- This topic has 67 תגובות, 13 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הטלפון הסלולרי שלי השתגע.
בהתחלה לא שמתי לב לזה, כי לא ממש התייחסתי להודעות הטקסט שקיבלתי כל הזמן. כשקניתי את המכשיר שאלו איזה סוג של הודעות אני רוצה לקבל באופן קבוע, ואני ביקשתי תקציר חדשות ותוצאות משחקי הכדורגל. האמת, בינינו, מה זה כבר מעניין אותי אם היה עוד איזה פיגוע ירי בקדומים. מה שמעניין אותי זה כדורגל, ובעניין הזה הכל היה בסדר, עד לשבת האחרונה. המחזור הראשון בליגת העל. ישבתי במרפסת של הדירה בשינקין, לוגם טקילה קרה ומבסוט מעצמי, כשהגיעו תוצאות המחזור הסופיות. שני מבטים בטופס הטוטו הבהירו לי שיש לנו 12. לא רע. התקשרתי לגרשון שמילא אתי את הטופס.
– "אז מה דעתך על כושר הניחוש שלי?" שאלתי.
– "מה יש לך להתלהב מ- 11 ניחושים," הוא ענה. "כמה גרושים. אם לפחות זה היה 12."
דיון קצר ועוד מבט לצג של הטלפון הבהירו איפה הטעות. קרית-גת הפסידה, ואצלי בסלקום היה כתוב תיקו.
– "כ?ו?ס אמם," קיללתי.
– "לא נורא, שבוע הבא," הרגיע אותי גרשון.
למרות האכזבה, לא התקשרתי לדווח על השגיאה. הייתי בטוח שזה חד-פעמי, והתעצלתי. אבל בשבוע הבא העניין חזר על עצמו, אפילו יותר גרוע. הטלפון לא רק דיווח על שתי תוצאות שגויות, אלא גם טען בתוקף שמייקל ג'ורדן יודיע ביום רביעי אם הוא חוזר לשחק ב- NBA.
– "איזה שטויות," אמר לי גרשון כשבדקתי אתו את הידיעה. "מייקל הודיע בסי. בי. אס., כבר ביום שישי, שהוא לא מספיק בכושר. מאיפה אתה מביא את השטויות האלה?"
ביום שני התקשרתי לסלקום, אבל השאירו אותי שעות על הקו וניתקתי. בשלישי כבר ממש התרגזתי, כי לא קיבלתי שום הודעה לסלולרי על הפיגוע שהיה בירושלים. הפקקים ברחוב יפו היו איומים, ואני קיללתי את אנשי העסקים שהייתי צריך לפגוש ב'הייאט', את הפלסטינים המעצבנים ואת סלקום. התקשרתי אליהם מהפקק ואחרי חצי שעה של המתנה צעקתי על המוקדנית חסרת-הסבלנות.
– "אדוני, לכל המנויים שביקשו תקציר חדשות נשלחה ללא ספק הודעה על הפיגוע," ענתה המוקדנית בקול שקט ומעצבן. "הבעיה היא ככל הנראה במכשיר. אתה יכול להביא אותו לאחת מתחנות השירות שלנו, לבדיקה חינם. תודה."
בערב המכשיר הודיע שהקבוצה הטורקית תגיע לארץ ביום חמישי לפגוש את הפועל ת"א באופ"א. כבר לא הייתי צריך את גרשון כדי לדעת שגם ההודעה הזו שגויה. ברדיו אמרו כבר בחמש שהמשחק נדחה בשל המצב הביטחוני. לא נורא, חשבתי לעצמי, מחר הוא כבר יהיה בסדר. רונית, השותפה שלי לדירה, הכינה מרגריטות קפואות וישבנו ביחד לשתות במרפסת. כמה נעים.
למחרת, אחרי העבודה, הלכתי לתחנת השירות בקניון עזריאלי. בדרך, סתם מתוך שעשוע, בדקתי אם יש הודעות שגויות נוספות על הצג, ונדהמתי. 'פיגוע ענק במגדלי התאומים,' היה כתוב שם, 'שני מטוסים חטופים התרסקו לתוך המגדלים'.
הסתכלתי לכל הכיוונים. קניון עזריאלי היה רגוע לחלוטין והטלוויזיה שפעלה באחת הפיצוציות שידרה תמונות מרמאללה, שם הפציצו מטוסי חיל האוויר אתמול. שום פיגוע בתאומים. כדי להרגיע את עצמי עוד קצת חייגתי לאסף, חבר מהצבא שעבר בניו-יורק.
– "אתה פסיכי?" הוא שאל כשהצגתי בפניו שאלה מהוססת על פיגוע. "התאומים עומדים יופי," הוא אמר, "אני רואה אותם מהחלון."
– "כ?ו?ס אמק," סיננתי בין השפתיים. עכשיו כבר הייתי בטוח שמישהו עלה על קוד המכשיר שלי ומשדר לי חדשות מומצאות. סוג של בדיחה פרברטית, הרהרתי, וחיפשתי מי מהחברים שלי מסוגל לשטיקים כאלה.
נכנסתי זועם למרכז השירות של סלקום בקניון.
– "אין אפשרות טכנית שמישהו יגלה את הקוד למשלוח הודעות ספציפית למכשיר שלך," ענה ברוגז האיש במרכז השירות כשהצגתי את התיאוריה שלי. אבל גם הוא קצת נדהם כשהראיתי לו את השטויות שקיבלתי בימים האחרונים. הוא בדק וגילה שההודעה השגויה הראשונה שקיבלתי נשלחה שלושה שבועות קודם לכן. ההבדל בין מה שנשלח לבין מה שקיבלתי היה קטן מאוד – דיווח על שלושה פצועים במקום ארבעה באיזו התפרעות בחברון – אבל זו הייתה נקודת ההתחלה, הסטייה הראשונה של החדשות במכשיר שלי מהמציאות.
האיש של סלקום אמר שזה מאוד משונה וביקש ממני להשאיר את המכשיר ללילה. הסכמתי. נסעתי הביתה ואחרי צפייה משעממת בטלוויזיה הלכתי לישון.****
– "איתן, תתעורר. איך אתה יכול לישון במצב כזה?"
צעקותיה של השותפה שלי הגיע לי לאוזניים בקושי. הייתי הרוג. החלומות שלי היו ממש מטורפים, אבל לא זכרתי מהם כלום. שטוף זיעה פקחתי את העיניים וראיתי את השותפה שלי מעלי, לבושה כותונת לילה ואדומת עיניים.
– "מה קרה?" שאלתי.
– "תגיד, הלכת אתמול לישון בשתיים בצהרים? אתה לא שומע רדיו? טלוויזיה? משהו?
– "רונית," אמרתי בטון הכי רגוע שלי, "מה קרה?"
– "כאילו, התאומים? המטוסים שפגעו בהם? אתמול? אל תגיד לי שלא שמעת את זה." היא נראתה הרוסה. "תהיה מלחמה," היא מלמלה, "אני אומרת לך, תהיה מלחמה."
התאומים? חשבתי לעצמי. המטוס שפגע בהם? אבל זה היה? לא הצלחתי לחבר את המחשבות אחת לשניה. רונית בהתה בי והמשיכה למלמל. היא נראתה היסטרית והרגשתי שאם אספר לה כל מה שקרה היא תתפרק עוד יותר. אז נשמתי נשימה עמוקה.
– "אה, בטח, ראיתי אתמול בטלוויזיה פשוט הייתי הרוג אז נרדמתי, ועכשיו כשקמתי הייתי כל-כך לא מאופס שחשבתי לרגע שזה היה חלום. את יודעת, קשה לעכל דבר כזה כשזה נופל עליך."
– "אתה מספר לי?" היא ענתה, אבל הנשימות שלה נרגעו. "לרגע חשבתי שקצת השתגעת," היא אמרה בחיוך מבויש.
– '"לא, אני בסדר. מישהו התקשר הבוקר?"
– "דווקא כן," היא אמרה, "התקשרו מסלקום. האיש אמר שהטלפון שלך בסדר גמור, ושהוא בעצם לא מבין מה היית הבעיה. נדמה לי שהוא אמר שכל ההודעות בזמן האחרון היו זהות למה שנשלח מהמוקד."
– "באמת?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.
– "כן. אתה יכול לקחת את המכשיר היום אם אתה רוצה. אה, וגם הצ'ק שלך הגיע בדואר."
לא רציתי לשאול איזה צ'ק. רונית יצאה מהחדר והלכה למרפסת. על השולחן בחוץ היה מכתב עם חותמת של מועצת ההימורים. רונית הצביעה עליו.
– "הצ'ק שלך," היא אמרה.
– "את בטוחה שזה צ'ק?" שאלתי. "אני לא זוכר שזכיתי במשהו משמעותי לאחרונה."
– "אתה צוחק עלי?" היא שאלה. "אפילו אני זוכרת את זה. מחזור ראשון, לפני שבועיים. 11 בטוטו. אתה וגרשון שיגעתם אותי עם החשיבות העצמית שלכם. אל תגיד שאתה לא זוכר."
