- This topic has 14 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
פרק ראשון
זרע החיים1
בראשית הזמן, העולם כולו שרץ אורקים מרושעים, שבטי גובלינים, טרולים ועוד עשרות מני יצורים מחליאים. אלה נמצאו כמעט בכל מקום, ורע ומר היה גורלו של מי שנקלע למקום משכנם. באותם זמנים פרועים המפלצות שלטו בכל. לא דרקונים או ענקים למיניהם. אלה היוו מיעוט לעומת מיליוני המפלצות הקטנות יותר שמילאו את הארץ.
האלפים היו פזורים בשבטים קטנים על פני האדמה במקומות מסתור, והגמדים החסונים היו כורים את בתיהם במערותיהם הטחובות מתחת לפני האדמה, וכמעט שלא נראו כלל.באותה תקופה קדומה בכפר קטן אחד מוחבא היטב מאחורי יער אלונים סבוך חי לו בשלווה שבט של אלפים. יום אחד בעת שטייל ביער גילה אחד האלפים הנבונים שבשבט החבוי את השימוש בקסם שהיה למעשה טבוע בעצמותיו. אותו אלף נקרא על שמו של אל נערץ ולוחם דגול שלו סגדו כל האלפים – שמו היה קורולון, קורולון גלאנודל. הוא היה נוהג לומר אחר כך שהקסם נמצא בכל אחד ואחד מאתנו, אך עליך לחפור ולנבור עמוק בנפשך על מנת למצוא אותו בעצמך.
בתחילת דרכו הוא היה מתבודד כמו גם שני הוריו, והעביר את זמנו בטיול ביער, או בשכיבה על ענפיהם העבים של עצי האלון כשהוא שקוע במחשבות, מכונס בתוך עצמו. הוא הכיר את עצמו לבסוף בצורה העמוקה ביותר וגילה בעצמו יכולות שלא שיער שהן קיימות בו או בכל אחד אחר. הוא גילה שיש ביכולתו לגרום לדברים מסוימים שרצה שיקרו להתגשם בכוח מחשבתו, בעזרת מילה ששחררה את כוח רצונו. כך למעשה בא לעולם הקוסם הראשון.
את כל חייו הקדיש קורולון ללמידה וללימוד של מיומנות השליטה בקסם. הוא היה נוהג לבלות חלק ניכר מזמנו בביתו הקטן מול מכתבתו הרעועה בכתיבת רשימות וספרים על יסודות השימוש בו. בקושי מצא לו זמן לשאת אישה, למרות שרבות מנשות הכפר הנאות חיזרו אחריו. אישתו שהייתה נבונה לא פחות ממנו אך לא עסקה בקסם נהגה לומר שאומנות הקסם חשובה לו אף יותר מאהבתם.
והיא אכן צדקה. קורולון נהג לערוך עשרות ניסויים מדי יום ביומו ולעיתים קרובות אלה הניבו תוצאות מוזרות מאוד. לא פעם היו עולים קולות משונים מהיער שתמיד היו מלווים במראה של עלים הנוסקים מעל עצי האלון שביער בקול רשרוש ובציוצן של ציפורים מבוהלות. עם זאת האלפים האחרים בכפר רחשו הערכה עצומה לאלף השאפתן שמיומנותו בשימוש בקסם הלכה וגברה מדי יום ביומו. היו לו תלמידים רבים בקרב צעירי הכפר שלהם הוריש את תורתו וכך נוצר דור ראשון של קוסמים.
לקורולון הייתה חיבה מיוחדת לעצי אלון מכיוון שאת מאה שנות חייו הראשונות בילה בקרחת יער האלונים שליד הכפר יחד עם אביו ואמו שאהבו את השקט והשלווה של היער והעדיפו את חיי הבדידות על ישיבה בכפר עם יתר האלפים. לכן במותו ביקש מהאלפים האחרים בשבט לשתול על קברו בלוט אחד ויחיד במינו. היה זה הבלוט שהיה תלוי על צווארו בשרשרת במשך כל חייו. הוא כה אהב והעריץ את העצים הגדולים והמחוספסים בעלי הבליטות המעוגלות עד כי נדר שבמותו יחיה עץ אלון חדש ויפהפה.
מכיוון שכל חייו עסק בקסם, בשנותיו האחרונות החלה לאפוף את האלף המלומד הילה של אור זהוב רך. ההילה נשארה גם לאחר מותו וגופתו זהרה באור קסום כשהאלפים נשאוה אל מקום קבורתו בקרחת יער האלונים שבו נולד. אישתו שמתה צעירה יחסית נקברה בבית הקברות של הכפר ולא לצד בעלה כפי שביקש. מאז עברו מספר שנים והאלפים התגברו על אבלם והמשיכו בחייהם. כל האלפים מלבד בנו היחיד של קורולון – רודין גלאנודל שנהג לפקוד מדי חודש את קיברו של אביו.
2
קרחת יער האלונים החלה להישכח ברבות השנים, אך רודין היה עוקב מדי חודש אחרי צמיחתו של עץ אלון מיוחד במינו שהחל לצמוח על קברו של אביו. לעיתים היה יושב במשך שעות ומתבונן בעץ היפה כשהוא שקוע במחשבות על אביו שהלך לעולמו. לאחר 20 שנה רודין שם לב שהעץ החל להצמיח פרי משונה אך יפה עד מאוד. הוא מעולם לא ראה פרי יפה כל כך. צורתו הייתה כשל בלוט אך הוא היה גדול הרבה יותר ונראה שתכולתו הייתה יקרת ערך. צבעו של הבלוט היה ירוק כהה והוא היה מעוטר בפסים כסופים, והעטיפה דמוית הקערה שהחזיקה את הזרע הבלוטי הייתה זהובה לחלוטין. רודין שמר את דבר הפרי המיוחד לעצמו, וזה המשיך להתפתח באין מפריע.
יום אחד הבחין רודין באור בוהק שבקע מקרחת היער הנשכחת בשעת בין הערביים. הוא בא לבדוק את מקור האור המסתורי וגילה להפתעתו שהאלון במרכזה של קרחת היער זוהר באור לבן רך שהאיר על שאר האלונים מסביב לקרחת היער. זוהרו של העץ גבר וגבר עתה עד כי היה נדמה שאור השמש הוא המאיר את קרחת היער. ואז החל הפרי הבשל להיפתח. תחילה לאט מאוד, ואז בהפתעה גמורה התנפץ לחלוטין בקול רועם וקרן אור בהירה פילחה את שמי הלילה. האלף הצעיר היה צריך לעצום את עיניו לכמה רגעים מפאת עוצמת האור, אך כשזה שכח החלו לרדת מהשמיים ניצוצות כסופים והאוויר התמלא בקול הדומה לצלצולם של פעמונים קטנים ושקטים כשפגעו הניצוצות בקרקע הסמוכה – לינג לינג לינג לינג לינג לינג…….
עתה נגלה לעיניו מחזה מדהים: בתוך קערת הבלוט הזהובה שכב ילד קטן בעל שער ירוק חלק כצבע עליו של האלון שממנו נוצר. הוא לא היה גדול בהרבה מכף יד, וצבע עורו היה לבן וטהור. הוא ישן, והתעטף בניצוצות שכיסו את קערת הבלוט שלו שנעלם כלא היה. הילד היה חסר אונים ופגיע למראית עין ורודין חשב להביא אותו אל כפר השבט שהיה מצוי בקרבת מקום, אך כשהתקרב מעט אל העץ היה יכול לחוש בעוינות שהצמח שידר לעברו. הענפים העבותים נעו כאחוזי תזזית וקערת הבלוט הזהובה שהייתה חלקה, התמלאה לפתע בקוצים חדים כתער. בנוסף הוא הבחין במעין ענף ירוק דק ומפותל שחיבר את ביטנו של הילד אל העץ. נראה שהעץ שמר על היצור המוזר והיפה כאב השומר על בנו. רודין התרחק בצעדים זהירים מהעץ והילד הקטן, שהמשיך לישון כל אותו הזמן כאילו לא אירע דבר.
