- This topic has 10 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
*_סמדר_*
אני יושבת בחדר, מכינה שיעורים, והנמלים מטפסות על פני. כל אחת מהן סוחבת גרגר כאב. צורב. אני מזיזה את השער מצד לצד ומנסה לכתוב. שומעת ברז מטפטף. נקישותיו גוברות מדי פעם על רעש המערכת של אחי, שמנגנת טכנו. אני הולכת למקלחת ומגלה שהמים קולחים אל תוך האמבטיה. אני שוטפת את הדם מהאצבעות והוא נעלם בחור של הכיור. איפה הנמלים שלי, אני חושבת, נעלמו בדיוק כשסגרתי את הברז.
יום שבת אחר הצוהריים. ריח של קיץ באוויר. מהסטודיו של הצייר המשוגע ברחוב למטה אני שוב מריחה טרפנטין. ויין זול. אני מנגנת באוויר על חליל אפרפר, שהופך לי באצבעות לחצוצרה. אולי אני בעצם מרגלת שמתחבאת תחת שם בדוי בתוך סיפור של מישהו אחר. אני שומעת את עפרה חזה מסלסלת ב- MTV. אבל אני נחנקת.
אימא שלי מתקתקת על הפסנתר. זה מה שהיא יודעת. אני התחלתי, אבל עברתי לפני שנתיים לגיטרה. אז, בדיוק כשהצילו אותי מהתאונה. אני זוכרת: עמדתי על שפת הכביש והחלטתי שהפעם אני לא אקפוץ, אבל בדיוק היה אופנוע שעקף משאית גדולה מימין ואני צעקתי לו עצור, אני צריכה לנסוע מכאן. צעקתי לו שיעצור. וירדתי לכביש כשהוא צפצף לי ובדיוק עבר שם האוטוזבל הגדול.
אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. הפסנתר חורק כמו מכונת כתיבה. אישה מתקתקת על פסנתר, מנסה להמציא סיפור. ואני, ילדה, בורחת.
יש משהו חמקמק בקירות שלי: בכל פעם שאני רוצה לחצות אותם הם משתנים, מחליפים זוויות, עוברים לממד אחר. אני מוצאת את עצמי פורצת גבולות שאינם קיימים עוד. סמדר, אני צועקת על עצמי, את חייבת להפסיק. תלכי לרקוד כמו כולם, אולי גם תעשי אירובי. פעם ועוד פעם, אני צועקת. תשתקי, אני צועקת על עצמי, תראי איזה צרות את מביאה.*_יעקב_*
היא אמרה לי: אבא, אני שוב נעלמת. תעשה משהו. אבא, אני הולכת לבקר את רחלי. אבל אבא, הרשית לי לבקר אותה. אתה זוכר, היא אמרה לי לבוא.
היא אמרה לי לבוא. ואני באתי. מה יכולתי לעשות. בסך הכל בת 16 וכבר אני רודף אחריה בכל הארץ. היא התקשרה בלילה מקבוץ ליד נהריה ואמרה לי שהייתה במסיבה, שקר לה ושהיא רעבה, ושהיא צריכה שאני אאסוף אותה בשבע וחצי בבוקר מתחנת האוטובוס. אל תדאג, היא אמרה, אני עם חבר'ה טובים, בלי סמים.
ואני מאמין. ככה אני. ואפילו לא כועס. מה פתאום כועס. לקחתי את הפורד החדשה שקניתי ולחצתי על דוושת הגז חזק, מה שכל-כך מכעיס אותי אצל כל מישהו אחר. בשש בבוקר כבר לא יכולתי יותר. עצרתי בצומת רעננה, יצאתי מהאוטו ושאגתי לתוך לאוויר. שעה אחר-כך היה שם הפיגוע אבל אני כבר הייתי בכניסה לחיפה, וים של מכוניות הקיף אותי בפקק שלא נגמר. ואני קיללתי את סמדר על כל רגע שעמדתי בעיר התחתית. וכל פעם ילדתי אותה מחדש, בייסורים, עד שנהג אוטובוס במסלול השמאלי סימן לי להדליק את הרדיו ולעבור לרשת בית. 'מה אברך לו, במה יבורך'. והבת שלי לא הייתה מלאך.*_הפקידה שו?לה _*
חסרת מעצורים. שרמוטה. יותר מדי דוחפת את האף. הגענו ביחד לתחנה בבאר-שבע, בדרך לבסיס. היא נישקה אותי לפרידה באמצע הרחוב ואמרה לי שנתראה מחר. הזכרתי לה שאני שומרת והיא אמרה נכון, בעצם, יש לי תור לרופא בגלל הלחץ-דם, ולא רציתי להזכיר לה שהיא כבר ספרה לי על גידי הפסיכי. אמרתי לה, "ההסעה כבר יוצאת, תחכי לי במקום הקבוע, אימא מכינה עוגה אז היא תהיה אצל סבתא", והיא אמרה בקול בטוח כל-כך ומשגע, "אני יודעת, וגם תודה על העצות, אבל אני לא נמצאת בשום סכנה, ואת כן". רציתי לצרוח, אבל המפקד אמר "שקט" ו"תעבירי לי עוד כוס קפה עם הרבה סוכר", ואמיר גלבוע אמר לי פעם "עוד תהיי משוררת גדולה", אני נשבעת לכם הוא אמר, וזה לא משנה שהוא מת כבר עשרים שנה כמעט. זה לא משנה בכלל.