חייכתי אליה והתיישבתי על הכיסא. במכתב היה צ'ק על סך כמה מאות שקלים. רונית נכנסה לסלון והדליקה את הטלוויזיה. על מרקע ה- 21 אינץ' ראיתי בפעם הראשונה את מגדלי התאומים הקורסים, בזה אחר זה, אל האדמה. -
את הסיפור הראשון שיתייחס למגדלי התאומים.
אחלה. קודם כל, שבית את לבי מייד עם הישראליות של הסיפור. שנית, הסיפור עצמו חביב להפליא. אמנם, לרוב אני מעדיפה סיפורים קצת יותר עמוקים, אבל הסיפור הזה נעים מאד לקריאה וזה מפצה על רדידות קלה.
רק דבר אחד – אתה בטוח שבכל מקום שכתוב 11 באמת צריך להיות כתוב 11 ובכל מקום שכתוב 12 באמת צריך להיות כתוב 12? כי יש לי הרגשה שיש מקומות שהמספרים התבלבלו (בסוף, למשל), ואם זה לא כלי שנועד לשרת את הסיפור, אולי כדאי לתקן את זה. -
התאומים.
זה פשוט סוריאליסטי מדי, זה ניראה יותר ויותר כמו ספר מד"ב, הנה העלילה:
ב11 לספטמבר 2001 (כבר שנה של הרבה סיפורי מד"ב), כוחות טרור פנדמנטליסטים, בפעולת טרור קטלנית חטפו ארבע מטוסים, אחד התרסק בשדה ריק, אחד בפנטגון (זה ממש מד"ביסטי) ושנים בתאומים משמידים אותם. העולם בפאניקה, מוטלים יותר ויותר חוקים המקנים לשרותים החשאיים להפוך לאח גול יותר ויותר ובו בזמן כוחות אמריקאים תוקפים את אפגניסטן. (מכאן זה תסריט אפשרי של הNSA) הטרוריסטים בורחים מאפגניסטן ובעזרת תמיכה מקומית משתלטים על פקיסטן ומאימים להפעיל את הנשק הגרעיני שלה ואז:
אופציה 1: הם מפעילים אותו, שואה גרעינית, האנושות בחורבות… ההמשך מוכר
אופציה 2: כוחות אמריקאים משתלטים על המצב והאיום מנוטרל, הודו מודאגת מנוכחות אמריקאית מסיבית לאורך הגבול שלה חותמת הסכם הגנה עם סין. לסין שיש עכשיו גיבוי של הודו פולשת לטיוואן האמריקאים שפוחדים לחזור על הטעות שעשו עם יפן לפני מלחמת העולם השניה תוקפים את סין (אולי לאחור חתימה על הסכם לא להפעיל נשק גרעיני במקרה של מלחמה) ופורצת מלחמת העולם השלישית.
אופציה 3: כוחות רוסים מנטרלים את האיום, ארה"ב מתקיפה את הרוסים בטעות או בכוונה, הרוסים מתאחדים עם הסינים, מלחמת עולם שלישית.
אופציה 4: העולם הערבי תומך בלישטון החדש בפקיסטן, עירק פולשת לירדן, סוריה ומצרים (בגיבוי ערבי), שלום או לא שלום, לא אוהבות אותנו ותוקפות, הערבים מכריזים ג'יאהד, מלחמת עולם שלישית, עולם שלישי נגד עולם מערבי (למתענינים, ישראל באמצע)לא כתב כבר את הסיפור הזה מישהו? כי זה נשמע בסיס מול לעלילה מד"בית של מה שניקרא "העתיד הקרוב"
-
-
ראשית, תודה. הישראליות של הסיפור הייתה ללא ספק ממטרותיי העיקריות.
שנית, את כמובן צודקת בניטפוק – בפעם האחרונה שמופיע 11 צריך להיות 12. זה כנראה תולדה של ה- 11 לספטמבר הקוסמי הזה.
שלישית, ברצוני להודות לפורום – שכן זהו הסיפור הראשון שאני כותב מאז שאני מפרסם בפורום (האחרים היו כתיבות-מחדש, לאחר הגהה ועריכה, של דברים שנכתבו לפני שהגעתי לפורום), והוא למעשה נובע מנוכחותי בפורום. במקור, כשכתבתי אותו, חשבתי לשמור אותו לסדנא אצל נעמי, אבל ממש התחשק לי לפרסם ולקבל תגובות כבר עכשיו. ככה זה כשאתה מכור לסיפוקים מיידיים. -
-
-
-
-
-
מה מקסים פה? נכון, זה כתוב טוב. לנונין יש סגנון.
אבל כמו תמיד, בסוך של סיפור אני נשארת עם השאלה: למה?
למה מתיישב בנאדם, וטורח לכתוב סיפור, ולשפר, ולהגיה, כאשר בבירור אין לו מה להגיד? סיפור עם אפס תוכן, רעיוני, רגשי, הומוריסטי או אחר. האם קיבלתי תובנה חדשה על הקיום שלנו? לא. האם קיבלתי חוויה רגשית? לא. רעיון מעניין? גם לא. אז מה כן קיבלתי מן הסיפור הזה? בזבוז זמן, זה מה! -
-
ואני יודעת שאני הולכת נגד הקונצנזוס הזועם בפורום הזה – את אותם דברים אי אפשר להגיד בצורה קצת יותר חביבה ומנומסת?
לא, אני לא אומרת שלא תגידי אותם. הרגשת שהסיפור הוא בזבוז זמן – למה לא, תתבטאי בהתאם. אבל למה בצורה שתעליב *כל* אדם? טוב, אולי יש פה ושם אנשים בעלי אגו חסין (הזועם, נגיד?) שלא יעליבו אותם אם יתבטאו במילים כאלה כלפי סיפור שהם כתבו. אבל רוב הכותבים שאני מכירה היו ממש נעלבים מהתבטאות כזו.
אז מה בדיוק זה נותן למישהו פה, להתבטא בצורה כזו? מילא שניר מתבטא ככה – הוא ניר, וכולם כבר מכירים את זה. אבל כולנו צריכים להיות ניר? כולנו צריכים להיות תוקפניים ומעליבים?
רק לי יש הרגשה שבפורום הזה הנורמה נהייתה יותר מדי תוקפנית, ואנשים בכלל לא עושים חשבון יותר על צורת הביטוי שלהם? להיות ביקורתיים ולתת דעה בלי כחל ושרק זה דבר אחד. תוקפנות זה דבר אחר לגמרי.
אני אשמח לשמוע דעות של אחרים. מי יודע, אולי רק לי הנורמה הזו מפריעה. -
-
לא היה קורה לי כלום אם הייתי אומרת את אותם דברים בצורה מנומסת.
אני יודעת, כי כבר אמרתי אותם כמה וכמה פעמים בצורה מנומסת על סיפורים אחרים של נונין.
הצרה היא שגם לנונין לא קורה כלום. אותה בעיה חוזרת על עצמה שוב ושוב. מן הסתם, מפעם לפעם עוצמת התגובה עולה.בנוסף, התוקפנות של התגובה נובעת מצורך לשים קונטרה לתגובות מהסוג "מקסים", ו"ממש חביב", שהן בעיני, איך לומר בנימוס, מופרזות קמעה.
וחוץ מזה, מה ניר המציא את התוקפנות?? אני מוכנה לשלם לו תמלוגים.
-
-
אז נניח שהסגנון שלו לא מוצא חן בעינייך, או שאת חושבת שיש לו איזושהי בעייה בכתיבה, או מה שזה לא יהיה. נניח שכבר כמה שבועות את מעירה לו על זה, והוא, בחוצפתו כי רבה, *מעז לא לשנות את הכתיבה שלו בהתאם להערותייך החוזרות ונישנות!*
נו? האם איפשהו, בהסכם הלא כתוב של הפורום הזה, מופיע שכותבי הסיפורים מחוייבים לשנות את סגנונם ולתקן את דרכיהם הרעות על פי דרישות חברי הפורום? האם באיזשהו מקום נכתב שהוא חייב לקבל את מה שאת אומרת? והאם באיזשהו מקום נכתב שאפילו אם הוא מקבל את מה שאת אומרת, הוא חייב להצליח ליישם את זה?
אז אני באמת לא מבינה – למה בדיוק את כועסת? מי בדיוק עשה לך משהו רע? נונין בחר להמשיך לכתוב בסגנון שלו תוך התעלמות מרושעת מעצותייך הנבונות (ומעצותיהם הנבונות של עוד אנשים, כנראה, כולל אותי), או סתם תוך חוסר הצלחה להסתגל לדרישות שלך. זו סיבה לתקוף? כבר אין לאנשים זכות להמשיך לכתוב כמו שנראה להם נכון? הם חייבים להיענות לדרישות שלך?
