תלוי בסופה, הוא קרא אותו וגילה ששמו דניאל גריי, בן 32. מקום מוצאו לא היה כתוב, וכן גם מקום המצאו. לפתע שמע צעדים מחוץ לדלת, מתוך אינסטינקט הוא רצה לחזור למיטה ולהעמיד פני ישן, אך חשב שלא תהיה בכך שום תועלת, ולכן חיכה. כעבור כמה שניות נפתחה הדלת ודרכה הופיע אח צעיר.

האח השתהה לרגע לפני שהבחין שהמטופל שאליו בא נועץ בו מבט במקום להיות ישן במיטה. הוא החל לגמגם משהו והתעשת במהרה.
"מר גריי, מה אתה עושה מחוץ למיטה?" הוא שאל בקול תוקפני, לא מוצלח במיוחד.
"למה שלא אהיה מחוצה לה?", ענה דניאל.
"אנא הכנס חזרה, אם תרצה אתן לך משהו שיעזור לך להרדם."
"לא, אני בסדר גמור. אולי תוכל לומר לי היכן אני?"
"היכן אתה?", השתהה האח.
"כן, היכן אני. הדבר האחרון שאני זוכר הוא חלום בלהות שפקד אותי בלילה."
"חלום בלהות… אם תואיל לחכות, אקרא לדוקטור ריינוב. אני בטוח שהוא יבהיר את הכל."
"למה אתה לא יכול להבהיר לי את הכל?", שאל דניאל, " מה בדיוק אני עושה פה…"
האח המסכן נראה חסר אונים, אינו יודע מה לעשות. לבסוף הוא השיב: "אם רק תואיל לחכות מר גריי…"
לפני שדניאל הספיק לענות, האח לחץ על כפתור באינטרקום שבקיר והקיש על כמה מספרים. קול בקע מהרמקול שליד הכפתור – "כן, מה העניין?"
"דוקטור ריינוב, מדבר האח ניומן. אני נמצא כאן עם דניאל גריי, הוא התעורר. אני מציע שתעלה לכאן מיד."
"גריי ער???", שאל הדוקטור בבהלה, "איך זה יתכן?"
"איני יודע, הוא היה כך כשנכנסתי לחדרו", התגוננן האח.
דניאל המבולבל פתח את פיו בנסיון לומר משהו, אך הדוקטור קטע אותו: "טוב, אני כבר עולה – השאר איתו שם ואל תעזבו את החדר בשום מקרה", הוא הוסיף בקול שקט שרק האח היה אמור לשמוע: "הזהר ניומן."
"למה לא לעזוב את החדר? ולמה אתה צריך להזהר?", דרש דניאל.
"אה… אולי כדאי שתחזור למיטה", התחמק האח, "אתה צריך מנוחה."
"אמרתי שאני בסדר", התרגז דניאל.
האח הוציא מזרק מכיס חלוקו הלבן ואמר: "זה יעזור לך להרגע קצת מר גריי. אני בטוח שאתה קצת מבולבל, אך אם תתן לי להזריק לך את זה אני מבטיח לך שתרגיש טוב יותר."
"אתה לא מזריק לי שום דבר", אמר דניאל והפיל את המזרק מידו של האח בחבטה.
האח המבוהל זע לאחור ופגע בשידה שליד המיטה. הוא מעד ודניאל ניצל את ההזדמנות להרים את המזרק. באותו רגע נכנס הרופא לחדר עם שני שומרי ביטחון. דניאל תפס את האח בצווארו והצמיד אליו את המזרק, "אם תתקרבו יותר מכך, האח ניומן יצטער מאד."
"מה קורה פה?", דרש הדוקטור.
"זה מה שאני רוצה לדעת", השיב דניאל.
"תרגע מר גריי", אמר דוקטור ריינוב, "אנא, הורד את המזרק ותן לנו לעזור לך."
"תעזור לי בכך שתגיד לי היכן אני"
"איני יכול לעשות זאת דניאל, אל תסבך עוד יותר את המצב", אמר ריינוב וסימן לשומרים להוציא את אקדחיהם.
דניאל הידק את ידו סביב צווארו של האח והתקדם לכיוון הדלת, "פתח את הדלת דוקטור."
"הדרך היחידה שבה תצא מהחדר הזה היא אם תשחרר את האח ניומן."
"אני לא הולך לעשות זאת דוקטור, לא לפני שאדע שאוכל לצאת מכאן בבטחה."
"אני מבטיח לך דניאל, הכל יהיה בסדר אם רק תשחרר את ניומן."
"משום מה אני לא חושב שאני פשוט יוכל ללכת מכאן כשאשחרר אותו. יש לי הרגשה שאני נמצא במקום הזה כבר הרבה זמן ואתם מנעתם ממני לזכור זאת", אמר דניאל.
הוא פתאום הרגיש כאב עז בראשו, חזק אף יותר מזה שפקד אותו כשהתעורר. הוא התמוטט על הרצפה מחזיק בראשו, פרצופו מעוות מהכאב. האח מיהר להתחבא מאחורי השומרים, נשען על הקיר ומתנשם בכבדות, "חסלו אותו", הוא לחש.
"מה עשיתם לי?", צעק דניאל, מתאמץ לא להתעלף.
"אני לא אשקר לך דניאל", נאנח הרופא, הסתכל מלמעלה על דניאל המתעוות מכאב, "אתה חלק מניסוי. לא יכולנו לתת לך לזכור ולכן הרדמנו אותך. לא היית אמור להתעורר הבוקר, והלוואי ולא היית מתעורר. אך את מה שנעשה לא ניתן לשנות. אנחנו, לעומת זאת, כן יכולים לנסות לתקן", אמר הרופא בעודו מתקרב לדניאל. הוא החזיק בסנטרו והפנה את פרצופו לכיוונו, תפס את עיניו החולות במבטו ואמר: "אל דאגה מר גריי, נדאג שלא תזכור דבר מכל זה."