אני יושבת במשרד ומקללת את סמדר מתוך אהבה, מציצה מדי פעם בין הדפים כדי לראות מתי המפקד יגמור את הקפה ושוב יגיד לי, שולה, תשטפי פעם את המשרד, ואני יודעת שיש לו אישה וילדים ושהוא הופך את התצלום במשרד לצד השני, שלא יראו. הקול בס העמום שלו מנסר לי בתודעה ואני מאייתת יחד אתו פקודה לכל חיילות השדה, משתדלת לשכוח שבכלל קוראים לי איילת, ולא שולה, ושפעם היו לי גומות חן והייתי הילדה הכי טובה בשכונה בקלאס. ולפעמים, באמצע איזה קיץ, ס?מ?ד?י ירדה מהבניין לשחק. עד היום קשה לי לקרוא לה סמדר.
התמונה שלנו מהבניאס תלויה על קיר המשרד, ליד הארון. אפשר לראות בה רק גוש ועוד גוש של שיער רטוב. אני מדמיינת נשיקה שלה אבל יודעת שזה לא פייר, היא הכל לכולם ואני כלום לאף אחד, ואף טלפון סודי לא מצלצל בשבילי באמצע הישיבה. כל זה קורה רק בשבילה, רק בגללה. והיא הרי בסך הכל בת 16, והצבא לא יגייס אותה אף-פעם כי הוא מפחד. וגם אני רועדת עכשיו ויודעת בוודאות שהיא שוב לא תלך לגידי הפסיכיאטר, רק תשב שעה ליד הבית שלו, בגן הציבורי, ותתיידד עם פרפר צבעוני, או עם איזה עולה חדש מחבר העמים לשעבר.
בקליניקה של אבא שלה לחיות מחמד תלויה תמונה של סמדר בגיל שנתיים, אבל לי ברור שזאת לא היא. שמישהו החליף את הילדות. אתם מבינים, בתמונה הכל נראה תמים אבל אני יודעת שסמדר היא מחבלת מסוכנת מארגון טרור אסלאמי קיצוני שלקח אתמול בבוקר אחריות על 22 הרוגים בצומת רעננה. אני יודעת, אבל היד לא נשלחת לטלפון. אני יודעת, ואין לי קשר עם ראש השב"כ. יודעת ועושה עוד קפה למפקד. ראש קטן. בשבת אני אקטוף כמה פרחים במשתלה של המושב. בשביל סמדר. לקשט לי את קצה הראש, להיות יפה לעשר שניות, להפסיק לנסות להיות.*_המפקד_*
בצומת גולני רכב של משטרה צבאית מסמן לי לעצור. הג'יפ חורק לרגע, כאילו לא שימנתי את הגלגל הרזרבי לפני שיצאתי, והשוטר מסביר לי שעקפתי מימין לפני מעבר חצייה וכמעט פגעתי בכלב ערבי שוטה שחצה את הכביש. הסברתי לנהג בקצרה שאני כבר לא חפ"ש ולכן ברור לי שזה חלום. הוא שאל, "לאן, המפקד?" ואמרתי, "לחיפה. אנחנו מחפשים ילדה אבודה." "פקידה שלך?" שאל הנהג ואני נתתי פקודה לנסוע ולא לעצור עד שנגיע לחוף הים והג'יפ יתחיל לשחות במים כמו פיל אפריקאי ענק והנהג יאמר "בלופ בלופ בלופ אני טובע המפקד, אל תשכח את המספר האישי שלך." שאלתי אותו, "למה?" אבל הוא כבר טבע מזמן, ובבסיס קראו לזה תאונה.
באמצע הבוקר אני פוקח עיניים, רואה את שולה מתקתקת מכתב לא רשמי, מוזר. אני חוקר אותה בצולבת והקלפים מתגלים. סמדר. ההיעלמות. הפיגוע. בעשר וחצי כבר מתכנסת ישיבה מיוחדת לדון בעניין ויוסי מציע שאני אסע מייד לצפון לחפש את הילדה. מתארגנת חוליית חיפוש בראשות רב-פקד ריכטר, שייסע לקיבוץ. שם היא נראתה לאחרונה, אולי. אבא שלה כבר נמצא אצלי במשרד, מסביר שהוא נתקע בפקק ליד עתלית והיה בטוח שהיא הגיעה לביה"ס בכוחות עצמה, אבל גם שם לא ראו אותה ורק שולה אולי יודעת את האמת. שלחתי אותה למחלקת טיפול בהלם ואת הנהג שלחתי למות בים התיכון, הרי אני יודע שהכל בתוך חלום ושום נזק לא קרה אם מישהו מת. כולנו נתעורר בסוף ונשכח.
אתה רושם, נהגוס? אם סמדר תופיע שוב, תגיד לה שאני לא כאן. יצאתי לחפש אותה, מדעתי יצאתי בשביל להרגיע את האימא שלה. זה מה שעשיתי. נסעתי לתל-אביב וניגנתי על הפסנתר, אצל אימא של סמדר בבית. זה לא בנוהל אבל אתה יכול לרשום את זה. אתה יכול לספר לה שהתאהבתי. ממבט ראשון. ספר גם לשולה, הפקידה שלי. ספר לכולם שגם לי יש שיר כאב פרטי עכשיו, צורב בעצמות. אלוהים אדירים, אני חושב, כל הצבא מחפש אותה. והיא אף פעם לא תהיה חיילת.
