- This topic has 19 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
(זה הסיפור שהבאתי לפורום.קון. תהנו)
—-היום אני הולך לגנוב מכונת זמן.
לפחות זה מה שאנימהעתיד אמר לי. אני אוהב את אנימהעתיד. מה שהוא אומר לי בדרך כלל קורה.
בפעם הראשונה פגשתי את אנימהעתיד בגיל שמונה. זה היה כמה ימים אחרי שראיתי בפעם הראשונה את בחזרה לעתיד. ישבתי לי בחדר, חשבתי והרהרתי על מסעות בזמן ועל המשכיות (לפחות היום אני יודע שזה המשכיות. בגיל שמונה רק חשבתי כמה מגניב זה לפגוש את ההורים הצעירים שלך), כשלפתע הוא הופיע. הוא נראה לי מוכר בהתחלה, אבל לא יכולתי להגיד מאיפה אני מכיר אותו. עד שהוא התחיל לדבר: הוא אמר לי שהוא אנימהעתיד, שיום אחד אני אגנוב מכונת זמן ואטייל לעבר ולעתיד, ושהוא בחר ברגע ההוא, שבו אני הכי פתוח לאפשרויות הנרחבות, כדי להגיד לי. להגיד לי שהוא זה אני, שהוא ישגיח עלי מעתה והלאה. ואז הוא נעלם.
כנראה שלא היה הרבה מה להשגיח, כי בשנים הבאות לא ראיתי אותו הרבה. גם כשכבר ראיתי אותו, הוא רק עבר על פני ברחוב, אומר שלום ושהוא עדיין משגיח. אני לא חושב שהוא היה צריך יותר מזה- אמנם עשיתי כמה טעויות בשנים הללו, כמה נראו לא נעימות בשעתן, אבל בסופו של דבר הן לא היו משמעותיות. לא עשיתי שום דבר שאני ממש מצטער עליו, או לפחות שום דבר שלא יכולתי לחיות איתו.
רק כשהגעתי לגיל שש עשרה אנימהעתיד הופיע מחדש. הוא בחר בתזמון ההוא כי (לפחות ככה הוא אמר) אז כבר יכולתי להבין את כל הפרדוקסים והבעיות שמסע בזמן יכול לגרום. הוא אמר לי שעד עכשיו הוא נמנע מלהתערב בגלל בדיוק אותם פרדוקסים, אבל שמעכשיו אני אוכל לטפל בהם גם מהצד שלי. אני כמובן שאלתי אם אין פרדוקס בזה שהוא בכלל מדבר איתי ומנחה אותי הלאה. הוא התיישב ואמר: "בוודאי שישנם פרדוקסים. אבל הם רק תיאורטיים- עובדה שאני כן יושב כאן, מדבר איתך. התיאוריה שלי היא שיש מעין שכבת מגן על הזמן, שמונעת ממני מלכתחילה לעשות שטויות שישפיעו עליו. מה שאני כן עושה, מן הסתם יכול להיעשות." אני אמרתי לו שזה הכל שטויות, ושאם הוא לא יודע מה קורה ולא יכול להסביר לי, אז לא צריך. הוא אמר לי, שאם אני לא רוצה אז לא צריך, אבל הוא יכול להדגים לי. הוא אמר לי לעצום את העיניים. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי שאני עדיין לא מוכן לדעת איך לתפעל את מכונת הזמן. עצמתי את העיניים, ולאחר מספר שניות הוא הורה לי לפתוח אותן בחזרה. כשעשיתי זאת, מצאתי את עצמי בחדר במלון. שאלתי את אנימהעתיד היכן אני, והוא ענה: "הבאתי אותך בשביל למלא את הפנטזיה האולטימטיבית שלך- קארי פישר." אני כמובן עניתי- "אבל קארי פישר היא כבר כוכבת מפורסמת." התשובה שלו הייתה אמנם צפויה (הרי הוא חושב כמוני), אבל עדיין הפתיעה אותי: "לא כאן. עכשיו היא נמצאת באמצע הצילומים של מלחמות הכוכבים. היא לא יותר מפורסמת ממך. רק תקסים אותה בקסם האישי שלך, ותראה מה יקרה." הדלת נפתחה, והיא נכנסה לחדר- עדיין עם התסרוקת המפורסמת ההיא. אנימהעתיד החליף איתה כמה מילים ויצא מהחדר. מאוחר יותר (יותר נכון, ממש מאוחר יותר), הוא בא לקחת אותי בחזרה.