לאחר שהתבונן עוד זמן מה בעץ המופלא, החליט רודין לחזור לכפרו ולספר לשאר האלפים על תגליתו המוזרה. התקיימה אסיפה בעניין והוחלט על כך שמותר להתבונן בעץ, אך לא להתקרב אליו, ולא לנסות חלילה לקטוף את פירותיו האנושיים מפאת הסכנה הכרוכה בכך, והתחשבות בעץ, שהכל הסכימו על היותו מאוד לא רגיל. כך חלף לו הזמן ובינתיים העץ נעשה עבה מאוד ושורשיו הגדולים העמיקו אל תוך האדמה הרכה של קרחת היער. וככל שחלפו השנים לא רק העץ גדל אלא גם פירותיו התפתחו והתרבו ועד מהרה האלפים החלו להתרגל לאור המוזר בשעות בין הערביים, ולצלצול הפעמונים שלאחריו. הם החליטו לקרוא לילידיו של עץ האלון "לינגים" על שם צלצול הפעמונים שסימל את כניסתו של עוד אחד מהננסים הקטנים אל העולם. בכל פעם שחצה את שמי הערב קו אור בוהק היה זה סימן, כך ידעו, שלינג חדש בא לעולם. תוך זמן קצר גדלו הננסים וכל אחד מהם כאשר חש שהגיע הזמן לכך ניתק עצמו מהעץ ויצא אל היער הגדול.
3
תוך כמה שנים היער כולו התמלא בלינגים. האלפים שהיו משוטטים ביער בחיפושיהם אחרי מזון היו נתקלים לא אחת בעיניהם הסקרניות של היצורים הזעירים. לינג בוגר לא היה גבוה בהרבה מברך של אלף. היה לכל הלינגים בלי יוצא מהכלל שיער ירוק כהה ומבריק ועיניים שחורות עמוקות.
הלינגים יכלו ,אם היו רוצים בכך, שלא להראות כלל. הייתה להם יכולת מדהימה להתמזג עם סביבתם הטבעית, ובנוסף על כך הם היו יצורים שקטים וזריזים שיחלו לחמוק אפילו מעיניו של נץ. אך כל זה היה נכון אך ורק לסביבה עשירה בצמחים. באדמה צחיחה היו הלינגים פגיעים לחלוטין. לכן לא עזבו לעולם את יער האלונים הגדול ששימש להם כבית. בנוסף הם לא נזקקו למזון כלל, כל צורכיהם היו מים ואור שמש.ניכרו הבדלים בין הגברים והנשים שבהם.
נשות הלינג היו יצורים יפהפיים מאין כמוהם. שערן שהיה חלק תמיד היה ארוך מאוד והיה נגרר אחריהן כגלימת משי ירוקה בעת שהתהלכו ביער. פניהן היו עדינות יותר מפניהן של הגברים והיו להן תווי פנים שטוחים מאוד. כמעט לא ניתן היה להבחין בפה ובאף הזעירים שעיטרו את פניהן על רקע עיניהן השחורות הגדולות. אך נשות הלינג לא היו שכיחות ביער. היה זה מחזה מופלא ונדיר לראות את אחת מהן עומדת על צמרות האלונים הגדולים, כשמבט שואל בעיניה ושערה הירוק מתבדר ברוח.
הגברים שבהם היו נפוצים יותר. הם נהגו לקצץ לעיתים תכופות את שערם מפני שראו בו מטרד, והיו להם תווי פנים גסים יותר אם כי גם כן עדינים למדי. הם היו משוטטים ביער ואוספים ענפים דקים ועלים שמהם היו מכינים יצירות יפהפיות.
אף שלא היו להם איברי רבייה הייתה אהבה גדולה בין נשות הלינג לגברים שביניהם. הגברים נהגו לחזר אחר הנשים ולהעניק להם את יצירותיהם המופלאות מעשה ידיהם, והנשים היו בוחרות להן בן לוויה כטוב בעיניהן. מכיוון שלא היו נשים רבות היו זוגות מעטים, אך לעיתים היה ניתן להבחין בזוג ננסים מהלך לו ביער, ספק נאהבים ספק משתעשעים זה עם זה.שפתם של הלינגים הייתה מיוחדת במינה. לא היו בה לא עיצורים ולא הברות ברורות. זו הייתה שפה קסומה ומופלאה. למעשה לא הייתה זו שפת דיבור. הלינגים היו מתקשרים ביניהם בקול שירה שהייתה טהורה מכל פיתוחי לשון. הם היו משוחחים ביניהם בהרמוניה של צלילים שמילאה את כל היער בקולם המתנגן.
האלפים נהגו לטייל ביער ולהתענג על שיחותיהם של הלינגים, אשר מהם לא הבינו לא דבר ולא חצי דבר.עם חלוף השנים נרקמו יחסי ידידות מיוחדים במינם בין האלפים לשוכני היער החדשים. בתחילה הם רק החליפו ביניהם מבטי ידידות הססניים, אך האלפים רצו בקשר קרוב יותר. הם היו מתקרבים בזהירות למקומות שאליהם נהגו הלינגים לבוא לשם רחצה או שהיו מגיעים לעץ האלון הגדול שבקרחת היער, ושם היו מניחים בזהירות את מתנותיהם הצנועות – ענפים רכים ששימשו את הלינגים ליצירותיהם או מחרוזת עלים לנשות הלינג. הלינגים היו גומלים להם במתנות משלהם – הם היו מניחים בקצה היער ליד כפר השבט את פרי מלאכתם או שהיו מביאים מעץ האלון הגדול את קערותיהם הזהובות. אך הלינגים לא חפצו בקרבה של ממש אל האלפים, ולכן אלה נאלצו להסתפק במחוות ההדדיות.
פרק שני
אורחים לא קרואים1
המצב המיוחד ששרר בין הלינגים לאלפים נמשך לאורך שנים ארוכות, ושני הצדדים נהנו ממנו, עד שיום אחד קרה הדבר שהאלפים התייראו מפניו יותר מכל. הגובלינים ששכנו בצדו השני של היער (מקום שהאלפים נהגו לכנותו מישור הסכנה) כילו את כל המזון באזור זה ופנו לעבר יער האלונים הגדול. בעבר היה המישור ששכן שם אזור פורח ושוקק חיים ובמרכזו ניצב אגם גדול של מי תהום צלולים, אך כשעזבו אותו הגובלינים כל שנותר ממנו היה אדמה צחיחה וחרוכה עם פגרי חיות מעלי זבובים, והאגם הגדול והצלול נהפך לביצה מזוהמת. הגובלינים לא היו מודעים כלל לקיומם של הלינגים שביער ולכפר שבט האלפים בצדו השני, אך גם לו ידעו דברים אלה סביר להניח שהם לא היו עוצרים בעדם מלפלוש ליער.
ערב רב של גובלינים* בגדלים וסוגים שונים החל לנוע בכבדות לעבר היער הגדול. היו שם גובלינים קטנים ושדופים, הובגובלינים מגודלים, ובגברים ענקיים ושמנים שהתנשאו מעל כל ההמולה והיכו ללא הרף בהובגובלינים ובגובלינים הקטנים. העדר התנהל לאיטו – מסריח, אלים, ובעיקר רעב מאוד. עד מהרה התמלא אוויר המישור הצחיח ברעש של תיפוף רגליים גס וקללות עסיסיות בשפה מחליאה. הגובלינים לא נשאו איתם שום דבר בעל ערך מלבד אלות עץ גדולות מקלות מחודדים וסלעים משוננים והם היו למעלה מאלף במספר.