בוהה מחלון הבסיס, מחפש את ההרים של ירושלים. אם אשכחך.*_אימא_*
ואת, את הרגת אותי. בתמימות שלך. בכאילו-תמימות. התחלת לנגן בגללי, באמת. אפשר לחשוב ששני שיעורי הפסנתר שלקחת לא היו רק בשביל שנקנה לך גיטרה ותוכלי להיות שוב במרכז. ואת אומרת לא, למה את מתכוונת, אני בסך הכל ילדה שקטה שעושה שיעורים כמו כולם. ואת לקחת את הסיפורים שהכתבתי לך, לקחת אותם וכתבת משלך. כל הזמן להיות במרכז. הכי במרכז. אי אפשר להוציא אותך מאמצע הגרון.
שיחקתי בך, אני מודה. היית נשק יעיל עד שהפכת אותי לנשק שלך. ואני הייתי בטוחה שאת הולכת לאיבוד, כמו ביום שקפצת לכביש ואני הסעתי אותך לבית החולים ובדרך כבר חשבתי, למה יעקב לא פה? ואיך הוא שוב מתחמק מהאחריות שלו, איך, יש לו ילדה פסיכוטית ממני ומשפחה נורמלית ממנה, אז איך הוא לא מתבייש, ככה לא להגיע. ותומר, תומר ישב לידי, ממלמל שירה מודרנית ומסתכל עלייך. ולי כבר נמאס משירה מודרנית. ילד מוזר תומר, חי בפעמון זכוכית אבל לא מפסיק לזרוק אבנים. ואני חוטפת מחשבות, לוקחת מאנשים מלים לקול שלי, מחפשת איך לנשום בין הריצות, אני –
הגעתי לחדר המיון בעשר דקות בדיוק ושאלו למה לא הזמנתי אמבולנס, ומייד אמרתי משהו היסטרי מ"סלסטה" של אתמול, ונכנסתי למשפט כזה מסובך שהפקיד איבד אותי כבר אחרי שלוש מלים ואמר, "בסדר, טוב, טוב, לא חשוב, תיקחו אותה כבר". ואת, עם פנים של מלאך מודבקים על הפנים שלך, לחשת לי "אימא, אימא, הרוכב אופנוע רצה לקחת אותי מפה, זה מה שהוא רצה". ותומר כבר החליף קצב, מתנדנד קדימה ואחורה כאילו זה לא מעניין אותו בכלל, ויעקב, הוא לא היה שם, למרות שהוא תמיד היה בא לקחת אותך, עם האוטו הענק ההוא ממועצת הלול. ופתאום הייתה לו פורד חדשה שהוא קיבל מהפוסטמה ליומולדת, ואת היית ליד נהריה וגם בבאר שבע ובכל מקום היית ואז לא.
כשהקצין בא להודיע, זה כבר היה לי ברור. הייתי צריכה לדעת בהתחלה שלא הבנתי אותך. את הקיום שלך. סידרתי לך בית סוהר בלי סורגים, ילדה, שרתי לך, "עופי עופי ציפור קטנה, אבא יבוא לאסוף אותך." ועכשיו צעקתי "יעקב, יעקב," בפעם האחרונה, ותומר הסתכל עלי בזעם, בכעס של משהו שלא מסתדר אצלו, ורק הקצין שבא אלי ידע הכל, יותר ממני. לנגן את השיר שלך על הפנתר.
כן, ילדה. כן, אהובה. אני יודעת שמגיע לי. יודעת שהחיים הם מלחמה, שבה הקרבנו זו את זו. שתינו סבלנו, אבל את השארת אותי מאחור. פצועה בשדה הקרב.*_רוכב האופנוע_*
היא הייתה בסך-הכל ילדה. כמעט שום דבר. לא הייתי זוכר אותה בכלל, רק שהאור התחלף ברמזור ולי היה משפט זן במוח והיא הושיטה את היד מהר, כל-כך מהר, כאילו ניסתה לחטוף משהו שהיה בכביש. ואני נזכרתי. היא עוד לא הייתה אפילו בת ארבע-עשרה, בגינה ציבורית, ברמת-גן, על הנדנדה הכי קטנה שעדיין התאימה לגופה. לבנבנה, חלקה, פשוטה. מחכה לפסיכולוג שלה. קראו לו גידי, אם אני לא טועה.
היא עשתה בי מעשים שאני לא קורא להם מגונים אבל יהיו מי שיקראו. קראתי לה בשמות, היה לה רגש למלים, והיא אהבה את הפחד ואת הקללות ואת הצעקות שהטחתי בה. שבועיים היינו ביחד, בעיקר בלילות. היא אהבה את הלילה. אולי היא נסיכת ירח. ראיתי משהו כזה פעם במדיטציה, במדבר. אני זוכר איך היא אהבה אותי בלילה האחרון. איך שכמעט אהבתי אותה. אבל היא קמה והלכה כי הייתי טוב מדי בשבילה. אולי אני לא הדרך שלה, לא הטאו.לא, לא. היא לא נגעה בחשיש וגם סיגריות לא. אפילו כוסית שאחרי לא שתינו. אתם יכולים לעצור אותי, אבל תדעו שככה זה תמיד בתל-אביב. זיון קל, זיון קשה ועוד סיבוב על האופנוע. אני עוצם את העיניים ומנסה להיכנס לריכוז. עברו אז כמה חודשים. ופתאום היא סימנה לי לעצור, ונזכרתי, וחייכתי. והאוטוזבל בא ומרח אותה כמו פנקייק על הכביש.