– – –

"אפס-תשע התעורר."
"שמעתי."
"זה המקרה החמישי החודש, לא נוכל לתת לזה להמשך."
"כבר אי אפשר להפסיק את הניסוי, אם לכך אתה מתכוון."
"יש לנו ברירה? אם זה יצא החוצה אנחנו חשובים כמתים – אתה יודע זאת."
"אני גם יודע שאם נפסיק עכשיו, הרבה שנים של עבודה ירדו לטמיון. ושלא לדבר על חיי האדם התלויים בכך."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לנבדקים. אתה חושב שפשוט נוכל לשחרר אותם?"
"אז מה אתה מציע לעשות?"
"בנתיים תגביר את האבטחה. ותנתק את הקשר עם הצד השני לכל הנבדקים – נראה שזה מה שגורם להם להתעורר."
"פשוט לעצור את הניסוי?"
"עד להודעה חדשה. אין לנו ברירה אלא לעשות זאת – לפחות עד שהעניינים יתבהרו."
"מה לומר לצוות?"
"תמציא משהו, הם לא צריכים לדעת – חוץ ממי שמעורב ישירות."
"ואפס-תשע?"
"הוא עדיין ער?"
"לא. הוא התעלף לפני כמה דקות לאחר תקרית קטנה עם ריינוב – נראה שאמצעי הבטיחות שנקטנו פועלים."
"אל תסתמך על זה. בכל מקרה, אני רוצה לראות אותו."
"אני לא ממליץ על כך. הוא יכול להיות מסוכן."
"דאג שיכסו לו את העניים ויקשרו אותו, כך הוא לא יוכל לעשות דבר."
"טוב, אם אתה מתעקש, היכן תרצה לפגוש אותו?"
"בבור, עוד חצי שעה. אני רוצה לפחות להפיק ממנו קצת תועלת."
"בסדר. ודרך אגב, קוראים לו דניאל גריי."

