- This topic has 26 תגובות, 11 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אני אומר שנעשה את זה אורי. זה יהיה כמו שתמיד חלמנו אתה תראה."
"אני לא יודע. מה אם זה לא ילך? נבזבז את כל החופש."
"זה החופש האחרון שלנו ככה אתה יודע. אחר כך הכל יהיה שונה. תמיד רציתי לעשות משהו כזה. אתה מציע רעיון כל כך טוב וכשמגיעים לביצוע אתה מתחמק."זה היה החופש הגדול של כיתה ו. ערן ואני ישבנו מתחת לעץ האלון הגדול מתחת לבית שלי ודיברנו על מה שנעשה בו. ערן הציע אינספור רעיונות. חלקם היו יפים יותר. חלקם פחות. את כולם פסלנו בגלל סיבה זו או אחרת. גם אני חשבתי על משהו, אבל שתקתי. חיכיתי שיגמרו לערן הרעיונות. ובאמת נגמרו לו בסופו של דבר. ואז שתקנו הרבה זמן. הבטתי בשמש שנצנצה אלינו מבין העלים הירקרקים, ובבלוטים הגדולים שהיו מפוזרים על הדשא. ואז הסתכלתי על ערן. הוא היה נראה משועמם. הוא שיחק בבלוטים הגדולים, מחליק אותם בין אצבעותיו. ואז פתאום הוא חייך וכיוון אלי בלוט גדול במיוחד. הוא בדיוק עמד לזרוק אותו כשאמרתי "חכה, יש לי רעיון".
ערן לחץ אותי. "זה פשוט נראה לי קשה מדי. לא חשבתי על זה עד הסוף" אמרתי.
"אתה פחדן אורי."
הוא באמת הגזים. "אני פחדן?!" אמרתי לו בכעס.
הוא גיחך. "פעם אחת בחיים שלך אורי, פעם אחת תעשה משהו אחר. משהו חדש ומקורי. אני לא מבין איך הרעיון הזה קפץ עליך בכלל. אתה תמיד כזה משעמם…"
עכשיו כבר ממש התחלתי להתרגז.
"אתה יודע מה?" אמרתי. "קדימה. אבל תזכור מה שאמרתי. החופש הזה יתבזבז לנו."וכך התחלנו לבנות את מגדל האבן הקטן שלנו. זו לא הייתה משימה קלה לשני ילדים בכיתה ו, ואבי התנדב לעזור לנו. רצינו שהמגדל יהיה כמה שיותר רחוק מהמושב אז בנינו אותו בחורשה שביתו של ערן השקיף עליה. מצאנו קרחת יער קטנה,מעין גבעה שכזאת מלאה בפטריות, והחלטנו שנבנה שם.
העבודה נמשכה שבועות ארוכים. היינו עובדים כל יום עד אחרי הצוהריים, ובערב ישנו בקרחת היער הקטנה – מתבוננים בכוכבים וחולמים על מגדל הקסמים שלנו. ידי כאבו מנשיאת האבנים הכבדות אך לא התלוננתי. גם ערן לא התלונן.
אבי סיפק לנו את כל החומרים הדרושים ממחצבתו. "סלע אחד יותר או פחות לא ישנה" אמר.
כעבור חודש וחצי המגדל היה מוכן. ידי היו מיובלות לגמרי ושרירי כאבו אך הכל היה שווה כשראיתי את מגדל האבן שלנו זוהר בשקיעה אחרי יום אחרון של עמל.
המגדל היה נמוך למדי, וצורתו לא הייתה מרשימה במיוחד. הוא היה מעוגל כמובן, והיה קבוע בו חלון אחד מרובע. הגג היה עשוי מרעפים עשויים עץ. השבועיים שלאחר בנייתו ועד לסוף חופשת הקיץ היו המאושרים בחיי. המגדל היה אז בשבילי ובשביל ערן עולם ומלואו. היינו נעמדים בשני קצותיו ומעמידים פני קוסמים רבי עוצמה בהניפנו זה על זה מקלות מעוקלים שמצאנו ביער, או שהיינו מגלפים לנו רמחים וחרבות ומשתעשעים במשחקי אבירים.
