- This topic has 19 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אק חיכך את כפותיו בצלעותיו והביט במבנה במבט מודאג. הוא לא היה בטוח שהתל שלו יחזיק מעמד ברוחות החורף, וזו היתה כבר הפעם השניה שהוא מנסה לבנות את תל הבגרות שלו. בעונת החורף הקודמת, התל שלו קרס בעליבות מצערת ביותר, ואק לא יכול שלא לפרוץ בקינת אבל בידעו שאותן שעות ארוכות של בניית תל הבגרות שלו חלפו להן עם הרוח. הוא כמעט החליט שלא לנסות שוב בעונת החורף הזו – הרוח היתה כה חזקה בפעם הקודמת, שהוא לא יכול אפילו לדמיין לעצמו איך מישהו יכול לבנות תל שיחזיק מעמד. בינו לבינו תהה, ברגשי נחיתות מתגברים, איך אנשים הצליחו בכלל לעבור לבגרות. איש לא היה רשאי לראות תילי בגרות קודמים, כי כל תל בגרות היה חייב להיות מקורי ואישי לחלוטין – הזקנים טענו שכל מתבגר חייב להוכיח כי הוא יכול לפתור לבדו את בעיית העמידה מול הרוח. הוא מעולם לא הצליח למצוא תל בגרות בנוי, למרות שהחיפוש אחריהם היתה פעילות פופולרית מאד בקרב המתבגרים, והדבר גרם למסכת שמועות בלתי פוסקת לגבי כוחות הקסם שבאמצעותם הסתירו הזקנים את תלי הבגרות של אלה שעברו לבגרות, כדי להגן עליהם. על פי המסורת, ניתן לפגוע באחד מבני השבט על ידי פגיעה בתל הבגרות שלו. איש לא הודה שהוא באמת מאמין באמונות תפלות שכאלה, ובכל זאת השמועות נמשכו.
במשך חודשים אימץ אק את מוחו בנסיון נואש לעלות על פתרון ייחודי לבעיית הרוח. הוא לא חשב שהוא יגיע לפתרון שהוא וחבריו לא חשבו עליו בשיחות הנרגשות הרבות שניהלו בהחבא, לפני שהגיעו לגיל הבגרות, מעלים השערות לגבי הדרכים לעבור את המבחן. לפני שני חורפים, הוא עוד ישב עם חבריו בפינה נסתרת, כדי שהזקנים לא ישמעו אותם, והחליף איתם רעיונות נלהבים. אך נראה שאף אחד מהרעיונות שהצליחו להעלות באותן שיחות ילדות לא באמת יוכל לגרום לתל לעמוד מול הרוח. הרעיונות הללו היו רק פרי חוסר המנוחה של החורף – רעיונות נלהבים בתקופה שבה אי אפשר לעשות הרבה.
החורף. רוחות זועמות שכמעט מעיפות את האמיצים שמעזים לצאת מהמחילות, כשהשפויים מסתתרים בערי המחילות התת קרקעיות שלהם, ניזונים מהמזון שאגרו. זו היתה הסתגלות שנותרה להם עוד מתחילת ימי התפתחותם, כיצורים דמויי חרקים שוכני מחילות, וכעת היה זה כמעט אינסטינקט המוטבע בהם, להתחפר במנהרות בתקופת הרוח הגוברת. נדרש מהם אומץ גדול מאד לצאת החוצה בזמן החורף. הרוחות הגיעו למהירויות גבוהות מאד, ועוצמתן חתכה כסכין. היציאה למבחן המעבר לבגרות היתה האירוע המפחיד ביותר בחיי אדם, ואק עמד לעבור אותו זו הפעם השניה – והוא היה בטוח שהנסיון יעלה בתוהו.
