- This topic has 16 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
(כתבתי את הסיפור הזה בהשראת הטבלה המחזורים של מייקל סוואנוויק. אולי יום אחד הוא יקרה את זה?)
פגשתי את יגאל בפאב הטכניוני, אליו הייתי יורד מדי פעם בשביל להרוג כמה תאי כבד ולהעלות רעיונות לסיפורים. משהו בו כנראה משך את עיני, כי מצאתי את עצמי מזמין אותו לכמה סיבובים של המומחיות של הבארמן, קוקטייל בשם "רדיואקטיביות". אחרי לא מעט אלכוהול, הכנסתי באקראי את העובדה שאני כותב סיפורי מדע בדיוני. מיד כששמע את זה, ברקו עיניו של יגאל, והוא שלף מכיסו פלאפון.
כששאלתי אותו מה קרה ולמי הוא הולך להתקשר, הוא התחיל לספר לי סיפור. הוא אמר שהוא גולש בין עולמות, והמכשיר דמוי הנוקיה הוא השלט שפותח את המעבר בין העולמות. "אה, כמו בסדרה הדפוקה הזאת, גולשים בזמן!" אמרתי. "כן, מי אתה חושב נתן להם את הרעיון הבסיסי? חבל שערוץ המד"ב עשה כזאת סמטוחה מהעונה החמישית" הוא ענה. לאחר שראה את ההתעניינות בפני, יגאל פצח במונולוג בזמן שישבתי מרותק מולו.
"אתה רואה, השלט הזה מאפשר לי לפתוח פתח ליקומים אחרים ולהיכנס לתוכם. אבל אין לו כוח.
אתה מבין, השלט עובד על כוח חמצון-חיזור. הבטריה שלו מבוססת על שימוש בתחמוצת של חומר מחמצן חזק, שמשמש כמקבל אלקטרונים לחומר כלשהו, למשל אלכוהול, ובתהליך זה יוצר את הזרם הרצוי, לפרק הזמן הרצוי. רק בדרך הזאת אפשר ליצור את התנאים הדרושים ליצירת הפתח. אבל החומר המחמצן, מה לעשות, נוהג להיגמר לאחר מספר שימושים. בדרך כלל אני מחדש אותו פעם בכמה עולמות, שם הוא נמצא בשפע.
אבל, כשגלשתי לתוך העולם הזה, גיליתי שאי אפשר להשיג את החומר הזה משום מקור טבעי. מתברר שבכדור הארץ הזה החומר בכלל לא נמצא בטבע. עכשיו אין לי את הכוח לפתוח את הדרך לעולם אחר, ואני תקוע כאן, מעביר את זמני בשתייה ובכתיבת תסריטים לטלוויזיה."
יגאל הסתכל עלי במבט שפוך, חשב מספר רגעים, ואז המשיך: "תשמע, אתה לומד כאן בטכניון, נכון? תגיד לי, יש לך אולי מושג איפה אפשר להשיג כמה גרמים של תחמוצת טכנטיום?"
"לא," אמרתי בזמן שקמתי ללכת הביתה, "נסה ביקום הבא." -
-
-
-
לא כותב הסיפור, הדמות הראשית. לפני רגע אמרו לו שאין את החומר הזה על כדור הארץ, והוא עדיין אומר לו לנסות ביקום הבא. איך הוא מתכוון להגיע לשם?
ודבר שני, הבחור שלף את הפלאפון יותר מדי בקלות. הדמות הראשית אומרת לו שהוא כותב מד"ב, וזה מה שגורם לבחור השני לסמוך עליו תוך שבריר שניה ולהראות לו את המתקן שלו? -
הסיפור הזה הוא במתכונת הקצרצרים של סוואנוויק, שלא תמיד הם מאד מוצלחים ולא תמיד יש להם פואנטה- אבל הם תמיד קצרצרים.
וברור שהסוף נראה תלוש. לגיבור נמאס מיגאל והוא פשוט מנפנף אותו. בוודאי שהוא יודע שאין טכנטיום בארץ, ובלי טכנטיום יגאל נשאר תקוע.
ואני, אם הייתי שומע שמישהו קורא, או בוודאי כותב מד"ב, כבר הייתי נשפך עליו…
בקשר לניטפוק של גל: ברוב רובם של היקומים האלטרנטיביים, יש טכנטיום בשפע. יגאל כבר התרגל למצוא תמיד, אז הוא כבר הפסיק לנסות לקחת איתו והתחיל לסמוך על זה שהוא ימצא קצת. זוהי שאננות די טבעית.
עכשיו, בקשר לטכנטיום: טכנטיום הוא היסוד הכימי היחיד, לפני אורניום, שלא נמצא בטבע (בכדוה"א) באופן טבעי, וחייבים לייצר אותו במעבדה. הוא תקוע באמצע הטבלה המחזורית, יסוד מלאכותי לחלוטין. אולי הסיבה היא שפשוט אין אותו רק בכדור הארץ שלנו?