כך עברו עלינו שבועיים שטופי שמש בתוך המגדל הקטן. שבועיים של ריצות ביער האזנה לקולות הציפורים ונפנופי חרבות. השעות היפות ביותר היו כשירד הלילה והיינו יושבים בפתח המגדל, בוהים בחיוך בכוכבים המנצנצים, כל אחד עם מחשבותיו שלו.
לבסוף הגיע היום האחרון. לא חשבנו על בית הספר בכלל עד לאותה שעת בין ערביים אחרונה שבה בילינו במגדל. דיברנו על כך הרבה באותה שעה. וככל שדיברנו על כך יותר כך נהיינו יותר ויותר עצובים ומדוכאים. מה יהיה על המגדל? חשבנו. מה יהיה על השעות היפות של הילדות שיעלמו. עיני התמלאו בדמעות כשעמדנו ללכת. הבטתי בערן וראיתי שגם הוא בוכה. תחת מסך הדמעות הכבד הכל נראה מטושטש. התחלתי לצעוד הביתה כשלפתע שמעתי את ערן אומר:
"אורי תראה!"
הסתובבתי להביט שוב במגדל ושפשפתי את עיני הדומעות. בפנים היה זוהר קלוש שבלט על רקע שמי הלילה שירד לו בינתיים. כך עמדנו שנינו והבטנו במגדל. אף אחד מאיתנו לא אמר דבר. ואז לאט לאט התחלנו להתקרב אל הזוהר המשונה. הגענו לפתח המגדל והתבוננו לתוכו פעורי פה. בפנים הייתה פיה זעירה, צוחקת בקול דק ומנפנפת בכנפיה שהפיצו אור לבן מנצנץ. היא לא הייתה גדולה מציפור דרור. עמדנו כך במשך דקה בוהים בפיה הקטנה שהתעופפה לה בחופשיות בתוך המגדל כשחיוך טיפשי מרוח על פנינו. הפיה הניחה לנו להתבונן בה זמן מה ואז בפתאומיות עברה בין שנינו ויצאה החוצה אל אוויר הלילה והתעופפה מעלה מעלה אל שמי הלילה המנצנצים. המשכנו לבהות בה עד שנעלמה בין מיליוני הכוכבים המנצנצים של הלילה, והלכנו הביתה מאושרים… -
אם המושג הזה לא מוכר לך, חפש אותו בלקסיקון טרקי סיטי.
הסיפור עצמו כתוב ככה, בסדר. אבל הסיפור לא ממש מעניין .
גם לא ברור לי מדוע הם צריכים לנטוש את המגדל עם תום הקיץ? הם הרי גרים במושב הזה, לא? מה מונע מהם לבוא למגדל כל יום אחה"צ וכמובן בסופשים וחגים? ממש לא הגיוני.
הסוף לא נתן לי שום דבר בעל ערך. אז הם ראו פיה, נו אז? -
קודם כל זה כאילו לא יהיה אותו דבר אם הם יבואו בסוף שבוע ובחגים כמו שאתה אומר…
וחוץ מזה למה להיות קטנוני לעזזל?! זה סיפור פנטזיה. הקטע של אם המנזר התקשרי הביתה אולי תקף במידה מסוימת אבל כל הרעיון של הסיפור היה ליצור תחושה של קסם בסוף. של משהו קסום ומופלא. אם זה לא עשה לך את זה – באסה, לא הבנת את כל הקטע בסיפור. -
-
-
וואלה פריצ'ר יכול להיות שאתה צודק. למרות שהדברים הקטנים האלה הם לדעתי הכי קסומים.
ונכון אין קשר ישיר בין מגדל האבן לפיה. אבל הרעיון היה שהילדים האלה ממש רצו לחוות איזשהו קסם בקיץ האחרון שלהם. בגלל זה הם בנו את מגדל האבן שמסמל (לדעתי לפחות) פנטזיה, ובגלל זה אני חושב שהקטע עם הפיה בסוף הוא כן חזק. אבל כל אחד והטעם שלו ויכול להיות גם שלא הבהרתי את זה מספיק טוב. בזה אתה צודק ואני אעבוד על זה. -
ראשית, הסיפור די משעמם. הדיאלוגים מאולצים ולא נשמעים בכלל כמו ילדים בני 12 בימינו אלא כמו סיפורים משנות ה- 50 על ילדים בני 12.
