- This topic has 20 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שמעון החנה את רכבו, כיבה את המנוע ויצא אל המדרכה. היתה זו שעת שקיעה והשמיים נצבעו בורדרדות אופטימית, ההפך המוחלט ממה שחש בליבו המרוקן. הוא נאנח, צעד אל דלת ביתו, דפק קלות והמתין. צלילים ממרקע הטלויזיה פלשו אל אוזניו והוא שוב היכה בדלת.
לאחר המתנה מעיקה הוא עיסה את רקותיו בתיסכול והחל לחטט בכיסיו ובתיקו אחר מפתחות הכניסה.אישתו השתרעה על הספה, קופסת גלידה ריקה על ברכיה. "הגיע הזמן שתגיע, אני צריכה שתיקח את הכלב לטיול ואם אתה יכול תעצור בבנק ותמשוך לי את הכסף שביקשתי." אמרה ושבה להביט בדמויות סבוניות על המרקע.
"למה לא פתחת את הדלת?" שאל אותה.
ידעתי שיש לך מפתח, אני לא צריכה לקום ולהצדיע כשאתה מגיע. אולי אתה גם רוצה שאני אלקק לך את הנעליים?" השיבה לו, נטלה את שלט הטלויזיה בידה והגבירה את לחישות האוהבים על המסך.
הוא עמד במרכז הסלון והתלבט אם לענות או לסגת.
"לא, אני לא רוצה שטיח אדום ופרחים אבל חיוך יהיה נחמד, אולי כמה שאלות, מה עשיתי היום, אם אני מרגיש טוב. זה נראה לך הגיוני שהיחיד ששמח לראות אותי הוא הכלב? הכלב שצריך לצאת להשתין כי את לא קמת מהספה מהבוקר עד הערב. למה לא הוצאת כסף בעצמך? אני לא מבקש ארוחה חמה, לא דרשתי שום חגיגה, רק קצת מאמץ מיצדך אחרי יום עבודה מתיש."
"בסדר," היא אמרה "מה שתגיד אבל עכשיו תהיה בשקט." והיא קרעה שקית חטיפים והחלה לגרוס ברעש.
שמעון הסתובב למטבח ומזג לעצמו כוס מים צוננים, הוא לגם מן הנוזל הקר והניח אותו בכיור עמוס בכלים ושאריות. ריח מצחין של רוטב נדף מצלחת לא שטופה, הוא אפילו לא טרח לשאול.
"הייתי אצל הרופא היום," הוא אמר לה מבלי להביט לאחור "יש לי סרטן."
קול מופתע נשמה מאחוריו, הוא הסתובב אל אשתו שנותרה מרותקת למסך.
"מה אמרת? לא שמעתי, ברוק גילתה שלג'סי יש מחלת לב נדירה מהאמזונס. אכפת לך לשטוף את הכלים? הייתי עסוקה כל היום. ותוציא גם את הכלב, השלפוחית שלו נראת לי מלאה" והיא חזרה להתמכר למילות הנחמה של ברוק.
הוא פתח את פיו, לענות, להגיב, לצרוח וסגר אותו ללא קול. אז יצא מן הבית בטריקה חלושה.הוא התניעה את הרכב והחל לנהוג , הגלגלים נשקו לאספלט העיר ושמעון התקדם לשום מקום, לא ידע לאן ולאיפה, פשוט נסע. עצר מול רמזור אדום, מתעלם מחוסר התנועה בשעת לילה, וחלף בירוק. בין רחובות שחורים ואורם הקלוש של מנורות רחוב ואז עצר, הדלק אזל. הוא יצא מן הרכב, לא טרח לנעול אותו, והחל לשוטט.
"רוצה בחורה?" שאל אותו קול.
"סליחה?" ענה בשאלה לאיש, אדם שחום וגבוה, שוכן סמטאות רקוב שיניים.
"אתה יודע, בחורה, זיון, מציצה. אתה נראה כמו גבר שצריך איזה דפיקה טובה."
שמעון רצה ללכת, ניסה לחזק את התנגדותו עם זכרון הפעם האחרונה בה אהב את אשתו תחת המצעים. הוא התאמץ אך מוחו הניב שתיקה.
"כמה זה עולה?" שאל בהיסוס.
הגבר חייך אליו וטפח על כתפו השמוטה. "תלוי מה אתה רוצה."
שמעון חשב לרגע "אני רוצה אהבה." ענה.אור לבן האיר קירות מתקלפים. ריח חריף של זרע ובושם זול התערבבו יחדיו ויצרו שילוב חודר נחיריים. היא שכבה על מיטה אדומה ומוכתמת, תחת צל מעומעם. הוא שילם ללילה שלם ועכשיו לא ידע מה לעשות. התלבטותו נחשפה במבוכתו והיא קמה אליו בחיוך. כעת יכל לראות את פניה וגופה, ליבו החל להלום ואיים לפרוץ את עורו. היא היתה מדהימה, עוצרת נשימת זכר ומשתקת מחשבות.
"אני נשוי." חש צורך לומר לה.
"אני זונה," ענתה בקול פעמוני "לכל אחד יש את החטאים הקטנים שלו, בוא שב איתי על המיטה." והיא אחזה בידו והובילה אותו.
"מה אתה אוהב שעושים לך?" שאלה אותו והחלה ללקק את צווארו.
"אני אוהב דיבורים." אמר לה.
"דיבורים מלוכלכים?" לחשה לאוזנו.
"לא," ציחקק בעצבנות "את יודעת, מה ההשקפות הפוליטיות שלך, מי את, איך קוראים לך, מה התחביבים שלך. שיחה, את יודעת."
היא חדלה מנסיונות הגירוי והישירה מבט אל עיניו.
"אתה רוצה לדבר?" שאלה בסקרנות ספקנית.
"אתה רוצה אולי מישהי אחרת? אני לא יפה מספיק?"
הוא בחן את גופה ומחשבות זימה הציפו את ראשו. "לא, אל תעלבי. . . את מושלמת, כמו פסל של מיכאלאנג'לו."