אני לא זוכר יותר. זאת לא אשמתי. שום דבר. בכלל, לפי הזן אף אחד לא יכול להיות אשם.*_אשתו_*
גידי?
גידי אתה שומע אותי, גידי?
אל תתחבא מתחת למזכירה האלקטרונית, גידי. אני יודעת שאתה משוטט בבית, בטוח לחלוטין שנכשלת. אני רואה אותך מול העיניים, הולך מצד לצד בסלון ונלחם בדרקונים בלתי נראים. תרחם על עצמך גידי, תפסיק לרדוף?
גידי תקשיב. זה שוב אני. אני יודעת, אתה שונא שאני אומרת לך להירגע, כן כן. אתה פרא אציל, מתופף ארוך שיער של להקת רוק ופסיכולוג בשעות הפנאי. אני יודעת, גידי, אני יודעת. כשהתחתנתי אתך הוקסמתי מהעוצמה שבה לקחת את הדברים הכי פשוטים. כל יום היה עוד ג'ונגל. כל אדם שהכרת נעשה לאמזונס שלך. רק לצאת ולש?
גידי, אני אתקשר שוב עד שתקלוט את זה. תראה, אני יודעת שהיא אחרת, אבל מה יכולת לעשות? היא הציתה וכילתה אותך כמו גפרור. אני יודעת את האמת גידי, שיהיה לך ברור. ככה זה גם כשהיינו ביחד לא יכולת לשקר. זה היה חלק מהזרימה. עד הסוף. תמי?
גידי תקשיב, עוד מעט הטייפ של המזכירה שלך ייגמר. אני חייבת להמשיך. תראה, אתה יכול לנתק את הטלפון מהשקע ולנהום כמו חתול מיוחם, אבל היא לא תחזור. ואני יודעת שהיא הייתה היחידה מכל המטופלות שלך שלא הסכימה. היחידה שלא נתנה לך לסגור בעצמך את הסדקים. אז מה. עזבת אותי?
עזבת אותי, גידי, כי הבנתי יותר מדי. עזבת אותי והיא עזבה אותך. המשטרה הייתה אצלי. הם מחפשים אותך, גידי, אבל אני יודעת שהיא לא הופיעה לפגישה האחרונה. אם אתה מתחבא אז צא. שום דבר לא?
תבין, גידי. אחרי הפרידה לקח לי הרבה זמן להבין מה אתה עושה. להבין שזו הדרך שלך להפגין שהיית פעם חי. פה, בעולם הזה, אנשים נסחבים כמו סמרטוטים יבשים ממקום למקום, ואתה רצית לסחוט מהם את טיפות הדם האחרונות ולהאכיל את האריה שלך. אני יודעת. אבל זה לא?
רציתי להגיד שזה לא משנה. שאתה כל-כך שבוי בתוך החלומות שלך, עד שלא חשבת אף פעם שיש גם מציאות. לא כולם סמרטוטים, גידי, הגיע הזמן להפסיד. אני מתחננת, אל תצא לחפש אותה. זה לא אומר שום דבר. אני עדיין?
אני עדיין אוהבת אותך, אתה שומע? אז בגדת בי. אז מה? אני עדיין אוהבת. גידי, אני יודעת שאתה כבר לא שומע, אבל אולי אתה קולט.
אתה הולך ומשתנה, גידי, הולך ונעלם לתוך איבוד?*_החקירה מנהריה_*
[קול גס, חזק] :" … אני …. זאת אומרת … הצעתי לה סיגריה, מנתול, אבל היא לא לקחה. צחקה לי בפנים, הילדה. אני רציתי …. לתת לה אגרוף כזה, שתשכב, ותשתוק כבר, ותפסיק כבר לצחוק ככה. רציתי להגיד לה, 'תשבי ותלמדי את החיים'. היה לה גוף משגע, הלוואי עלי אחת כזאת [שיעול] … סליחה … היא … איך לומר … תקעה לי סטירה, כמו שאומרים, מצטלצלת …."
[קול שני, סמכותי]: "ואז?"
[רעשים עמומים בטייפ, אפשר לזהות צעקות, קולות, בכי, סירנות עולות ויורדות. על כולם מתגבר קול דק שחוזר בצעקה 'כולם למקלטים, כולם למקלטים'. הקול נקטע. משתרר שקט שנמשך 40 דקות, עד לסוף הצד]*_תומר_*
כשכופלים שברים צריכים להתרכז. לא לאבד את קו המחשבה שבין המונה למכנה. תמיד להסתכל. מצד ימין יש מכונית, אסור לחצות את הקו. הוא מפריד בין עליונים לתחתונים, בין אלו שנולדו מתחת לסימן לאלה שמעליו. ואני לא מסוגל להסתכל על שיעורי הבית בלי לסדר אותם, אלו לשם ואלו לפה.