שנית, רובד השפה גבוה מדי בשביל הגיל (בפרט כשמדובר בסיפור שאתה מספר אותו בגוף ראשון).
שלישית, קלישאות סיפוריות בזו אחר זו שאולי היו יוצרים קסם אם הייתי יודע שזה סיפור ילדים שנכתב לפני ארבעים שנה.
רביעית, גם אם הבעיות האלו היו נפתרות, זה היה סיפור פנטזיה למבוגרים ולא לילדים.
עכשיו לגבי הסוף: אני לא מקבל את תזת 'אם המנזר' של גל. הסיפור הוא אכן סיפור של 'פנטזיה אורבנית' (במקרה הזה – כפרית) ולכן לא מפריע לי שרק בסיום יש קסם. מה שמפריע לי בסיום זה שני דברים:
1. כפי שנכתב פה, לפיה אין כל קשר לעניין המגדל. עם סארומן הלבן היה מופיע, זה היה הרבה יותר הגיוני.3
2. הפיה לא עושה או אומרת שום דבר,ו ואינה מפתיעה אף אחד.
-
-
היתה לי בעיה עם הסדר של שתי הפסקאות הראשונות. הבנתי למה כתבת את זה ככה, אבל לדעתי זה לא יוצא כל כך טוב. המעבר מהפסקה השניה לשלישית הוא קטוע מאוד, ומפריע לרצף הקריאה. כדאי להפוך.
באופן כללי דווקא אהבתי את הסיפור. האורך שלו בדיוק טוב, והוא מתחמק מהנטייה למרוח ולמתוח שיש בסיפורים מהסוג הזה.
אני מסכימה עם כל מי שטען שהפיה בסוף היא סתמית. אם הסיפור מיועד לקהל שאינו רגיל לקרוא פנטסיה, הוא יתקבל בהנאה. במקרה של קהל שרגיל לפנטסיה, התגובה תהיה בדיוק מה שקיבלת פה. -
-
-
חבל שכבר איננו נהנים מקריאת "רמה קמה רמה נמה", כבעבר. אללי, היכן הם ימי "גנן גידל דגן בגן" העליזים? היו זמנים בהם היינו מתרגשים, זכורני, גם מצליפה מדוייקת באסלה.
אך הם חלפו, ימי ילדותנו המאושרים. חבל – אבל זה מה יש.
חבל גם לשמוע תירוצים מבהילים כל כך, ביחוד לנוכח סיפור כזה המצוי למעלה, שהנו רעוע כמעט מכל בחינה שהיא – נטול דמויות, עלילה, עומק, מסר, משמעות או עניין. ממה בדיוק אנו אמורים להתרגש? מהדיאלוג העילג בין שתי ה-"דמויות" (מחוסר מלה טובה יותר)? מאי-קיום הפואנטה? מ-"תיאורי הנוף", ירחם אללה על נשמותינו?
בקיצור – בשביל כבוד צריך לעבוד. מילות מפתח ורמזים לבאות: *תוכן*, *משמעות*, *עלילה*, *דמויות*, *רגש*, *התחלה*, *אמצע* ו-*סוף*. -
-
על הסרקזם משולח הרסן.
אינני חושב שהיכולת לראות דברים מנקודת המבט של ילד ולהזדהות אם תחושותיו הופכת אותנו המבוגרים לילדותיים – נהפוך הוא.
אל לו למי שרק שדה מלא פרחים "מזיז" לו לזלזל באילו שגם פרח קטן מסב להם עונג.