מסעם של הגובלינים אל היער הגדול ערך שלושה ימים. נדרשו להם יומיים ששלמים לחצות את המישור מכיוון שקצב הליכתם היה איטי והם נעו באי סדר גלוי, ועוד יום נוסף על מנת לטפס במעלה הצוקים הגבוהים שהפרידו בין היער למישור. עם שחר היום הרביעי למסעם הגיעו הגובלינים לפתחו של היער. רעש והמולה מלאו את אוויר הבוקר הצלול כשהחלו ראשיהם המכוערים של הגובלינים לצוץ מבין הצוקים, וחיות היער מיהרו לנוס על נפשן. הגובלינים הרעבים לא בזבזו זמן. מיד עם הגיעם ליער החלו לשחר לטרף. היער הגדול היה עשיר ושופע בחיות בר שונות לאינספור, והגובלינים החלו בציד. בתוך מספר שעות הושלם הטבח ויותר מאלף גובלינים מדושנים ומנופחים שכבו לצד שאריות מזונם החי.
*המילה גובלינים מייצגת את שלושת סוגי הגובלינים: גובלין, הובגובלין, ובגבר.
2
כעת היו נתונים האלפים והלינגים ששכנו ביער בסכנה רצינית, אך הפלישה לא תפסה אותם לא מוכנים לקרב. בזמן שהגובלינים צעדו במישור הסכנה לעבר היער, צפו בהם בחשד עשרות עיניים סקרניות ממרומי העצים. הלינגים ידעו על קיומם של הגובלינים במישור הסכנה ולא חיבבו אותם כלל.
מדי פעם היה אחד היצורים הירוקים והמסריחים נכנס אל תוך היער השלו ומפריע את מנוחתם בחיפושיו אחר מזון. או אז היו מתקבצים להם כמה לינגים ומבריחים את הפולש הזר ממרומי צמרות עצי האלון. העניין תמיד הסתיים בכך שהגובלין המבוהל היה רץ כל עוד רוחו בו בחזרה למישור לכל צחוקם המתנגן של הלינגים שהיו מיידים בו עשרות בלוטי אלון קשים ממרחק בטוח. אך עתה ליבם של הלינגים התמלא בחרדה למראה המוני הגובלינים שנראו צועדים בכיוון היער. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לספר לאלפים בכפר השבט על הפלישה שהייתה עתידה להגיע בעוד כמה ימים.האלפים שבכפר הקטן לא ידעו דבר באותו הזמן על דבר הפלישה ועסקו בשקט בענייניהם. לפתע הופרעה מנוחתו של הכפר השלו. מקהלה של קולות שירה מבשרת רעות ניצבה על עצי האלון שבקרבת הכפר. האלפים שחשו מיד באות במצוקה של הלינגים, מיהרו בעקבות הקולות במאוימים ועד מהרה התרוקן כל הכפר מיושביו.
השבט נע בעקבות שירתם של לקצהו השני של היער וראה באופק המישור את מאות הגובלינים שנעו באי סדר בכיוון זה. האלפים הודו ללינגים על התרעתם ובכפר הוכרז מיד על מצב חירום. כעת האלפים ניצבו בפני בעיה קשה מפני שהכפר הקטן מנה בסך הכל כמאה וחמישים אלפים, ואפילו במבט ראשון ניתן היה לראות בנקל שמספרם של הגובלינים היה לפחות פי עשרה מזה.ארנד, ראש הכפר הזקן, מיהר לכנס אסיפה. ברחבת האסיפות נשמעו קולות מנוגדים. היו שטענו שיש להלחם בפולש הזר ולהבריח אותו ללא עזרה והיו שאמרו שגאווה מטופשת זו תביא כליה על האלפים ושיש ללכת מיד לבקש עזרה מהגמדים שבגבעות השקטות. לאחר הצבעה קצרה הוחלט להשאיר את בקשת העזרה מהגמדים בגדר ברירת מחדל, ולנסות להתמודד לבד עם הפלישה.
3
ההערכות החלה מיד עם פיזור האסיפה. פגיונות וקשתות מוארכות הוצאו בחופזה ממחסן תבואה גדול ששימש לאחסנתם למקרה הצורך, והכפר כולו התמלא בשבבי עץ כאשר האלפים גילפו במיומנות את חציהם הארוכים. קוסמי הכפר נטלו את מטותיהם ואת ספרי הכשפים שלהם וניצבו לצידם של יתר הלוחמים.
הנשים והילדים שבכפר הוברחו לכיוון הגבעות והאלפים נותרו כמאה איש בלבד, אך הייתה להם אסטרטגיה שחשבו כי תכניע את הגובלינים. תכניתם הייתה לתת לגובלינים הרעבים להתפטם ולזלול עם הגיעם ליער ולחכות בינתיים בצדו השני עד שישבעו וישכבו לישון. או אז התכוונו לפתוח במתקפת פתע שתמחץ אותם. הם היו מוכנים להקריב את הקורבן הזה על אף הרחמים שחשו כלפי חיות היער על מנת להשיג את הניצחון המיוחל.
לאחר יומיים של התארגנות קדחתנית היו האלפים יותר ממוכנים לבלום את הפלישה. התכנית הייתה ברורה – להתפרס על שטח רב ככל האפשר לאורך היער ולהסתתר בין העצים תוך שמירה תמידית על קשר עין כאשר הקוסמים מגבים מאחור. זמן התקיפה נקבע לשעת בין הערביים.הלינגים הסתתרו כל אותה העת בצמרות האלונים הגבוהים והיו בטוחים בכל רע. הם צפו באלפים המתארגנים לתקיפה, ובגובלינים הצדים את טרפם האומלל, ואחר כך שוכבים לישון בצל העצים.
שעה אחת לפני מועד התקיפה נראה שהכל מתנהל לפי תכניתם של האלפים. רב הגובלינים שכבו לישון והיו כבדים ממזון ומשקה, אך כמה מהם היו ערים למרבה הפלא. הובגובלין מגודל וצמד גובלינים שוטטו להם בצוותא ביער בחוסר מעש כשהם בועטים ללא רחם בכל חיה שנקרתה בדרכם. צחוקם המרושע התגלגל בין עצי היער, והלינגים הצטנפו בפחד על גבי העצים. אחד הלינגים שהיה ידוע בפזיזותו ירד לרגע מראש העץ על מנת לאסוף ענף רך ומעוקל שנח על הקרקע מתחתיו. בדיוק באותו הרגע הגיעו למקום שלושת הגובלינים המשועממים והחלו לרדוף אחרי היצור הקטן חסר הישע. הלינג המבוהל רץ כל עוד רוחו בו, ומרב בהלה לא עלתה בראשו המחשבה לטפס על אחד העצים. הוא רץ עוד ועוד קדימה כשהגובלינים דולקים בעקבותיו.
לפתע כשעמדו הגובלינים להשיגו הבחין אחד מהם בהבזק כחול מראש העץ שמולו. הוא בהה בטמטום בנצנוץ הכחול המוזר כמו גם שני חבריו שבאו בעקבותיו. ואז בא קול רשרוש קל מכיוון ראש העץ וחפץ עגול, מבריק ומסתובב פילח את האוויר – ווווש! שוריקן חד ננעץ עמוק בראשו של ההובגובלין הגבוה. הוא פלט צעקה חנוקה ונפל מתבוסס בדמו לתדהמתם של שני חבריו. לפנמי שהספיקו להגיב, בא מכיוון העץ רשרוש נוסף ועוד שני חפצים עגולים התעופפו לעבר שני הגובלינים. הם ניסו להסתובב, אך השוריקנים ננעצו בעורפם והם נפלו לצד חברם המגודל.פרק שלישי
השליח1
רודין ירד מעץ האלון והתבונן במעשה ידיו. הוא אסף את השוריקנים היקרים מגופה אחר גופה ונעמד מולן שלולית הדם הגדולה. "בהה!" פלט בבוז בעת שבעט בחוזקה בראשו הגדול של ההובגובלין. הראש ניתק מהגוף וכמעט נחצה לשניים מעוצמת הבעיטה. הוא התגלגל ופגע בעץ האלון הסמוך כשנוזל שחור ניגר ממנו. לפתע הבחין רודין בלינג הקטן שעמד בקרבת מקום והתבונן בו בפה פעור. "אל תדאג ידידי הקטן" לחש לעברו. "הם לא יטרידו אותך עוד". רודין חייך אל הלינג ונופף לו בידו לשלום, וזה החזיר לו חיוך ומיהר לטפס על עץ האלון הקרוב.