ולגבי זה שאחרים מצאו את הסיפור מקסים – אז עכשיו גם טעמם של אנשים אחרים לא בסדר, שצריך לתקוף, להשמיד ולאבד כל אפשרות שמישהו, חלילה, יחשוב שזה סיפור נחמד? ואולי אנשים אחרים חושבים שזה נחמד? ואולי בשבילם זה לא בזבוז זמן? על מי בדיוק את מנסה להגן, בצורך הנורא הזה לתת קונטרה לדעות אחרות, עד כדי כך שאת מוכנה לתקוף ולהעליב כותב?
עד כמה שזה מעצבן אותנו לחשוב על זה, *זכותו של כותב לבחור לא לכתוב על פי העצות שלנו*. מה לעשות, אנחנו לא אלוהים, אנחנו אפילו לא בשביס-זינגר, ואפילו אם בחוכמתנו כי רבה יעצנו לו עצות רבות ונבונות, זכותו להיצמד לסגנון אחר אם הסגנון הזה נראה לו מתאים. וגרוע מזה – זכותם של אנשים אחרים לחשוב שזה מקסים, או נחמד, או חביב, או כל סופרלטיב אחר שהם יראו לנכון להדביק לזה.
לא חייבים לצאת להרוג דרקונים בגלל דברים כאלה. אפשר גם להעביר ביקורת עניינית ומנומסת. -
היא לא התלוננה על סגנון, היא התלוננה על תוכן והביעה דעה אישית. היא לא דרשה מאף אחד להרגיש מרומה מקריאת הסיפור (שבאמת היה מקסים
) אלא פשוט תיארה מה היא עצמה הרגישה, זכותה.
הביקורת שלה היתה דווקא חלבית והכילה לא מעט מחמאות סמויות.
בעיקרון את צודקת בנוגע לאווירה הלוחמנית בפורום אבל זה לא התחיל היום וזה גם לא יגמר מחר. הפורום חרט על דגלו את מושג הכנות שבביקורת ואנשים מרגישים את חופש הביטוי באוויר ומגיבים בהתאם. -
אני יכולה להגיד "הסיפור בעצם לא אומר שום דבר, אין לו ממש עלילה" או להגיד "מה הרעיון בסיפור הזה?" או להגיד "סתם בזבוז זמן".
עכשיו, אולי אתה לא שותף לזה, אבל אותי אישית, המשפט האחרון היה מעליב. ואני לא חושבת שיש איזושהי הצדקה להעליב אנשים כאן. לדעתי האישית, העלבת אנשים פוגמת בערך הפורום, כי עלבון מקשה לקבל דברים בצורה פרודוקטיבית. מה גם שאני לא ממש מבינה בשביל מה זה טוב. -
על עצמי.
הסגנון של נונין מצוין, כפי שאמרתי בביקורתי המקורית ובעוד מקומות. אני די שמחה שהוא מפרסם בפורום, כי עדיף פורום מלא בסיפורים בינוניים מאשר פורום ריק. וכל זמן שבן אדם ממשיך לכתוב, יש סיכוי גדול שהוא ישתפר.
אני קצת מתוסכלת מזה שסיפור שהוא לחלוטין "פרווה" בעיני זוכה למחמאות חסרות פרופורציה. זה מעיד על אובדן כושר שיפוט של אנשים, וחוסר יכולת להבחין בין איכות ומקוריות לבין סגנון וציחצוח. דבר שמתקשר אצלי לכל מיני מגמות בעולם שאינן לרוחי.
בקיצור, הטענות שלי הן יותר לאנשים האחרים שהגיבו מאשר לסיפור עצמו. -
אני מצטערת, אבל זו היתה אחת האמירות השחצניות ביותר ששמעתי בזמן האחרון.
עכשיו, שלא יהיו אי הבנות. אני אדם די שחצן בעצמי, ומעריכה מאד את דעתי על דברים. אבל מכאן ועד להגיד על דעתם של אנשים אחרים "אובדן כושר שיפוט" רק כי היא שונה משלי, המרחק עצום ורב.
עד כמה שזה עשוי להדהים אותך, זה שמישהו חושב אחרת ממך על סיפור מסוים, עוד לא אומר שהוא איבד את כושר השיפוט שלו. באמת. -
-
זו של עודף המחמאות. לדעתי, כדאי למגיבים לשקול בשבע עיניים תגובות מתלהבות או אפילו חיוביות סתם, ו*לנמק* אותן כאילו היו כותבים ביקורת שלילית. ביקורת "אהבתי", למשל, לא מועילה לאף אחד. *למה* אהבת? האם, למרות שאהבת, היית משפר משהו? האם משהו הציק?
ביקורות כגון "עצום", "גדול" וכו' לא מועילות – הן יכולות אפילו להזיק. כדאי לחשוב – האם הסיפור *באמת* גדול? השוו אותו לסיפור קצר של בראון, של לם, של וארלי, של היינליין – כן כן! האם הוא עדיין גדול? אולי לא? ואם כן – למה?
גם אם השוואות כאלה נראות לכם חסרות תוחלת (הן לא), נסו לעבוד לפיהן. הדבר יכול רק להועיל לכותבים כאן. -
-
נבואות בסיפורים דורשות לרוב אורקל שתשב על פתח מעלה אדים, סיאנסים בחצות הלילה או מכונות זמן בגודל בניין. אהבתי את הרעיון של מסר מיקום אחר (או מה שלא יהיה) דרך משהו יומיומי ופשוט כמו הודעה בפלאפון. כמו בסרט של סטיב מרטין שהוא מקבל עצות משלט תנועה, או הסיפור (אוי הזכרון, מי כתב את זה?) בו אדם מקבל מסרים מהעתיד דרך האסלה, ההבדל בין המסר למדיום עושה את הסיפור. וכמובן, הנוף הישראלי המוכר שכתוב בצורה מטעה בפשטותה.
-
-
-
1. אני רואה שחרטת על דגלך להיות נחמדה בפורום הזה, אבל אם יורשה לי להזכיר נשכחות: בפורומים אחרים את די אוכלת אדם, את יודעת (ואולי יורשה לי להזכיר גם את הניק הקודם שלי, זכרונה לברכה, שהטילה את עצמה על פסי הרכבת בעקבות שיחה ידידותית במיוחד איתך). מה נשתנה הפורום הזה? או שזה מקרה של "תעשו מה שאני אומרת ולא מה שאני עושה"?
2. כשאת מתעצבנת את יודעת יפה מאוד להגיד לאנשים (למשל) להוציא את המטאטא מהתחת, דבר שרוב האחרים בפורום *לא* היו מעיזים להגיד. ככה שנימת דיבור היא עניין *אישי*. נסיבות כאלה גורמות לך לדבר בנימה תוקפנית, נסיבות אחרות גורמות לאלכסנדרה לדבר בנימה תוקפנית.
3. צורם לי מאוד שאת אומרת לאלכסנדרה, ובכך גם לשאר הפורום, "ניר יכול לדבר ככה אבל אחרים לא". אם את מאמינה בקודים מסוימים של התנהגות עבור פורום זה, אז מנהלי הפורום הם הראשונים שצריכים לעמוד בהם.
4. יתר על כן: הרבה מהתוקפנות פה עוברת בשקט כי היא "בקונצנזוס". למשל, אם מישהו מגיש פה סיפור ממש שטותי ומגובב, כולם ממהרים להתנפל עליו. אז לדעתה של אלכסנדרה הסיפור של נונין הוא באותה רמת גיבוב (זה לא מה שהיא אמרה, אבל נניח). למה אסור לאלכסנדרה להגיב באותה דרך – כי דעתה לא כדעת הקונצנזוס הפעם? איכסה.
-
אני מגיב להערה של ניר, אבל ניתן לראות את התגובה שלי גם כתגובה להערה של אלכסנדרה לעיל, כי מבחינה תוכנית הן זהות (ואת תגובתי לעניין סגנון נדיון אכתוב לעיל).
מוזרה לי ההתייחסות לסיפור בסגנון 'מה זה נותן לי', כאילו הסיפור הוא איזשהו רכב להעמיס עליו מסר כלשהו (פוליטי, פילוסופי, או משהו), או שהוא משהו שאמור להיות שימושי. סיפור באשר הוא, מד"ב או לא, הוא לדעתי בראש ובראשונה חוויה רגשית. מטרתי בסיפור זה הייתה להעביר את הצמרמורת של 'ומה אןם בעצם כל הסיפור הזה שקורה עכשיו הוא בסופו של דבר רק תוצאה של איזה אידיוט שהחליט לתת לתיקון את הטלפון הסלולרי שלו שבטעות החליק ליקום מקביל במקום לחקור את העניין'. הייתי יכול להיכנס לדיון שלם על יקומים מקבילים ועל מסעות 'הצידה בזמן' (כמו שזה הוגדר בסיפור מד"ב מופלא אחד שאיני זוכר את שמו או את מחברו, אבל לא נורא), אבל למה? מה זה היה מוסיף לי? כפי שבוג'י כתבה, ההסברים לדעתי היו מסרבלים את הסיפור ומונעים ממנו להעביר את החוויה. לי חשוב שסיפורים – מד"ב או לא – יהיו בעלי ערך *ספרותי* ולא רק *רעיוני*. הכתיבה הקבועה בסגנון 'ההיסטוריה של העתיד' (כולל למשל סיפור עם רעיון חביב כמו 'גז השכל הישר', שלך, ניר) די נמאסה עלי, ואינה מעבירה שום רגש (ראו ביקורת שלי על סיפורים קודמים). אני חושב שזה עניין של תפיסת עולם.