לא היה לי ולאנימהעתיד הרבה קשר אחר כך, עד שיום אחד, בחופשה מהטירונות, הוא הופיע ולקח אותי למסע צדדי. נסענו לעבר והשתמשתי ברובה שקיבלתי כדי לירות לגוליית כדור בדיוק בין העיניים בזמן שדויד נפנף בקלע המסכן שלו. אנימהעתיד הסביר לי שזה שיעור חשוב בקשר לאחריות היסטורית וכל זה. אולי הוא צדק, אבל אני חושב שהוא רק רצה להיות קשור לתנ"ך. בשנים לאחר מכן, אנימהעתיד המשיך לבקר אותי מפעם לפעם. בד"כ זה היה בשביל להוציא אותי מצרות כאלו ואחרות, ואף פעם הוא לא לקח אותי עוד פעם לסיבוב במכונת הזמן. עד ש…
ההכרזה על כך שהפיזיקאים הצליחו לשנות מיקומן של מולקולות בתוך המרחבזמן הייתה הלם גדול לכל העולם. לא לי- אני ידעתי באיזה פרדוקס כלשהו שזה אפשרי. אני גם ידעתי שיום אחד תהיה להם מכונת זמן פעילה. אבל הממשלה שמרה כנראה על הפיתוח בסוד, כי למרות שאנימהעתיד התחיל ללמד אותי כיצד לתפעל מכונת זמן, לא קראתי על אחת שבאמת נבנית. לכן, די הופתעתי כשאנימהעתיד הופיע בוקר אחד ואמר לי: "זהו חבוב, היום אתה הולך לגנוב מכונת זמן."
"היום?" שאלתי. "כן, היום." "לא היה כדאי להכין אותי קצת יותר לאירוע הזה מאשר 'היום, חבוב'?" שאלתי. "לא ממש," אנימהעתיד אמר. "כבר למדת איך לתפעל את המכונה. שאר הפרטים- סמוך על סחבק." "כל הפרטים," שאלתי, "כולל איפה היא נמצאת?"
אם יש דבר שמעלה חיוך על השפתיים שלי, זה לתפוס את אנימהעתיד לא מוכן. יש לו הרי שנים להתכונן. "איפה היא נמצאת… אה… אתה מכיר את המגדל של מכון ויצמן?"
"כן."
"אז מכונת הזמן נמצאת בבונקר שמור, מתחת למגרש החנייה לידו."
"ואיך אני אמור להיכנס לבונקר השמור הזה?"
"סמוך עלי. רק תגיע למגרש החנייה מחר בצהריים, בכל הפרטים הקטנים אני אטפל."
למחרת הגעתי, כמוסכם, למגרש החנייה. כבר בכניסה למכון ויצמן חיכה לי אנימהעתיד. הוא הושיט לי כרטיס מגנטי, עליו הופיעה תמונתי. כששאלתי "מאיפה?", הוא ענה לי בנאום קצר:
"את הכרטיס עצמו לקחתי בעוד עשרים דקות מחוקר של הבונקר, שיקבל עוד חמש דקות הודעה שאשתו יולדת. החלפתי את התמונה בתמונה שלך שלקחתי ממך מחר. תקשיב לי, במהלך כל המבצע הזה אתה הולך לראות הרבה דברים שלא ממש תבין. אל תשאל שאלות. אני מכיר אותך, אני אנדב לך כמה מידע שאני אוכל. אבל אם אני לא עונה לך, אל תשאל. צחוק צחוק, לא תמיד יש לי זמן לזה."
"בסדר. אבל מה עכשיו", שאלתי אותו.