רודין חיבב את היצורים הקטנים יותר מכל האלפים האחרים. מאז שחזה בפעם הראשונה בנס יצירתם בהיותו אלף צעיר כבן ארבעים בלבד, לא הפסיק לרגע לדאוג להם ולחקור אודותיהם. הוא היה הראשון שהבין למשל ששירתם היפה של הלינגים היא למעשה דרכם המיוחדת לתקשר זה עם זה. לכן שמח מאוד כשניתנה לו הזדמנות להציל אחד מהם, וכמובן להתענג על שימוש בשוריקנים שלו. לא ניתנו לו הזדמנויות רבות לבחון אותם. באותן שנים נשק אקזוטי זה נחשב נדיר ביותר ורק מעטים זכו להשתמש בו. הגמדים המציאו אותו באותה תקופה, ולא השכילו לייצר כמויות גדולות ממנו מפני שהם לא ניחנו, בניגוד לאלפים, בתכונות הדרושות על מנת להשתמש בו כראוי. לכן כל אלף שהיו ברשותו שורקינים נהג להתפאר בכך.
רודין לעומת זאת העדיף לשמור דברים שכאלה לעצמו. הוא היה עתה אלף בוגר בן כמאתיים שנים. ככל האלפים היה לו שער בלונדי ארוך וחלק שירד על כתפיו השריריות, עיניים כחולות ואוזניים ארוכות ומחודדות. הוא היה בעל תווי פנים גסים באופן יחסי לשאר האלפים ותמיד הייתה עליהם הבעה של רצינות מופרזת. רודין היה מטבעו זאב בודד והרגיש עצמו נבדל מהאחרים. זאת גם בגלל שהיה גבוה וחזק יותר מהשאר, וגם בגלל שהיה תמיד שקוע במחשבות ומכונס בעצמו. הוא נחשב לצייד וללוחם הטוב ביותר בשבט, אך לא הייתה לכך חשיבות בעיניו. על אף חכמתו הרבה, תכונות האופי שאפיינו אותו ביותר היו צניעותו וטוב ליבו. לא אחת היו משווים אותו לקורולון, סביו המנוח, למרות שדווקא לא עסק באומנות הקסם, ושאפתנותו הרבה היוותה מופת לכל האלפים.
2
רודין בדיוק סיים לכסות בעלים את הגופות המרוטשות כאשר שמע לפתע את הסימן המוסכם ליציאה להתקפה – שלוש נקישות איטיות בזו אחר זו. האלפים העבירו את המסר לכל אורך הקו מאחד לשני. הוא תח בריצה מהירה כשהוא דורך בגסות על גופות הגובלינים. עד מהרה הוא ראה את מטרתו. הגובלינים ישנו בהמוניהם תחת עצי האלון שבקרבת מישור הסכנה. קולות נחירה עזים מילאו את האוויר בעת שרודין דרך את קשתו והמתין. עד מהרה נשמעה קריאת הקרב שבישרה את תחילת ההתקפה – קול שופר עמוק ששבר את השלווה ששררה ביער. הגובלינים המבולבלים התעוררו לכל שריקת חצים ושליפת פגיונות. עד מהרה נקטעו נהמותיהם של חלקם על ידי חצים חדים. רודין דרך את קשתו פעם אחר פעם כאשר המטיר עשרות חצים לכל עבר. העדר המופתע החל כעת לסגת לכיוון המישור. האלפים המשיכו לירות את חציהם אל עבר הגובלינים הנמלטים, אך היצורים הירוקים ברחו במהירות מפתיעה והחצים פגעו רק בכמה מהבגברים השמנים שנפלו בכבדות לארץ לאחר שננעצו לפחות שלושה חיצים בכל אחד מהם.
לאחר שהעדר נמלט, החלו האלפים לסקור את השטח. כארבע מאות גופות נמצאו בין העצים אך האלפים הגיעו מהר מאוד למסקנה המתבקשת מן המצב – לא ניתן להתמודד עם צבא ברברים שכזה לבד. דרושה עזרה. אפילו עם הפיחות המשמעותי במספרם הגובלינים היוו עדיין איום מסוכן מאוד על שלמותו של הכפר והיער. כעת אמנם מספרם היה רק קרוב לאלף, אך המצב הנוכחי היה למעשה מסוכן הרבה יותר. זאת מפני שהגובלינים ידעו שיש אלפים ביער ושיהיה עליהם להתמודד איתם במוקדם או במאוחר. האלפים ידעו שהנסיגה הינה זמנית בלבד ושהגובלינים יחזרו, וכשיחזרו ייתכן שצבאם אף יגדל. לכן הוחלט באסיפה שנערכה באותו הלילה על בקשת סיוע. השבט בלע את גאוותו.
מכיוון שהיה עליו לשמור באזור לוחמים רבים ככל האפשר, החליט ארנד, ראש הכפר הזקן, לשלוח רק אלף אחד לגבעות השקטות – את הלוחם הטוב ביותר בכפר וזה שהוא סמך עליו יותר מכל. בנו של קורולון קיבל עליו ברצון את המשימה. רודין אהב את כפרו, וגם את ארנד הזקן שהיה אחד מידידיו הטובים ביותר. הוא יצא למסע עם שחר יום המחרת בתקווה להשלימו תוך יומיים.
3
רודין הותיר מאחוריו את היער הגדול כשהוא צועד קדימה בכיוון הגבעות. בין היער הגדול לגבעות לא הייתה כל דרך מסומנת. רודין פילס את דרכו בין שדות שעורה ענקיים ושיחים פרחוניים מסוגים שונים שגדלו ברא בין היער לגבעות. שמש קיצית קפחה על פניו בעת שצעד בנחישות. לאחר הליכה של יום אחד נראו הגבעות באופק. עד מהרה הן הפכו קרובות יותר ויותר. בשעות הערב רודין יכול היה כבר להבחין בעשן שעלה מארובות מערותיהם של הגמדים. בשעת השקיעה הוא הגיע אל הגבעות. שקט מרגיע השתרר בעת שהתהלך לו בין גבעה לגבעה בניסיון למצוא את מקום מגוריו של מלך הגמדים. בכל גבעה היו מספר דלתות מעץ אלון עבה, צבועות בצבעים עליזים. אך לא היו שמות וגם לא שלטים, ולא נראה איש. הגמדים לא אהבו לצאת מבתיהם בשעות הערב.
רודין החל לחוש עצמו עובד עצות כאשר לפתע נשמעה שריקה מאחורי גבו. הוא הסתובב וראה שני גמדים שמנים, גדולים וקרחים שעמדו על ראש הגבעה הקרובה ביותר.
"מה מעשיך זר?!" נשמעה צעקה מפי אחד מהם שהיה בעל זקן אדום וכהה.
"אני מחפש את מלך הגמדים!" ענה רודין.
שני הגמדים התלחשו ביניהם זמן מה ולבסוף ירדו מהגבעה לעברו של רודין כשמבטים חשדניים בעיניהם.
"מדוע אתה מחפש את מלכינו אלף?" שאל עתה הגמד השני שהיה בעל זקן שחור כפחם.
"עלי להעביר לו מסר חשוב ביותר". אמר רודין.
"ולמה שאבטח בך אלף?"
"מפני שאם לא תעשה זאת, תביא בכך כליה על מערתך ומערותיהם של שאר הגמדים. הגבעות השקטות יחדלו מלהתקיים"
עתה לבש פרצופם של שני הגמדים הבעה של פחד מהול בספקנות.
"הודעה חשובה ביותר בפי". אמר רודין. "עלי לדבר עם מלככם ללא דיחוי".