לגבי שאלת ה'זווית חדשה או לא': אני דווקא מרגיש שהסיפור הזה מקורי למדי בזווית שהוא מציג על יקומים מקבילים, התפצלות יקומים זה מזה, מסרים בין-יקומיים ושינוי של העתיד, כולל השימוש בטלפון סלולרי (כפי שפריצ'ר כתב), הדמות הראשית (שאינה מהמילייה הקבוע של דמויות מד"ב, אלא ישראלי מסוג אחר) וסגנון הכתיבה. גם הנושא, תיקון המציאות ומעבר ליקום מקביל במקום תיקון המכשיר המורה שהמציאות שגויה, אינו לדעתי לעוס מדי, גם אם היו כבר סיפורי בנושא (לבטח לא ראיתי כאלה בפורום). יכולתי להיכנס לתוך המכניקה ולהפוך את זה לסיפור ארוך, אבל הרגשתי שהאירוניה הדקה עוברת טוב יותר בסיום מסוג זה. -
פספסתי את כל הפתיל הזה, וחבל.
אני חייב להבהיר שלא לקחתי קשה את הביקורת של אלכסנדרה, בעיקר כי אני בפורום כבר מספיק זמן כדי לדעת ש'קוטלים פה'. את התגובה התכנית להערות שלה כתבתי כתגובה להערות של ניר, שיש להם בערך אותו תוכן.
עם זאת, אני חייב לחזק את האמירה של בוג'י ולהוסיף:
לא זו בלבד שאני נאמן לסגנון שלי, אלא שיש לא מעט כותבים כאן שהגיבו בחיוב לחלק מהסיפורים שפרסמתי ('חזרה לורונה', 'משהו חייב לקרות') ואפילו הסבירו את עצמם. אין זה נכון שהקונצנזוס באתר הוא כדעתך (אם זה היה כך, תאמינו לי שהייתי פשוט מפסיק לפרסם כאן וחוסך מאלכסנדרה את בזבוז הזמן), ואני בוחר להאזין לביקורות שמתייחסות באיזושהיא צורה למטרה של הסגנון שלי ולא תוקפות אותו מכל הכיוונים. -
רק כדי שאני אבין:
מאיזה סיפור (שפורסם כאן, או שידוע בעולם המד"ב) *כן* קיבלת את הדברים האלה? אני *כן* ניסיתי להעביר חוויה רגשית, המשולבת בתובנה על הקיום שלנו. מהתגובות אני רואה שהצלחתי בכך, לפחות לגבי חלק מחברי הפורום. לא ראיתי בפורום הרבה סיפורים שהעבירו לי חוויה כזו. כמה רעיונות נחמדים, כן, אבל מעט מאוד *סיפורים* שמעבירים תחושות. אם זה לא עבר אלייך, חבל לי מאוד. ייתכן שהדבר נובע מהתייחסות מסוימת *שלך* לעולם, לספרות אול למד"ב, וייתכן שזה נובע מאיזושהיא תכונה של הסגנון שלי, אבל כל עוד לא ניסית לשים את האצבע על *מה* בסגנון שלי גורם לך להרגיש ש'לא קיבלת את התמורה לזמנך היקר' (נניח), אין לי בדיוק איך להגיב, נכון? -
-
רק אציין שלעניות דעתי, יש הבדל בין תוקפנות יצירתית בסתם שיחה, לבין התנפלות חסרת רסן על יצירתו של מישהו בפורום שנועד לפרסום סיפורים. אני כבר מזמן נגמלתי מהמנהג לכסח אנשים רק בגלל שהם לא יודעים לכתוב מספיק טוב לטעמי, אבל אין לי בעייה לכסח אנשים שמעצבנים אותי. אבל זו רק הדעה שלי, ותמיד יכול להיות שיש אנשים שמאמינים שהדרך לגרום לסופר לגדול היא למעוך אותו עד עפר.
ואגב, בשום מקום לא נכתב שניר ואני חייבים להסכים בכל דבר. אפילו לא בכללי הפורום. -
סיפור הוא, אכן, *גם* חוויה רגשית – אך לא רק. לא חיפשתי הסברים ארכניים (בדרך כלל הם מעצבנים אותי) או פירוט יתר (כנ"ל) – חיפשתי משהו, גורם כלשהו, ניצוץ, שביב שיגרום לי לזכור את הסיפור דקה לאחר קריאתו. לא מצאתי. יש לך רעיון כלשהו, ואתה כותב עליו תשע-מאות-ומשהו מילים עד לסיומו *וזהו*. אין כל תוכן אחר לסיפור, לטעמי. החוויה הרגשית שם, אך היא פשוט לא מספיקה. אופן הכתיבה אינו מחדש שום דבר, לא במד"ב ולא בכלל, והרעיון (הנחמד!) פשוט לא מחזיק מעמד, לטעמי. *הבנתי* את נושא היקומים המקבילים כמה מילים לאחר פתיחת הסיפור – חיכיתי לעוד משהו – תוכן, עושר, משהו.
אני שמח שהבאת את "גז השכל הישר" כדוגמה. אני אמנם לא מחדש שם דבר באופן הצגת העלילה, אך עדיין הסיפור מכיל (לטעמי המשוחד, כמובן) שני גורמים ההופכים אותו ל-"זכיר" יותר: גיבור ועלילה. בדרך אני מספיק גם להתעמת עם מושג האמונה, לדחוף מסר פוליטי קטן, לבוא חשבון עם תעשיית המזון, הרשויות והדת הממוסדת, ולסיים באופן דו משמעי המשאיר את הקורא תוהה – "מה *בדיוק* קרה כאן?", שלא לדבר על האלמנט הקומי, וכל זאת בסיפור שארכו כשני-שליש משלך…
גם לי היה רעיון אחד ומוטיב אחד לסיפור, אך בניגוד לך לא הסתפקתי בכך והעשרתי את הסיפור ככל יכלתי – לא באופן מלאכותי אלא באמצעות הצגת רעיונות הקשורים זה בזה.
לסיום, אתן לך דוגמה ממחישה מעולם הקונדיטוריה: הסיפור שלך משול בעיני לעוגה יבשה בעלת שכבה אחת: העוגה טעימה, עשויה היטב, אבל מהר מאד נמאס לאכול אותה. לעומת זאת, עוגה בעלת שכבות ולחלוחית וקצפת – כזו אני יכול לאכול עד שאתפוצץ. -
קיבלתי את זה מהרבה מאד סיפורים.
החביבים עלי לעניין האימפקט הרגשי הם הסיפורים של הארלאן אליסון. אני כל פעם מתחלחלת מחדש כשאני משחזרת את "אין לי פה ואני מוכרח לצעוק". אני ממש מרגישה את המנוחה הבאה על הגיבורה העיוורת ב"לראות". גם "פרחים לאלג'רנון" חזק בזה, ויש בו גם רעיון אינטלקטואלי מקורי. כנ"ל "שקיעה" ו"מקצוע" לאסימוב.
לסיפורים קצרים נטולי רגש אבל מעניינים אינטלקטואלית שייכים כל סיפורי הרובוטים של אסימוב, הסיפורים של הנרי קוטנר (נגיד "חלכן היה נמזר" שהוא היחיד שהתפרסם בעברית) הם גם מקוריים וגם משעשעים.
מהסיפורים בפורום (כולל סיפורי התחרות) היחיד שממש "עשה לי את זה" היה הסיפור של קראולי "החוזרים בתשובה".
לטוקיו יו יש כמעט תמיד רעיונות חדשניים ונהדרים.
"לילית" מהתחרות הוא סיפור שחזק מאד ברגש, אבל כמעט אין בו חידוש רעיוני.
ובופו הדרקון המובטל, מתחת ליכולות הכתיבה של ילד בן 12 הוא כותב מאד מקורי ומעניין.
טוב, enough about me.לגבי הסיפור שלך. אין לי כל כוונה לגרום לך לשנות את הסגנון שלך, או להניא אותך להתמקד בסיטואציות רגשיות. להפך, לדעתי הסיטואציה הרגשית עושה את הסיפור גם בתחום המד"ב. אני חושבת שהסיטואציות יצרו הרבה יותר הזדהות אצל הקורא אם הן יהיו מנומקות.