היא קמה מעליו והציתה סיגרייה. "תודה," אמרה לו "על מה רצית לדבר?"
"אני לא ממש יודע, תספרי לי על עצמך, מאיפה הגעת, למה בחורה יפה כמוך צריכה. . . את יודעת."
היא התישבה מולו, שתקה ופלטה ענניי עשן משפתיים אדומות.
"קוראים לי עדינה ואני מענגת עבור כסף כבר עשר שנים."
"יש לך מזל, את נראת צעירה מגילך." החמיא לה.
"כן," ענתה " הגורל היטיב עימי עד מאוד." צחקה וקולה העשיר הדהד מקירות מתפוררים.
"זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב," המשיכה " אבל אני לא ממש נהנת." אמרה והביטה בו כאילו חשפה בפניו את סודות הבריאה. "למען באמת זה דיי גהנום, אני מקבלת שניים עשר גברים ביום, שמנים, שעירים, מזיעים וסוטים.
והם לא רוצים לדבר. . . לפעמים הם רוצים שאני אשחק איתם אבל סך הכל אני מזרון מלוכלך שיודע לספוג. הם דופקים, גומרים, לפעמים מרביצים ואז והולכים."
"מכים אותך?" שאל בדאגה כנה.
היא חייכה ופשטה את החזייה, הוא נרתע לרגע.
"אל תפחד," אמרה לו "תביט."
לאורך החזה התגלתה צלקת ארוכה ועמוקה.
"יש לי עוד. . . צלקות," אמרה בשקט "מזל שמזדיינים בחושך." צחקה שוב וכיבתה את הסיגרייה על מאפרה צפופה.
שמעון התגבר על מבוכתו והמשיך לדבר. "אם היית יכולה לבחור, מה היית רוצה להיות?"
היא קמה והחלה להסתובב בחדר המחניק. "זאת שאלה מסוכנת. אסור לחלום יותר מידי, כמה שאתה חולם יותר למעלה, ככה תיפול יותר מהר וחזק." אמרה לו בצרידות.
"ובכל זאת?" התעקש.
היא הסיטה את הווילון והציצה לרחוב. "אני לא ממש יודעת. אני רוצה להתרחק מהכל, לחיות עם עצמי במקום שהוא לא כאן. לראות שמים נקיים ולהרגיש, לא יודעת, יותר. . . טהורה." היא הביטה על שמעון המהופנט.
"מה אתה רוצה?" התעניינה.
"אני? אני רוצה אהבה, אני רוצה לחיות מספיק זמן כדי למצוא אותה."
"אתה לא נשוי? אמרת שאתה נשוי."
"יש לי סרטן," אמר פתאום ונזכר בתגובתה של אשתו "אני נשוי לחוזה עם המוות. הרופא אמר שיש לי חודשיים של כוח ואז מיטה בבית חולים, כימוטרפיה כדי להרוויח קצת זמן וזהו. הוא אמר שהסרטן התפשט, זיהם אותי, אכל אותי. אז מה אני רוצה? למצוא אהבה ולהחזיק אותה עד לנשימה האחרונה. אהבה שתבכה כשתראה אותי עוזב ושתזכור אותי גם קצת אחר כך." ודמעה זלגה מעיניו.
"דיי," אמרה לו וניגשה אליו "בוא חמוד, אתה איתי עכשיו." והיא חיבקה אותו ונשקה לשערות ראשו.
זה לא שהיא לא רצתה לספר לו את האמת, היא רצתה אבל הרגע היה כל כך טבעי ונכון.
היא הסכימה לשקר לעצמה ולהעמיד פנים שהמציאות לא קיימת.
כך נכנעה לרגש וחיבה שהיו זרים לשניהם.~זעירים ומזיקים, מכרסמים בתאים חיים ומקננים במרכזם של איברים חיוניים. הם שוחים במחזור הדם וסועדים בקיבה, מתרבים בתוך הריאות ומשריצים בכבד. הגוף שייך להם, הוא עשוי לנוע בכוחות עצמו, לשתות, לישון ולהתעורר על פי תחושה. לבטא דעות ולבצע מעשים אך כל זאת נקי מערך.
כל זאת מעל לפני השטח, בחיצוניות חסרת החשיבות.
האמת מסתתרת תחת המעטה הדק. בתוך הבשר הם שולטים, הם קובעים.
זו הממלכה הרקובה שלהם והם יעשו בה כרצונם.~"היה טוב?" שאל אותו המנהל עם בוא הבוקר.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" שמעון התנועע בחוסר נוחות. "לבקש בקשה?"
"תשאל," ענה הסרסור "חשוב להקשיב ללקוחות."
"זה בקשר לעדינה," אמר בהססנות נבוכה "אני לא חושב שמתייחסים אליה כמו שצריך. אולי תקל עליה קצת? פחות לקוחות, יותר זמן לעצמה, בבקשה?"
הסרסור הביט בו כמצפה לבדיחה, לצחוק מבטל אבל כשאלו לא הגיעו פניו הרצינו.
"תראה," גרד את אפו והביט על שמעון בזלזול מבקר "אני לא יודע מה היא עשתה לך ומה היא אמרה אבל רצוי שפשוט תשכח מהכל ותלך, היה נעים, היה נחמד, היה בעבר. תדע שהן תמיד נראות טוב יותר בחושך מאשר באור ועכשיו השמש זורחת אז לך לאשה שלך ותעזוב את הבנות שלי, לפחות עד הלילה."
שמעון רצה להשיב לו, לומר שנסיכה כמו עדינה צריכה. . . נועדה, לחיות בארמון. שוב פתח את פיו, רצה למחות, רצה להגן, לפלס את דרכו באגרופים ולקחת את האשה אליו הביתה, לחיות איתה במיטה עד שהמצעים יתפוררו. הסרסור הביט בו, עיניו הביעו חוסר סבלנות, פוטנציאל לאלימות. . .