אולי גם "החיים יכולים להיות יפים יותר אם חושינו לא יכהו מהמולתם" ישמע לך אינפנטילי – אבל זה עובד. החיים מספיק קשים ואכזריים מכדי שנמנע מעצמו את ההנאות הקטנות וחבל אם אינך מסוגל לכך.נכון – הסיפור לא עונה לקריטריונים הנוקשים של פנטסיה ש"ראויה" להתפרסם בפורום רציני ומכובד זה אולם לא כל הסיפורים המתפרסמים כאן צריכים להיות בעלי משמעות קוסמית ומסר אלוהי.
בקשר לכושר הצליפה שלך – רק אתה יכול להעיד עליו.
-
-
-
הבעיה בסיפור אינה כמותית אלא מהותית. יכול אדם להנות מן הדברים הקטנים – אם מדובר בדברים קטנים *מהנים*. לא מדובר כאן בשדה מלא פרחים לעומת פרח אחד אלא, למרבה הזוועה, בפרח נאה, זוהר וריחני מול כזה שנפגע מקרינה וכעת הוא מדיף ריקבון עז, שני עליו שלא נשרו זורחים בירוק ארסי, טיפות ריר דוחה זולגות במורד גבעולו המעוות…
בקיצור – הבעיה היא איכותית, כפי שהודגם גם בהודעות מעלה. כל נסיון להטיל דופי במבקרים במקום בסיפור, הריהו מעיד רק על המנסה, ותו לא.
ילמד נא צליפה כהלכתה מהי וגו'. -
אכן במהות עסקינן ולא בכמות. "הדברים הקטנים בחיים" אינם מכונים כך מפעט גודלם הקטן או כמותם המעטה אלא בהתיחסות לפשטותם.
לא היתה כוונתי להטיל דופי במבקרים אלא להגיב על ההשתלחות הכללית בסיפור ובמחברו שלטעמי לא היה לה מקום והיא העידה רק על אטימותם של המשתלחים (והריני מודיע מראש שאין בדברי אלו משום כוונה להטיל דופי אלא רק להדגיש את שכבר אמרתי).
בקיצור, אני נהנתי מהסיפור (גם אם אינו מושלם) ורציתי להביע דעה שונה מזו של הקוטלים. מסתבר שהניסיון להבהיר את דעתי לא הובן.
נ.ב. תיאור עסיסי ומהנה אך מה בינו לבין צליפה?
-
-
-
NY היקר.
קודם כל הסיפור אמור ליצור תחושת קסם כפי שנאמר. מעבר לכך אין לו משמעות מיוחדת ופואנטה מפוצצת. אני לא חושב שהדיאלוגים סתמיים ושהעלילה רדודה. מצטער אם זה לא דיבר אליך.
אולי תנסה לקרוא שוב. הפעם בלי להיות אנטי.
אגב, מי אתה מתיימר להיות שאתה קוטל אותי ככה? אפשר לחשוב שאתה הכותב הכי מוכשר עלי אדמות. תחשוב על זה… -
לו הייתי אנטי, ודאי שלא הייתי טורח לקרוא את הסיפור מעבר לשני המשפטים הראשונים.
פורום זה מיועד לביקורת, על מנת לגרום לכותבים להשתפר. אם אתה מאמין כי סיפוריך מושלמים – מצא מקום אחר. אנו נמצא את כל הפגמים בסיפור ונספר לך עליהם, שכן, שוב – זהו יעודו של הפורום.
והסיפור שלך, מה לעשות, הנו נטול עלילה מעניינת (או בכלל), בעל דיאלוגים רעועים (נסה *לומר* את הדיאלוגים שלך בקול, ותבין), חסר כל דמות בעלת משקל או עומק, ובאופן כללי חסר עניין. התחושה הנגרמת כתוצאה מקריאתו היא "נו, אז מה?"
אין כל קשר, אגב, בין יכולת הכתיבה (הלא מבוטלת) שלי לבין יכלתי להעביר ביקורת – כנ"ל לגבי כל אחד ממשתתפי פורום זה. כדאי לך ללמוד להפריד בין השניים – ומהר.
סיפורים שלי נתן למצוא, בין השאר, בפורום זה. אתה מוזמן לטעום. -
-
-
-
-
-
זה רק שלאחרונה אנשים כאן מאוד מתלהבים מהיצורים האלה, נו, איך קוראים להם?