אק ידע שהוא הגיע לשפל המדרגה כשניסה לשכנע אחד מחבריו לשעבר, בן גילו שהצליח לחצות את עונת הבגרות הקודמת, איפ, להסביר לו מה עשה שאפשר לתל שלו להישאר על כנו. איפ הביט בו בתדהמה מהולה בזעזוע, והסתלק בלי לומר דבר. אק ידע שאיפ לא יאמר על כך דבר לזקנים, אבל בכל זאת חש בושה צורבת על ירידתו לרמה כזו. באותו יום, כמעט החליט לוותר על בניית התל. אמנם, ללא בניית תל הבגרות לא יוכל להיות בוגר, לא יוכל לתרום צאצאים חדשים לקהילה, ומעמדו יירד לתחתית הסולם, אך ברגעים כאלה הוא חש שהוא מעדיף לחיות בהשפלה ובעלבון מאשר לעמוד מול אפסותו בנסיון לבנות תל שנידון מלכתחילה להתפורר ולהימוג ברוחות החורף.
אק גרר במלתעותיו עוד בוץ מגדת הנהר שליד המקום שייעדו לו הזקנים, והגה במרירות בחוסר הצורך וחוסר התוחלת שבתלים. איש לא השתמש בהם. בעבר הרחוק, בנו בני מינו תלי ענק מתערובת בוץ שהתקשחה עד שהיתה קשה כמעט כאבן, ואלה שימשו אותם למגורים, כמו גם להוכיח את יכולתם לתרום לעוצמתה של הקהילה. זה היה מקורה של מסורת תלי הבגרות, אבל עדיין אק חשב שזו הצדקה קלושה מאד לצורך של כל בן קהילה, בתורו, לבנות תל חסר תועלת וחסר תכלית, שאיש לא זכה עוד לראותו, ובוודאי לא להשתמש בו, רק כדי להוכיח את כוחו. הוא טייח בבוץ שבמלתעותיו את דופן התל שכבר נבנה – גבהו פי שלושה מקומתו של אק, ועדיין היה עליו להכפיל כמעט את גבהו כדי לעמוד בדרישות הזקנים. הוא החליק את הבוץ הלח ורץ לנהר להביא עוד. היה עליו למהר – לא נותר עוד זמן רב עד בוא החורף, ועד אז התל שלו חייב להיות מוכן ויבש, אם הוא רוצה שיהיה לו סיכוי כלשהו לעמוד בפני הרוח.
הוא ידע שהוא משלה את עצמו. על פי מה שלמד מהזקנים, בעבר הפרישו אבותיו חסרי הבינה חומר מיוחד ברוק שלהם, שסייע להם להקשיח את הבוץ לקשיות המדהימה שניתן היה לראות כיום בתלי העבר שעוד שרדו. אבל כיום, התכונה הזו נעלמה. לא היה בה צורך עוד. ונאסר על בוני תלי הבגרות להשתמש בחומרי בניין תעשייתיים. רק בוץ וחומרים שנמצאו באתר הבנייה שנבחר על ידי הזקנים. הוא נשף ביאוש וחזר למלאכה, מטייח כמעט בחוסר אכפתיות את הבוץ הקר על דפנות התל. הוא כבר ידע שהוא עוסק במלאכה אבודה.החורף כבר כמעט הגיע, והתל של אק היה כמעט מוכן. מזה זמן מה הוא עבד בלי לחשוב כלל, מוציא את כל כוחותיו בבניית התל שלו בלי לחשוב אפילו על מטרתו. הבנייה הפכה עבורו להרגל. בבוקר זה הוא עסק בטיוח דפנות התל שלו, והרים את מבטו באופן אוטומטי, כפי שעשה תמיד, אל מעבר למלתעותיו המרוחות בבוץ, להביט במלוא גובהו של התל. השמש הזדהרה מאחורי פסגת התל, ולפתע אק קלט באמת את מלוא גודלו של התל – גובהו מעט יותר מפי שישה מקומת אדם, נראה כאילו הוא מצביע אל השמש בהיתמרו אליה, כאילו נשא איתו לגובה את שאיפותיו ותקוותיו של אק והניח אותן מול השמש, לבחינה. ליבו של אק רחב עליו, והוא השתנק למראה הנפלא של התל העצום שבנה בכוחות עצמו. לרגע, לחורף לא היה קיום. לרגע, התל הנפלא, המושלם, המתנשא אל השמש היה כל מה שהיה קיים.