הגמדים הביטו זה בזה לכמה רגעים. לבסוף אמר הגמד בעל הזקן האדום – "בוא אתנו", והם החלו ללכת אל מערתו של מלך הגמדים שהייתה בתחתית הגבעה.פרק רביעי
היושבים בגבעות1
הגמדים החזיקו את רודין בחוזקה בעת שהוליכו אותו אל עבר דלת העץ הגדולה שבפתח המערה. הם נקשו חמש נקישות איטיות ואחריהן חמש מהירות על גבי המשטח הקשה. הדלת התרוממה מעלה באיטיות לקול חריקתן של שרשראות כבדות. תוך רגעים ספורים נגלה לעיניו של רודין שומר המערה שהיה גמד מגודל ושרירי. לא הייתה לו חולצה על פלג גופו העליון והוא היה מכוסה כולו בשערות כתומות שזהרו באור הדמדומים. הגמד הגדול חייך בלבביות כשנכנסו שני חבריו אל תוך המערה.
"אולפגאר!, אולבורג!" צעק. "כמה אני שמח לראותכם! הייתי בודד כאן היום". ואז הוסיף בנימה מזהירה "המלך עסוק כידוע לכם בספירת המלאי החודשית".
אולבורג, הגמד בעל הזקן השחור חייך אל ידידו ואמר "עניין חשוב ביותר הביאנו הנה כדי להפריע את ספירת המלאי. האלף הזה טוען שיש בפיו הודעה חשובה למלכינו".
"אם כך היכנסו אחי! היכנסו!" והגמד הגדול הוביל את רודין ואת שני הגמדים אל פנים המערה.
המערה הייתה מלאה במפלסים שונים, ובכל מפלס היו חדרים לאינספור שנועדו לשמש את פקידיו של המלך וגם לשמירת אוצרות הגמדים. רודין הבחין מדי פעם בעת שהתקדמו עמוק יותר ויותר אל תוך המערה בעתי חפירה מסוגים שונים ובפטישים ענקיים ששימשו את הגמדים על מנת להרחיב את המערה. בכל מקום היו מפוזרים עשרות לפידים שמילאו את המערה באור זהוב נהדר.לבסוף, לאחר שעברו עשרה מפלסים של מדרגות חצובות באבן הגיעו האלף ושלושת הגמדים לאולם אבן גדול שבו היו מפוזרות מנורות ברזל גדולות שנתלו מהתקרה בשרשראות. בקצה האולם ישב גמד זקן ששידר כולו הדרת כבוד. היה לו כתר נחושת שהותאם בדיוק מושלם לצורת ראשו, והוא ישב על כסא אבן גדול שרופד בצמר כבשים גס. מעל הכסא הגדול התנשאו שני גרזנים ענקיים שהיו תלויים זה על זה בצורת איקס ותפסו כמעט את כל קירו האחורי של האולם. הגמד גירד את זקנו הלבן הארוך וקמטים עמוקים כיסו את מצחו בעת שעיין בכובד ראש בניירות המצהיבים שהונחו לפניו.
רודין והגמדים נעמדו לפני כס המלכות, ושומר המערה קרא:
"הו פוגר הגדול! צר לי שעלי להפריע לך בספירת מלאי הברזל החודשית אך דבר לי אליך".
"מה העניין דורנן?" שאל המלך את שומר המערה.
ואז זה פנה אל רודין ואמר – "דבר אלף! וכדאי שדבריך בעלי חשיבות. פוגר אינו אוהב שיפריעו לו ללא סיבה מוצדקת".
רודין פסע צעד קדימה והביט הישר בעיניו החומות של המלך. "שמע את אשר בפי מלך הגמדים!" אמר בהתרגשות. "נשלחתי הנה על מנת לבקש את עזרתך. אויב רע ואכזר ניצב בפני שבט האלפים שלי. אלף גובלינים פלשו ליער האלונים היפה שלנו. הדפנו אותם פעם אחת אך הם ישבו שנית, חזקים ומרושעים יותר. לטובתך ולטובת שאר היושבים בגבעות הייתי מציע שתשלח אלינו עזרה בהקדם האפשרי מפני שלאחר שהמפלצות יקלו את היער שלנו אין ספק שיבואו הנה ויתדפקו על דלתותיכם!"2
המלך זנח את חשבונותיו והביט באלף הנסער.
"זהו אכן עניין חשוב… חשוב מאוד…" מלמל. "ובכן" הוסיף עתה בקול סמכותי, "אין ספק שאם דבריך נכונים הגבעות השקטות נתונות בסכנה. אני מיטיב לזהות שקרים ולדעתי אתה דובר אמת".
המלך קם מכיסאו והתהלך באולם הגדול כשהוא שקוע במחשבות.
"כן" אמר לבסוף. אעזור לך ולבני שבטך. אמנם בל נשכח את כל אותן הפעמים שבהן רימיתם אותי לאינספור, גנבים של ממש הייתם…" הוא שלח אל רודין מבט קפוא כקרח. "אך עת צרה היא עת צרה" אמר. ואז נפנה שוב אל השומר.
"דורנן!" צעק. "קרא אל מחוץ לגבעה המלכותית את כל האחרים. הבעיה הזו לא סובלת דיחוי!".
"כן מלכי" אמר השומר ומיהר לעלות בחזרה עם רודין ושני הגמדים האחרים אל מחוץ לגבעה הגדולה.רודין הגיע אחרי שני הגמדים, מתנשם ומתנשף לאחר שכשל שוב ושוב במעלה מדרגות האבן הגדולות. עתה הגמד הגדול הלך אל עבר ראש הגבעה והותיר את רודין שוב עם שני הגמדים האחרים אולפגאר ואולבורג. הוא נעצר בדיוק מפסגה ונראה כאילו הוא מתכונן לקראת משהו.
"אטום את אוזניך העדינות אלף" פלט אולפגאר לעברו של רודין.
לפני שהבין מה מתרחש סביבו שמע רודין לפתע שאגה מחרישת אוזניים שזעזעה את הקרקע סביבו. הוא השתטח ואטם את אוזניו ככל יכולתו. לאחר כמה רגעים הסתיימה הקריאה ורודין נשם לרווחה לקול צחוקם של הגמדים שלא הושפעו כלל מהרעש הנורא.
כעת הבעיר הגמד הגדול מדורה גדולה בראש הגבעה ומלך הגמדים יצא ממנה ועלה לפסגתה. עד מהרה התאספו מסביב לגבעה כמאתיים גמדים בוגרים שזקניהם זהרו באור המדורה.
הגמד הגדול שאג – "שקט באסיפה!" והשתררה דממה."אחי הגמדים!" פתח פוגר את נאומו. "זה עתה נודע לי מפיו של זר משבט האלפים הסמוך כי סכנה גדולה אורבת לנו. גובלינים פראיים עתידים לפלוש לגבעות השקטות בהמוניהם. כעת הם נמצאים בקרבת יער האלונים הגדול, אך במוקדם או במאוחר יגיעו הנה לשחר לטרף". פוגר השתתק לרגע ופניו עתו הבעה רצינית. "נראה כי לא ניתנה לנו ברירה" פתח שוב, "אלא לחבור אל בני שבט האלפים על מנת להדוף את הפולש ו…- "
ים של קולות מחאה נרגזים עלה עתה מהקהל מסביב לגבעה, ודורנן נאלץ שוב להשליט סדר. לאחר שנרגעו הרוחות פוגר המשיך בדבריו.
"כפי שהתחלתי לומר יהיה עלינו לחבור אל האלפים… זוהי האפשרות היחידה!" צעק, לאחר שדברי שוסעו שוב בידי גמד זועם. "עליכם להבין שהדבר קשה בשבילי כפי שהוא קשה בשבילכם אך לפעמים הנסיבות מחייבות אותנו לפעול בניגוד לרצונותינו על מנת לשרוד. אם לא נחבור אל האלפים לא תהיה לנו ברירה אלא לעזוב את בתינו. האם זהו רצונכם אחי הגמדים?!"
אוויר הלילה התמלא בקולות מלמול הססניים שנמשכו מספר רגעים. לבסוף צעקו כל הגמדים כאיש אחד – "לא!"