"להתראות." אמר שמעון והזדרז לעזוב.הוא הלך במדרכות כשהוא מלוכלך ומותש, שיכור מתיסכול. אנשי בוקר התנגשו בו, ריחם של לחמניות טריות התערבב עם ערפילי אגזוזים. צבעי העיר הגדולה חלפו מולו ורעשיה נבחו סביבו אך הוא צעד שפוף, עיוור וחירש עד שהגיע לביתו. הוא חיפש את המפתחות ונכנס.
הטלוויזיה דלקה, הכיור מלא, פח עמוס, כלב שלא התאפק, פרורי חטיפים על הכורסא ושקיות מזון על הרצפה. היתה לו השלמה עם המראה, הוא לא ציפה ליותר.
"איפה היית?" צרחה עליו אישתו ונעמדה מולו כאם נוזפת.
"מה עם מה שביקשתי? ראית מה עשה הכלב? תענה לי!"
שמעון רצה לשקר, להתקלח וללכת לישון. הוא ימצא תרוץ סביר, היא תעזוב אותו במנוחה והוא יכנע למזרון. קדימה.
"הייתי אצל פרוצה, כל הלילה." אמר לאשתו "וגם יש לי סרטן." מהר להוסיף כנשק לסימפטיה.
היא הביטה לתקרה, הביטה לרצפה, הסתובבה והסתובבה חזרה. רגע מתוח של שתיקה רעם בחלל שבינהם. שמעון קיווה שדבר לא ישבר.
"בסדר," הגיבה "זה בסדר."
"את לא כועסת?" שאל אותה.
"חשבתי שאני יכעס, חיכיתי לכעס והוא לא בא."
"אז את לא כועסת?" התפלא.
"כבר לא אכפת לי שמעון. אתה יודע מה זו אהבה? אהבה זה כשאתה מוכן לסבול ולספוג ולהמשיך הלאה אבל אני ואתה עברנו את השלב הזה מזמן. למה שיהיה לי אכפת אם אדם שאני כבר שנים לא אוהבת שנים הולך ובוגד בי? אין במי לבגוד יותר. אני ואתה כבר לא ביחד. . . זה לחוד. אז תעשה מה שאתה רוצה."
"מה שאני רוצה?"
"כן שמעון, למה לא? אין טעם לאמלל את שנינו. תעשה מה גורם לך לאושר, זה מה שאני עושה." והיא ניגשה למטבח, מילאה מגש בשוקולד, הלכה לסלון, התיישבה בכבדות על הכורסא והגבירה את עצמת בלל המילים.
שמעון עמד מבולבל, ללא כיוון.
לרגע הוא רצה להתכופף ולנשק אותה, להודות לה על ששיחררה אותו אבל נושאים דחופים יותר הטרידו לפתע.
הוא הוביל את הכלב לחצר, ליטף את ראשו השעיר וניתק ממנו את הרצועה.
"יש לך חלום בן אדם, אז צא ותשיג אותו." ליטף שוב את הכלב והלך, ללא כוונה לחזור.~בתוך גופו של גבר הם מתרבים. משתיים לארבע, מארבע למאה, ממאה למיליון. . . מיליארדים הופכים לביליונים של זוועות מרשרשות. הם מצפים את פנים העור, את שכבות המוח, את החזה, האשכים והעקב. בקרוב תגיע הקריאה, השעון הביולוגי יתקתק בפעם האחרונה וצילצול ההשכמה יצרח בשקט. אז יתפרצו, במספרים ללא גבול, ויזמנו את המוות לקצור ואת השטן לזרוע.~
אשה אחת, חמישה גברים. היא הכירה את כולם, הכירה אותם היטב. הם עבדו עבורו, עבור המנהל, מי שקובע מי יכנס ולאן.
היא רזה והם מנופחים, היא רכוש והם בעלים, במצב שכזה מוטב להשפיל עיניים ולציית.
"קראת לי?" שאלה את הסרסור.
הוא עזב את עיסוקיו מעל לשולחן הביליארד וסימן לה להתקרב. "איפה הכסף ששילם לך אתמול האיש? כל הלילה עדינה, איפה הכסף?"
היא הכניסה יד לכיס אבל ידעה שלא תמצא שם דבר.
"לא ביקשתי כסף, הוא רצה לשלם אבל לא הסכמתי לקבל." והיא חיכתה.
הוא התקרב אלייה, אפו התחכך בשערה ושפתיו נצמדו לאוזנה. היא יכלה להריח שילוב של אבוקדו וניקוטין מהבל פיו.
"יש לך מושג מה אני הולך לעשות לך?" שאל במתק שפתיים ובידו מישש את צווארה.
צל חסם את אור הדלת. "תעזוב אותה." דרש שמעון. ארבעת אנשי השרירים הקיפו אותו.
"תלך מפה בבקשה, אל תסתבך." ביקש הסרסור.
"תעזוב אותה." התעקש.
הסרסור נאנח "אל תשאירו עליו סימנים אבל תוודאו שיכאב לו. הוא צריך ללמוד לקח לא להתערב בנושאים שבינו לבינה."
הארבעה סגרו עליו, סכין בהקה, אלה נשלפה ואקדח נטען.
"תעזוב אותה." אמר שמעון ומאחוריו הגיחו ארבעה ראשים חדשים, אלו שאת שכרם שילם מתוכנית החיסכון ששבר ולעזעזל עם הנסיעה לפריז.
היו אלו אגרופים להשכרה, ידיים למכירה, ענקים למרבה במחיר עבור החזרי חובות ופיצפוצי ראשים דיסקרטיים.
הסרסור עזב את עדינה המפוחדת על הרצפה. "למה לך להסתבך? אתה איש פשוט, לקוח ולא יותר. תחזור למקום שממנו היגעת ותן לי לטפל ברכוש שלי."
ושמעון דחף את הרי האדם שמולו ומשך את ידה של עדינה.
"אתה יודע מי האיש הכי מסוכן?" שאל את הסרסור "האיש שאיבד כמעט הכל, האיש שלא אכפת לו מכלום חוץ מדבר אחד. עבור הדבר הזה, קטן או גדול, הוא ינגח במאה קירות וירסק את כולם, ישתה שיניים ויחזור לקום. היא," והוא נשק לעדינה "הדבר היחיד שנשאר, כל היתר? שישרף ויתפורר."