"עכשיו אתה לוקח את כרטיס הכניסה והולך למגרש החנייה. ליד חיפושית כתומה תמצא טלפון ציבורי. תכניס את הכרטיס לטלפון, ומשם כבר תבין לבד."
ביצעתי. כמה שניות לאחר שהכנסתי את הכרטיס לטלפון, יצא גרם מדרגות מהאדמה שליד. ירדתי בו. בקצה גרם המדרגות מצאתי פתק מקופל. בפתק היה כתוב "עקוב אחרי שביל קליפות התפוזים". הבטתי על הרצפה, ואכן היה שם שביל של קליפות תפוזים. "בטח לאנימהעתיד יש כאב בטן רציני עכשיו", חשבתי. עקבתי אחרי השביל במשך ככמה דקות, ירדתי כשלושה מפלסים (אשר באופן לא מפתיע היו ריקים מאנשים) ונכנסתי לתוך דלת מסומנת "Tempohazard". מאחורי הדלת עמד אנימהעתיד, אוכל תפוז. "עכשיו מגיע הקטע המסובך," היו המילים הראשונות שלו.
"עד עכשיו הצלחתי להעביר אותך דרך מסדרונות לא מאוכלסים, להסיח את דעתם של השומרים וכיוצא בזה. עכשיו מגיע החלק הבעייתי- אין מעכשיו שום דרך שתוכל להתקדם בה בלי לחשוף את עצמך. אבל בשביל זה יש לנו את…" הוא אמר, תוך שליפת אקדח מחגורתו, "…זה."
"אקדח?" נדהמתי. "אל תדאג, זה אקדח הלם," הוא אמר. "צריך לנטרל את התגבורות שהם ישלחו." "תגבורות?" "כן. אתה שוכח שאנחנו מתעסקים כאן עם אנשים שהמציאו מכונת זמן. הם ישלחו תגבורות לאיפה שאנחנו היינו.""אז אם הם יודעים איפה הייתי, איך אני אמור להתחמק מהם?"
"אל תדאג, חבוב. אני באתי לעזור לך מחדש. יש כאן מאבק זמנים- מי יודע יותר מה יקרה- ואני חושב שידינו תהיה על העליונה. אחרי הכל, אני כאן בשביל לעזור לך, לא? קצת טמפודטרמניזם יעזור לנו כאן. יש לי מכונת זמן, ז"א שתצליח לגנוב אותה."
"מבולבל," יצאה מילה אחת מפי.
"אל תהיה. תן לי לעשות את כל החשיבה. כל החיים שלי, כל הזמן שבו הייתי עם מכונת הזמן, הכל הוביל לרגע הזה. אני אדאג, אתה רק תיקח את המכונה."
מה יכולתי לעשות? עקבתי אחריו. נראה שהוא יודע מה הוא עושה. הוא פנה בכל הפניות הנכונות (אם כי באותו הזמן לא ידעתי זאת), ירד ועלה בין מפלסים באופן אקראי לכאורה, ופתח דלתות לא מסומנות. במקום כלשהו בתוכי, ידעתי שאני צריך לזכור את הדרך, אבל כל המסדרונות נראו לי זהים.
מדי פעם, היינו עוצרים את ההתקדמות כאשר היינו נתקלים בשומר. ברגע שהשומר נראה, היה מופיע אנימהעתיד נוסף, ואז עוד שומר, ועוד אנימהעתיד, וכך הלאה וכך הלאה עד שהיה מתפתח קרב יריות מלא. אנימהעתיד לא נתן לי הרבה זמן לעצור ולראות- מיד כשקרב יריות היה מתחיל הוא היה מושך אותי הלאה, ממלמל משהו על "לסמוך עליו" ועל "אתה חייב להגיע למכונה". כך זה נמשך כשעה, בה המשכנו לנוע הלאה תחת חיפויים של אנימהעתידים. ובסוף, זה נגמר.