הסיפור שלך על רומיאו ויוליה הוא דוגמא טובה: יש סיטואציה רגשית חזקה, אבל אין לי שום נתיב להתחבר אליה. זותומרת, יש פה שני טמבלים שהורגים זה את זה שוב ושוב, אבל למה? איך אני הייתי יכולה להגיע לאותו מצב? (לא אומר בהכרח שכל אחד יכול להגיע לאותו מצב. קח לדוגמא את "החוש השישי". לא לכל אחד יש את הכוחות של הילד, אבל אנחנו יכולים להזדהות, כי אם רק היו לנו את הכוחות היינו באותו מצב רגשי. וזה בדיוק מה שלא נכון ב"חזרה לוורונה".)לגבי הסיפור הנוכחי הבעיה היא טיפה שונה. יש פה מה שהחלטתי לכנות בשם "סינדרום טלה בר": אלמנט הכרחי של הסיפור אינו קיים בתוך הסיפור. ראשית הרעיון עצמו אינו ברור. רק לאחר 3 קריאות והתיעצות עם ידיד (שגם הוא נזקק ל2 קריאות) נסגרתי סופית שהמדובר על יקומים אלטרנטיביים ולא על חדשות מהעתיד. שים לב שגם חלק מהמחמיאים אינם בדיוק סגורים על הנקודה הזאת. ובאמת אם מדובר על יקום אלטרנטיבי, למה השותפה מעירה את הגיבור 24 שעות לאחר מעשה כדי לספר לו על מגדלי התאומים? שנית, (יותר חשוב) כל הפואנטה שלך תלויה בכך שתיקון הפלאפון הוא -הסיבה- לשינוי העולמות, וזה בדיוק האלמנט שאינו מופיע בסיפור. עד כמה שאני הצלחתי להבין, הגיבור פשוט הלך לישון בקו-זמן אחד והתעורר בקו-זמן אחר (שכמובן גם הוא היה קיים, שאחרת לא היו מתקבלות ממנו הודעות). באמת אחרי שקראתי את ההבהרה שלך ל-NY הסיפור נהיה יותר מעניין, אבל סיפורים קצרים לא אמורים לבוא עם נספחים.
לסיכום, אני באמת מקווה שתכתוב הרבה בפורום. יש לך ללא ספק כשרון רב, והייתי רוצה לראות אותו מנוצל עד תום.
-
-
-
-
-
-
-
ראשית, יש לנו טעם דומה: אני אוהב מאוד מאוד את הארלאן אליסון, ו'לראות' שלו הוא אחד מקבצי הסיפורים האהובים עלי אי-פעם במד"ב.
בסיפור הזה דווקא עשיתי מאמץ להבהיר שמדובר בקווי זמן אלטרנטיביים (מישהו זוכר פיגוע גדול בירושליים יום לפני התאומים? אני לא.) אבל אולי כדאי לחדד זאת (אני מאמין שהיו אנשים לא מעטים בפורום שתפסו את העניין, ואני בטח לא הולך לדוש בו). בכל אופן, הנה הערה קונסטרוקטיבית שנותנת לי *משהו* לעשות עם הסיפור (ולדעתי לא הרבה. אולי להבהיר טיפה יותר את התאריכים. או משהו).
לגבי המניעים של השותפה – לא קשה לדמיין סיטואציה סבירה לגביה (הייתה במקום אחר, בדיוק חזרה, ראתה אותו ישן). היא לא מעירה אותו כדי לספר לו אלא כדי לדבר אתו, לחלוק אתו את רגשותיה. ייתכן שעלי לתת לה להסביר את זה יותר טוב.
ולנקודה המרכזית. כאן אני חושב שהבעיה נובעת לא מהסיפור אלא מקריאה מרושלת שלו. ראשית, כבר הכותרת מבהירה שמדובר ב'תיקון'. שנית, הבחור נותן את הסלולרי לתיקון, הולך לישון, ואז כל העולם משתנה, ואומרים לו שכל ההודעות, שהיו לא נכונות, הפכו לפתע לנכונות. המסקנה, שבמקום לתקן את הטלפון כדי שיתאים לעולם תוקן העולם כדי שיתאים לטלפון היא לדעתי ממש obvious (שלא לדבר על עניין הטוטו שעוד מחדד את זה). הראיתי את הסיפור לפני הפרסום לשלושה אנשים שאיש מהם הוא לא מומחה מד"ב גדול וכולם עלו על זה. אני לא חושב שצריך לצעוק את זה באותיות קידוש לבנה בסיפור. ודרך אגב, אותו סיפור של קרואלי שאת אוהבת היה גם הוא לא לגמרי מובהר בקריאה ראשונה (ולא שזה רע).
אם הסיפור דורש 3 קריאות להבנה לדעתי זה מצוין.,
-
אבל אני לא קונה את זה. בכלל.
צר לי אם זו ביקורת קטלנית, אבל:
ב'גז השכל הישר' אין גיבור שמאופיין ע"י משהו. יש דמות בעלת מניע אחד ומספר פעולות לביצועו. דווקא בסיפור שלי יש גיבור בעל קווים מאפיינים (לא סטנדרטיים), אהבות ושנאות, סגנון שפה משלו ומערכת יחסים עם ידיד ושותפה. הגיבור שלך לא יכול לעורר שום הזדהות, בעוד ששלי כן.
ואם אתה קורה לגיבוב פרטים אקלקטי משולב בכמה בדיחות 'עלילה', אני לא יודע מאיפה אתה מוציא את ההגדרות שלך. זה לא חכמה לכתוב את כל העולם בחמש שורות. עשיתי את זה לא פעם ולא פעמיים. הסיפור שלך אינו 'זכיר' יותר מאשר קליפ אמ. טי. וי. מהיר, עם המון דברים קופצים וראפרים שעושים פרצופים.
אבל הכי עצוב זו גישת ה'הספקתי גם ל…' שלך. סיפור הוא לא עניין של 'להספיק'. סיפור פירושו *להגיע* לקורא. לא לגרום לו לחייך מדי פעם ולהשתעשע, אלא באמת להגיע אליו. לגרום לו להיכנס לתוך החוויה, להזדהות עם הדמויות, לראות את התמונות. ואת זה אי אפשר לעשות במהירות. צריך אורך נשימה.. אם בכלל, הסיפור שלי קצר מדי – אם הייתי מתקן אותו הייתי מוסיף לו קצת רקע, קצת יותר דיאלוגים בין הדמויות כדי להכניס אותנו לרגש ולאווירה.
ובקיצור: 'הצגת רעיונות הקשורים זה בזה' היא (אולי) תזה טובה בפילוסופיה (בעצם, קבל תיקון. זה גם לא זה. זה סתם משחק ג'אגלינג יומרני). זה לא סיפור, לא משנה כמה תחזור על זה. והדבר הזה נכון גם לסיפור השני שלך שקראתי – ההוא על הפודל.וואו. זה היה טוב. להוציא את מה שמעיק לי על הלב.
-
-
א. אני תמיד שמח לביקורת קטלנית מנומקת (גם אם איני מסכים אתה, כמובן).
ב. טכנית, הגיבור ב-"גז" מאופיין פחות מזה שלך, אמת. אבל, אללי, הוא זכיר הרבה יותר. לטעמי, אגב, הוא גם מעורר הזדהות בהרבה, היות והוא מועבר באמצעות פעולותיו ולא באמצעי דיאלוג ורגש.
ג. מצטער, יקירי, אך ל-"גז" יש הרבה יותר עלילה מאשר לסיפור שלך. הפרטים, כפי שהסברתי והדגמתי, אינם מגובבים אלא סדורים מראש ומקושרים, כאשר לכל אחד מהם סיבה ותרומה לעלילה ולאוירה (רעיונות רבים שעלו במוחי בעת הכתיבה ולפניה נפסלו בדיוק מסיבה זו – הם לא תרמו מספיק). יתכן, אף, כי כדאי לך ללמוד להבחין בין סוגים שונים של פרטים – ויזואליים, רעיוניים, עלילתיים, ולנתח השוואתית את שני הסיפורים כך.
ד. אני פוסל מכל וכל את גישתך המתנשאת בכל הנוגע ל-"להגיע לקורא", היות והגעה כזו פירושה אינו דוקא "כניסה לתוך החוויה". צחוק גם הוא רגש, אולי לא ידעת. וסיפור שלי, קצר ככל שיהיה, מצחיק (או לא) ככל שיהיה, בדרך כלל יגרום לקורא גם *לחשוב*. תחשוב על זה, קובי.
ה. ההטפלות שלך לביטוי "בדרך אני מספיק" קטנונית משהו. זו היתה הדגמה פשוטה של כמות המידע שהכנסתי בסיפור, ולא רמיזה כאילו אני משתמש באלגורתמים של דחיסה על מנת לכתוב… היות ואתה חכם מספיק על מנת לדעת את זה, עשה טובה לכל המעורבים ונהל את הויכוח על בסיס הגיוני.