סמדר לא מסתדרת. אין בה מספרים. היא כותבת בלי קצב, בלי קו מפריד בין מחשבה למחשבה. זה אסור. במחברת שלה כתוב שיר, שאני בכלל לא יודע למה זה שיר. כתוב שם: 'אם יראוני אבן ואומר אבן יאמרו אבן'. אני אומר: 'זה ברור. אבן היא אבן וזהו'. אבל שתי שורות אחר-כך זה חוצה את הקו. 'אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע.' זה לא מובן. זה לא מסתדר. זה לא הולך לפי הקצב. למה הם אומרים את כל הדברים האלה לסמדר. למה היא אומרת שהיא נחנקת דווקא כשהחלון הגדול פתוח ונושבת רוח מהים. למה היא קוראת לכל מיני אנשים מתוך שינה. למה היא מחבקת כל-כך חזק. סמדר.
אני עומד על הקו, צועק את הסכום הנכון, אבל אף אחד לא מקשיב. מחכה, כל הזמן, לרגע שיראו לי דם. שאוכל להגיד להם דם. דם, דם, דם ולא שום דבר אחר.*_החבר'ה הטובים_*
זה קורה אצלם לא מעט, כנראה. לי בכל אופן זו הייתה כמעט פעם ראשונה. הבאנו כריות וסידרנו אותן בבית-הילדים, שלכולם יהיה נוח. הכרתי את החבורה הזו דרך שוקי, שהיה מדריך שלי בתנועה, ובטיול אחד לים המלח, כשכולם השתעממו, הוא פתח חבילה של קלפים משונים עם ציורים והסביר שזה טארוט ועם זה קוראים את העתיד. הוא עשה כמה פתיחות בקלפים, אמר למרינה שהיא לא משוחררת מספיק וכל הבנים צחקו. אני לא. אני יודע שהעסק הזה רציני.
באתי אליו אחרי הטיול ושאלתי אם הוא מכיר חנויות לדברים האלה. הוא אמר שידידה שלו עובדת באחת כזאת, בירושלים, בפסז'. ככה הכרתי את שירה, ואחר-כך, בסיטואציות שונות, את כולם: אמיר, העתודאי הגבוה; יוספה, הסטודנטית הביישנית למשפטים, שתמיד נראתה לי דתייה אבל היא לא; רחלי, מאותו קיבוץ ליד נהרייה שבו התכנסנו באותו יום; וכמובן, סמדר.
רק עליה רציתי לדעת הכל ודווקא עליה לא היה לאף אחד מה להגיד. או שפתאום לכולם היה מה לספר ובדרך כלל אותו דבר. הם התייחסו אליה באותה פתיחות סלחנית שהייתה להם כלפי כולם, קיבלו את הבי-סקסואליות שלה ואת "חיי הטרמפים" באותה הבעה משועשעת שבחבר'ה שלנו הייתה שמורה לחדשות על החברים של מרינה. בשבילם זה היה "חומר", ביטוי שהכיל כל דבר שניתן לכתוב עליו. אני מניח שבגלל זה הם התחילו עם הסיאנסים, כדי להוסיף עניין לכתיבה שלהם. טיפשי. טיפשי ומסוכן.
אבל סמדר לא. היא באמת חיפשה שם משהו, ובשבילה הכל היה ברור. שנאתי אותם. הם ניסו להכניס אותה לעניינים, להפוך אותה לאחת משלהם, והיא התנגדה. יותר נכון, היא התעלמה. כל הבנים התאהבו בה בזה אחר זה, אבל היא התייחסה אליהם כמעט בבוז. אולי זאת הייתה הנקמה שלה, להשתמש בכוחות שלהם בשביל לקבל את התשובות שרצתה. אולי היא קיבלה אותן באותו לילה, ובגלל זה הלכה.
כשהיא קמה רציתי לרוץ אחריה. ידעתי שהיא לא תחזור, והייתי חייב לטעום מהסוד שלה. היא קמה בשלוש בלילה, שברה את הכוס, ורצה בטירוף אל תוך החושך. זאת לא הייתה הצגה. חיפשתי אותה בכל הקיבוץ, אבל היא כבר יצאה לכביש, שם מצאתי חבורת ערסים לא במיוחד נחמדה. דיברתי אתם. אחד מהם חטף ממנה כנראה סטירה. יכולתי לדמיין לעצמי את ההצעות המגונות שלהם ואיך סמדר הגיבה. כמעט חייכתי. היא יכולה לדאוג לעצמה, הרגעתי את עצמי, אבל היה לי צורך נואש להצטרף, לשבור דרך שמשות הפלסטיק אל הצד השני של החלון. על שפת הכביש הנמשך לשום מקום נפלתי על ברכי, כבר מתגעגע אליה, רגע אחרי שהלכה.