הדלת נראתה כמו עוד אחת מתריסרי דלתות שעברנו כבר. אבל כשפתחנו אותה, נגלתה לעיני מכונת זמן חדשה. אנימהעתיד הביט בה בעיניים בורקות, פנה אלי ואמר: "הנה היא, מכונת הזמן הראשונה מייצור סידרתי, עדיין לפני נסיעת הבתולין שלה. עלינו למהר, ארבה צעיר. החדר עצמו ממוגן בפני מסע זמן לתוכו, אבל לא ייקח הרבה זמן עד שהשומרים של העכשיו יבינו איפה אנחנו."
אנימהעתיד ליווה אותי למכונה, שם הוא הציע לי לכוון את המכונה למסע הראשון שלי לעתיד, והמליץ על מאי 2312. כיוונתי את המכונה, בדקתי שכל הרכיבים המוכרים לי נמצאים במקומם, ופניתי אל אנימהעתיד ששמר על הדלת כדי שיבוא איתי.
לא הספקתי לפתוח את פי, כשקרן לייזר ממוקדת חתכה דרך הדלת ודרך חזהו של אנימהעתיד. אלמלא הייתי בסכנה מאותו לייזר באותו רגע, אולי הייתי מתפנה לזעוק את אובדני. אך לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד זמן. לחצתי על כפתור האתחול של מכונת הזמן. דרך מסך ההזיות שהוא-הוא ההתגלמות הויזואלית של המסע בזמן, עוד הספקתי לראות את אנימהעתיד מחייך חיוך של השלמה, ותחת שפתיים סדוקות מוציא מילה אחת: בוחצלגיחצן. (@)
_אחרית דבר:_
בזבזתי לא מעט מסעות בזמן בניסיון לפענח מה הייתה המילה שאנימהעתיד אמר, ומנסה להבין למה נגזר עליו לסיים את מסעותיו בדיוק היכן שאני התחלתי אותם. היה קשה לי להאמין שאנימהעתיד הרשה לעצמו ליפול לתוך אותה קלישאה של מסע בזמן ושל סגירה.עד שיום אחד, בשיטוטיי בעבר הקרוב, מצאתי את הפירוש. באחד מהארכיונים הממוחשבים (@) נרשם פירוש המילה כסוג של תנועה בזמן, בה אין הבחנה בין סיבה ומסובב, אם לתמצת את הכתוב. פתאום הבנתי את התוכנית הכללית שהייתה לאנימהעתיד כל הזמן. כיוונתי את מכונת הזמן, ולחצתי על הכפתור. שם הוא ישב, לפני, עדיין לא מודע לנוכחותי- אנימהעבר. התיישבתי לידו על הספסל, הפניתי אליו את ראשי ואמרתי: "אז מאיזה ברוך נוציא אותך עכשיו?"
-
-
-
-
-
חמוד לאללה. וזו הבעייה שלי אתך. כל מה שאתה כותב הוא חמוד לאללה, אף פעם לא רציני עד הסוף, תמיד חייב לקרוץ למישהו איפשהו. זה חיובי כשלעצמו, אבל הייתי מאוד שמח לקרוא סיפור רציני שלך פעם.
לבד מזה, זה כתוב טוב, אין שגיאות ששמתי לב אליהן, מתקדם, לא עובר על כללי הפורום, ובעל חזות כללית חיובית ביותר. באמת יופי.שאלה: כמה מבאי הפורום.קון ידעו מראש מה זה בוחצלגיחצן? כמה לא ידעו? זה לא אומר משהו?
(סוד כמוס לפרה ולסוס: טמפלרים)
-
-
-
אם הייתי כותב סיפור fanfic, שהיה מיועד אך ורק לעין הדג, הייתי מסיים אותו בבוחצלגיחצן, שלדעתי יכולה להיות מילת סיום נחמדה (כמו "רוזבאד" או "מרק גספצ'ו"), ועושה את הסיום קלישאי אבל חזק הרבה יותר. מכיוון שבוחצלגיחצן צריך להסביר (ומייפל בסדנא טרחה גם לצייר את ההסבר), הוספתי את אחרית הדבר, שלדעתי אמנם מוסיפה המון (הכרה בקלישאיות ועוד כמה אלמנטים פסיכולוגיים שהבנתי שהתכוונתי להם רק עכשיו) אבל מהווה סוף פחות חזק.
