- This topic has 37 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
|פורסם לראשונה בבמה חדשה|
היתרון הגדול ביותר של תנועה במהירות-הגבוהה-ממהירות-האור, כך מסתבר, הוא שסוף סוף יכלו אנשים לראות באמת ובתמים איך התחת שלהם נראה,
זה נכון שטכנולוגיה שכזו גם פתחה פתח למסעות בין כוכבים, אבל יש לכם מושג כמה יעלה פרוייקט ראוותני שכזה? מי לדעתכם ישפוך את כמות המזומנים הדרושה לפרוייקט עצום מימדים שכזה? הרי מסעות בין כוכבים הם לא בדיוק המצרך הכי מבוקש לחופשת קיץ מהמהמת.
ככה שהמימוש הראשוני, התכליתי והמיידי של הטכנולוגיה הלוהטת הזו נכנס ישירות לבתי האופנה היוקרתיים של פריז, שם יכלו גברות שמנמנות, בעלות חשבונות בנק שמנמנים לא פחות, לחוות בפעם הראשונה את החוויה הבלתי נעימה של הצפיה בתחת של עצמם, ונחשו מה?
הם לא היו מרוצות,
אפילו, לא היו מרוצות בכלל…איך זה עובד?
זה פשוט, הרעיון הוא להעמיד את האדם ואחר כך להביאו במהירות גבוהה (ממהירות האור) אל מאחורי המקום שבו עמד כרגע, מכיוון שהוא הגיע לאותו מקום זמן קצר לפני שהאור מגיע כל מה שעליו לעשות זה להביט ישר ולראות את ישבנו מפאר את הנוף המהודר של בתי האופנה.
זה לא תמונת טלויזיה, זה לא מראה מול מראה, זה התחת שלך, הדבר האמיתי, כמו שהוא, בלי יפיופים, בלי זיופים, *ככה אנחנו נראים.*
מה כבר יכול להיות כזה טראומתי ,אתם שואלים, ככה שאלו גם בתי האופנה הפריזאיים, אחרי הפינוי הרפואי הראשון, החבר'ה הבינו שמשהו כנראה קצת לא בסדר, אחרי שהשקיעו ערמות של דולרים בטכנולוגיה אולטרה חדישה, גילו למרבה התדהמה שהמכירות בבתי אופנה, לא רק שלא עלו מספיק כדי להצדיק את ההשקעה ההיסטרית, המכירות למעשה היו במגמת ירידה!
מסתבר שכבר כמה אלפי שנים פרטי המין האנושי חיים באמונה שהתחת שלהם נראה הרבה יותר טוב מאיך שהוא נראה באמת, ובפעם הראשונה משחר ימיה, האמונה הזו נתבדתה.
זה התחיל בפריז, נדד ללונדון, חלף לניו-יורק, רומא, טוקיו, משבר חוצה גבולות, שפסח רק על מדינות העולם השלישי שלא יכלו להרשות לעצמם טכנולוגיה שכזו, אבל הם בעצם לא מעניינים אף אחד.
ככה זה התחיל.
משבר אופנה, אתם אומרים.
לא נורא לבתי האופנה מוצצי הדם האלה יש מספיק כסף בלאו הכי, נכון?
לא נכון בכלל, הבעיה קיפצה לה מחנויות היוקרה לפרברי הערים, והלכה והתפשטה, זה לא שאנשים לא רצו לקנות בגדים חדשים, הם לא רצו כלום!
הם ישבו סרוחים בבתיהם ממררים על גודל התחת שלהם, ולא רצו כלום, לא הפיקו כלום, לא התרבו, כלום!
הרי לכם בעיה.
המין האנושי דיכא את עצמו לאובדן ,הפרודקטיביות גוועה, תינוקות כמעט שנעלמו מהנוף האנושי, אנשים רק ישבו בבתיהם ואכלו כל היום.
יש לכם מושג מה זה עלול לעשות לתחת של בן-אדם?
בעדינות: נגיד שהוא נראה פחות טוב מאיך שהוא נראה כשהתחילה הצרה הזו, וגם אז הוא לא הבריק במיוחד.
ממשלות סיבסדו מכוני כושר, שאיבות שומן, מתיחות עור, כל דבר שיחזיר לחברה את יצר החיים.
זה לא עבד.
אחרי כינוס חרום של מועצת הביטחון הוחלט שלמעשה הבעיה בעולם היא עודף מזון, שטיפול בשורש הבעיה הזו יתקן את כל המעוות, אנשים יגיעו למצב שבו יוכלו להביט ישירות בתחת שלהם , בלי לאבד עצמם לדעת.
המסקנות הישומיות של אותה המעוצה, היתה קיצוץ היסטרי במלאי המזון בעולם, השיטה היתה כזו: כל מי שרצה להמשיך ולגדל מזון היה צריך לשלם מיסים בגובה עתק, כל מי שגידל מזון והפסיק, זכה במענקי עידוד נפוחים שנגזרו מהמיסים ההיסטריים ששילמו חבריו, מה זה אמור לגרום?
מחסור במזון שיגרור העלאת מחירי המזון, ככה אנשים יחשבו פעמיים לפני שיקנו מיני מזון שהם לא צריכים רק כדי לפתם את התחת שלהם (הגדול מידי בלאו הכי).
בפועל המענקים היו כאלה נדיבים שמגדלי המזון שאלו את עצמם למה בכלל לטרוח?, והמיסים הגדולים האלו לא דירבנו במיוחד, ככה שאף אחד כבר לא גידל מזון!
זהו זה, מחסור עולמי, מי נפגע ממחסור עולמי?
כמובן, מדינות העולם השלישי, שלא היו שותפות במשחק המטורף הזה כי הבעיה לא היתה קיימת אצלם מלכתחילה. הם לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש מזון, במחירי המזון הקיימים, הם לא יכלו לקנות אפילו מזון שגידלו בעצמם על אדמתם, עד כדי כך המזון נהיה יקר, המדינות העשירות לעומתם סיבסדו לאזרחיהם האומללים את המזון כדי שיוכלו להמשיך לשבת על התחת ולאכול…
חוץ מזה התפתחה תעשיית מזון לא חוקית: אנשים גידלו עגבניות לא חוקיות בעציץ בבית, עלי נע-נע באדנית במרפסת, פלפלים באמתלה של פרחי נוי, אדם אחד אפילו טרח לזרוע חיטה במרתף בביתו, הרחק מענייהם המציצניות של לוויני הבקרה.