ו. מהם הקוים המאפיינים הלא סטנדרטיים של הגיבור שלך, בדיוק? עוד ישראלי נפוץ, רגיל, משעמם עד מוות, שהלך לתקן את הפלפון שלו. איזו אוירה בדיוק אני אמור לקבל מזה? את הרעיון נתן להבין שלוש שניות לתוך הסיפור, ואז רק צריך לחכות בשלווה לסיומו. ואז? כלום. לא מרגש, לא מצחיק, לא מפחיד. ה-"חוויה הרגשית" שם במובן של: הבנתי שאתה מנסה להעביר כאן איזה רגש – נסה שנית ותענה לפי התור. בקיצור – היה רעיון וחלף. *נו, אז?*
ז. באשר לסיפור על הפודל – הייתי מציע לך לא להתלות באילנות גבוהים מכפי מדתך, והמבין יבין. -
כשאתם מדברים על סיפורים שלכם, דמויות שלכם, עלילות שלכם וכן הלאה, אולי כדאי שתנסו מדי פעם להשתמש במילה "לדעתי". גם "לטעמי" תוכל להתאים. ואולי כדאי שתנסו להיזכר שבמה שנוגע לסיפורים שאתם עצמכם כתבתם, אתם לא ממש אובייקטיביים.
כי מה לעשות, זה נשמע קצת שחצני וקצת מגוחך כשאתם שניכם מהללים כל אחד את נפלאות הדמויות שלכם, העלילות שלכם והסיפורים שלכם. וקצת דבילי, אם כבר הרחקתי לכת עד כאן. -
-
-
-
הוצאתי את מה שהיה על לבי וזה מבחינתי בסדר.
את שני הסיפורים של מר יניב לא אהבתי עוד לפני שהוא החל להתייחס בגסות רוח ובזלזול וב'אז מה?' לסיפורים שלי. זה עניין של טעם, אני מניח. אני מתלבט אם להיכנס לנקודות אחת אחת.
טוב, החלטתי שכן. אבל אני כבר לא אעשה עוד סיבוב.
ב. אנחנו קראנו אותו סיפור? הייתי צריך לפתוח את 'גז' מחדש (פעם נוספת) כדי להיזכר שוב בשמו (אגריפס, שם מאוד הגיוני לישראל 2000). על הגיבור הזה איננו יודעים כלום חוץ מפעולותיו. אי-אפשר לדמיין אותו מול העיניים. אין לו משפחה, חברים, קולגות, העדפות מיניות. הוא שטוח כמו דף נייר. הדבר היחיד שאנחנו יודעים עליו זה שהוא היה מעוניין לפטו את העולם מעונשה של האמונה. אבל למה? מה האמונה עשתה לו? או שזו פשוט דרך להגיד בהומור שכולנו רוצים לפטור את העולם מאמונה וזה דבר נפוץ (ואז זה לא יכול להיחשב כאפיון דמות). מה בגיבור עושה אותו 'זכיר'? האם אפשר להעלות את דמותו מול העיניים? לחוש אתו הזדהות? קראתי גם את התגובות לסיפור. אף אחד לא אמר שהוא חש הזדהות עם הגיבור. אתה יודע מה? אפשר לעשות סקר: מי זוכר את אגריפס? מי מרגיש מזדהה אתו?
דבר נוסף: דיאלוג הוא אחד האמצעים המרכזיים ביותר לאפיון דמויות, אם בקולנוע ואם בספרות. פעולות מאפיינות דמות אם הן שונות מפעולות שדמות אחרות הייתה נוקטת באותה סיטואציה. לא זיהיתי גאלה ב'גז'.
ג.
נימתך המתנשאת בסגנון 'כדאי לך ללמוד' מוציאה אותי כל-כך מדעתי עד שאוותר על להגיב לסעיף זה במפורט. בכל אופן, מהלך הסיפור שלך דומה באורח מפתיע למהלך הסיפור 'לולאה" של אקיי מנאי: כוחות מיוחדים חיובים או אפקט מיוחד כזה, שגדל לממדים בלתי-פרופוציוניים, ממלא את הארץ, ואז מסתבר שהוא בעצם אסון לאנושות. הנושא נדוש נורא. ב'לולאה' לפחות יש את הטוויסט של המסע בזמן, אצלך יש רק פתיחה וסיום הומוריסטיים (מוצלחים מאוד כבדיחה), מעבר לעלילה בסיסית ביותר וצפויה לגמרי (ניחשתי אותה די בהתחלה). אתה רוצה לראות סיפור של היסטוריה אלטרנטיבית, מנקודת מבט עתידית, שהוא בעל עלילה ורגש אמיתיים? 'עיר' של סימאק יכול להיות נהדר.
ד.
לגבי 'גישה מתנשאת' – הפוסל במומו פוסל (וראה לעיל)
צחוק הוא ללא ספק רגש. אם אתה מפרסם את סיפורייך כבדיחות מד"ב, אין לי מה לומר. הם אכן גרמו לי לגחך מדי פעם.
אבל לגבי *לחשוב* – לזה אני לא מסכים. אף אחד מהסיפורים שלך לא גרם לי לחשוב (מעבר לשאלה 'למה לעזאזל הוא כתב את זה?'). אני גם לא מאמין שמבחינת חומר למחשבה הם יספקו משהו למי שעבר יותר מקורס אחד בפילוסופיה מודרנית או קרא את Small Gods של פראצ'ט. אגב, הוא דוגמא מצוינת לסופר שגם מצחיק וגם גורם לאנשים לחשוב, אבל לא מוותר על דמויות שניתן לראות אותן בדמיון, להזדהות אתן, ולהתייחס אליהן.
ה.
אבל זו בדיוק הנקודה. כמות המידע שנכנס בסיפור אינה קריטריון לאיכותו. אם בכלל, זה לגעתי קריטריון לחוסר האיכות של סיפור אם הוא מלא כל-כך במידע, אלא אם כן המטרה שלך היא להמם אותנו בהפגזת המידע הזו, מה שלדעתי לא קורה כאן, בעיקר בגלל שדרך הצגת המידע היא די סטנדרטית.
ו. לגבי סעיף זה אקח את עצתה של בוג'י ולא אתייחס בעצמי לסיפור שלי, אלא אצטט את בוג'י עצמה שאהבה בסיפור את הישראליות שבו. כמו-כן, מקריאה בפורום אני מתרשם שהגיבור הסטנדרטי של סיפור מד"ב המתרחש בהווה / עתיד קרוב הוא כמעט תמיד מדען / עוזר מדען / איש מחשבים, שהוא תמי מאוד מתוחכם ומבין הכל (ראה בסיפור שלך ובאלפי אחרים) ושלעתים רחוקות יש לו חסרונות, מניירות, ואהבות שאינן קשורות לרובוטים ודומיהם. הסיבה היא כנראה שרוב כותבי המד"ב עוסקים בתחום ואינם מסוגלים לעצב דמות השונה מהמוכר להם.
ז. אלא אם 'הפודל' הוא מחווה לעולם-מד"ב כלשהו שאיני מכיר, איני מבין מה מקומה של ההודעה המתנשאת והמכוערת הזו. אבל אם ברצונך להוציא סיפור זה מחוץ לדיון, אקבל אותו ככזה. -
בקיצור:
ב. מעולם לא טענתי כי אגריפס הוא דמות *עמוקה*. יש הבדל בין "עמוק", "זכיר", ו-(למרבה הפלא) "מעורר הזדהות". אגריפס שטוח בכוונה, כמובן, כמתבקש מאופי הסיפור התזזיתי במכוון. אז מה? פעולותיו הפשוטות, הבהירות והמובנות עושות אותו, לטעמי, *זכיר יותר* מאשר עוד ישראלי מצוי ודהוי. שים לב לדגשים: *זכיר* – לא "עמוק", ו-*יותר*, כלומר – יחסית. כלומר – איני משווה עצמי לסימאק או לק. סמית' – ההשוואה הנה בין שני הסיפורים בלבד.
ג. טענתי בעינה עומדת, ועל מנת להשלים – את הסיפור שלך קראתי כבר בכמה וכמה גרסאות – באחת מהן היה זה אפילו הטלפון שקישר בין העולמות המקבילים. הפוסל במומו…
ד. רמיזות הקורס שלך לפילוסופיה מודרנית לא תורמות לך מאומה. אם הסיפור לא גרם לך לחשוב – חבל, אבל אל תתן לזה להפריע לך. אולי בפעם הבאה. ההשוואה בין סיפור של 600 מלה (שלי) לבין ספר (של פראצ'ט) אומללה מאד, אגב.