"יפה" אמר פוגר, ששמר כל הזמן על ארשת של חשיבות. "נצא מחר עם שחר לעזרת האלפים".3
רודין התעורר בבוקר שלמחרת לקול שקשוק מתכות. הגמדים שייפו והשחיזו שוב ושבו את גרזניהם העבים. חלק מהם עסק בהשחזת גרזנים קטנים יותר שנועדו לזריקה מרחוק. בין הגבעות דחפו עשרה גמדים חזקים בליסטראת עץ גדולה, עמוסה בחצי ברזל ענקיים. רודין קפץ בזריזות מהדשא הרך על הגבעה הקטנה שעליה ישן והחל להתהלך בין הגמדים העסוקים בניסיון למצוא את פוגר. הגמד הזקן פיקד על כל ההמולה ורודין מצא אותו מחלק פקודות לצדו של דורנן.
"קדימה! אסור לבזבז אף רגע!" צעק פוגר. "דחפו בכוח רב יותר! אני רוצה כבר להתחיל לזוז בכיוון היער!"
בראותו שפוגר עסוק בניהול הצבא הקטן, פנה רודין אל דורנן.
"סלח לי" אמר.
"מה רצונך אלף?" באה התשובה הקרירה.
"מתי אנו עתידים לצאת?
"נצא ברגע שהשמש תעבור את הגבעה הגבוהה ביותר. פוגר רוצה שננצל כמה שיותר אור יום, אך הארגון דורש זמן רב. עוד לפני הזריחה התחלנו לעבוד"
"אני מבין" אמר רודין.
"אני שמח שהבנת אלף. כעת עזוב אותי לנפשי. אני טרוד מאוד כרגע והשיחה איתך אינה תורמת למצב הרוח שלי".
דורנן סובב את גבו אל רודין שהתרחק ממנו בתסכול מה.עד מהרה יצא צבא הגמדים הקטן לדרכו. המסע אל כפר האלפים ערך יומיים בגלל איטיותם היחסית של הגמדים.
היום הראשון היה מייגע מאוד. הצבא התקדם לאט אל אף ניסיונות ההאצה של פוגר. עד הערב גמעו הגמדים שליש מהמרחק, ועצרו לחניית לילה. היום השני החל בסערה כאשר פוגר דרבן את הגמדים בצעקות רמות. עתה הצבא הגביר את מהירותו במאמץ מה. בשעות הצוהריים הרעב החל להציק לגמדים המגושמים. על רקע השדות הפרועים שבדרך דהר לו עד של צבאים שמנים והם צדו כמה מהם ואכלו ארוחה דשנה. רודין נהנה מאוד מבשר הצבי מכיוון שלא אכל דבר ראוי לשמו מזה שלושה ימים.
לאחר הארוחה המשיך הצבא בדרכו במהירות מפתיעה. פוגר ודורנן האיצו שוב ושוב בגמדים על מנת להגיע אל היעד מוקדם ככל האפשר. לקראת ערב הגיעו הגמדים כמעט עד לכפר השבט ואורות בתי האלפים הקטנים נראו באופק.רודין צעד בחשש קדימה. הוא התכונן לגרוע מכל למרות שהכפר עמד על תילו עדיין. לפתע צעקה חדה פילחה את האוויר – "עצרו!" שאג דורנן. הגמדים אכן עצרו ולעיניו של רודין נגלה מחזה נורא: בקצה היער היפה נראו להבות!
לפתע הבחין בדבר נוסף: כמאה אלפים לוחמים נראו בורחים במנוסה לכיוון צבא הגמדים. היער נשרף במהירות והאש התקרבה עוד ועוד. ואז ללא כל התרעה עמוד עצום של אש לבנה פילח את שמי הערב הקודרים.פרק חמישי
הסנה שלא עוקל1
בזמן שרודין היה בדרכו אל הגבעות השקטות, הגובלינים טיכסו עצה כיצד להתמודד עם המצב. הם היו המומים מעצמת התקפתם של האלפים שבאה עליהם בהפתעה מוחלטת, וגם לא העריכו נכונה את מספרם. אחרי ההתקפה הקטלנית הערכתם הייתה שצבאם של האלפים גדול בהרבה מכפי שהיה באמת. לכן, הם החליטו לארגן משלחת לבקשת עזרה משלהם. עשרה גובלינים קטנים וקלי רגליים יצאו אל ההר המקולל.
ההר המקולל היה למעשה ההר הגבוה ביותר מבין שרשרת הרים קצרה של צוקים והרים קטנים. באותו הר וגרו יצורים שהאלפים התייראו מפניהם עד מאוד. ההר כולו היה מלא בעשרות מערות גדולות ומסריחות ששימשו בית למאות אורקים ענקיים.
בדומה ליחסים ששררו בין האלפים והגמדים, גם יחסיהם של האורקים והגובלינים לא היו טובים במיוחד. האורקים תיעבו את הגובלינים, אך חברו אליהם לעיתים במטרה לנצלם. הגובלינים לעומת זאת ראו באורקים בדרך כלל מפלט אחרון שנהגו להשתמש בו רק על מנת להשיג מטרה חשובה ביותר. הפעם פשוט לא עלה בידיהם לחשוב על רעיון מוצלח יותר.עשרת הגובלינים המלוכלכים טיפסו במעלה ההר הגבוה בשעות הערב אל מקום משכנו של מלך האורקים המרושע. מסעם ערך שלושה ימים אף שלא בזבזו את זמנם. זאת מפני שהיה עליהם לעקוף בדרכם את הביצה המעופשת שחיות פרא שלטו בה, והדבר האריך עד מאוד את דרכם.
הגובלינים פחדו עד מוות מהיצורים המוזרים ששכנו בביצה. בעבר אחדים מהם התקרבו לאזור זה על יתר המידה ולעולם לא נראו עוד. עשרות סיפורי זוועה נפוצו ביניהם על אותם גובלינים חסרי מזל.
הדרך העוקפת תבעה מהם זמן רב אולם עתה עשרת הגובלינים היו קרובים לקיצה. הם התקרבו לפסגתו של ההר. בדרכם הם עברו בחשש ליד עשרות מערות אפלות. מדי פעם היה אחד האורקים מבחין בהם, ואז היה יוצא בזעם ממערתו ומפליא את מכותיו בגובלינים האומללים.לבסוף כשהם חבולים בכל גופם ותשושים מעייפות, עלה בידם להגיע לפסגת ההר שבה שכנה מערתו הגדולה של מלך האורקים. המערה לא הייתה שונה בהרבה ממאורת זאבים, אך הייתה רחבה הרבה יותר. היא לא הגיעה לעומק רב, אבל פתחה היה עצום בגודלו. הגובלינים נכנסו בפחד לפתח המערה הענקי.
תקרת המערה הייתה כה גבוהה עד כי גם אם אמצו את עיניהם הקטנות ככל שיכלו לא עלה בידי הגובלינים לראותה. במערה הענקית היו מפוזרים עורות מעובדים למחצה של חיות טרף גדולות, והקירות הגבוהים היו מכוסים בעשרות קרני צבי ושור. הגובלינים צעדו לאורכה של המערה עד שהגיעו לבסוף לפתחו של חדר גדול. מעל הפתח נתלתה ברישול רעמת אריה גדולה.
בתוך החשכה ישב מלך האורקים המגודל על כס העץ העבה שלו והשתעשע בכתרו השבור שהיה עשוי מברזל חלוד. הגובלינים התרפסו בפניו ביראה. האורק התבונן בהם באדישות.
היו לו תווי פנים גסים מאוד ועורו היה קשה ומלא ביבלות וגבשושים. ידיו ורגליו העבות והשריריות היו מכוסות בצמידים שונים ומחרוזת קטנה עשויה מעצמות חוט שדרה של צבי עטרה את צווארו. עיניו הקטנות שנסגרו עתה למחצה כוסו בגבות עבות ושעירות, והניבים שבפיו המפלצתי היו כה ארוכים שהגיעו כמעט עד לקצה אפו המעוך. הייתה לו רעמת שיער שכיסתה את אוזניו המחודדות וצמות קטנות שנקשרו בחוטים עשויים מגידים עבים עיטרו אותה. כל לבושו היה פיסת עור קטנה שכיסתה את מפשעתו וכמה עגילים גדולים היו נעוצים באפו ובגבותיו הסבוכות. גם יחסית לעם האורקים שידוע בממדיו הפיזיים העצומים נחשב אורק זה ליוצא דופן. הוא התנשא לגובה העצום של ארבעה מטרים. חזותו המפחידה והמאיימת עשתה אותו מלכם של האורקים הברברים שהעריצו את כוחו הרב.אחד הגובלינים זחל קדימה וקרא בקולו הצרוד והצפצפני: "הו פנג הגדול! מלך ההרים הגבוהים! כמה עצום כוחך! כמה יפה…"
"טפו!" פניו של הגובלין התמלאו בנוזל צהוב ומצחין. האורק הגדול נחר בבוז.