מועצת הבטחון לא נואשה מתוכניתה, לאכוף דיאטה כפויה על כל אדם שמסתובב בכוכב, מה ששבר אותם לבסוף היה המאמר המבריק של פרופ' הר-בטן, שפורסם בירחון המדעי היוקרתי "דעת-רבים", כותרת המאמר היתה:
"איך להכין עשרים סוגי מאכלים טעימים ומזינים מחרא." אתם יכולים להבין לבד במה המאמר עסק, נגיד שהדבר הלא נכון היחיד בכותרת הוא המילה "טעימים" אלא אם פרופ' הר-בטן היה חסר טעם לחלוטין, חוץ מזה הוא סיפק את הדרך לאותם עשרים סוגי מאכלים לכל מי שהיו בידו מוצרי היסוד, וכמו שאתם מבינים, זה בערך הרוב המכריעה של המין האנושי, האמת שחרא לבד לא הספיק, נדרשו עוד כמה תוספים מלאכותיים נוספים, אבל אלה היו זולים וקלים להשגה (חוץ מ- כמובן, למדינות העולם השלישי) , סוף עידן המחסור לכולם היה כמות כמעט לא מוגבלת של מזון.
מועצת הבטחון התעוררה בבעתה לעסוק בבעיה מחדש.
הפתרון:
הפתרון הפעם עסק בניטרול הבעיה מהשורש, איך עושים את זה? מכריזים על טכנולוגית ההנעה במהירות-גבוהה-ממהירות-האור כטכנולוגיה בלתי-חוקית, להחרים אותה מבעליה החוקיים (הלא הם בתי-האופנה הפריזאיים) , ולהעלים את כל שרידיה, כל התיעוד שהשתמר ממנה, כל החומרה, התוכנה, הספרות וגם, המממ…כל אדם שהבין אותה קצת יותר מידי טוב.
זה הוגדר קצת יותר אלגנטי ממה שמוצג כאן, גם באופן יותר מקיף מבחינה משפטית ,אבל את רוח הדברים אפשר להבין גם כך.
האמת שהביצוע היה מעורר התפעלות בניגוד לאכיפת המסקנות הקודמות, כנראה שחיסול והעלמה הם מהקישורים היותר מפותחים של מועצת הבטחון, הם החרימו את המיכשור מחקו את הפטנט, השמידו תיעודים, גרסו ספרות מקצועית וגם הממ… בו נגיד שכמה אנשי מפתח שעסקו בפיתוח הטכנולוגי המבריק הזה נחשבים לנעדרים עד היום.
סוף.
כלומר זה יכל להיות הסוף, אבל זה לא, כי בדיוק 1024 שנים מאוחר יותר (אגב 1024 הוא חזקה של שתיים, אבל מלבד זאת הוא מספר שרירותי לחלוטין) איים אסטרואיד ענק (או שמה היה זה שביט זעיר?) להתנגש בכדור הארץ ולהשמיד פחות או יותר את כל מה שנימצא מעל פני השטח, דיון חרום של מועצת הבטחון העלה את המסקנות המדהימות הבאות:
יש לפתח במהירות הגדולה ביותר הנעה במהירות-גבוהה-ממהירות-האור, יש לבנות ספינה שתכיל את המספר הרב ביותר שניתן של אנשים, להעמיס עליה את אליטת המין האנושי ולשלוח אותה לכוכבים לפני שהמין האנושי ימחץ למוות, שם ימצאו הם כוכב להמשך המשגשג של המין הגאוני הזה, מתכוון- המין האנושי, מיותר לציין שכל אחד מחברי המעוצה שיריין לעצמו מושב בספינה הנ"ל, אבל זה כבר חורג מענייננו.
כסף כבר לא היווה בעיה כי ברגע שהכוכב הזה מתחסל, הכסף הופך לחסר משמעות, לכן הציעו חברי המועצה פרס כספי של מאה טרליון דולרים לכל מי שיצליח לפתח הנעה כזו.
הציבור המטומטם, אגב, לא היה מודע לקטסטרופה שהולכת לבוא על כוכבו, אבל כך עדיף, כמובן, וכך זה ישאר.
חלפו, מתחילת הסיפור, בערך אלף שנה של ניוון על המין האנושי, לשריד הפטאתי הנוכחי לא היה צל של סיכוי לפתח הנעה בין כוכבית כלשהי, ובטח לא במהירות-גבוהה-ממהירות-האור.
לבסוף היה זה נער פורטוריקני רזה, שחום, חסר בית וחסר השכלה, שהגיע יום אחד, עם מסמך כתוב בכתב ידו העילג, שתיאר בפרוטרוט איך אפשר ליישם הנעה שכזו, ועצר, לשני רגעים של הלם, את העולם ממרוצתו.
הנער הובא למכון-לחקר-המדעים-המתקדמים-ביותר שם התברר די במהרה שהנער לא היה איזה גאון מבריק שהתגלה רק עכשיו, הנער התעקש אומנם שהוא פיתח את ההנעה הזו לבד וזכאי לפרס המוצא, אבל בערך יומיים של עינויים יצירתיים למדי (ותאמינו לי שמה שלא היה חסר במכון הבזבזני הנ"ל הוא יצירתיות) שיכנעו אותו שהוא לגמרי טועה, הסיפור הבא שהנער בחר להמציא הוא שהוא קרא את הפרטים המתוארים באיזושהי חוברת מדעית עתיקה בשם "דעת-רבים" שהוא מצא פעם, למעשה הנער לא ממש התעניין במדעים רק שהחוברת הזו הצילה את חייו, יום אחד כשהוא מפשפש על סף גוויה ברעב, באיזה פח אשפה למצוא שריד של דבר מאכל או משהו, ניתקל בחוברת שעל כותרתה התנוסס בגדול הכיתוב "איך להכין עשרים סוגי מאכלים טעימים ומזינים מחרא." , הנער גילה מהר מאוד שטעימים הם לא, אבל אפשר לחיות על זה, וכך הסתובב ברחובות כשהוא שומר על החוברת כבבת-עיניו, יום אחד דיפדף בחוברת כמה עמודים קדימה מה שלא עשה קודם מעולם ונתקל בכתבה מוזרה על הנעה במהירות-גבוהה-ממהירות-האור והסיכונים הכרוכים בה, הנער העתיק בכתב ידו את כל מה שנראה לו רלוונטי ,הוא דילג על החלק של הסיכונים החברתיים והאנושיים שכרוכים בכך וקיווה שהמדענים לא יעלו עליהם לבד, הוא החביא את החוברת באחד מפחי האשפה האהובים עליו והלך עם כתב היד לנציג המועצה.