ה. עודף מידע בסיפור אינו קריטריון לאיכות (למעט, כדבריך, אם דרך ההצגה לא שגרתית). אך *קיום* מידע בסיפור, לעומת זאת, ובניגוד לסיפור שלך…
ו. היות ו-"גז" הוא, בין השאר, פרודיה מד"בית על "ז'אנר" מסוים מאד של מד"ב (איני יודע אם יש לו שם – אני קורא לו "נטול דיאלוגים"), בחרתי בכוונה להשתמש במדען המטורף ה(כמעט) קלאסי. לא כדאי להסיק מכאן על דרך הכתיבה הכללית שלי. אני, אגב, *חיבבתי* את הישראליות בסיפור שלך – אני *מחפש* כאן, בין השאר, סיפורים עם גוון ישראלי. הבעיה שלי היא שהישראלי שלך נדוש עד מוות – לא במד"ב – *בכלל*, ושמבחינתי לא קורה כמעט כלום בסיפור. אני משתמש באלמנטים נדושים בכוונה, לשם הפרודיה, ואילו אתה משתמש בהם ברצינות מלאה וקורא לזה "רגש". אוי-י-ברוך…
ז. אין לי שום בעיה לדון בפודל, כלל וכלל לא. למעשה, הסיפור לא נדון מעולם כאן או בכל מקום אחר. אין לי שום בעיה, אגב, לדון גם בכל סיפור אחר שלי שתמצא לנכון לקרוא… אם זה חפצך, אתה מוזמן אל גוב האריות. אני מוכן אפילו לפרסם חלק מהם, שלא פורסם כאן, בעץ נפרד על מנת לתת לך מקום לויכוח. Just say the word… -
לא עליתי על העובדה שסיפורך מכוון להיות פארודיה.
ככזה אין בו שום בעיות כלל, פרט לעובדה שהוא לא מצחיק.
ואין דבר כזה: 'בין השאר, פארודיה'. אינך יכול להצטדק על האלמנטים החסקים בסיפור בטענה שזו פארודיה ואז להתייחס אליו כ'לא-פארודיה'.
ועכשיו לסעיפים.
ב.
כאן נאלץ להסכים-שלא-להסכים. בעיני, דמות שטוחה-במכוון אינה *זכירה* בשום מובן שהוא. אינני טוען שאיתן מ'תיקון' הוא דמות מלאת סתירות פנימיות וקונפליקטים מעניינים (אחרי הכל מדובר בסיפור קצר ולא ברומן), אבל הוא *חי*. לא תצליח לגרום לי לקבל את הטענה שדמות-קרטון מסוגו של אגריפס, דמות *פארודית* היא זכירה יותר מדמות חיה ונושמת, תהא מוכרת ככל שתהא. אני מעדיף אפיון דמויות 'סטנדרטי' על 'אפס אפיון דמויות'.
ג.
אשמח אם תפנה אותי למקורות אלו. בכל אופן, טענתך ש'עלילה' נמדדת במספר הפרטים, ברוחבם ובתזזית שהם נמסרים….נדבר על זה בסעיף ה'.
ד.
שמת לב שאתה עוסק בניתוח הביקורת שלי במקום להגיב עליה? מה זאת אומרת, 'אל תתן לזה להפריע לך?'
ושוב, אני מפנה אותך לתגובות הקוראים על 'גז'. אני לא זוכר שקראתי שם מישהו שאמר שהסיפור גרם לו למחשבות עמוקות במיוחד.
לגבי ההשוואה לפראצ'ט: אם אתה מתכוון להשתמש בהצדקה 'אבל זה סיפור קצר ולא ספר', אז אל תתיימר לטעון שלפנינו עלילה סבוכה ודמויות מאופיינות, בבקשה. אני שמח שאתה נסוג כעת מטענות אלה.
ה.
מהו 'מידע'? האם מידע הוא בהכרח הסברים פיזיקליים? כותרות בעיתונים? תקצירי חדשות? כימיית מזון?
אני מכיר סיפורים מצמררים מאוד ומרתקים שיש בהם הרבה פחות מידע מאשר בסיפור שלי.
ו.
אנא הבחן בין 'נדוש' ל'ימיומי'. הישראלי שלי נראה לנו מוכר כי אנחנו פוכשים אותו בכל יום – ברחוב, במגרש הכדורגל, באוטובוס. אבל, אם תביט בספרות הנכתבת בארצנו בעשר השנים האחרונות, אני לא חושב שהוא מופיע הרבה כדמות המובילה סיפור, בטח לא מד"בי.
ולעניין המדען המטורף וכו': פארודיה, ושימוש בקלישאות כדי לשחוק אותן, זו עבודה מאוד קשה שאני לא רואה את הסיפור שלך אפילו מתקרב לעשות. מצד שני, זה באמת לא קשה לקחת סיפור שנכתב רע ולהגיד 'מה, אתם לא מבינים? זו פארודיה!'
ז.
לא ממש מעניין אותי לדון בפודל, כי אני מניח שיהיו לי כלפיו אותן טענות + אחת נוספת שהיא: למה, אחרי שאתה חוזר ומצהיר כמה מטריד אותך השימוש בשמות לועזיים במד"ב בעברית, מלא ה'פודל' כולו בשמות כאלה?
אני מניח שתהיה לך תשובה מובנת מאליה ומוצדקת לשאלה זו. תמיד יש לך כאלה.
ח.
כפי שאתה רואה, וכבר כתבתי, אני מתחיל להתעייף מהדיון. נראה לי שהוא גם הגיע לסלע מחלוקת רציני מאוד לגבי מהותה של כתיבה ספרותית, שבו איש מאתנו לא יצליח לשכנע את האחר. זו המילה האחרונה שלי בעניין זה, סופית. אם ברצונך להיות 'זה שאומר את המילה האחרונה' (וזו זכותך), אנא הגב. אני לא אכתוב יותר בפתיל זה. -
ואסכם את דעותי בנושא:
א. ספרות ואמנות בכלל הן, בין השאר, סוג של Entertainment. כשאני קורא סיפור אני רוצה להתעניין, להיות משועשע, לבכות, להדהם, להתרגש, לחשוב, לקבל רעיונות חדשים (או ישנים בתחפושת) – אחד מהם, כמה או כולם ביחד.
ב. עצוב לי לראות כמה מדרדרת אותך ביקורת שמקורה, הבה נזכור, בעלבון פשוט. רגע אחד הסיפור שלי "משעשע" ו-"גרם לי לגיחוך" (מחמאה אדירה, מבחינתי, אגב), אך תגובה לאחר מכן הוא כבר "לא מצחיק". אהא. אהא ואהא.
ג. לאחר כל ההתייחסויות שלך לתגובות שקיבל הסיפור, החלטתי גם אני לקרוא אותן שוב. מה אגיד לך – אתה צודק. אף אחד לא אמר שהסיפור גרם לו לחשוב. אף אחד גם לא אמר שהסיפור גרם לו לכל דבר אחר פרט להנאה. אז מה? נסיק שאף אחד לא חשב אבל כולם נהנו? ת'יודע מה – מקובל עלי…
ד. הריני מתייאש מהנסיון לגרום לך לחשוב. אתה הרי בוגר שיעור ראשון בפילוסופיה מודרנית, *וגם* קראת את פראצ'ט… -
שניכם יוצאים דבילים מהדיון הזה. ניר יוצא יותר דביל, אם כי יותר מצחיק. נונין יוצא קצת יותר אינטליגנטי, אבל נוטה ליובש מה. אני מכריזה בזאת על תיקו.
עכשיו, תסתמו את הפה ולכו תעשו משהו קצת יותר פרודוקטיבי, כמו לספור את השערות על הרגלים שלכם או משהו. לאף אחד כבר אין כוח לדיון המטופש הזה.
אגב: נונין, אני גאה בך על עוז רוחך ונכונותך להמשיך בויכוח עם הזועם. לא הרבה העזו לעשות את זה, ומאלה שהעזו, לא ממש זכורים לי כאלה ששמרו על רהיטות דיבורם עד הסוף. קבל ח"ח.
ועכשיו עופו מפה, שניכם, או שאני אתחיל לממש את הפסאודו-תפקיד שלי בתור פסאודו-מנהלת בפורום הזה, שהיתרון היחיד בו זה שיש לי הרשאת מחיקה. -
-
-
-
-
בפורום, כי זכרתי שבכולם הייתה לי תגובת "אז מה?" ברמה הרגשית, שלא הצלחתי להתחבר אל אף אחד מהם.
אני אגיד שוב מה שאמרתי קודם, אבל נסה לקחת את זה בהתייחסות כללית יותר: בסיפורים שלך יש בד"כ תיאור יפה של מצב רגשי, אבל חסר "מיפוי שבילים" שיאפשר לקורא להבין ולהזדהות.
למשל ב"משהו חייב לקרות" חסר גורם הסיבתיות שיסביר את פעולותיה של מיוריאל. בסופו של דבר, אלה פעולות רנדומליות, והמקריות היא אחד הדברים שאנשים לא יכולים לקבל. "אלוהים הטוב אינו משחק בקוביות", אמר איש אחד חכם, וביטא את הבסיס הכי יציב של הפסיכולוגיה האנושית.במידה מסוימת זהו המצב גם ב"תיקון". בהעדר הבנה של המצב, ההזדהות הרגשית קשה יותר, ובשבילי – בלתי אפשרית.