"חסוך ממני את חנופותיך המזויפות גובלין!" אמר. ואז סינן מבין שיניו – "הן מעוררות את תאבוני…"
הגובלין לא טרח למחות את הנוזל מפניו והמשיך.
"באנו הנה על מנת לבקש את עזרתך מלך גדול. שמענו שמעבר ליער הגדול, שם שוכנים האלפים והגמדים, יש אוכל בשפע, וגם זהב ונחושת מפוזרים על הארץ כמו סלעי האבן".
האורק נהם בספקנות. "הבעיה היא" המשיך הגובלין בתום לב, "שהאלפים לא מרשים לזרים להיכנס לאדמותיהם הטובות ולכן אנו זקוקים לעזרתך".
האורק נהם שוב לעצמו. "תוכל לקבל את רב האוצרות והאוכל…" אמר הגובלין בקול מפציר.
"את הכל" אמר האורק וחיוך שטני התפשט על פניו. "אדאג לכך מיד" והוא קם מכסאו ויצא מהמערה כשהוא מותיר את הגובלינים פעורי פה.2
עד מהרה יצא צבא האורקים לדרכו ללא הכנות מיוחדות. פנג הפיץ את קריאת הגיוס והאורקים, הששים לקרב תמיד באו בהמוניהם. הצבא שמנה כשלוש מאות אורקים נשא איתו עשרות לפידים שהאירו את דרכו. כל אחד מהם הביא מביתו את חרבו אדירת הממדים או את גרזנו הגדול ולבש קסדה מפחידה ששתי קרני שור עבות ננעצו בה.
הגובלינים נגררו אחרי השיירה בזחילה מעוררת רחמים. עם אור הבוקר היו האורקים כבר בחצי הדרך אל היער מפני שלא היה אכפת להם כלל לעבור בביצה.
כמה מהם נעלמו במשך הלילה באורך מסתורי. היו שהתלוננו בפחד בפני פנג שראו מפלצות במי הביצה – נחש מעופף בעל צוואר מעוקל וגוף כשל ציפור, ושפיריות ענק שחלפו בזמזום רעשני מעל ראשיהם. אך פנג פתר את הדברים הללו בהינף יד. "כמה מהטיפשים שבינינו איבדו את דרכם" אמר.שמש הבוקר הזכירה לאורקים את רעבונם. הם לא לקחו איתם כל צידה לדרך.
"אין חיות למאכל במישור" אמר אורק שמן בכעס. ואז הוסיף ברשעות – "מתחשק לי לאכול צלי גובלין…"
קולות הסכמה רעבתניים נשמעו מכל רחבי הצבא, והגובלינים המסכנים נשחטו בזה אחר זה וניצלו במדורה גדולה.
אחרי שהצבא השביע את רעבונו המשיכו האורקים בדרכם במהירות. עם ערב הם הגיעו אל הצוקים שהפרידו בין היער למישור ושם חיכה להם צבאם הגובלינים. שני הצבאות התאחדו ופנג תפס את מקומו כמפקדם. הצבא הגדול צעד אל היער בלי לבזבז אף רגע ועד מהרה היער שוב התמלא בגובלינים וגם באורקים ענקיים.
פנג הספיק לשמוע על האלפים בצדו השני של היער ולכן הורה לשרוף אותו עד היסוד. תוך רגעים ספורים עלה כל חלקו המערבי של היער באש שהתפשטה במהירות. הלינגים האומללים קיפצו מעץ אלון אחד למשנהו בניסיון להימלט מהשריפה, אך רבים מהם נלכדו בין הלהבות ונשרפו למוות. האש שרפה כל מה שנקרה בדרכה.3
כשהגיעו הלהבות לקרחת היער הקסומה לא היה להן במה להיאחז עוד, והאורקים ניגשו להצית בעצמם את העץ המיוחד. למראית עין לא נראתה כל בעיה לשרוף את העץ המוזר, אך כשהתקרבו האורקים עם לפידיהם הבוערים החלו ענפיו לזוז במהירות רבה ופגעו באורקים המופתעים שנסוגו לאחור. הם ניסו שוב ושוב להצית את העץ ואף זרקו לעברו לפידים בוערים. אחרי כמה זריקות אחזה אש בעץ אך נראה כאילו הוא אינו נשרף כלל! הוא בער זמן מה ולבסוף כיבה את עצמו עם ענפיו בלא שנגרם לו כל נזק.
כך קרה פעם אחר פעם עד שלבסוף פקעה סבלנותם של האורקים. פנג ניגש בעצמו לעקור את העץ הסרבן ללא הצלחה כשהוא מתעלם מהצלפות ענפיו. לאחר הכשלון הראשוני הצטרפו עוד כמה אוקים וגובלינים למלאכת העקירה אך הדבר לא עלה בידם. עוד גובלינים ועוד אורקים באו אך העץ עמד איתן עד שלבסוף למעלה מחמישים אורקים ויותר ממאה גובלינים טלטלו את העץ העבה והגדול.
לאחר כמה דקות החלו השורשים הסרבניים לזוז לאט לאט, והעץ החל לזוז ממקומו. אז החל להפתח סדק באדמה הרכה של קרחת היער ואור לבן ובוהק עלה ממנו. ככל שיצאו שורשיו של העץ עוד ועוד מתוך האדמה, כך נוצרו והתרחבו הסדקים הזוהרים בה.
לאחר פרק זמן ארוך של טלטולים ומשיכות עזים נעקר לבסוף העץ הגדול. ואז זה קרה – פרץ אור לבן ובוהק בקוטר עצום ביקע את אדמת קרחת היער וחצה את השמיים. פרץ האור לא היה רק בהיר אלא גם לוהט. כתוצאה מההתפרצות הקסומה מת פנג המלך הרשע ולמעלה מרבע מצבאו. עוד רבים נפצעו.
האורקים והגובלינים נותרו חסרי הנהגה ומספרם היה עתה פחות מאלף. שארית הצבא ההמום המשיך להתקדם אל מחוץ ליער הגדול שנשרף מהאחוריו. לא הייתה כעת שום אפשרות לסגת. היה עליהם להתמודד עם מה שניצב מולם על אף האבדות שספגו כשליבם מלא בחרדה.פרק שישי
המפגשהלהבות שאחזו ביער ופרץ האור המוזר שבקע ממנו הפליאו והפתיעו את האלפים והגמדים כאחד. לאחר ההלם הראשוני באו דקות ארוכות של לחשושים ושררה אווירה מתוחה בצבא.
רודין שמח מאוד כשהתברר לו שאיש מכפרו לא נפגע. הנשים והילדים הוברחו כזכור אל הגבעות השקטות והלוחמים נסוגו על מנת להצטרף לצבאו של פוגר. הוא חיפש את ידידו – ארנד, ראש הכפר הזקן. הוא מצא אותו ישוב לבדו על סלע גדול, שקוע בהרהורים. שערו הלבן כיסה את פניו חרושי הקמטים בעת שדיבר אל רודין בעצב."נאלצנו לסגת" אמר. "הגובלינים הגדילו את כוחם ונאלץ להתמודד עתה גם עם אורקים. ידידיך הקטנים הספיקו להתריע על הפלישה מבעוד מועד". הוא השפיל את ראשו. "זהו סופו של הכפר" אמר בקול שבור.
רודין ידע שהכפר אכן ייהרס בקרב שעתיד היה להתחולל.