כמובן שחברי המכון-לחקר-המדעים-המתקדמים-ביותר לא האמינו לסיפור המפוקפק הזה, הם שיערו שהנער גנב את הדף מאיזה חוקר, משלא הגיע אף חוקר להתלונן על הגנבה, סברו שהנער גנב את הדף ורצח את החוקר, סקירה טראנס אטלנטית העלתה כי מדען אחד נעדר מביתו כבר שלושה ימים, אשתו "שכחה" לציין שהוא עזב את הבית אחרי ריב סוער במיוחד, שכלל שימוש בכמה מילים שעדיף לא לעלות על הכתב, וגם צלחת אחת מתעופפת שהחטיאה את מטרתה.
לא חשוב כמה יצירתיים היו הענויים, הנער דבק בגירסתו המוזרה, אנשי המכון-לחקר-המדעים-המתקדמים-ביותר נשברו לבסוף והחליטו לנסות לבדוק את אמיתות הדברים, הם נתנו לנער להתאושש מהעינויים ואחר נתנו לו להוביל אותם למקום שבו החביא את החוברת.
כמובן שבאותו בוקר משאית זבל עברה ורוקנה את הפח.
כמובן שהם הגיעו ראו את הפח ריק ואמרו – "כמובן…".
כמובן שהחוברת לא נמצאה.
כעבור יומיים הוצא הנער להורג בעוון רצח.
כעבור יומיים נוספים, נמצא המדען החסר כשהוא בתחתוניו, באיזה מוטל זול, מתברר שאחרי אותה מריבה, הוא ישב בבר מקומי שם פגש צעירה יפיפיה שלא היה לו שום מושג מה היא מוצאת בו, בילה עימה כמה ימים סוערים במיוחד, שבסופם מצא עצמו נעול בחדר במוטל בתחתוניו, כשכל בגדיו, ארנקו ,שעונו, נעליו, נעלמו יחד אם אותה צעירה יפיפיה, שטרחה לקחת מבן זוגה בדיוק את כל מה ש"מצאה בו".
זה לא שהארוע המצער הזה העיב על מצפנו של מי מהמעורבים, הם הניחו שאם לא רצח הנער את המדען הזה, בטח רצח מדען אחר, ככה שבסך הכל היה זכאי לגזר הדין שהוטל עליו.אחר כך נבנתה הספינה, הדיון הממושך ביותר במהלך בנייתה היה אם לצבוע את גשר הפיקוד בצבעי אפור, צבע, שכל ילד יודע שהוא הצבע המתאים לגשר הפיקוד של ספינה, או שמה לצבוע אותו בצבע בז', בו קיימים מלאי הפקדים הנרחב ביותר, וכך יחסכו הזמנות מיוחדות שפירושם זמן וכסף נוספים.
לבסוף הסתיימה בניית הספינה,על גשר הפיקוד נגזרה הפשרה הבאה: כל החלקים הקיימים במלאי ישארו בצבעם המקורי – בז', וכל החלקים המותאמים במיוחד הוזמנו באפור, כך או כך, הספינה היתה מוכנה להמראה.
כאן יכל להיות הסוף.
אבל הוא לא,
יומיים לפני ההמראה המתוכננת (אגב יומיים הוא גם חזקה של שתיים) שינה לפתע האסטרואיד הענק או השביט הזעיר את כיוון מעופו, והתרחק בגיחוך לצדה השני של הגלקסיה, האנושות יכלה לנשום נשימת רווחה, רק שרובה לא היה מעורב בטרגדיה הגדולה הזו ככה שלא הזדקק לאותה נשימת רווחה, מיותר לציין שאף אחד מאנשי האליטה של האנושות לא התכוון לצאת למסע חיפוש אל הלא נודע, עם ספינה שגשר הפיקוד שלה בצבעים מעוררי מחלוקת, כאשר המצב בבית שקט ויציב.
הלכו, חיפשו, וגייסו להם אנשי המועצה בשיתוף עם המכון-לחקר-המדעים-המתקדמים-ביותר מתנדבים מרצון ומתנדבים בכפיה, שיאיישו את הספינה הראשונה אל הכוכבים, ככה יצא שתערובת של אסירים שפוטי מאסר עולם, חסרי בית, חבורה של אנשים בעלי חובות כספיים שלעולם לא יוכלו לפדות ועוד כמה שגורלם לא שפר עליהם, יצאו במסע ההיסטורי הזה לייצג את האנושות.אלו ייצגו את האנושות טוב לא פחות מכל אחד אחר.
זה אמור להיות הסוף,
הספינה נשלחה ונשכחה,
החיים שבו למסלולם.אלמלא איזה מעצב על, צעיר, איטלקי, יפיפה ומצליח, שבהברקה של רגע חשב על רעיון שישנה לחלוטין את עולם האופנה.
הרעיון שלו היה לנצל את הטכנולוגיה האולטרה מודרנית שנלקחה מספינת הכוכבים, של תנועה-במהירות-גדולה-ממהירות-האור,
כדי שסוף סוף,
פעם אחת ולתמיד,
אנשים יוכלו לראות איך הם *באמת* נראים מאחור. -
הסגנון מאד מטריד, בסגנון של "אז עשיתי לו ככה וככה וככה ואז הוא אמר לי שאין לי מה לעשות יותר כי לא נשאר כבר ככה וככה לעשות", שמאד לא נעים לקרוא.
חופשת קיץ מהמהמת?