– – –

דניאל הרגיש טלטלה חזקה בגופו. הוא פקח את עיניו אך לא ראה כלום – הן היו מכוסות בבד שחור. החזיקו אותו שני אנשים – אחד מתחת לכל כתף. הם גררו אותו לאורך מה שדמיין כמסדרון ארוך. מבעד לכיסוי השחור הוא הבחין באור חזק מבחוץ, אור כמו זה שהיה בחדרו. הוא ניסה לקום על רגליו וללכת בכוחות עצמו, אך התמוטט – כנראה היה זה חומר מרדים במזרק שעשה אותו חלש. השומר בצידו הימני גיחך בקול מתוח – ניסה למצוא במעידתו של דניאל תירוץ להפגת המתח. השני אמר לו לשתוק.
לאחר כמה מטרים הם נעצרו. הוא שמע דלת חורקת כנגד הרצפה בהפתחה. הם נכנסו למקום חשוך יותר – היה בו ריח של טחב. שני השומרים הושיבו אותו על כיסא, הוא עדיין היה נתון בהשפעת הסם ולכן איבריו הרפויים צנחו על הכיסא בכבדות. השומרים יצאו מהחדר וטרקו מעליהם את הדלת. הוא ישב שם כמה דקות בשקט ללא כוח אפילו לחשוב.
לבסוף, לאחר זמן מה, הדלת שוב נפתחה. הוא שמע צעדים איטיים של כמה אנשים נכנסים לחדר.
הוא הרגיש ביד של מישהו תופסת בצווארו, מותחת אותו כלפי מעלה. מישהו אחר מישש לו את הצוואר עד שמצא את הווריד והזריק לשם משהו. לאחר כמה שניות הוא התחיל לחזור לעצמו, לצאת מתחושת הרפיון שהיה שרוי בה – זה היה חומר מעורר.
"הורידו לו את כיסוי העיניים."
"הסכמנו שהוא יהיה מסוכן כך, מעבר לזאת, לא כדאי שהוא יראה אותנו"
"אני רוצה לראות אותו – יש איתנו שני שומרים חמושים, אני בספק אם הוא יצליח לעשות משהו במצבו."
הוא הרגיש במישהו מתיר את כיסוי העיניים מאחורי ראשו. הוא פקח את עיניו – משני צידיו עמדו שני אנשים, לפניו ישבו עוד שני אנשים בחליפות שחורות על כיסאות ברזל. על התקרה הייתה תלויה מנורה פשוטה שהאירה בברק שולחן ברזל צמוד לקיר מימינו.
האיש הימני פתח את פיו ואמר: "אנחנו צריכים את מוחו."
השמאלי השיב: "בשביל מה?"
"הוא אמר שהיה לו סיוט", השיב הימני וקם מכסאו. הוא החל ללכת לכיוון דניאל.
השמאלי קם אחריו ואמר: " אחת התאוריות טוענת שלהיות בשני הצדדים בו זמנית גורם לסיוטים. אתה חושב שהוא היה בצד השני?"
"יתכן," הוא החזיק בראשו של דניאל והסתכל עליו כפי שקצב מסתכל על חיה שהוא עומד לשחוט, "הוא הראשון שעשה זאת ונשאר שפוי."
"אם כן, למה לא להשאירו בחיים?"
"הסיכון גדול מידי. אני גם בספק אם הוא ישתף פעולה, יהיה הרבה יותר נוח אם תהיה לנו גישה ישירה למוחו."
"בסדר," אמר השמאלי ופנה לאחד השומרים: "קרא לדוקטור ריינוב."
דניאל תיכנן התפרצות רמה, אך יצאה לו נהמה חלושה: "על מה אתם מדברים?"
הם לא ענו לו, אך השומר שמאחוריו ענה לו בחבטה חזקה על העורף.

דוקטור ריינוב נכנס לחדר, ואחריו האח ניומן – הייתה בידו מזוודת אלומיניום כסופה.
"הנה אנחנו נפגשים שוב מר גריי," אמר הדוקטור בחיוך, "חבל שלא בנסיבות אחרות."
"סדר את שולחן הניתוחים ואת הכלים," אמר הדוקטור לאח ניומן. "אתם, שומרים, השכיבו את מר גריי על השולחן."
השומרים התירו את אזיקי הרגליים שקשרו אותו לכיסא ואחר כך פנו לטפל בידים. בשניה שהיה חופשי, דניאל רץ לפינת החדר.
"באמת מר גריי," אמר אחד האנשים בחליפה השחורה, "אין לך לאן לברוח."
"בזה אתם טועים," אמר דניאל בבטחון הולך וגובר, "לכם אין לאן לברוח, אך לי יש מקום שבו לעולם לא תמצאו אותי."
"אתה הוזה מר גריי," אמר האיש ופקד על שומרים: "תירו בו ברגליים ונגמור עם זה."