(בקשר למחמצן- טכנטיום נמצא באותו טור כמו מנגן, ופרמנגנאט הוא מחמצן חזק במיוחד- אז עשיתי אקסטרפולציה)
-
אם אפשר לייצר את זה במעבדה, אז מה גרם לדמות הראשית לנטוש את יגאל? לפי ההסבר שלך הוא לא רק אידיוט אלא גם נטול סקרנות לחלוטין, במידה על אנושית ממש.
לדעתי הוא היה צריך לעשות הכל כדי לנסות להשיג את הטכטניום הזה, רק כדי לקבל הצצה לעולם חלופי, או אפילו לראות את יגאל נעלם מול עיניו.
אני לא מצליחה לסספנד את הדמות הראשית. היא לא מציאותית – אלא אם כן היא לא מאמינה בכלל ליגאל וחושבת שהוא שקרן לא מוצלח, אבל אם כך אז: א. אין לזה רמז בסיפור. ב. אין טעם בסיפור.
-
בתור סיפור הדבר הזה רזה מכדי להיות סיפור, ובתור בדיחה, זה לא מצחיק. אולי זה היה עשוי להצחיק לאחר כמה כוסות של "רדיואקטיביות".
נתחיל מלמטה. הפואנטה. רצוי שתהיה אחת, במיוחד בסיפורים בכזה אורך.
הלאה – למה בכלל הוא שולף את ה"פלאפון"?שכרות? זה לא מספיק ברור.
הלאה – מה פתאום המספר "מכניס באקראי" שהוא כותב סיפורים? האם הוא מחפש הזדמנות בכל שיחה לעשות כן? שטותי.
עם הסגנון הסחבקי עוד הייתי מסתדר, אם היה לו יתרון. אין כזה.
אבל המחוות למדריך הטרמפיסט נחמדות.
-
שלמקו, הרשה לי לומר שהידע המדעי שלך מעורר הערצה, אבל הרצון שלך ליצור אבסורד, פוגם בו.
לדעתי.. בלי שום קשר לסיפור הזה או הקודם. (אני חושב שזה שלך, מכונת הזמן? נכון?) יש לך שני אנשים קטנים במוח שצועקים לך מה יותר חשוב… לצחוק או להראות שאתה יכול להיות גם רציני. שניהם לא יכולים ללכת כל הזמן מכות. אני חושב שהרצון שלך ללכת על האבסורד (כמו לדוגמא, טרי פריצאט) יכול לצאת טוב מאד. הוא בפנטזיה – אתה במדע בידיוני.
אני בטוח שלכל שאלה תהיה לך תשובה. אבל ההסבר הראשון שאתה בוחר להשיב, לדוגמא בסיפור, הוא לא הברור מכולם. גל, לא צריך להיות הקהל הקוראים המצומצם שיבין את המילים המדעיות (וזה שהוא חותר לדוקטורט… נו טוב
).בכל מקרה. לך על האבסורד ותשתמש בידע המדעי שלך כחימר… תעוות אותו, תלוש אותו. תצחק עליו, אבל שיהיה ברור גם למי שלא מבין גדול ב"טכנטיום".
בהצלחה.
-
אני חייב להכות כאן על חטא: אני *מתעב* Fan-Fiction, כלומר – סיפורים בהם מתקיים לפחות אחד מהתנאים הבאים:
1. גיבור הסיפור הוא חובב מד"ב מובהק הנקלע לסיטואציה עקב תכונתו זו ותו לא
2. הסיפור מבוסס על יצירת מד"ב פופולארית קיימת והנו נטול משמעות בלעדיה
3. הומור פנימי של "קהילת המד"ב" או "קהילת המדע" – זר לא יבין זאתככלל, הייתי ממליץ לך לסנן לאלתר כל שמץ של הומור פנימי (של הטכניון, של האגודה, של מה שלא יהיה) המוצא את דרכו אל תוך סיפוריך. הדבר פשוט *מוריד מערכם* וגורם לחוסר מיקוד.
בנושא הפואנטה אין מה להרחיב. אם כתבת סיפור פואנטה, *חייבת* להמצא כזו, סוואנוויק או לא סוואנוויק.
-
-
כל חובב רציני היה רוצה לראות את הספרים שלו ואת החפצים שלו(הרי אם הוא עבר בעולמות חלופיים ורוב רכושו עדיין עליו, יש שם בטח כמה דברים שבחיים לא היית מוצא בכדור הארץ הזה. אולי יש לו את טבעת העוצמה? או חרב הרוניות? או שרביט הרוניות של הוקימון?). למה הוא לא מנסה לפרוץ למכון ולגנוב משם טכנטיום? (אל תגיד לי. שמרים)
-
-
-
-
-
-