מלבד זאת, הרעיון אולי נחמד, אבל את הסיפור עצמו מאד קשה לקרוא, והוא נשמע כמו חיבור לא מגובש. כמובן שתמיד דופקים את מדינות העולם השלישי, וכמובן שאנשים תמיד מתנהגים רע. אז מה?
-
חיבור לא מגובש?
אני ינסה לא לקחת את זה באופן אישי מידי, אבל נראה לי שהתגובה נועדה להפחית מערכו של הסיפור יותר מאשר לתת איזשוהי בקורת רלוונטית.
הסגנון אם אתה מתעקש, הוא ניסיון לחכות סגנון כתיבה של סופר דימיוני שבשמו הישתמשתי (לא יציר דימיון שלי, אם זה לא ברור) אני מקווה שמי שמכיר את מקור השם, יחשוב שהניסיון מוצלח במידה כזו או אחרת.
הכוונה היא לשקף את התנהגות המין האנושי, תגובה של "אז מה?" היא לא רלוונטית, כמו לקרוא סיפור אהבה ולהגיד – "אנשים מתאהבים, אז מה?".
קילגור טראוט.
-
(שהוא, אגב, סופר פרי דמיונו של קורט וונגוט) הוא שטראוט לא היה כותב סיפור כל-כך ארוווך על הנושא. הסיפורים של טראוט בד"כ קצרים בהרבה והפואנטה שלהם קצת חזקה יותר מהפואנטה הצפויה שלך. נכון שהסגנון דומה, ופה שם אתה הצלחתי להעלות חיוך על פני, אבל הרוב מ-מ-ש מייגע. בתור fan fiction לוונגוט זה יכול אולי – איכשהו – לעבור, בגלל שזה אכן מטפל בכמה מהנושאים האהובים עליו; אבל וונגוט עשה את זה בכל-כך הרבה יותר כישרון ובכל-כך הרבה פחות מלים, שדי חבל על המאמץ שלנו לקרוא.
-
לא שאני מרוצה מהביקרות הזו, אבל זו עיניינית
ונראה שמר נונין, יודע על מה הוא מדבר.
בכל זאת ההבדל המרכזי בין הסיפור הזה (שקצת יומרני אני מודה) לבין סיפור אחר של טראוט שאתה מכיר, הוא שזה היחיד שבאמת קראת, הסיפורים של טראוט בד"כ כל כך קצרים כי הם אף פעם לא נכתבו (או שנכתבו על ידי וונגוט בכבודו ובעצמו אבל לא הוצגו לקורא) מה שכן הגיש וונגוט בדרך כלל, הוא כמה מילים על הסיפור המקורי, מה שכמובן יהיה קצר מאוד (נניח כמו לקרוא את השער האחורי של סיפור).
לגבי היחס בין כמות הכשרון של מר וונגוט לכמות הכשרון שלי, אני האחרון שיתווכח.
ובכל זאת לטעמי הסיפור מצדיק את המאמץ של קריאתו.קילגור טראוט.
-
תשמע, אני לא קראתי וונגוט. אני לא יכולתי לקשר את הסגנון לשום דבר. בשבילי הסגנון היה טרחני ומעייף. זה שיכולתי (בוג'י, בשבילך!) לכתוב את הביקורת שלי בצורה יותר עניינית- אני מסכים, התחיל לי שיעור. אבל זה לא משנה את העובדה שמאד לא אהבתי אותו והסיפור לכן היה לא טוב.
ולא מומלץ בפורום הזה להתחיל לריב או להתעצבן על המבקרים (כל זאת בהנחה שאתה חדש בפורום). לי עוד יש מזג טוב. תתעצבן על הבנאדם הלא נכון, ותפתח נטיות התאבדותיות מהתשובה.
-
ביקורת על אורך הסיפור, כבר קיבלתי.
זו בדיוק הסיבה שפרסמתי אותו כאן, חשבתי (לתומי) שבפורם מדע-בידיוני אנשים יהיו יותר סובלניים לסיפור שבסיסו העלילתי הוא מדע-בידיוני.
ויוכלו להעמיק לאמירה כלשהי שבלב הסיפור.
בסיסו העללתי של הסיפור הוא לא מטרת הסיפור ,רק האמצאי שבעזרתו מנסה הסיפור להגיד מה שיש לו להגיד, סיפור לא חייב להיות כל הזמן מצחיק, משעשע או לתת סיפוק מידי ליצריו של הקורא (לא שצריך להתעלם מאלו לחלוטין), אבל מעבר לבסיסו הסיפורי של הסיפור, חבוי עומק כלשהו.
התייחסות לדברים הבולטים יותר שעל פני השטח, אמנם יש לה מקום, אבל חבל שזו ההתיחסות היחידה.קילגור טראוט.
-
עוד יבואו התייחסויות.
דווקא פורום מד"ב הוא לא המקום הטוב בשביל לקבל ביקורת על תוכן הסיפור. כמויות הרעיונות שהמשתתפים כאן ראו בחייהם היא מפחידה, ועוד רעיון חדש לא מוציא מהם התייחסות. מלבד זאת שדווקא מבחינת העומק, הסיפור שלך די נדוש ויותר מדי דוחף את האלגוריה שלו (מד"ב אולי נועד לתת אלגוריה על ההוה, אבל לי אישית נמאס). דווקא פני השטח- שימוש במגמ"א למטרות אופנתיות- מהווים רעיון לא רע בכלל. אבל כמעט כל סיפור בפורום הזה (לא כולל את של נונין
נותן רעיון משל עצמו. הרעיון הוא שלך, ואותו אנחנו לא מבקרים- אנחנו כן מבקרים את הצורה בה הרעיון מועבר, ובמילה אחת- *סגנון*! -
הסגנון הקילגור טראוטי נחמד והעלה חיוך על פני מפעם לפעם.
אני מסכים עם זה שהסיפור ארוך מדי, אבל לא יותר מדי ארוך כמו שאולי נוצר הרושם מתגובות קודמות (אבל אולי פשוט לא קראתי מספיק קילגור טראוט). אני הייתי מקצץ את הקטע על הצבע של הספינה, למשל.