"נשקם אותו" הוא אמר. "והמפלצות ישלמו מחיר יקר על חוצפתן. ננצח בזכות הגמדים וקוסמי הכפר".
ואז השפיל גם רודין את מבטו ודמעות נקוו בעיניו. "יהיה זה גם סופם של הלינגים" אמר.
ארנד קם על רגליו. "יש לי תחושה לא טובה רודין. אינני צעיר וחד כפי שהייתי".
רודין שמע אינספור פעמים את הסיפורים על עוז רוחו של ראש הכפר וכישורי הלחימה שלו בצעירותו.
עתה ארנד נעץ בו מבט נוקשה. "הבטח לי שתשקם את הכפר ואת היער רודין. אני חש בקרב יבוא סופי".
"אל לך לדבר כך" אמר רודין כשהוא אוחז את ידו הגרומה של הזקן.
ארנד חייך ועיניו הירוקות נצצו מבעד לעורו המקומט.
"אני חש זאת בבירור" הוא אמר. "ואני מצפה לכך. אין דבר שישמח אותי יותר מלמות בקרב על אדמת המקום שכה אהבתי".
רודין הנהן בהבנה אך חשב בלבו שבעוד כמה ימים תתכנס אסיפה וארנד ישא שוב את אחד מנאומיו הארוכים.לפתע הופרעה שלוותם של שני האלפים המתבודדים. אולפגאר ואולבורג שהיו למעשה שני אחים כפי שהתברר לרודין, הגיעו בריצה.
"אין זמן לשבת ולהתבטל!" צעקו שניהם יחדיו. ואולפגאר בעל הזקן האדום הוסיף – "פוגר מחכה לכם. הוא מכין אסטרטגיה במהירות האפשרית".
שני האלפים מיהרו בעקבות הגמדים הקרחים אל שאר הצבא, ורודין שמע את פוגר מחלק פקודות בסמכותיות.
"ראשית כל ברצוני שאתם האלפים, תתקפו עם קשתותיכם ברגע שתראו את האויב מגיע. לאחר המכה הראשונה תשגו אחורה ואנו נסתער בכל העוצמה. אז תוכלו לתקוף מאחור בסיועם של חבריכם בעלי הגלימות שאתם מכנים קוסמים. האם הכל ברור?"
"כן!" שאגו כולם.
אך עשרת הקוסמים האלפים עיקמו את אפם.
"סלח לי מלך דגול" פנה אל פוגר אחד הקוסמים.
"אני סבור שיש ביכולתנו להועיל הרבה מעבר למה שאתה חושב".
"אני מקשיב" אמר פוגר בספקנות.
"ובכן" פתח האלף, "יש בקסם הרבה יותר ממה שנראה לך. אנו יכולים להכריע את הקרב הזה".
"כיצד?" שאל המלך הזקן.
"בוא ואראה לך" אמר האלף.
פוגר התקרב והאלף לחש באוזנו במשך זמן מה ואז עלתה על פניו ארשת פליאה והוא אמר – "הבלים! זה לעולם לא יצליח".
"חכה ותראה" אמר האלף וחיכך את ידיו זו בזו. "אך לזמן מוגבל, זכור זאת!" הוסיף.
"לא יזיק לנסות" אמר פוגר.
"בוא הנה דורנן". הוא פנה אל הגמד המגודל. "עמוד כאן בחזית. הביאו את הבליסטרא!"
עשרה גמדים גררו במהירות את הבליסטרא עמוסת החצים.
"חכה כאן ליד הבליסטרא דורנן. האלף יסביר לך מה עליך לעשות".
עתה הוא נפנה אל האלפים. "הסתדרו בשורה! רודין, עמוד במרכז ופקד על הירי!
"תסדרו מאחור אחי הגמדים. הרימו את הגרזנים!"
לאחר כמה דקות השביע המצב את רצונו של פוגר. "יפה" הוא אמר. "עתה נותר לנו רק לחכות". זכרו לא לתקוף לפני הוראה ישירה שלי!"2
דורנן חייך מאוזן לאוזן לאחר שהסבירו לו קוסמי האלף את תכניתם.
"אני מוכן ומזומן" אמר. הוא היה ממוקם לפני כל הצבא עם הבליסטרא הגדולה.
עתה עמדה צפייה באוויר. עבר רגע, כמה רגעים. השמש שקעה לאיטה ולא נראה כל סימן לגובלינים. נשמעו רק קולות פצפוץ ושריפה של היער העולה באש. באותו לילה היה ירח מלא שהאיר את שדה הקרב באור כסוף.
רודין היה מתוח מאוד. כל דקה שעברה נראתה לו כמו שעה שלמה. "מה מעכב אותם?" חשב.
לפתע לאחר פרק זמן שנראה לרודין כמו נצח, נשמעו קולות חרחור מהיער וצלליות כהות החלו לצאת ממה שנשאר ממנו. הלהבות כילו עתה כמעט את כולו. הצבא נדרך בצפייה.
"אתם מוכנים?" לחש פוגר אל קוסמי האלף.
"כן" נשמעה התשובה.
עתה התמלא כל המישור במאות צלליות שהתערבבו זו בזו באי סדר והתקדמו לעבר הצבא.
"הגיעה שעת המבחן" אמר פוגר, ונפנה אל קוסמי האלף שהיו מסודרים בשורה מאחורי דורנן כשהאלף שהגה את הרעיון עומד במרכזה. "עכשיו" לחש פוגר ונתן את האות. האל -
-
-
-
-
-
את סיפורך הנ"ל פשוט לא הצלחתי לסיים. נרדמתי באמצע. עם זאת, בהתבסס על המעט שקראתי ממנו, על סיפוריך הקודמים ועל התנהלותך הכללית בפורום זה, מספר עצות חשובות:
א. פרסם כאן סיפור רק לאחר שאתה *בטוח* כי הוא *מושלם*. אם, למשל, הפתיחה נראית לך ארוכה מדי – תקן זאת *לפני* הפרסום. המילים "ככה יצא לי" גורמות לי למשש בחיבה את קופיץ העינויים שלי; ודאי שהן לא יגרמו לי לרצות לקרוא משהו שלך בעתיד.
ב. באם קרתה תקלה טכנית, וסיפורך לא פורסם במלואו (כבמקרה "הדייג") – פרסם את הגרסה המתוקנת *אך ורק* מתחת לגרסה המקורית – *לא* כנושא חדש.
ג. עצה מכל הלב – אל תפרסם כאן יותר מסיפור אחד לשבוע. הביקורת שתקבל על סיפור אחד יכולה להועיל מאד בתיקון הסיפורים הבאים בתור. אל תפציץ אותנו בחומר שנראה, כרגע, בעייתי מאד ורע לעיכול.
ד. הסיפור חייב, אבל *חייב* להיות *מעניין*. רמז: אלפים/עלפים מסתובבים והורגים גובלינים זה *לא* חוזר *לא* מעניין. Been there, done that. תמצא רעיונות *מ ק ו ר י י ם*.
ה. עוד עצה: התשובה "לי זה נראה מקורי" לא נכונה. התשובה "זה לא מקורי אבל כיף לקרוא" לא נכונה. התשובה "ככה יצא לי" תגרום להעלאתך על המוקד. לתשומת לבך. -
-
-
-
קודם כל – אל תיקח את זה קשה מדי. לא את התגובות הרעות בכלל, ולא את NY בפרט.
שנית – לגבי הורדת סיפורים מהפורום – למה לטרוח? אתה לא הראשון שהתחרט על פרסום של דברים מסוימים, אבל הרצון "לקחת אותם בחזרה" הוא סתם דחף לא מועיל. הייתי מציעה לך להתרכז בכתיבה של דברים שייראו לך יותר מוצלחים, מאשר בחרטות על כך שפרסמת סיפורים פגומים והוצאת לעצמך שם רע או משהו כזה… מנסיוני הטוב עם רוב המגיבים כאן, אין לאף אחד בעיה להנות מסיפורים ולשבח אותם גם אם מאוד לא אהב סיפורים קודמים של אותו כותב.
-
-
-
-
-