"תשאירו עליהם סימנים," אמר שמעון לאנשי התשלום "כאלה שלא יורדים."~הגיע השעה, הם אכלו, עיכלו, גדלו והתרבו. נדבקו לכל חלל פנוי. מביטים מתוך העישונים, מבעד למרווחי הציפורניים ונקבוביות העור.. ממתינים, ממתינים וממתינים. מתי תגיע המילה? מתי יוכלו להתפרץ? מתי ימות הגבר? הם מזמזמים בציפייה ומקשיבים.~
שמונה גברים מתבוססים בדמם. שמונה גוססים, כל אחד מהם רוצח, כל אחד מהם קורבן. הסרסור יורק שן אדומה ומחפש מראה להביט בנזק המחריד שנגרם לפניו. הוא זוכר היטב את צריבת הלהב על הלחי.
אך כאבו פוסק לרגע, מישהו נכנס לחדר. הוא ממצמץ בעיניו הנפוחות ורואה מולו אשה מטושטשת. עצביו הקרועים חודלים מלהציק לו, היא מכוערת, מצולקת, בצקתית ונפוחה. אם רק היתה שלו. . .
"איפה עדינה?" היא שואלת בקול צרוד, מתעלמת מן הטבח והרטש ומפצעיו הדוחים של המכופף מולה.
"איפה היא?" שאלה שוב בעצבנות.
"היא, היא. . ." ניסה להסביר אך לשונו החתוכה הכשילה את דבריו.
"לא משנה," אמרה "אני אגלה לבד." היא החדירה אצבע מטופחת אל תוך גלגל עינו הפקוחה והחלה לחטט במוחו.
"אה. . ." אמרה "תודה."~לוויתן לבן ושמן צלל למעמקים, מאחוריו שחו עשרות תמנונים ואחריהם להקות סוסוני ים ודגים צבעוניים. כריש ודולפין תימרנו בזרמים, זה לצד זה,מטה. קיפודי ים זחלו תחת מעטה חול וחלזונות רגישים התרוצצו בין טורפים. יונקים ודגים זחלו וחפרו מתחתית שכבות הבוץ וביישני המצולות נחשפו למים פתוחים. הם כולם נעו אל עבר האור, שמש קטנה ואדומה בתוך חשכת תחתית העולם. כל סנפיר וזנב פנו אל אותו מקום בו בהקה השונית הזוהרת. הם התאספו מולה, בהו בה מוקסמים, מקיפים אותה בהדרת קודש, העיוורים ראו אותה כבאור יום בוהק והיא הטילה אור ארגמן על גבי זימים ועור שקוף.
האצות על גבי השונית החלו לזרוח וקרניים אדומות פרצו מתוך האלמוגים, המים החלו לרתוח ולבעבע. גוש אש הגיח מתוך אצות השונית והחל לצוף מעלה, מותיר שובל קצף מתערבל. להבות תבערה הציתו את האוקינוס והתיכו את בשר הדגים לעצמותיהם.
על פני הקרקעית החרוכה, במקום שבו שהתה השונית, צפו אלפי גוויות קטנות ושלד אחד עצום שהיה שייך ללוייתן לבן ושמן.~הם נסעו שתקו, מניחים לרכב לגמוע קילומטרים ריקים מתוכן.
"לאן אתה רוצה להגיע?" שאלה עדינה.
"לאו שתרצי." ענה לה.
היא חייכה ועצמה את עיניה. "אני רוצה להגיע למקום שקט, בלי רעש, רק אנחנו והנוף, רק אני ואתה." וידה ליטפה את ירכו.~תושבי בנקוק הביטו בשמש השנייה שהתגבשה פתאום, מתוך לא כלום, ושרפה את גגות הבתים. היא חלפה מעל להונלולו ואיידה את החופים. היא עדרה את אדמת קוסטה ריקה, והפרידה את יבשות אמריקה. ניתקה את הפירנאים ממקומם וניפצה אותם כגשם אבנים על אירופה, ספרד ופורטוגל ניסחפו לאוקינוס האטנלטי כאי תלוש. טורקיה והתפחמה ותיירים בארמונות נמסו לתוך ריצוף אומנותי בן אלפי שנים.~
"אני עייפה." היא העירה ופיהקה.
"את יכולה להשען עלי, עכשיו ותמיד." הוא סימן לה להתרפק על כתפו. היא שוב חייכה אליו, נשקה ללחיו, הניחה את ראשה לצד ראשו ועצמה את עינייה. הוא המשיך לנהוג אך נזהר בתנועותיו.
"תראי," הוא אמר לה "כוכב נופל, כמה רומנטי."
הוא פקחה את עפעפיים ומיצמצה. "הוא לא קרוב מידי?" שאלה "הוא לא נופל. . .עליינו?"~שובל השביט פיצל את האטמוספרה, חצה את השחקים לשניים וירד מן השמיים. בדרכו מטה פילח עננים אפורים וצלה להקות ציפורים נודדות, היא שם, מחכה לו. . .~
שמעון לא הבין מה קורה ולמה אך ככל חיה אחרת יצר ההשרדות השתלט עליו וצילצל באצבעותיו. הוא מצא את האהבה ואף אחד לא יקח אותה ממנו, רק המוות עצמו וגם הוא יאלץ להתאמץ. הוא לחץ על הדוושה והרכב הסתובב בחריקת בלמים שחוקים.
גוש האש דלק אחריו והוא מחץ את רגלו בכל כוחו, דלק נשפך לצילינדרים עשנים והמנוע חירחר לשיא של תאוצה.
הוא חלף בכבישים, מתעלם מאודם רמזורים והולכי רגל איטיים. הגוש התקרב, התקרב והתקרב, ברקים אדומים געשו ממנו, הוא עקב אחר הרכב ובמעופו התנגש במבנים וחצה גשרים לשברים מעופפים.