והערה לגבי העלילה – טוב, ברור שרצית להציג כאן כמה בני אדם הם טפשים בלה בלה בלה, אבל לא חייבים מגמ"א כדי לברוח מכדור הארץ. ולמה לא נעשה שום נסיון להסיט את האסטרואיד ממסלולו?
אני יודע שיש אנשים שלא אוהבים להעיר על זה בפורום, אבל אני חש שכאן צריך להעיר: יש צורך בהגהה! (שגיאות כתיב, פיסוק, החלפה בין המינים ("הם לא היו מרוצות" למשל) ועוד) -
כבר מזמן לא היה לנו סיפור שהרבה אנשים יקטלו ביצירתיות
אדון קילגור טראוט, צר לי לאכזב אותך, אבל מאוד, מאוד, מאוד לא אהבתי את הסיפור שלך – וזה בלשון המעטה.
מבחינה חיצונית, הוא כתוב בצורה שגרמה לי להפסיק לקרוא 4-5 פעמים. מצאתי את הסגנון מגושם, מבולבל, מבלבל ובעיקר – מעיק: הסוף המתמשך שעמם אותי. מאוד.
מבחינה פנימית, הוא נדוש. כן, אנחנו יודעים שאנשים הם רעים. זה היה אתמול בחדשות.
כן, אנחנו יודעים שמדינות העולם השלישי ונערים עניים הם אלה שסובלים בסוף. זה היה בחדשות עוד שלשום.
כן, אנחנו יודעים שמבחינה אוביקטיבית, האנושות שווה לתחת.
אנחנו לא צריכים לקרוא סיפור מד"ב מגובב בשביל זה – במיוחד לא אחד שמתעלל בקורא שלו כל כך. -
למה את "צריכה" לקרוא סיפורים?
קריאת סיפוריים היא לא צורך.
לא "צריך" לקרוא סיפור בשביל להבין שהאנושות "שווה לתחת"
בהנחה שהאנושות "שווה לתחת", בהנחה שזה מה שהסיפור ביקש לומר,
סיפור לא הופך נדוש אם המסר הפנימי שלו נדוש,
אם כך היה ,לא היה סיפור שנכתב שאינו נדוש.הפסקת לקרוא 4-5 פעמים?, לא עיניין אותך?
זה כבר סיפור אחר לגמרי…אני שמח שהענקתי לך את העונג "לקטול סיפור ביצירתיות".
מר. טראוט
-
*בעיון*, אולי יסיק איזו מסקנה או שתיים לגבי כתיבתו, שכן *זו* מטרת הפורום הזה – שיפור הכתיבה.
סיפור אמנם לא חייב להיות נדוש באם המסר הפנימי הוא נדוש, אך אם הסגנון נדוש, הדמויות נדושות, הקונפליקט נדוש ואפילו ה-"תחכום" נדוש, או אז חייבים לקחת בחשבון כי קיימת האפשרות שסיפור הוא אכן, מה לעשות, נדוש.
גם חיקוי אינו בדיוק מטרה נעלה (להבדיל מ-Tribute, אך סיפור זה הנו דוגמה לראשון ולא לשני).
על כך פנים – אם יצליח המחבר הנכבד להתעלם מסגנון הביקורות ולהתרכז בתכנן, יעשה לעצמו טובה כבירה.
באשר לשאר קולות הנהי והילל – הכותב מוזמן לקרוא את כללי הפורום. לא טוב? יאללה, ביי. -
משעמם! מצטערת, אבל הפסקתי לקרוא אי שם באמצע. לא יכולתי להמשיך. רק הצצתי על הפסקאות האחרונות, וראיתי שהפואנטה אכן היתה מה שחשבתי שהיא.
יכולת לעשות מזה יופי של פרודיה (הקטע של פיסיקה מתקדמת בשירות האופנה הוא מגוחך עבור סיפור רציני, אבל נהדר עבור סיפור פרודי). כמו שזה כתוב עכשיו זה לא מספיק מצחיק בשביל פרודיה, ונראה יותר כמו סיפור רציני. כמו שהוא כתוב עכשיו הוא גם ארוך מדי בשביל פרודיה.
בעיות לוגיות שהבחנתי בהן: א. אם מפסיקים לגדל מזון בכל העולם למעט מדינות העולם השלישי, אז סביר שדווקא שם החקלאות תרים ראש, כי יהיה ביקוש למוצרים שלהם בכל העולם. סביר להניח שזה דווקא ישפר להם מאוד את הכלכלה, ואולי יהפוך אותם לעולם ראשון.
ב. הרבה יותר הגיוני לסלק את המכשירים מחנויות האופנה מאשר להפסיק לגדל מזון.
ג. אם הם התקדמו עד כדי כך בפיסיקה (עד המצאת מכשירים קטנים וזולים מספיק בשביל חנויות אופנה לנסיעה מעבר למהירות האור), אז סביר שהיו מתקדמים עד כדי פיתוח מזון שאינו משמין בכלל והוא גם מאוד טעים.
שוב, אם אתה הופך את הסיפור לפרודיה, אז אין שום בעיה. אם הוא רציני, אז יש.בקשר לתגובותיך על הביקורות: אז מנסיון אישי, כאן בפורום זה, אני יכולה לומר לך שזה מאוד כואב לקבל תגובות שליליות מרוב המבקרים. אבל אסור לך לקחת את זה באופן אישי, כי הם (וגם אני) ביקרו את הסיפור ולא אותך. בדרך כלל כשרוב האנשים חושבים שהסיפור שלך הוא לא טוב, אז מה לעשות, הוא לא טוב. אפילו אם אתה חושב שהוא כן טוב. אז במקום להעלב קשות, כדאי לך לקרוא את הביקורות בעיון ולנסות ללמוד מהן כמה שיותר וליישם את זה בסיפור הבא (או אפילו בזה, אם אתה רוצה להמשיך לעבוד עליו ולשפר אותו).
ולסיום קצת ניטפוקים: אחרי נקודות ופסיקים *תמיד* יבוא רווח. יש אצלך יותר מדי מקומות שבהם הוא חסר. (דרך אגב, אתה יכול לפתור את זה במעבד התמלילים מאוד בקלות: החלף את כל הנקודות והפסיקים בנקודות ופסיקים עם רווח – באמצעות החלפה אוטומטית, ואז החלף את כל המקומות בהם יש שני רווחים ברווח אחד, וכך הכל יסתדר).