ידעתי שהיא יכולה להשליך את עצמה למקומות אחרים, להופיע ברחובות חשוכים וריקים, בתמונות מלפני חמישים שנה של הוורמאכט הצועד על פראג. שנינו חיפשנו את הסוד, אני יודע, אבל הכל נמצא בקלפים שהיא לקחה אתה, אלו שאף אחד לא ראה. לכל חפיסת טארוט יש משמעות שונה, אתם יודעים, תלוי מי הצייר ומה הכוונה. את שלה ציירו במיוחד, בצבעי שמן, ואני הצצתי בהם בדיוק פעם אחת והזדעזעתי, עד שכמעט שכחתי הכל. דבר אחד זכרתי, לא יודע איך: ברוב חפיסות הטארוט שאני מכיר, קלף המוות מסמן רק שינוי. בחפיסה של סמדר, כל שינוי היה מוות.*_הצייר המשוגע_*
סחה. תביא קפה, נשתה. תביא גם עוגיות, אם כבר. עם כל השמן הזה מסביב צריך שיהיה גם אוכל בבית, לא? תביא, תביא, נשתה קצת, נרגע. מהחלון שלך רואים נוף יפה, אני אומר. אין לנו דברים כאלו בתל-אביב. שמה אתה צריך לקבל השראה מכל חוט חשמל בחלון. או מבחורות יפות. אתה יודע על מה אני מדבר כשאני מדבר על בחורות, ציון?
או שאין בחורות יפות בחיפה, אני ממשיך, וציון לא עונה לי. גם לא שותה מהקפה או מהעוגיות. לי בתל-אביב הייתה אחת אשכרה מדהימה. רצתה שאני אצייר אותה בכל מיני פוזות משונות. פעם הביאה לי חליפה של מלאך המוות, קומפלט עם המגל והכל, ואמרה לי תצייר. אמרתי לה מותק, מוות לא הולך עם הלחיים האדומות שלך, תפוח שלי. אז אתה שומע ציון, מה היא אומרת לי?
אף מילה. אף מילה מציון, אף מילה מהילדה. רק חוזרת עם פנים לבנות כמו סייד בלילה. עושה את ההצגה. אני מצייר, אחר-כך נותן לה לעשות את שלה. עדיין עם הפנים הלבנים. זה מעביר לי צמרמורת אבל לגוף שלי זה עושה רק טוב. ציון נמרח על הספה שלו כאילו נגמר לו האוויר. דחילקום ציון, תקום. נמאס לי לחפש שוב את המספר של מד"א חיפה. דחילקום ציון, תקום בקשה, אתה הורס לי את הסיאסטה.*_ריכטר_*
רב-פקד מיכאל ריכטר. משופם. דאוג. אינטליגנטי. משהו לא בסדר. מבט חטוף למראה, ולחזור על הרשימה. משופם. דאוג. למה דאוג? זה לא מתאים לי אדוני. זה לא במקום. ננסה שוב. רב-פקד מיכאל ריכטר. סא"ל במילואים. משופם. אינטליגנטי. רהוט. ככה יותר טוב. הגיע זמן לצאת לעבודה.
נעלמה ילדה. אין פשוט מזה. החקירה מנהרייה מגיעה על קלטות. היו קטיושות. יש הפסקות בחקירה. בשעה שלוש וחצי יוצאת ילדה לכביש הראשי. שני בחורים, מוצא מזרחי, מתפתחת קטטה. היא עולה על המכונית הראשונה שעוצרת. לכיוון צפת. רכב צבאי, אומרים הבחורים. לא קל להוציא מהם עדות.
עובדה: בשבע בבוקר עולה ילדה על אוטובוס מירוחם לבאר-שבע. אתה הפקידה שולה. תיקון, הפקידה איילת. השתיים נפרדות בבאר-שבע, בנשיקה. הבהרה: לשתיים מערכת יחסים לסבית. הילדה אמורה להגיע לבית הפסיכיאטר שלה. גידי. הבית ברמת-גן. הפגישה בתשע. באותו בוקר מתבצע פיגוע בצומת רעננה. יש פקקים רציניים. אבל רק מצפון לתל-אביב. מה זה משנה.
עובדה: הפסיכיאטר נעלם. מאותו יום אין איש בבית. הוא לא עונה לסלולר. המזכירה האלקטרונית במרפאה מסבירה שהקסטה מלאה. טכנולוגיה מתקדמת. הבהרה: הפסיכולוג נחקר בחשד לקשר מיני עם מטופלות. גרוש ללא ילדים. עדיין אין קשר בין האירועים.
גופת הנערה נמצאה ביער ביריה בשעה אחת אחר הצוהריים. משטרת צפת. גששים שחיפשו רמזים למסיבות אסיד. על הגופה לא נמצאו שרידי סמים, רק כמה דפים מצוירים. צבעי שמן. לא חשוב. רק אחרי עשרים וארבע שעות הוכרז חיפוש. המפקד עלה את ההקשר. רב-פקד מיכאל ריכטר הופקד על הנושא. זה אני. רב-פקד ריכטר מאבד לאט את השפיות.
הפתולוג קבע שהיא מתה לפחות עשר שעות. כלומר, מאז שלוש. יש לנו עדויות שבאותו רגע ממש היא עלתה על אוטו צבאי. הנהג אותר. דני. הוא הוריד אותה בכניסה לפיקוד. בצפת. ארבע בבוקר. היא אמרה שיאספו אותה.
משהו לא מסתדר. רב פקד מיכאל ריכטר במסדר מול המראה. דרגות מצוחצחות. מדים מגוהצים. דם מהאף. נעליים טיפ-טופ. קצף מהפה. סמל חי"ר. ורידים בצוואר. רב פקד מיכאל ריכטר על הרצפה. רב פקד מיכאל, רב פקד ריכטר, רב פקד. רב.