שמעון סטה לנתיבים צדדים, מתנגש בפחי אשפה ומורח את חתולים תמימים על גלגלי הרכב.
הגוש צלח את הרקיע וחסם את אור השמש, צל אדום נח על העיר. תינוקות נטושים נשלפו מעגלות ונבלעו בתוכו, משאיות ואוטובוסים התעופפו סביבו ונחרכו לנקודות אפר מתפזרות.
"מה זה הדבר הזה?" צעק שמעון. מראת הרכב חשפה בפניו את השריפה האדומה, העיר נאכלה ונעכלה בעוד הדבר המקולל רדף אחריו.
הנה הוא מאחוריו,הנה הוא מתקרב, הנה הוא מעליו, שמעון התאמץ לחמוק מהגוש, התפלל וזעק אך הגוש נחת עליו ובטרם נגע בו נעלם בתוך ענן אבק נושר.
"עדינה, את בסדר? מה זה היה?" שאל בדאגה ובחן אותה, היא הנהנה במבט חסר מיקוד. "העיקר שזה נגמר, אנחנו בטוחים עכשיו" אמר והרשה לעצמו להרפות את אחיזתו ההדוקה מן ההגה ולנשום לרווחה.
האספלט החם תחת הגלגלים התבקע ונשבר, מתוך חריצים אפורים פרצו להבות אדומות ומתוכם צמחו ענפים מרצדים, כלוב שריפה עטף אותם וכיסה את הרכב בסורגים לוהטים.
הם לא רצו יותר מידי, רק את הבלתי מושג.
כעת באו על עונשם.עדינה שכבה על מיטת מתכת קרה, עירומה וכבולה. מולה, על גבי עמוד דק, נצלב שמעון, חסר הכרה וחסר סיכוי. היא לא פחדה ולא צעקה, המקום היה אמנם זר לה, אנטי אנושי ועם זאת, היה זה ביתה.
אשה שמנה הגיחה מתוך האדים שחורים שהקיפו את בני הזוג ונעמדה בין האוהבים. "ברוכה הבאה ילדה." אמרה לעדינה וניגשה ללטף את שיערה. היא מיששה אותה מן הראש ועד לברכיים ואז חייכה בשביעות רצון.
"את תקינה." העירה בסיפוק.
עדינה רצתה תשובות, רצתה לצעוק סימני שאלה ענקיים אך פיה הניב משפט חלוש. "מי את?"
האשה צחקה, כיסתה את פרצופה באצבעות עבות ובגסות מהירה תלשה את עור פניה. מתוך פרצוף קרוע השתלשל יצור רירי, צלופחי וחלקלק. הוא זחל מתוך הגוף הריק, טיפס על מיטת הברזל ומצא את דרכו הלחה אל בין רגלייה הארוכות של עדינה. הוא בחן את הלוע במחושיו ואז, מול מבטה המבועת, הוא חדר אל תוך גופה. מראשו ועד קצה הזנבו התפתל פנימה, מותיר שובל נוזלי על ירכייה. הדבר השתלשל לתוכה והיא חשה אותו זוחל בבטנה, מעיין באיבריה, מלקק את עצמותיה ומפריש מיצים סמיכים. הוא התקדם והגיע אל צווארה, לרגע היא חשה עור רטוב רוטט על לשונה ואז מחושיו גיששו מעלה וחוררו פתח בגולגולת. התולעת הגיעה למוח.
עדינה צרחה ואיש לא שמע, קשקשים חסמו את גרונה.~הנוף יפה כל כך, שמיים ללא סיום, כוכבים ללא מספר. גם המתים נוצצים וגם החיים בוהקים, שדה של צורות מהפנטות. הם שם, רחוק יותר מרחוק ואני כאן, בתוך עצמי ולמרות זאת הם ואני זה בעצם אנחנו, אותו דבר, אותו חומר, אותו מקום, אותו דבר. כל זריחה אני מביט בעדשות וצופה בגלקסיות בתחלפות ביקום צבעוני, פרוטונים שורקים וצבירי אור ספירלים.
והנה, נקודה כחולה, אני ממקד את העדשות ומרותק לנגד התמונה המשתקפת. פנינה בחלל, תכשיט יחודי ואני מוקסם. . . מזריחה ועד שקיעה אני בוהה בפלנטה, מאוהב באוקיינוסים מתפשטים ומתכנסים, באדמה מדברית וירוקה, בחשמל לבן רושף מן האוויר ובחום כתום נוזל מן הקרקע. אהבה.
אני מאבד עניין ביתר האוצרות, זוהרם עומעם ויופיים הוצל. הם נשכחו מזכרוני ונעקרו מליבי.
הפלנטה הקטנה שבתה את תשוקתי. אני מביט בחיים שוקקים, נוצרים ונכחדים, אוכלים ונאכלים, מתקדמים ומתכלים. עושר נשפך של חיים מזמזמים. לטאות, חרקים, דגים וקופים.
והנה אני מזהה שינוי, הקופים מיישרים את גבם ומהלכים בזקיפות קומה. הנה הם מחממים את בשרם ומשייפים אבן לצייד, הנה הם גודעים עצים לחניתות ומקימים בקתות קש. אני מסרב להסיר את מבטי מחשש שאחמיץ ארוע. הנה הם מחשלים מתכות, לומדים שפות ומתפזרים ביבשות, זורעים ידע וניזונים מפירותיו. הנה הם מקימים מגדלים, הורסים אותם ובונים מגדלים חדשים, גבוהים יותר. גם אותם יהרסו.
והנה אחד מהם עף. . . ועוד אחד, כנפיים לכל עבור אדוני האטום. אני בוהה בהבזקים ותוהה. אז אני מבחין בו. . . כתם, הוא מפריע, מסתיר לי, חוסם לי. הכתמים מתפשטים וכאשר אני ממקד את העדשות אני רואה שכל הפנדות נכחדו, טרם זמנם. אווזים הכלובים, משותקים ומפוטמים. קופים כולאים קופים ומשליכים להם בננות ובוטנים.