פה ושם יש כמה שגיאות כתיב שספלר היה עולה עליהן, אבל זה לא נורא (זאת אומרת, זה לא מה שהפריע לי בסיפור). -
-
-
הסיפור הזה לא מהוה חיקוי של כתיבה,
אלא נסיון כתיבה בסגנון של סופר דימיוני כלשהו,
כמובן אם אתה מחשיב חיקוי של דימיון לחיקוי….אני חושב שהדבר האחרון שאפשר להגיד על הסיפור הוא "נדוש"
אתה יכול לאהוב או לא לאהוב אותו, אבל לא נראה לי שהסיפור נדוש.לגבי הסקת מסקנות מהתגובות, אני לא בטוח שנכתבו כולם בתום לב,
מהתגובות הענייניות כבר הסקתי מסקנות. (לא בהכרח המסקנות שהתכוונו אליהם).מר. טראוט
-
-
והתחכמויות.
חיקוי של *משהו* שנכתב לפני-כן, בין אם הוא "דמיוני" ובין אם "אמיתי", הריהו *חיקוי* וכזה ישאר. קילגור טראוט הנו אמנם דמות בדויה, אך לא כך סגנון כתיבתו, שכן זה *קיים גם קיים* – בספריו של פלוני ק. וונגוט.הלאה: אולי לא *נראה* לך כי הסיפור נדוש, אבל אתה הוא בדיוק האדם האחרון שיכול לשפוט זאת, בהיותך המחבר. על כן תוכל לנקוט בשתי דרכים:
1. להאמין לנו ולהחכים.
2. לא להאמין לנו, וללכת לחפש חבורת חנפנים ומלחכי פנכה, כפי שנתן למצוא ברוב הפורומים לכתיבה יוצרת באינטרנט ובכלל.
כולי תקווה כי תדע מהי הדרך הנכונה.הלאה: אפילו לא תגובה אחת כאן נכתבה *בתום לב*. כולן מהוות חלק מקונספירציה מרושעת להכפשת שמך ולהאדרת שם מנהל האתר. כה לחי!
-
וברור לי לגמרי למה אתה חושב ככה. שוב, מנסיון אישי בפורום זה, תגובות שנראות נורמליות לחלוטין, אפילו אם לא כל כך מעודנות, נראות איום ונורא בעיני הכותב. אם תקרא אותן שוב בעוד שבוע, תראה שהשד לא היה כל כך נורא.
מכל הסיפורים ששלחתי לכאן היה אחד שזכה לביקורות ממש קטלניות. כשראיתי אותן חשכו עיני. איך זה יכול להיות? למה הם מגיבים ככה? אבל לפני שהתחלתי להגיב בעלבון, חשבתי שכדאי להמתין לתגובות האחרות. למרבה הצער, התגובות הבאות לא היו משופרות יותר, אבל מימד הזמן עשה את שלו, וכשקראתי שוב את הביקורות ראיתי שהן לא כל כך גרועות כמו שהיה נדמה לי. נכון, אנשים לא אהבו את הסיפור, אבל היתה להם ביקורת בונה, שלמדתי ממנה המון.
ההמתנה השיגה כמה דברים:
א. לא נעלבתי.
ב. למדתי שלא תמיד מה שהמחבר מתחבר אליו גורם גם לקוראים להתחבר אליו.
ג. הכותב מאוד רגיש לביקורת, ורואה דברים בצורה הרבה יותר גרועה, ממה שהמבקר חושב כשהוא כותב את הביקורת שלו.
ד. לא הגבתי בצורה תינוקית ומטופשת, אלא בצורה שקולה (לדעתי).לגבי ג' – זה לא אומר שהמבקר צריך למתן את הביקורת (כל עוד היא מנומקת). זה אומר שהמחבר חייב להכין את עצמו מראש לאפשרות המעציבה שהוא יקבל ביקורת.
אולי כדאי שתעיין בכמה עצים קודמים כדי לראות איך מגיבים כאן. דבר שמאוד מומלץ לעשות כשנכנסים לפורום חדש.
-
למיטב ידעתי לא התפרסם, ולו ספר בודד של הסופר המדובר ,הלו הוא מר טראוט, אם הטענה שהכתיבה מהווה חיקוי של סגנון כתיבתו של וונגוט, אז אני לא בטוח שהטענה נכונה, ואם כן, היא לא יכולה להיות דבר זולת מחמאה (שכמובן לא נתכוונתה לתת).
זה שהביקורת השלילית כאן היא רבה ,לא בהכרח מעיד על טיבו ,או חוסר טיבו של הסיפור. ("מילארד זבובים לא טועים- תואכלו חרא")
ובתור סופר (אפילו אם מדומה ומתחזה…) כל מה שיש לי זה פלפולי מילים והתחכמויות, אתה לא רוצה לקחת ממני את אלו?
ברוח-טובה (יחסית)
קילגור טראוט -
אני מניח שהתגובה שלי (לדעתך) נכנסת לקטגוריה ג' אצלך ,דהיינו תינוקית ומטופשת.
אבל אם ללמד כותב כלשהו לבצע חיפוש והחלפה בוורד, או להציע לו להשתמש בספלר (מה שכמובן עשיתי), זה לא מתנשא, אז מה כן?אם בכל זאת נכנס לתגובות, ותגובות של תגובות, תגובה של אדם א' נכתבת ללא התייחסות לתגובה של אדם ב'?
אם אדם א' ואדם ב' יכתבו תגובה שלילית, האם לג' יהיה את האומץ / החשיבה המקורית לכתוב תגובה שונה בתכלית?.
אם אדם א' ב' וג' יקראו סיפור של אדם ק' שעליו לא שמעו מעולם, האם לא יתנו תגובה שונה מאשר התגובה שלהם לד' שבדיוק אתמול נתן להם ביקורת מאוד חיובית?אלו רלוונטים להתנהגות אנושית בכלל, קשה להאמין (למרות התקווה) שהפורם הזה חף ממנה כליל.