אני שוכב על הארץ, מדמם מהאף, מהפה, מהמצח. לפי כל קריטריון רפואי אני אמור להיות מת. אבל אני חי. ושום דבר כבר לא נראה מוזר. אני יודע מה קרה לסמדר.
הגופה שלי נשקפת אלי מהמראה. אני מחייך. אני חי.*_גידי_*
"ניתן לאבחן אצל הפציינטית אישיות מפוצלת בדרגה גבוהה, אך למעשה מצבה מסובך הרבה יותר. מדובר בהפרעה ייחודית, המלווה אותה מגיל צעיר, והתחזקה לאין ערוך בעקבות טראומה שעברה – תאונת דרכים שהתרחשה לפני כשנתיים. נראה, כי הפציינטית מפנימה את המוות לתוך עולמה היומיומי, ומשתמשת בו כמקור כוח …. אפשר כמעט בוודאות להסיק כי המשך תהליך זה יוביל את הפציינטית לנטיות אובדניות נחושות בדעתן, שלא למטרות השגת תשומת לב כי אם כאות השלמה של המעגל הפסיכוטי שהחל באותה תאונה…..
…. האובייקט מתייחסת לחייה הנוכחיים כאל אשליה בלבד, וטוענת כי היא-עצמה – על כל חלקיה – הנה המציאות היחידה. לטענתה, היא משליכה דמויות למקומות אחרים באמצעות הכוח התת-מודע, וכך מצליחה להימלט מן העיקרון הפיזיקלי המונע הימצאות אותו גוף בשני מקומות בבת אחת ….. הנערה מבריקה, ללא ספק, ועולם הדמיון שלה עשיר במיוחד….
…. לבקשתי הציגה הנערה בפני את מקור הכוח אשר, לכאורה מאפשר לה לנוע בזמן ובמקום…. מדובר בחפיסה לא גדולה של ציורי שמן רבועים המציגים את הנערה במצבים שונים, מהם שופעי מיניות ועוצמה ומהם חסרי רגש לחלוטין …. כשביקשתי להשאיר בידי את הציורים על מנת לבחון אותם, השתמשה הילדה באלימות מילולית ופיזית על מנת להוציאם מידי ולהימלט מן המקום. עתיד המשך הטיפול איננו ברור…"[מתוך הערותיו של דוקטור גידי שביט, פסיכיאטר מוסמך, לגבי תיק
מס' 666/95: "המקרה המוזר של נערת הקלפים חסרת הבית," אפריל 95]*_פרוטוקול_*
עמדתי בכניסה לצפת, עיר המקובלים. נותרו עוד שלוש שעות, ואני כבר הייתי שעה במינוס. האוויר נעשה קר. נכנסתי ליער ופשטתי את הבגדים. הנחתי את הקלפים לצדי. אם החישוב נכון הם יבואו לקחת אותי עכשיו. ארבע וחצי בבוקר, אני מנסה להיזכר בשיר שיתאים, נזכרת רק בעקדת יצחק. "הנני", אמר אברהם לאלוהיו. "הנני", אומרת אני. אני חיה כבר ארבע מאות שנה והגיע הזמן שכל זה ייגמר. מאז שפגעה בי המשאית אני מתכוננת. וגם הם. ג'מעי עבד-אל-נאסר פוגש אותי עכשיו בקלקיליה, מקבל את המטען, מכין את התרמיל. בין עשרים ושניים ההרוגים יהיה נהג משאית אחד. מגיע לו.
אני מודעת לכל מה שזה אומר: בגידה, במודע, בעם ובארץ שאני אמורה להרגיש אליהם שייכות. לא איכפת לי. אני חזקה, ועדיין מחכה. במשך כל השנתיים של הטיפול המשכתי להאמין, ידעתי שאני לא משוגעת. למרות מה שגידי היה אומר. אני נזכרת בו, והוא יוצא מבין האורנים. מפתיע. הוא גבוה וחזק כתמיד, ויש לו אקדח. איך הוא הגיע. הוא משכיב אותי על האדמה. אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני כבר מתה יותר משעה. למה, אני חושבת. יש לי זמן. הוא מפשק את רגלי לשני הצדדים. גופי קר, ואני מבינה.
הכל נכון. הכל נגמר, אבל הכל נכון. גידי עקב אחרי ומצא את הפתח שדרכו תכננתי לברוח. במקום לטפל בי, הוא יבוא איתי. הפיגוע ייצא לפועל, את זה אי אפשר לשנות, אבל אנחנו שוב מתחילים מחדש. עוד ארבע מאות שנה בתוך הג'ונגל המטורף. גידי יורה באיילה וממצה את הדם לתוך סדין לבן. אני בוכה. בטקס הזה כולם מפסידים, וגם הוא יאבד משהו יקר. הוא ניגש ומחבק אותי בחוזקה.
השעה חמש, הזמן קפא, השערים נפתחים לקראתנו.
אנחנו המוות והלידה. האדם והחיה.
זה סיפור אהבה."אם יראוני אבן, ואומר אבן, יאמרו אבן.
אם יראוני עץ, ואומר עץ, יאמרו עץ.
אם יראוני דם, ואומר דם, יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם , ו א ו מ ר ד ם, י א מ ר ו צ ב ע."[ אמיר גלבוע, "בעלטת"]
-
-
-
קודם כל, אני רוצה להודות למנהלי הפורום על תיקון הבעיות הטכניות בסיפור.