לפתע, ללא כל אזהרה, כל זכרונותיו שבו אליו, בשניה אחת נדחס למוחו זכרון של חיים שלמים. הוא זכר את ילדותו, את אביו ואימו, את התקופה של הצבא – בה הוא שירת ביחידת מחקר סודית. הוא זכר שהכריזו עליו כמת מתאונת אימונים, איך לקחו אותו, סיממו אותו והשתמשו בו כשפן נסיונות. הוא זכר הכל. הוא זכר את האנשים בחליפות השחורות, האנשים שהפכו אותו לדבר שאפילו הם לא הבינו. ניסויים שנמשכו ימים שלמים, ניסויים שהראו לו מימדים ויקומים חדשים, ניסויים שלימדו אותו איך לשלוט בסודות הבריאה. הוא זכר את הסיוטים שלו, את העולם האחר שבו ביקר כל לילה, נאבק על שליטה בשפיותו – על שליטה ביקומו.
הוא עצם את עיניו והפסיק את נשימתו, הוא הרפה משריריו והרפה ממוחו. לאט לאט הוא נסחף מעלה מחוץ לגופו, קולותיהם של האנשים שהשאיר מאחוריו הדהדו ברקע – דוקטור ריינוב, האח ניומן, האנשים בחליפות השחורות – אך אלו לא היו חשובים עוד. הוא הרגיש את עצמו עובר דרך מנהרה צרה למקום אחר, מקום לא נודע. מצא את עצמו שוב מרחף בחלל – אך הפעם ידע היכן הוא נמצא, הוא לא היה צריך מיטה להחזיק בה, הוא לא היה צריך גוף להסתתר בו.
הוא הושיט יד בלתי נראת לעבר הריק והחל לברוא את יקומו הפרטי. זאת היתה ארץ לא נודעת, אך היא הייתה הארץ שלו.

[???]

אני לא אוהב סיפורים כאלו, שבעצם גם בסופם לא מסבירים שום דבר. זרוק איזו עצם. קצת טכנו-באבל, עקרונות פסאודו-מדעיים. משהו…

כמה בעיות קטנות –
א. מאיפה אנו יודעים שהגיבור נקרא דניאל, אם גם הוא לא יודע את זה? (בהתחלה)
אם אנחנו יודעים הכל, חלוק איתנו עוד פרטים שהוא לא יודע. אם אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע, אנו גם לא אמורים לדעת את שמו.

ב. מניעים. מה המדענים מנסים להשיג? למה הם עושים את הניסויים? קצת יותר חיבוטי נפש, בבקשה.

ג. מניעים. למה אנשים עושים את מה שהם עושים? האם כל בן אדם שמתעורר ללא זיכרון בבית חולים מייד פונה לנתיב האלימות? אני לא חושב. אז או שתדגיש מאוד את היאוש שלו, או שתזרוק הערות ביביליוגרפיות לגבי עבר אלים שהיה לו.

ד. למה האח לא פשוט משקר? "היית מעורב בתאונה קשה, אדוני"?

ה. אם אין צפי שהמאושפזים יתעוררו, למה האח מסתובב עם מזרק עם חומר הרדמה בכיס? אפילו בסביבות-אמת, אחים ורופאים לא נושאים עליהם מזרקים עם סמים.
כל פרט שאתה מכניס לסיפור, בדוק אם יש הגיון להמצאו שם. אל תבדוק רק את ההסטוריה של הדמות הראשית, ואת מה שהיא רואה ושומעת, אלא גם את ההסטוריה של כל עצם וחפץ.

ו. "מתוך אינסטינקט הוא רצה לחזור למיטה" – דבר כזה לא עושים מתוך אינסטינקט. נסה את "הוא שקל לחזור למיטה, אך לא חשב שיספיק".

ז. "להוציא את אקדחיהם" – אקדחים לא מוציאים, אלא שולפים.

[Eyal]

פתרון חלק מהבעיות:

א. אנחנו לא יודעים הכל, אנחנו גם לא יודעים רק מה שהוא יודע. שתי האפשרויות שהצגת אינן האפשרויות היחידות. אני לא חושב שזאת טעות להתחיל את הסיפור כפי שהתחלתי, אך אם זו כן טעות, אני מבקש את סליחת הקוראים.