עדיין לא הבנתי מה אני אמור ללמוד מהתגובות:
לא לכתוב יותר?
לכתוב רק סיפורים שאנשים יהנו לקרוא?
לנסות לכוון את סיפורי לקהל היעד שלי?כל אלו הם דברים שכמובן אינני מעוניין ללמוד, המטרה של הכתיבה (לפחות שלי) היא לא להתכוון לדעתו של הקורא, או להחניף לו, אני כותב סיפורים שאני מאמין (באמונה שלמה) שנכתבו תוך הקפדה ובעלי מישקל אמיתי.
ביקורת עניינית יותר, תתקבל בברכה.
"איך מגיבים כאן" רלוונטי בערך כמו "לך תבדוק איך כותבים כאן" ,
אני כותב כמו שאני מאמין שצריך לכתוב, אני מגיב כמו שאני מאמין שצריך להגיב.שלך
מר. ק.טראוט -
-
*אתה כותב כדי שאנשים אחרים יקראו*.
אם לא – מדוע פרסמת כאן? מדוע לפרסם בכלל? שב ותהגה בחכמתך הנצחית יומם וליל, ותעזוב אותנו!
אבל לא – פרסמת כאן, משמע – אתה *מעוניין* לפרסם, להגיע לקוראים, לקבל חוות דעת. נכון – אתה, ספציפית, מעוניין בחוות דעת חיובית בלבד, משום מה, ועדיין – אתה מעוניין בדעות, שאם לא כן – מה לך ולפורום?ואתה צריך ללמוד, כן. אם ביקורת בונה היא התנשאות בעיניך – יהי כן, אבל כדאי לך להתעורר ולהריח את החומוס: עורכים ספרותיים יהיו מרושעים מאתנו פי כמה.
(אתה יכול גם להמשיך לכתוב למגרה, כמובן – אל תתן לנו לעצור בעדך).
ועל כן, עליך *ללמוד*, בפירוש, את הדברים הבאים:
א. *כן*, עליך להשתמש בבודק איות אם אינך מסוגל להקפיד על כך בעצמך
ב. *כן*, עליך לכתוב *רק* סיפורים שאנשים יהנו לקרוא, בפירוש. ואם נראה לך כי פירושו של זה הוא "להתחנף לקורא", הרי שאין אתה יודע הרבה על כתיבה, קריאה ובכלל.
ג. *כן*, ביקורת לא-חיובית יכולה לעזור לך. *מאד*. ביחוד אם תצליח להביא את עצמך לקרוא אותה עד תומה ולהסיק ממנה מסקנות *שאינן* נוגעות לאישיותו של כותב הביקורת, אלא דוקא, הפלא ופלא, לאופי כתיבתך שלך.
ד. *כן*, כדאי לך מאד לבדוק איך חלק מהכותבים כאן *כותבים* כאן. אולי תלמד משהו.
ה. *כן*, מחמאות חינם תוכל לקבל, ללא כל התחייבות – מהוריך. לא כאן. -
אם אתה חושב שאני כותבת תגובה לפי הלך הרוח הכללי של התגובות, אתה נורא טועה. אני קוראת את התגובות הקודמות, רק כדי לוודא שאני לא עומדת לחזור במדויק על מילותיו של מישהו (כי זה חסר טעם). לכן, כשאני כותבת תגובה לאחר שכבר יש תגובות, אני יודעת מה הלך הרוח, ואני מתייחסת אליו (אם בהסכמה, ואם לא בהסכמה).
וגם כמה מההנחות שלך מוטעות (כתבתי על עצמי לא עליך).
חוץ מזה, אתה מאשים את הקוראים בפורום הזה, שהם מתחנפים לחברים שלהם. אז זה דבר שממש אין פה. ראיתי אנשים פה קוטלים את החברים שלהם, וכמה ימים אחרי זה משבחים אותם על סיפור אחר, פשוט כי הסיפור האחר היה יותר טוב, ואלה שקיבלו תשבוחות קוטלים ללא רחם את המשבחים, כי הללו פרסמו סיפור רע. אולי באמת אתה צריך לקרוא דברים קודמים כאן.
באופן אישי, אין לי מושג מי אתה. אילו היית ידיד נפש, סביר שאת רוב הביקורת שלי הייתי אומרת לך פנים אל פנים ולא בפורום, אבל לעולם לא הייתי משבחת בפורום משהו שאני חושבת שאינו טוב. לכל היותר הייתי מתעלמת.
אתה יכול ללמוד מהתגובות שזה שאתה מאמין שהסיפור שלך הוא בעל משקל אמיתי ומרתק, לא אומר שגם הקוראים אותך מאמינים כך, ושאולי יש מה לשפר בכתיבה שלך. (יכול להיות?)
אם לא מעניין אותך לדעת מה הקוראים חושבים, אז אל תפרסם את הסיפורים שלך. המגירה היא מקום נפלא לאנשים שלא מסוגלים לספוג ביקורת.
אם אתה רוצה לפרסם את הסיפורים שלך, תהיה מוכן לאפשרות שיהיו אנשים שלא אוהבים אותם. -
-
לא האשמתי אף אחד ספציפי בכתיבת ביקורת מושפעת, רק ציינתי שהאפשרות קיימת,
כאורח מזדמן בפורם אני לא מכיר את מערכת היחסים בין הכותבים, והביקורת שהם מעניקים אחד לשני.אם פגעתי במישהו (כולל מר NY חשוף השיניים) אני מתנצל בדיעבד ומראש (אולי אני עוד אפגע במישהו אז הולך על בטוח).
כמובן שמי שמפרסם צריך לדעת לקבל ביקורת, כמובן שיש לי הרבה מה ללמוד (חלק מזה כמובן זה לקבל ביקורת).
עדיין נשארתי באמונתי הבסיסית שהסיפור הוא טוב (גם אם ארוך מידי).
על החתום:
מר. טראוט -
אני כותב גם כדי שאנשים יקראו,
על זה אנחנו מסכימים (למרות שגם לשבת ולהגות בחכמתי הניצחית נשמע מפתה…),
אני גם מעוניין בחוות דעת, ואם נודה על האמת אז חוות דעת חיובית, יותר קל לקבל.