שנית, בקטע של 'אשתו' נגמרו במקור כל המשפטים בשלוש נקודות המסמנות קטיעה (מכייוון שזה סדרה של הודעות במזכירה האלקטרונית).
בין השאר גם השורה 'רק לצאת ולש…' . איכשהו סימוני שלוש הנקודות לא עברו טוב לפורום… סורי.
ולעצם העניין: אני שמח שהסיפור הכללי עבר. מדובר בסיפור שבמשך תקופה לא-קצרה קיבל מאנשים תגובות של 'מה?? מה לעזאזל קורה פה?'
ואני שמח שלפחות שני המגיבים הראשונים הבינו את התמונה הכללית. זה חשוב. -
האם הריבועים המופיעים מפעם לפעם בגוף הטקסט אמורים להיות 3 נקודות? ספר לי ואתקן (כפי שתיקנתי קודם).
פרט לכך: Word נוטה להחליף שלוש נקודות (נקודה-נקודה-נקודה) בתו בודד שצורתו שלוש נקודות. הפורום (ורוב המערכות באינטרנט) לא יודע לעכל תו כזה, לכן רצוי להחליפו בטרם הפרסום. בכלל – רצוי לתת ל-Word מינימום חופש פעולה בנושא החלפת תוים אוטומאטית.באשר לסיפור עצמו – חיבבתי אותו הרבה יותר מאשר את הקודם, אם כי הוא ארכני מדי לטעמי. אולי כדאי לעבוד עוד קצת על מאפייני הדיבור/חשיבה של הדמויות – חלקן יוצאות לא רע, אך אחרות דומות האחת לשניה באופן מחשיד, או סובלות מעודף אינטליגנציה. תורם לכך, כמובן, אופן כתיבת הסיפור כ-"זרמי מחשבות" – ועדיין.
-
-
עדיין לא התגברתי על כל הבעיות הללו.
בכל אופן, אינני רואה ריבועים בטקסט כמו שפורסם (אולי זה מה שקורה ב- html ). בכל אופן, בקטע 'אשתו' אמורות כל הפסקאות, פרט לראשונה ולאחרונה, להסתיים בסימן השלוש נקודות. אם ניתן לבצע זאת, אשמח.
לעצם העניין: ניסיתי לבצע הבחנה בין הדמויות עפ"י סגנון דיבור ופניה תוך שמירה על האופי ההזוי וה'שירי' משהו של הטקסט. יכול להיות שההפרדה לא הייתה מספיק טובה במקרים מסוימים, אבל אשמח אם תציין באלו מקרים. (אין זו הזמנה לוויכוח אלא שאלה תמימה) -
-
-
-
סיפור ארוך, ארוך מדי ומילים חזקות.
אמרת שהבדלת בין הדמויות, לצערי, פרט לצייר ולגידי, שאר הדמויות הינן הכלאה משופרת של סמדר. כולן תוהות באפלה. כולן שואלות את עצמן שאלות ולא מקבלות תשובה. כולן משתמשות בציניות ובכנות באופן דומה.
הכתיבה מעניינת, תחושה חזקה של סוריאליסטיות, תחושה של מונולוג בתאטרון.
הרשה לי לומר שאיני מבין את משמעות הפרוטוקול, ובנוסף תפקיד סמדר הינו חסר ערך, אם שאר הדמויות מספרות עליה. פיסקת "הפורטוקול יכולה היתה להיות לטעמי, התפקיד הקלאסי של סמדר. זה גם היה מעצים את נקודת המבט שלה לארועים שקרו. להציג אותה בשני פאזות, האחת ילדה שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, והשניה, אישה שיודעת טוב מאד מהי מעוללת. סוטר ופוגע באיכות הסיפור.
עוד שני דברים:
הדמויות המרכזיות לטעמי הינן גידי וסמדר. לכן, הדמויות שמתייחסות אליהן באופן ישיר מעניינות יותר כגון אישתו של גידי, אבא של סמדר ואמא של סמדר. גם הן ארוכות וממחזרות את עצמן. אני אקח את המונולוג של גידי בתור דוגמא לקיצור: עד "תפסיק לרדוף" מצויין,…. וממשיך מהקטע האחרון "אני עדיין אוהבת אותך" הרי כל הקטע מתאר מחשבות מתרוצצות ללא הפוגה, מחפשות את שורת המחץ אז למה שלא תתן לה לומר אותן. פיזור הדעת עדיין יבוא לידי ביטוי.
שאר הדמויות צריכות להיות קצרות יותר, כדי שניתן יהיה להבין את התרומה שלהן למהלך העניינים.
החקירה מנהריה?
החקירה מנהריה היא דוגמא קלאסית לכך שלא הצלחתי לקשר את החקירה מנהריה לשום דבר שקרה בסיפור, ואני בטוח שזה היה. אבל העובדות, או הרשמים העובדתיים, שקושרים את סמדר למעשה שעשתה או ליכולות שלה מתעממים בהמון פרטים ותחושות.
אני מקווה שהביקורת מספקת…
יש לך יכולות נהדרות, קצת פחות אהבה עצמית
והסיפורים שלך יהיו הרבה יותר מרשימים.
-