הוא הביט בתל באהבה, חושב על כל השעות שהקדיש לו, וידע בליבו שגם אם התל לא יחזיק מעמד, עדיין הוא לא יאבד את תחושת ההישג שידע על כך שבנה, לבדו, דבר כל כך נפלא. הוא הביא עוד קצת בוץ מהגדה והמשיך לטייח את דופן התל עד חלקות.הרוחות גברו עד כדי טירוף. אק עמד ברוח, רועד מול עוצמתה, והביט בתל שלו. הרוח עוד לא הגיעה לשיאה, הוא ידע מנסיון השנה שעברה, אבל כעת היא כבר הצליפה בדופן התל שלו ועמעמה את הברק המלוטש שהיה לדפנותיו.
אחד הזקנים קרב אליו בצעד זהיר, שלא לאבד את שיווי משקלו בגלל הרוח הגוברת. הוא קירב את לסתותיו אל אק ושאל אותו, "אתה צופה שהתל שלך יחזיק מעמד?"
אק נרעד. הוא זכר את השאלה מהשנה הקודמת. הוא נאלץ לומר את האמת המלאה. "לא".
הזקן בחן אותו במבטו. הרוח החלה לתלוש את כיפת התל, ושניהם נסוגו קרוב יותר אל אחד מעצי הענק שהעניקו להם מחסה. "אבל השקעת בו הרבה".
"כן", אמר אק בבלי רצון.
"למה?" שאל הזקן בסקרנות. "מן הסתם אתה יודע כבר כמה זמן שהוא לא יעמוד".
"כי רציתי… רציתי שהוא יהיה מושלם. גם אם הוא לא יעמוד ברוח, עדיין היה שווה להשקיע בו כדי שיהיה מושלם", אמר אק. "שום דבר שאעשה לא יעמוד לנצח. אם יהיו לי צאצאים", נימה מרירה מעט חדרה לקולו. הוא כבר לא האמין שזה יקרה. "גם הם לא יתקיימו לנצח. המנהרות שלנו לא יתקיימו לנצח. דבר שביכולתי לעשות לא יתקיים לנצח. זה עדיין לא מונע ממני לעשות דברים בצורה הטובה ביותר", הוא התריס בפני הזקן.
הזקן הביט בו בהבעה חתומה וחזר אל קבוצת הזקנים שהתגודדה תחת עץ אחר.
אק החזיר מבטו אל התל שהרוח כבר החלה לקרוע לגזרים. גזע הענק של העץ שבתוכו מצא מחסה בקושי הגן עליו מפני הרוחות הקורעות והמצליפות, והוא שוב שאל את עצמו איך יצליחו לחזור אל המנהרות. הוא לא זכר איך חזרו בפעם הקודמת, בתוך טירוף הרוח.
הרוח תלשה פיסות הולכות וגדלות מהתל שלו וסחפה אותן עמה. צבעה של הרוח הפך חום כשפוררה את המכשול העלוב שעמד בדרכה, שיא יכולתו של אדם, ונשאה אותו עמה כאבק. אק עמד והביט במיטב מאמציו המתפוררים ברוח, ולמרות אכזבתו חש שמץ מאותה גאווה שחש כשבנה את התל. זה היה תל נהדר. הרוח היתה חזקה יותר. הרוח תמיד היתה חזקה יותר. אבל התל היה נהדר.
הזקנים סימנו אליו. הוא הניח לעצמו להיסחף עד העץ הסמוך, שלצדו חסו, וכמעט התנגש בהם. הם ייצבו אותו והוא עמד בפניהם, מישיר מבטו אליהם.