ד. האח המבולבל והמפוחד (כפי שנרמז בטקסט) לא ידע מה להגיד, הוא לא ציפה למצוא את דניאל ער ולכן הוא המציא תירוץ לא מחושב שסיבך אותו עוד יותר. במצב כפי שהוא נמצא לא היה לו זמן לחשוב על שקר או על תירוץ מחוכם.

ה. כפי שמוסבר בהמשך הסיפור, בשיחה של של שני האנשים, זהו המקרה החמישי שבו מאושפז התעורר – ולכן האח החזיק עמו מזרק עם חומר הרדמה, ליתר ביטחון.

ו. אני חושב שדבר כזה כן עושים מתוך אינסטינקט. חשוב על סיטואציה בה אתה נמצא במקום לא מוכר ואינך יודע מה קורה, כאשר אתה שומע מוישהו מתקרב מבחוץ – בד"כ המחשבה הראשונה שלך תהיה לחפש מקום מפלט או מחבוא.

ז. אני לא מומחה ללשון, אבל לדעתי אפשר להוציא אקדח מנרתיקו ולא רק לשלופו.

תודה על התגובה.

[שלמקו]

הסיפור כתוב היטב (אם כי, מכסכת דשא? עוד טעות כזאת ואני מכסך לך את הצורה!), ומתאר סיטואציה בצורה עמומה ביותר. יש תחושה כל הזמן שחסר לנו מידע- וזה מעניין, גם אם מפריע לקורא (וזו המטרה, לא?)

ניטפוק קל: אוי ואבוי אם מנורות הלוגן מפיצות אור כחול. אולי התכוונת לנורת ניאון. מנורות בלוגן מפיצות אור לבן מסנוור.

להגיד שאהבתי את הסיפור? זו תהיה הגזמה. אבל זוהי דעה אישית- אני בהחלט חושב שהסיפור לא רע.

[???]

תחליט אתה – או שהאח מופתע מכך שהוא התעורר, והוא לא מוכן לקראת מאורע כזה, או שהוא יודע שאחרים התעוררו כבר, ולא הוא ולא הבוס שלו יהיו מופתעים כל כך. או שלחילופין תתן לו תירוץ ממש טוב לשקר.

ובנוגע לנקודת המבט. זה דבר מאוד חשוב. עליך להחליט איזה מידע אתה חולק עם הקורא. במקרה זה, אתה מנסה להסתיר לא מעט דברים, ואין עם זה בעיה. הבעיה מתחילה כשנחשפים דברים באופן לא ברור.

מה השינוי הנדרש מבחינתך בסיפור, אם אתה בוחר לתקן את זה? רק למחוק את השם של הגיבור מכל מקום בו הוא מופיע, עד שהוא לומד מה שמו. (ואז, האם זה שמו האמיתי, או שגם כאן משקרים לו?)
האם עליך לעשות שינוי כזה? כן, לדעתי זה יוסיף לאמינות.

אל תתייחס להערות שהעלתי כאל האשמות, ואל תנסה להתגונן בפניהן. ראה עם מה אתה עשוי להסכים, בחון כיצד נקודות מבט שונות משלך רואות את הסיפור, ואז בחר אילו מההערות תשלב אל תוך הסיפור, כדי לשפר אותו. בחר רק את אלו שאתה מסכים עמן, כמובן.
זכור, אתה רשאי לא להסכים.

[Eyal]

להיפך, איני מתיחס להערות שלך כהאשמות, אלא כעצות לשיפור הסיפור – עם חלקן אני מסכים וחלקן לא. בכל מקרה, אני מודה לך על הנסיון לעזור.

בקשר לאח המופתע – אני לא חושב שצריך להתעכב על זה הרבה כי זאת לא בעיה גדולה כל כך. האח היה יכול לדעת שהיו מקרים שבהם אנשים התעוררו ובכל זאת להיות מופתע.

אולי אתה צודק בקשר לשם של הגיבור ונקודת המבט. השם שלו מופיע רק פעמים ספורות לפני שהוא מגלה אותו ולכן לא תהיה בעיה לתקן את הסיפור.

[Eyal]

מכס*ח*ת דשא.