ובקשר להערות של אבישי: גם במציאות, אני בנאדם מאד לא רציני, שחייב לראות את ההומור בכל מקום. למעשה, גיליתי שכשאני כן מנסה לכתוב סיפור רציני, הוא יוצא פחות טוב, וגם כך אני מכניס איזו קריצה לצד. ברגע שמבינים שהפילים עגומים, ושום דבר שתעשה לא יהיה חדש לחלוטין, חייבים להכניס קצת למקורות…
-
מלבד תסרוקת עוגות השמרים, כמובן…
אנשים מתחלקים לשתי קבוצות: אנשים שחושבים שקארי פישר היה קטע מוזר, ואנשים שחושבים שזה היה קטע מוזר שהתאים לסיפור. ככה שהתשובות הן כך- אם הייתה לי מכונת זמן, אולי זאת לא הייתה הבחירה הראשונה. אבל, היא מתאימה לסיפור. ואם תחשבו על מה הייתם עושים אם הייתה לכם מכונת זמן- אז אם במקרה אתם גברים, הרוב יגידו שזה פחות או יותר מה שהם היו עושים- סקס. הבחירה בקארי פישר הייתה סתם דוגמא למשהו מטורף, שיכול להיות הפטיש הפרטי של אנימהזמנהאחר.
-
ובסוף הבנתי. הסיפור הזה הוא נורא "סיפור על…" משהו. הסיפור צועק "הנה באתי לספר לכם על פרדוקסים של מסע בזמן", בלי שישאר מקום לשום דבר 'אמיתי' יותר – אנושי יותר. לא תככים, לא רומנטיקה, לא חמדנות, לא כלום – הדמויות (בעצם דמות אחת בשני שלבים בחייה) נטולות מניעים. הוא אפילו לא ממש רוצה לגנוב את מכונת זמן. רק האני המבוגר שלו מדרבן אותו.
הכתיבה עצמה מצוינת, כרגיל, אבל רגע אחרי שסיימתי את הסיפור ונמוג החיוך מהרטוריקה היעילה, לא נשאר לי כלום מהסיפור. רק ריקנות.
-
לעניות דעתי, אחת מהשתיים:
1. חוזרות לאני הצעיר שלהן, מפזרות לה חומר מר על כל עוגה שהיא מקבלת ודואגות לכך שהיא תזכה בפרסים רבים על כפיפות בטן, כדי שהבטן הבולטת וסימני המתיחה יהפכו סוף סוף לנחלת העבר.
– או –
2. נוסעות לעתיד, בודקות את המספרים של הלוטו, חוזרות לזמן שלהן ומשחקות אותם.
אני חושבת שדי ברור מה אני הייתי בוחרת (רמז: לוטו, ונעלבתי אם חשבתם אחרת). אבל יש נשים שקצת פחות אינטליגנטיות ממני.
בכל מקרה, אני חושבת שברור שגם האופציה היותר אינטליגנטית, וגם האופציה הפחות אינטליגנטית, שתיהן יותר אינטליגנטיות מאופציית *קארי פישר*… -
אבל באמת, בחיים שלך יש תככים, רומנטיקה, חמדנות? לא הכל מסתובב סביב טעם, דברים סתם קורים.
ובאופן יותר פרטני: להוסיף את כל הדברים הללו לסיפור יסרבל אותו ללא שיעור, יהפוך אותו להרבה פחות קריא, ופחות מעניין. התזזיתיות שלו מוסיפה לסגנון הכללי. בנוסף, עינים חדות כבר שמו לב שהסיפור פחות או יותר בנוי על הדמות שלי עצמי (אם כי לא בדיוק- קארי פישר). מכיוון שאני יודע לכתוב רק על עצמי, אם הייתי מפרט- כבר לא היה מרווח תהיה…
מלבד זאת שאני לא יודע לכתוב על אנשים. תפנה לנונין.
-
-
-
-
-
-
-
-