"אק", אמר אחד מהם. "התבגרת מאז השנה שעברה. למדת שמעשי האדם אינם עומדים לנצח. למדת שיש טעם לעשותם בכל זאת. זו התכונה שאנו דורשים מכל בוגר אשר יעצב את עתיד הקן. מהיום הנך בוגר, ורשאי להביא צאצאים ולעסוק בכל הפעילויות החשובות לקן".
הזקן כילה את נאומו הקצרצר ונדחק בחזרה אל קפלי גזע העץ. אק הביט בו בהלם, מנסה להתאושש. "עברתי?"
"עברת. גילית בדיוק את התכונות שחיפשנו כל הזמן הזה. סוף סוף".
אק הביט בו, וההלם התקלף ממנו אט אט. "עברתי". אמר. "באמת עברתי". הוא הביט בערימת האבק שנותרה מהתל שלו, שייריה עדיין נסחפים עם הרוח, ועדיין זכר אותו כפי שניצב קודם לכן, רם ונישא ומעורר יראה.
"בואו, נחזור למנהרות", אמר הזקן, והוביל אותם אל הפתח שחשף בבסיס גזע העץ. "יש לנו מה לספר לקהילה".^הבהרה קלה:
הסיפור הזה, מסיבות טכניות שונות, נכתב בחיפזון גדול מדי (או למעשה, חציו השני), ולעניות דעתי (וכפי שסברו כמה מהמבקרים בסדנה) היה דורש קיצוץ מה, בעיקר בחלקו השני. אבל ככה הבאתי אותו לסדנה, אז ככה אני מפרסמת אותו גם כאן.^ -
סיפור כתוב היטב על עולם עקבי, אבל מה…. לא מעניין במיוחד.
ה'פתרון' לגבי תלי הבגרות צפוי מאוד, והמסר נדוש.
יש לך טובים יותר.
בכל אופן, דורש קיצוץ רציני. מיותר ומפריע גם מה שכתבת על ההסתגלות למגורים במערות – זו טרמינולוגיה אבולוציונית של בני-אדם, שממש מוזר לראות אותה בהקשר הזה, והיא גם לגמרי מיותרת, משעממת ואינה בטווח הידיעה של מי שאמור לספר את הסיפור. -
-
-
-
כלומר, אני מסכימה שזה די מובן בשלב מסוים בסיפור, אבל חשבתי שזה קורה קצת יותר מאוחר. זו הסיבה שרציתי לקצץ אותו.
אגב, ציינתי במפגש ואני מציינת כאן, אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור וקראתי אותו איזה פעמיים שלוש, הגעתי למסקנה שבעיני הוא נראה כמו סיפור ילדים, ואני חושבת שאני באמת אעשה לו הסבה מקצועית לסיפור ילדים מוסמך.
-
-
-
-
באמת יהיה רעיון מעולה, ולו בגלל שהסיפור פשוט מסריח ממסר. וזו גם הבעייה שלו כסיפור פואנטה- ברגע שאק אומר (עמוד לפני הסוף, לפחות זה מה שהיה בסדנא) את המסר, אין שום דבר מעניין או חדש בהמשך. אבל מכיוון שצריך לסגור את הסיפור גם אחרי המסר, הוא מתארך מדי.