אני כמובן צריך עוד ללמוד דברים רבים.
השתמשתי בבודק איות כפי שכבר אמרתי, הקפדתי על הכתיב, למרות נמצאו פגמים, זו כמובן פגיעה בסיפור ובקורא ודבר שלא צריך להיות והתנצלתי כבר על כך (באחד מהעלים הקודמים).הויכוח מתחיל בסעיף ב':
עלי לכתוב רק סיפורים שאנשים יהנו לקרוא…
אני יכול לציין כמה וכמה סיפורים קשים לקריאה בחזקת,לא מהנים, ובכל-זאת קראתי למדתי הפנמתי, ובסך הכל הקריאה היתה "שווה" את המאמץ.
להגיד לסופר לכתוב סיפורים שאנשים יהנו לקרוא, זה כמו להגיד לצייר לצייר ציורים שאנשים יהנו להסתכל עליהם, ההנאה היא כמובן לא המדד היחיד לערכה של יצירה (כמובן חרגתי בהרבה ממסגרת הדיון, כי הסיפור הנוכחי, לא מתיימר להגיע לרמות גבוהות כל כך).אני מסכים שפשר ללמוד מביקורת שלילית לגבי אופי הכתיבה שלי.
אני לא חושב שההורים שלי יהנו מהסיפור, ככה שמחמאות מהם אני לא חושב שאני יוכל לקבל…
שנה טובה גם לך…
ק. טראוט -
אם הקריאה היתה, כדבריך, "שווה את המאמץ", הרי שבסופו של דבר נהנית (למעט, אולי, אם קראת מדריך טכני כלשהו, או אם אתה מצפה להפיק רווח כספי מהעניין).
הנאה – צורות רבות לה. אין ההנאה מקריאת נאבוקוב דומה להנאה מקריאת פראצ'ט, למשל. נתן להנות מסיפור *למרות* הרבה דברים: מורכבות רעיונית, ראיית עולם יחודית, אי-הסכמה עם דעותיו של המחבר כפי שהן משתקפות בסיפור וכדומה. לגיטימי. אבל אם אני אמור להנות מהסיפור *למרות* שהוא נדוש, לא מחדש כלום, מתחכם להכעיס ולא הגיוני – כלומר, למרות תכונותיו ה*שליליות* – הרי שלמעשה אין לי כל סיבה להשקיע את המאמץ הנדרש. -
אם הקורא נהנה או לא זה שאלה חשובה בפני עצמה.
אבל להזכירך הדיון שלנו עסק בשאלה אם לכוון לכך שהקורא יהנה,
אפשר עכשיו להתפלסף במשמעות ורבדים של הנאה,אבל לכתוב סיפור שמכוון לכך שאנשים יהנו מקריאתו גורר אותך מהר מאוד למכנה המשוטף הרחב ביותר (ולפיכך לא גבוה במיוחד בדרך-כלל), ולכאן אני משער שאף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע…על החתום:
כותב מתחכם של סיפור "מתחכם להכעיס"
מר. טראוט -
-
-
בספר 'רעידת זמן' מביא וונגוט גם מדי פעם סיפורים של טראוט באורכם המלא. אבל גם אם לא, כל העניין של וונגוט היה *לא* לכתוב את הסיפורים של טראוט אלא להציג את הרעיונות המעניינים שבהם. לפי וונגוט, סיפור של טראוט יהיה, אכן, בדיוק כמו הסיפור שלך – לא מעניין. זו גם הסיבה שאין טעם לכתוב סיפורים 'של טראוט' בדיוק כמו שאין טעם לכתוב את יומנו האישי של דאטה האנדרואיד. מה גם שהרעיון המרכזי של הסיפור שלך, כפי שכבר נאמר כאן, לא משהו, בעיקר יחסית לרעיונות של וונגוט.
-
Nט חשוף השיניים… נהדר.
וקילגור: התגובות כאן, גם אם זה נראה לך אחרת, ענייניות לחלוטין. אמנם הרבה מהכותבים אינם מכירים את וונגוט, אך גם אלו מאתנו שמכירים לא התלהבו מנסיונך לעשות לו fan fiction. אלו שלא מכירים את האילן הספרותי הגבוה שבו נתלית הגיבו על הסיפו כשלעצמו, ובצדק: על סיפור, גם התלוי באילנות גבוהים, לעמוד בפני עצמו. וכאן, למרות אי-אלו וויכוחים שיש לי עם חלק מהמגיבים, נמצא המקום המקצועי ביותר ברשת לתגובות על מד"ב ונגזרותיו. -
זה כבר ביקורת הרבה יותר רלוונטית
זה בדיוק מה שוונגוט עשה לקח "סיפורים" של טראוט
והגיש לקורא רק את הרעיון המרכזי שלהם
שספק אם יכל להחזיק סיפור שלם.אני חושב שהרעיון הנ"ל די משקף את רוח הרעיונות של טראוט
מה וונגוט עשה בדרך כלל הוא לקחת רעיון אבסורדי במידה מסויימת
ולהשליח מהם בצורה קיצונית מגוחכת אבל בעלת אמת פנימית כלשהי
זה מה שניסיתי לעשות אני.מבחינתי זה היה תרגיל מחשבתי וספרותי
ק.ט
-
-
-
-
בקוראי את הסיפורים בפורום אני נתקל שוב ושוב בתגובותיך התואמות להפליא את דעותיי בקשר לסיפורים. תגובתך במקרה זה הכריחה אותי להגיב על כך מאחר שהיא הגדירה בדיוק את מחשבותיי על הסיפור שאני בעצמי לא הצלחתי להבין (את המחשבות, לא הסיפור) עד עצם קריאת תגובתך. אמנם אני אישית קראתי את הסיפור עד הסוף אך אני מסכים לחלוטין בקשר להיותו בסיס מצויין לפרודיה, וכן בקשר לבעיות הלוגיות. בקשר לביקורות אני לא אגיב מאחר שאני בעצמי חדש בפורום בפרט ובחוג המד"ב האינטרנטי בכלל.
נ.ב יסלחו לי חברי הפורום על אי אלו שגיאות כתיב וסגנון עקב עייפות יתר
-