למנורה היה כיסוי פלסטיק כחול ולכן האור שלה נראה כך

[שלמקו]

נורות הלוגן הן נורות להט קטנות. יש לי אחת בתקרה ואחת בשולחן, ואי יכול להגיד לך שכל נסיון להסתכל ישירות בנורה כשהיא דולקת מגדיר מחדש את המונח "כאב". נורות הלוגן הן חמות במיוחד ומפיצות אור חזק כל כך שהדרך היחידה להשתמש בהן היא להטות אותן הרחק מהעיניים או להשתמש בהשתקפות שלהן על התקרה. הן כל כך חמות, שאחרי מספר שבועות שאני לא משתמש בנורה הגדולה שלי, מספר דקות לאחר ההדלקה מתפשט בחדר ריח של האבק שנשרף. לא מומלץ לשים כיסוי פלסטיק על הנורה- הוא פשוט יימס. מלבד זאת, נורות הלוגן נועדו להאיר ולהאיר חזק- לא לתת צבע…

אבל מה אכפת לי? סיפור מד"ב. שיהיה נורות הלוגן כחולות.

[כליל נאורי]

…אפשר להשתמש בהן לחימום.

[יעל]

רק בהתחלה כמובן. הסיפור על איש שהתעורר בבית חולים, גילה שאיבד את הזיכרון ואז נאבק עם האח שניסה להזריק לו חומר מרדים מופיע בהתחלה של "תשעה נסיכים לאמבר", וזה כל הזמן ישב לי בראש עד שלקחו אותו לחקירה.

אני מניחה שזה היה במקרה, אבל כדאי לך לעשות קצת שינויים בהתחלה, פשוט כדי למנוע את הדמיון הזה, שיוצא לא טוב. אין כל מניעה להשתמש ברעיון על מישהו שמתעורר בבית חולים בלי זיכרון בייחוד כשהסוף שלו ייחודי כמו שלך, אבל אני בכל זאת ממליצה קצת לשנות את ההתחלה (אולי להוריד את המאבק עם האח ולהחליף אותו במשהו אחר?).

דבר נוסף, בהמשך לסוגיית ההגיון לפיו פועלות הדמויות, היה לא הגיוני שהעירו את דניאל לחקירה אבל לא שאלו אותו כלום, ולא השתמשו בכלל בעובדה שהוא ער. נראה כאילו המטרה של זה היתה לגרום לו לגלות מידע, שיתן לו רצון לברוח, וזה דבר שלדעתי אותם אנשים לא היו עושים. אותו דבר היה עם הבריחה שלו. התירו אותו מהכיסא, ונתנו לו לברוח. מה, הם חשבו שהוא יטפס על שולחן הניתוחים בשקט?
היה טוב יותר, אם הם היו משכיבים אותו על השולחן, ואז היתה חוזרת לו ההכרה, והוא היה בורח משם. לפי התיאור שלך, הוא היה יכול לבצע את המופת שלו גם בשכיבה כשהוא קשור לשולחן. זה היה הופך את שאר הדמויות שלך לפחות אידיוטיות.

לסיום, אני מצטרפת לקריאתו של שלמקו להסבר על הניסויים. זה הבסיס של הסיפור, ואין על זה כמעט כלום. השורות הספורות בסוף הן מעט מדי. היה כדאי להרחיב את הסיפור, להכניס עוד מידע, ולתת קצת עומק לדמויות הרעות בסיפור (אחרי הכל, הן מניעות את העלילה).

בסך הכל, הרעיון מעניין, אבל דרושה עוד עבודה רבה.

[???]

אפשר לצלות עליהן חרקים וחיות קטנות.

לעצם העניין: הפריעו לי בהתחלה האיזכורים החוזרים של החושך המפחיד בזמן שכל חפץ בסביבה מפיץ אור. תצטרך למצוא גורם אחר למצוקת הגיבור בשלב הזה (ריקנות? תחושת אי-ממשות?)
אנשים פשוט אינם מוטרדים מהחושך כשיש מסביבם אור צהוב שבוקע מן החפצים עצמם.

[יעל]

נסי לדמיין את עצמך בחדר אפל לחלוטין, שיש בו נקודות אור בודדות שנראות מרחפות באויר. דווקא נראה לי מאוד מאוד מפחיד. אם השידה, למשל, היתה מתפקדת בתור מנורה, והגיבור היה רואה קצת רצפה באיזור של השידה ואז שום רצפה באיזור החשוך, הוא היה מניח שהרצפה נמשכת הלאה. הבעיה היתה שנראה היה שאין שם חומר שיחזיר אור, ולכן החפצים נראו באויר. דווקא את הקטע הזה אהבתי.