אני חש חוסר נוחות ויודע שאם אסיט את מבטי מן העדשות ואשתהה. . . כאשר אצפה שוב, לא אראה דבר מן היופי, דבר מן הגיוון ששרר אתמול. השליטה נפלה לידי הבודדים והם דורכים ומקמטים, האיזונים נשברו והפנינה הכחולה משחירה מכיעור מצלק.
אני זוחל וחושב, מתכנן ומחליט ואז יוצר אותך, התרופה המרה המתוקה. יצורים של תאוות בשרים גוזלים זה מזה כפי שהם גוזלים מאחרים, זו נקודת התורפה. אני מניח אותך בנסיבות מחושבות והם באים בהמוניהם, יצור יפייפה שכמותך משרת את מטרתי היטב.
קופים גדולים לוכדים אותך, הופכים אותך לשפחה מספקת ואת. . . זהו טיבעך ולכך לא תדעי להתנגד.
הם מתאחדים איתך, דוחפים את עצמם לתוכך ואת משאירה להם מתנות שורצות בתוך גופם.
הם מהלכים היום, אלפים של זכרים, אשליית השליטה רוקדת בראשם, אשלייה עלובה בלבד. בתוכם נמצאים ילדיי, רימות שקופות שבקרוב יפרצו ויציפו את האדמה. הזכרים יתפקעו ומהם תזרום מורשתי הבולעת.~עדינה מבינה, תמיד ידעה שהיא אחרת, שמקומה לא כאן. כעת הושלם הפאזל התודעתי והיא חשה הקלה. הגברים המבחילים שהשחיתו את גופה, ששפכו לתוכה את זעמם. . . כעת נקמה בכולם, הם בהריון ממנה ומן הדבר שבתוכה. ההריון הראשון והאחרון ואחריו הכל ישתנה לתמיד.
~תני את הפקודה עדינה, תבקשי מהם לצאת, תני לשמש להאיר את הילדים, תני להם ליצור סדר ולטהר את המזיקים.~
עדינה שקועה בעצמה, זה מה שהיא רוצה?
אבל לא. . . היא יודעת שזהו יצר מושתל, התולעת רוצה לנצל אותה, להשתמש בה. כמו כל האחרים, כמעט כמו כולם חוץ מאחד.
"לא," היא לוחשת "לא פקודה ולא בקשה, העולם רע והאנשים שונאים אבל בכל זאת יש לנו סיכוי לפתור הכל לבד. יש עוד ילדים תמימים, אני לא ארצח אף אחד."~"עדינה," התולעת רוטטת במוחה, מנערת את חושיה "שמעון, אני אתן לו חיים. הוא חולה, הוא גוסס, הוא קרוב לקץ אבל אני יכול לתקן אותו, כפי שאתקן את כל היתר. הוא יהיה בריא וחזק והוא יהיה איתך ושלך, מרוקן ממחלה. תני את הפקודה ותזכי בקוף. . .בגבר שרצית."~
עדינה נקרעת, מתלבטת, נחישותה מתפוררת והתולעת רועדת. "כדור הארץ תמורת אושר עבורך, קחי את שמעון ותתעופפו אל הכוכבים, ללא דאגות, ללא חשש וללא מבט לאחור. הפלנטה עבורי ואהבה עבורך. הוא יוכל לחיות איתך, לא חודשים מהירים ולא גסיסה מכאיבה אלא חיים ולנצח."
מצפון לעומת רצון, אלפי ידיים שהיכו וחיללו לעומת עשר אצבעות שליטפו וחיבקו. אלו שהשפילו אותה והותירו אותה בוכה בחשיכה מול זה שבכה על כתפה, הבטיח וקיים.
"תרפא אותו." היא מבקשת.
~"תני את הפקודה." דרש.~
הם נברו וחיכו והנה תם זמן הדגירה. המילה נאמרה והמחסום חורר והתפוגג.גבר יושב בבית קפה ובוחן את עיתון הבוקר. נערה נאה חולפת מולו והוא מציץ אל ישבנה החטוב. מחשבות מלוכלכות מעוררות אותו והוא לוגם מכוס הקפוצ'ינו בסיפוק.
דיגדוג מוזר תוקף אותו פתאום, קיבתו רועשת, ישבנו נופח ברצף קולני וגרונו מגהק חירחורים. מתוך פיו נשפכים מיליוני תולעים ריריים, זרנוקים נפלטים מאוזניו, תוססים מתוך נחירי אפו המתרחבים ונדחפים מתוך איבר מינו הנפרץ.
בצווחה הוא מתנפח, נמתח ומתפוצץ, נחצה לחתיכות רוטטות של עצם ועור, בשר ודם. עיסות רטובות של יצורי ליחה נוזלים מתוך שרידיו וגועשים בכמויות מבחילות. הם מכסים את השולחן, הרצפה ובית הקפה, בולעים את העיר בקצב מחשבה.לא חולפת דקה שלמה והגלובוס מצופה בזחלים שקופים ורעבים, הם מונחים לזלול ואינם יודעים זיק של שובע. איש לא יברח, אשה לא תמלט ותאבונם לא יאט.
כך מסתיים התעוד האנושי, לא ברעם מתגלגל ומוות גיבורים מפואר ומרהיב אלא בחנק חסר אונים ובקול אוושה משתנקת, דק ונעלם. . השלולית השוקקת נכנעת ומתאדה.כדור אש אדום משוטט במערכת השמש. הוא חוצה את ירחיי צדק וחולף מול פלוטו. יוצא מגלקסיית שביל החלב ושועט אל עבר סופר נובות קרובות. עדינה בוהה בערפיליות ורודות, בענני גז ובאטמוספרות מרצדות. חולפת לצד ליבות כוכבי שביט ורסיסי חומר פזור.
שמעון מתעורר בזרועותיה וממלמל משפטים מבולבלים.
"קום," היא אומרת לאהובה הבריא "תביט". המום אך חזק, הוא מנסה להתרומם ובעיניו מבחין במטר שביטים מתנגשים בירח קטן.
"מה קרה לנו ? איך הגענו? איפה אנחנו?"