אבל יש לי הרגשה שבכל זאת, הסיפור הזה היה זוכה בפרס…
-
-
וזה עניין עדין, אבל בכ"ז קשה לי ליישב את האווירה של הסיפור (זקנים, טקסי בגרות) שמתאימה לתרבות שבטית ומסורתית עם עיסוק מדעי רציני בשאלות של אבולוציה. במקומות אחרים בסיפור מועבר המידע באורח יותר עקבי עם האמירה הכללית (זוהי מסרות שעוברת מדור לדור, וכו') ולכן קשה לי לראות את המשפט הזה כחלק מהסיפור, מה גם שהוא לא תורם הרבה מעבר להשקטת המצפון של הקוראים. זה במיוחד נכון אם תרצח להפוך את הסיפור לסיפור ילדים, אופציה שאני מוד תומך בה. אולי מה שרציתי להגיד זה יותר שהפרט הזה לא מתאים לאווירה ולתחושה של הסיפור, כי זה נכון שמבחינה טכנית יכול להתקיים גזע שבטי שבכל-זאת מגיע לידיעה עצמית עמוקה על מקורותיו האבולוציונית, אבל ממבט לאחור על ההיסטוריה האנושית זה לא נראה לי במיוחד סביר.
-
אני לא יודע. בגלל זה סייגתי שאולי זה רק אני. אבל תחילת הסיפור העלתה לי הדים של שני סיפורים: אחד הוא הסיפור על האדם והרוח של ש"י עגנון, מסיבות ברורות. והשני הוא הסיפור של אסימוב, שבו כל נער מתבגר מקבל מקצוע ע"י תכנות מוחי ישיר. בגלל הסיפור ההוא ועוד כמה, אני *מצפה* לגלות איזה סוד מאחורי טקס ההתבגרות, והיות שאק מהרהר לא מעט על איך מסתירים את כל התלים שמתבגרים קודמים בנו, הפתרון ברור למדי.
כדי לתקן את הסיפור צריך שני דברים. אחד, פשוט לא להדגיש את עניין התלים הקודמים. זה קל.
השני, קשה יותר. צריך לשכנע את הקורא שזה כלל לא סיפור פואנטה, ובשביל זה צריך לספק לו מוקד אחר לסיפור: הביעה של בניית התל צריכה להיות כזו שתספק עניין, לא רק הוספת בוץ כאן ושם אלא ממש תעלומה/אתגר טכני רציני, משהו בסגנון סיפורי הליגה הפולסוטכנית או "מנהרה בשחקים". משהו שהוא יותר מרוח יעזור – בעלי חיים מוזרים, או רוח בעלת מודעות, כל דבר יוצא דופן שיצור עניין נוסף. כרגע, המאבק של אק הוא פשוט לא פרסונלי מספיק ומיוחד כדי להוות עניין.
-
-
-
-
שה'מסר' קופץ מהר ובבירור מדי בשביל סיפור למבוגרים.
גם אני, כמו פריצ'ר, הבנתי את הפואנטה מאוד מהר והסוף היה ממש מייגע.
נראה לי שיש לך בבירור שתי אפשרויות: להפוך אותו לסיפו 'מד"ב לילדים' ואז אין צורך לשנות הרבה אלא רק להוריד את ההקשרים לדברים שנמצאים מעל לראשיהם של ילדים או לעשות מה שפריצ'ר הציע ולסבך קצת את ההתחלה כדי טיפה להטעות את הקוראים – ואז להפתיע אותם.
אחרת, לדעתי, זה פשוט לא עובד. -
-
-
אבל, בוג'י, זה הסיפור שלך שהכי אהבתי מכולם (כולל אלה באתר שלך).
האנטי-קליימקס הנוגה שמאפיין את רוב הסיפורים שלך כל כך מתאים פה לאווירה ולמסר הכללי. יכול להיות שיש מקום לתיקוני חייטות (לקצר קצת בסוף וכד') אבל לא נראה לי שכדאי להפוך את זה לסיפור ילדים. כל הרעיון פה זה ההתרסה של האנושי כנגד האפסיות של עצמו. לא בדיוק נושא לילדים.יתכן שבאמת יש מקום לטשטש קצת את הרמזים בהתחלה, אבל אנא אל תשני את הרוח לחיות פנטזיה מסתוריות. יש הרבה סימליות במאבק נגד הרוח ככוח טבע בלתי מרוסן, וזה ילך לאיבוד אם תשני את זה לדובי נמלים ענקיים שמכרסמים את התילים בלילה.
-