[???]

להיות מפחידה. אמרתי שהחושך לא יכול להיות סיבת הפחד, לכן אין טעם להזכיר את "החלל החשוך כל כך" וכיו"ב.

[Eyal]

לאור הערתך קראתי שוב את ההתחלה של "תשעה נסיכים לאמבר" ובאמת יש דמיון, אך הוא לא היה מכוון, אלא במקרה – כפי שאמרת.

אולי כדאי שאבהיר משהו – לא העירו את דניאל לשם חקירה. הם לא התכוונו לחקור אותו. האיש בחליפה השחורה פשוט רצה לראות אותו לפני שהוא מחליט מה לעשות בו. הוא רצה לראות אותו באופן אישי. כאשר הוא החליט להוציא את מוחו, כבר החזירו לו את ההכרה. מאחר והוא היה קשור לכיסא, הם היו צריכים להתיר אותו כדי להעבירו לשולחן הניתוחים. ברגע שהוא היה חופשי מהכיסא הוא הצליח לתפוס אותם לא מוכנים ולברוח לפינת החדר. – זה לא שהם נתנו לו לברוח.

אולי באמת אשנה את ההתחלה וארחיב קצת על הניסויים. תודה…

[Eyal]

[יעל]

ציטוט:

כמה אנשים נכנסים לחדר.
הוא הרגיש ביד של מישהו תופסת בצווארו, מותחת אותו כלפי מעלה.
מישהו אחר מישש לו את הצוואר עד שמצא את הווריד והזריק לשם
משהו. לאחר כמה שניות הוא התחיל לחזור לעצמו, לצאת מתחושת
הרפיון שהיה שרוי בה – זה היה חומר מעורר.
"הורידו לו את כיסוי העיניים."

סוף ציטוט.

ראשית, העירו אותו. כל מה שהאיש עשה היה להסתכל עליו, ולומר לידו דברים שיגרמו לו לנסות לברוח בידיעה שאין לו בכלל מה להפסיד. ההגיון של זה לא כל כך מסתדר לי. אילו אני הייתי האיש הרע, לעולם לא הייתי עושה דבר כזה.
"שמע, חבוב, אנחנו הולכים להוציא לך את המוח, אז תתנהג יפה, כן?"

אם אתה כבר נותן לנו מידע שהדמות הראשית לא יודעת, כדאי בקטע הזה להמשיך במגמה. עדיף שהם ידברו על זה בלעדיו, ושהוא יגלה את זה בצורה אחרת: למשל, כשהוא רואה את שולחן הניתוחים המוכן. הוא יכול לברוח גם בלי להיות בטוח שהם הולכים להרוג אותו. גם האפשרות שהם הולכים להרוג אותו יכולה להספיק בתור מניע.

ציטוט:

דוקטור ריינוב נכנס לחדר, ואחריו האח ניומן – הייתה בידו
מזוודת אלומיניום כסופה.
"הנה אנחנו נפגשים שוב מר גריי," אמר הדוקטור בחיוך, "חבל שלא
בנסיבות אחרות."
"סדר את שולחן הניתוחים ואת הכלים," אמר הדוקטור לאח ניומן.
"אתם, שומרים, השכיבו את מר גריי על השולחן."
השומרים התירו את אזיקי הרגליים שקשרו אותו לכיסא ואחר כך פנו
לטפל בידים. בשניה שהיה חופשי, דניאל רץ לפינת החדר.

סוף ציטוט.

כולם יודעים שהוא ער. עובדה שהדוקטור מדבר איתו. ובכל זאת הם נותנים לו את האפשרות לברוח – לא בכוונה אבל במחדל. הם אמורים להיות מספיק מיומנים כדי שזה לא יקרה. אז או שלא ידעו שהוא ער: ואז, דרך אגב, הם יכולים לדבר על דברים שהם לא רוצים שהוא ידע, למשל על איך בדיוק יוציאו לו את המוח (פתרון לבעיה מלמעלה), או שידעו שהוא ער, ולא יתנו לו הזדמנות לברוח. אז הרעיון שלי של בריחה מהשולחן עצמו יכול להתאים.

[???]

[מאת]

תגובות