עדינה מחבקת אותו ולוחשת לאוזניו דברי נחמה, הוא עוד יבין וידע ואולי גם יסלח, אולי.הוא מסוגל לדמיין להקות פרפרים ענקיים במקום שבו היה רחוב סואן או אתר אשפה גדוש, הוא גם משתדל לשכוח את המחיר המר ואת העובדה הוא סוף הסיפור וממנו ההמשך מעורפל.
לפעמים הם מביטים בעדשות אל ביתם הישן והוא ירוק ושופע, נקי וטהור. אין על פניו כתמים אפלים או זיהום אפור והוא יפה כל כך, בוהק כבדולח מצוחצח.
אולי הוא עוד מתגעגע לכלב, למרחבים פתוחים ולשמיים כחולים אבל כשהוא אוחז בעדינה ונושק לה הוא יודע שהוא לא צריך יותר מזה. היא מספיקה לו יותר מעולם שלם והוא מאושר. -
-
מה להגיד? סיפור אפוקליפטי-דטרמניסטי שכזה לא רואים כל יום. אני רק לא חושב שאהבתי את עצם הרעיון האפוקליפטי-דטרמיניסטי מלכתחילה, ולכן קשה לי לומר שאהבתי את הסיםור, אף על פי שהסיפור עצמו מאד חזק.
אבל ההגהה לא משהו. ז"א,נכון שזה כבר נהיה שחוק, להעיר על בעיות בהגהה, אבל כנראה שזה לא מספיק- עובדה, הכותב הוא כבר ותיק יחסית בפורום ועדיין שלח מוצר לא מוגהה כהלכה, עד כדי שגיאות שאפילו ספלר לא היה מרשה (הוא התניעה את הרכב?). לא שכל מה שאני שולח לפורום נטול שגיאות- אבל בסיפור כזה ארוך, מן הסתם היה כדאי להשקיע עוד קצת בעבודה.
ועכשיו, כמה ניטפוקים:
התרבות בינארית- מ4 לא מגיע 100. מלבד זאת, אם היצורים הללו מתרבים בתוך האדם, הרי שמתחי שהוא הם היו מפריעים לתפקוד הרגיל והיו מתגלים.
הסצינה של התרסקות הכוכב האדום: מבולבלת מאד. משפט אחד מקבלים את התחושה שהכוכב בשמיים (מצל על עיר), משפט הבא הוא בגובה הקרקע (מתנגש בבניינים). ניתן לאמר שהכוכב הוא לא מטאור רגיל, וזה יסביר למה הוא הרס חצי מכדור הארץ ובכל זאת רודף אחרי הגיבורים, אבל זה מפריע לאמינות.
בקשר לגדילה של היצורים והריסת הפלנטה: היה לי מאד קשה לסספנד את המהירות שבה זה קרה. אם נניח ליש ליצורים מקור אחד בלבד- עדינה- הרי שלכל הפחות ההתפרצות שלהם התחילה רק בתחומי הארץ. ותוך דקה הם כבר כיסו את כל הגלובוס? המהירות הזו היא גבוהה מדי- הם גם גדלים, גם אוכלים, גם מתרבים, גם מתפשטים בשטח הגלובוס כולו וכל זה כל כך מהיר?
-
חישוב פשוט:
(קצת יותר מעשר שנות זנות) כפול (קצת יותר מעשר לקוחות ביום) = משהו כמו ארבעים אלף.
חלקם תיירים, חלקם עובדים זרים, חלקם ירדו מן הארץ, חלקם בטיול לחו"ל עם האשה והילדים.בנוגע לגוש, הגודל שלו הוא בלתי מוגדר ומשתנה.
ככל התקרב לקרקע, כך הוא קטן.
הגוש שלי יכול לעשות הכל.בנוגע להגהההה. . . תראה, גם אני אחרי שבדקתי את הסיפור כמה וכמה פעמים מצאתי שגיאות אחרי ששלחתי אותו לפורום.
בנוסף, הבטא טסטרים שלי מוכיחים את חוסר יעילותם באופן רציף.
היה נסיון לרכוש בטא טסטרים חדשים אבל קשיים טכניים בלה בלה בלה.בקיצור:
דרוש/ה.
בטא טסטר/ית עם נסיון (לא חובה),
מסוגל/ת לעמוד בקצב של סיפור לשבוע,
העבודה במשמרות, מתאים לסטודנטים, לא חובה רכב.
התשלום הולם ומכובד. -
ב. דווקא ההגהה היתה בסדר בסיפור הזה, אם כי יכול להיות שקראתי יותר מידי פורומים לאחרונה.
ג. הסיפור עצמו היה במילה אחת: פשטני. אולי זה הסטריאוטיפיות המוחלטת של הדמויות, אולי זה הבוטות של המסר (כמדומני זה "כל העולם חרא"), אולי זה ה"דילמה המוסרית" של עדינה שהיא כל כך מן הפה לחוץ. לא יודעת, אבל התוצאה הסופית היא שקיבלתי הרגשה כאילו מנסים להכריח אותי להרגיש בכוח. אני לא אוהבת שמכריחים אותי לעשות דברים, אז לא התחברתי לסיפור הזה בכלל. -
-
שהנטפוקים שלך הופכים ללא רלוונטיים. ובעצם, הם לא רלוונטיים בכל מקרה משום שהחלק המדעי אינו החשוב כאן. התרסקות הכוכב (או השביט או מה שזה לא יהיה) משמש להקצנת רגשות הגבורים, ובכך אין כל פסול.
בנוגע להגהה: יש הרבה מקום לשיפור. גם הנסוחים מסורבלים לפעמים ומפריעים ממש הנאה מן הקריאה.
אבל בס"ה מענין וויזואלי מאד.
-
מהצד הטוב – כתוב טוב, יחסית. דורש הגהה נוספת, אבל כתוב טוב. קריא, זורם, מושך לקרוא.
מהצד הרע – כאן יש הרבה יותר.
קודם כל – הדמויות סטראוטיפיות בצורה מחרידה. מערכת היחסים בין הגיבור ואשתו לחלוטין לא אנושית ולחלוטין לא משכנעת. בנית את אשתו כיצור המגעיל והמייאש ביותר שיכול להיות, וככזו היא הפסיקה להיות אנושית. פשוט לא משכנע.
שנית – מה זה, מסר אקולוגי? בני האדם הכחידו מינים וסובלים מהיבריס, אז יבואו היצורים מהחלל לנקום בהם?
שלישית – נו, נדוש קצת, לא? כלומר, לא שמענו את הסיפור הזה עם הטפילים מהחלל כבר בעשרות וריאציות? כרגע עולה על דעתי "לוכד החלומות" של קינג מהזמן האחרון. יש עוד רבים. אז נכון, לא זכור לי שקראתי אי פעם סיפור שבו ההפצה היתה דרך זונות אל גופם של גברים, אבל זה באמת רעיון קטן מכדי להחזיק סיפור. ומעבר לזה, אין כאן ממש רעיון. היצורים מהחלל, מחליטים להשתלט על כדור הארץ, ועושים את זה באמצעות מגיפה טפילית שמשתלטת על גופם של גברים. זהו?
רביעית וגרוע מכולם – אז מה? זו התחושה שיש לי עם סוף הסיפור. אז מה? למדתי פה משהו? הפקתי מזה משהו? הסיפור הזה חידש לי משהו? נתן לי איזושהי תובנה? התשובה – לא ממש. גמרתי לקרוא את הסיפור עם תחושה של "נו, כן. ו…?"
עכשיו, אל תיקח את הביקורת הזו כרק שלילית – אני טורחת להגיב כי אני חושבת שיש לך פוטנציאל. כרגע, בסיפור הזה, מבחינתי, הוא פוטנציאל לא ממומש. אבל יש פוטנציאל. -
4:00 היא שעה הרבה יותר טובה.
הסיפור הוא לא על חייזרים, האקולוגיה היא רק תירוץ מהכיס.
הסיפור הוא על אהבה ומה תסכים לעשות כדי להשיג אותה ויותר חשוב, כדי לשמור עליה.
הדמויות היחידות בעלות שם הן שמעון ועדינה, כל היתר הם תפאורת קרטון.
תודה על התגובות בכל מקרה, הם חשובות מאוד.
סך הכל התחלתי לכתוב לפני ארבע חודשים ואני לומד משהו חדש מכל נסיון אז תמשיכו להגיב וחלומות פז.ולאלכס, תודה על ההתנדבות, דרכך לגן עדן לקבלת שבעים בתולות מובטחת.
-
-
-
אדם וחווה התגפפו בעולם החדש.
חווה: "הו, אני כל כך שמחה שתרמנו להשמדת כדור הארץ, התפוח טעים?"
אדם:"מאוד! אבל אני חש במיחושים, כואבת לי הבטן."
חווה:"שטויות, בטח תפוח רקוב, אולי היתה בו….."אדם משתעל קלות ומיליארד תולעים נפלטים ממנו.
"לאאאאאא!" צועקת חווה מול גופתו.
חילזון ענק יוצא מהשיח ולוקח את חווה לאישתו, ביחד הם יצרו עולם אמיץ וחדש, עולמנו שלנו.חכו לבור התאווה שלוש: Attack of The Snails.
בכיכובם של מאט דיימון ובן אפלק ובבמיו של פרנסיס פורד פרפקט.Does Snails dreams?
Who the hell would like to know? -
-
-
-
הסיפור לדעתי מתחלק לשני חלקים.
החלק הראשון איטי ומעניין, מפגי שאותנו עם שמעון, עדינה וכו'. הוא מכיל כמה אפיונים לא רעים של שמעון, לא מעט רגש, והרבה הבטחות. עדינה מאופיינת פחות טוב, ודמות 'הזונה טובת הלב' שלה היא שטוחה ופלקטית. בחלק הזה שאלתי את עצמי 'איפה המד"ב/ פנטזיה?' אבל עדיין הייתי איכשהו מחובר לסיפור והוא היה אמין – אפילו אשתו האיומה של שמעון. אני מקבל הקצנה כשמטרתה להבהיר נקודה.
ואז בא החלק השני, משום מקום, כמו כוכב אש המפלח את שמי הפורום… ככה, בערך. קיטש מבולבל ומבוהל, בלתי מובן בחלקים מסוימים ולגמרי צפוי בחלקים אחרים, כתוב רע, ולא ממש מתקשר לכל מה שקרה עד אז. רסן הסיפור הלך לאיבוד, הרגש נעלם והוחלף בקרטון, הדמויות אבדו את כל האפיונים שלהם ונעשו שטוחות לגמרי, והכי גרוע – הפוקוס עבר באורח בלתי מוסבר לחלוטין משמעון לעדינה, כשהיא פתאום נתקלת בדילמה מוסרית לא ברורה (לא ברור לי מתי היא הספיקה להתאהב בו) והוא חסר-כוח לגמרי, ללא שום השפעה על מהלך הסיפור. אולי ברומן של 200 עמודים הייתי מקבל שינוי כזה בפוקוס, אבל בסיפור קצר?
חבל מאוד על אפיון הדמויות שהלך לאיבוד בסערת האש הזו.,
-
זו החולשה של הסיפור גם לדעתי.
החיבור לא נראה לי טבעי אבל הבטא טסטרים הקודמים שלי אמרו שזה בסדר אז הלכתי עם הזרם.
מתי היא הספיקה להתאהב בו? אף פעם לא התאהבת תוך כדי מבט ושיחה?
זה גבר עדין והמתחשב, הוא אוהב אותה כי היא מה שחסר לו.אז הוא גם שונה מכל ארבעים אלף הגברים האחרים וגם זקוק לה ולא פוחד להודות בזה
פלוס הוא הקריב את החיים שלו כבורגני עבורה בלבד פלוס הוא הסתבך עם הסרסור, רק עבורה.אני לא יודע מה איתך אבל אפילו אני הייתי מתאהב בו.
אחלה ביקורת.
-
-
-
-
-