ב"החזרה לוורונה" וב"האדם הנכון" הסיבתיות קיימת, אבל הגיבורים שם מתנהגים בטפשות. התגובה המיידית שלי הייתה "למה הם כאלה סתומים?". הטרגדיה נוצרת כאשר מכלול של פעולות שהיו הגיוניות בשעתן מובילות לאבדון. כאשר הפעולה היא טפשית מנקודת המבט של הגיבור ברגע הפעולה, לא ניתן לסספנד וההזדהות אובדת. אני לא מנסה להגיד שכל הדמויות צריכות להתנהג לפי ההגיון שלי. אני יכולה לקבל מצב שבו בחורה מאוהבת רוצחת את אהובה ומתאבדת כדי "לסיים את הכאב". למרות שזאת לא פעולה הגיונית בכלל, במבט הרחב, היא הגיונית מאד במצב רגשי מסוים. להרוג ולהתאבד מתוך ידיעה כי המצב ישוב ויחזור על עצמו זה חסר הגיון בכל הקשר רגשי. לדעתי. כמובן, לדעתי.
דווקא מחוץ לזכרון אינו לוקה באלה, ואכן הגיבור שם הוא הכי מעורר הזדהות מכולם. אומנם גם שם לא יכולתי לקבל את פעולותיו, אבל לפחות הן היו הגיוניות מנקודת המבט של הגיבור. הבעיה שלי שם היתה יותר סגנונית, ובצד המד"בי של התוכן.
-
אני בכל זאת אנסה ללכת סיפור-סיפור.
את טוענת שהפעולות ב'משהו חייב לקרות' הן מקריות/רנדומליות, ולא כך. מיוריאל מונעת ע"י הצורך הנפשי (הקצת פסיכוטי, אני מודה) למשהו
שיקרה (אם לצטט את גידי גוב 'מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה') היא אובססיבית לאקשן, לשינוי, ובעיקר לשינוי הרסני. אפשר להיכנס לניתוח
פסיכולוגי (מה הגורם ליצר ההרס הזה?) אבל לא ניתן לומר שפעולותיה 'רנדומיות' ולא מונעות.
על אחת כמה וכמה ב'תיקון', שם המספר פועל באורח הגיוני וסביר לגמרי, כמו כל אדם מן היישוב. אם את מתכוונת במושג 'מקרי' או 'נטול הסבר'
למעבר מיקום אחד למקביל שלו, אזי ההסבר נמצא בגוף הסיפור וכן בכותרת: רצונו העז של איתן לתקן את הפלאפון כך שיתאים לעולם השיג אותה ת
תוצאה באמצעים אחרים, כלומר ע"י התאמת העולם למופיע על הטלפון. בשני הסיפורים, אגב, מופיעה ההשפעה של רצון הדמויות על הטבע.
אם את מתכוונת להסבר בסגנון 'איך בדיוק ההשפעה הזאת מתרחשת', אז את מחפשת סיפור שונה לחלוטין ממה שמעניין אותי. אותי לא מעניין
'איך זה קרה' אלא 'איך זה משפיע על הדמויות' ו'איזה תהליך נפשי עוברות הדמויות' וכו'.
אני ממהר, ולכן אכתוב תגובה לגבי שאר הסיפורים בהזדמנות אחרת. -
נונין כתב/ה:
>
> אם את מתכוונת להסבר בסגנון 'איך בדיוק ההשפעה הזאת מתרחשת', אז
> את מחפשת סיפור שונה לחלוטין ממה שמעניין אותי. אותי לא מעניין
> 'איך זה קרה' אלא 'איך זה משפיע על הדמויות' ו'איזה תהליך נפשי
> עוברות הדמויות' וכו'.מאוד מעניין 'איך זה משפיע על הדמויות' אבל לפחות בסיפור הזה, מאוד חסר ההסבר של 'איך זה קרה'. אני לא מבינה למה אי אפשר לשלב את השניים ביחד.
אם אתה יודע איך זה קרה, אז זרוק איזה רמז ממנו אפשר יהיה להבין. מה קרה, אני חושבת שכמעט כולם הבינו. למה זה קרה, אין אף אחד שיכול להבין. אין אפילו פרט אחד בסיפור הזה שיכול לרמוז על הסיבות למתרחש – אין איזה מלאך מרושע שריחף באויר מעל הבית של הגיבור, אין פרופסור מטורף שהמציא איזו מכונה שעשתה את זה, אין התערבות בין אלוהים לשטן, אין טכנאי טלפונים בסלקום שהוא בעצם חוצן עם כוחות מסתוריים, כלום. תן משהו.
אם אתה לא יודע איך זה קרה (וזה החשד שלי) אז יש כאן איזו בעיה. ב"משהו חייב לקרות" שלך, היה לי ברור מה קרה שם. לבחורה היו כוחות, והיא היתה פסיכית. בסדר, אפשר למקד את תשומת הלב באיך הדמויות שמסביבה הושפעו. בסיפור הזה היתה לי הרגשה בסופו ש"עבדו עלי". יש לי הרגשה כזו כשהלוגיקה הפנימית של הסיפור לא מסתדרת לי. הבנתי מה קרה בסיפור, אבל לא עלתה בדעתי שום דרך שבה זה היה יכול לקרות ושהיו עדויות בסיפור שהיא הנכונה.
אני מצאתי את זה מאוד בעייתי, והערתי על זה למעלה. בוג'י לא מצאה את זה בעייתי, אז אני חושבת שזה עניין של טעם.כשאני כותבת, אני בדרך כלל מנסה לבנות בראש שלי סיפור שלם. מה זאת אומרת? לכל דבר יש סיבה שמסתדרת עם הלוגיקה הפנימית של הסיפור. לכל שאלה שמתעוררת לגבי הסיפור תהיה לי תשובה, או שאני אוכל להגיע אל התשובה בקלות על סמך מה שציירתי לי בראש. לא כל דבר יקבל ביטוי בסיפור, אבל תמיד אפשר יהיה לזרוק איזשהו פרט, לפעמים אפילו משפט שבקריאה מדוקדקת יוכל להסביר את השאלה.
נכון, לא תמיד זה מצליח, אבל לפחות יש ניסיון.לפחות בסיפור הזה, לא נראה לי שהיה ניסיון. ואם היה, אז נונין, בבקשה, הסיפור היה מעניין, ואני באמת נורא סקרנית לדעת, למה תיקון הטלפון גרם להשתנות העולם?
-
-
כמה אני שונא להסביר.
וגם כתבתי חלק מהעניין קודם.
אבל אני בכל זאת אנסה, רק כדי להסביר אח"כ למה זה לא חשוב.
או. קיי. בואו נדבר על יקומים חלופיים. איך נוצר יקום כזה?
אני תוהה אם אני מחדש למישהו כשאני מזכיר שהאינטרפרטציה הכי מד"בית של תורת הקוואנטים פירושה שבכל שבריר שניה, בכל פעם שקורה משהו שהיה יכול לקרות כך או אחרת, היקום מתפצל לשניים, כשכל אחד ממשיך לכיוון אחר, להיסטוריה אלטרנטיבית. זה בדיוק מה שקרה כאן, כמה שבועות לפני מאורע התאומים. הנקודה היא שהטלפון הסלולרי של איתן שמר איכשהו על קשר עם אותו יקום אלטרנטיבי, שהלך והתרחק מהיקום שלנו עם הזמן איך בדיוק? אפשר לתת לזה הסבר מפוצץ מתיאוריית הקוואנטים, אבל אני לא רואה מקום לכזה בסיפור. בכל אופן, הטלפון הוא בעצם קישור בין היקום של איתן ליקום שלנו, זה שבו התאומים קרסו. כשאיתן נתן את הטלפון לתיקון גרם הניסיון להתאים את הטלפון לעולם לתגובת נגד שהעבירה את איתן בחזרה מהיקום שבו היה ליקום שלנו.לא צריך מלאכים, שדונים, מדענים מטורפים. ההסברים האלה אינם 'יותר הסבר' ממה שאני נתתי.
ועכשיו השאלה: יש טעם להכניס משהו מכל זה לסיפור? לדעתי לא. אני מקווה שרוב הקוראים הבינו את עניין התפצלות היקומים האיטית – איך שהשינויים הקלים בהתחלה הופכים בהדרגה יותר ויותר קיצוניים – ולא נראה לי חשוב להציג את התיאורייה הפיזיקלית שעומדת מאחורי הרעיון, מה גם שהיא די מוכרת בשדה המד"ב (לפחות למיטב ידיעתי).,
-
הנחתי שההסבר שלך היה העניין. אבל בעצם כל אחד מההסברים המטורפים שאני הצעתי גם היה יכול להסביר את זה. ויש עוד הסברים אחרים שיכלו לתפוס.
הנקודה היתה שבסיפור לא היה *שום* רמז לגבי ההסבר הנכון. אין שם אפילו מילה אחת, שאם תפנה אליה את תשומת ליבי, אני אוכל להגיע ממנה להסבר הנכון.
יכול להיות שאותך הסברים לא מעניינים. רק רציתי שתהיה מודע לכך שיש קוראים שאותם ההסברים כן מעניינים, ולפחות שיהיה רמז להסבר. לא היית חייב לדחוף לסיפור את כל ההסבר הארוך. אני מניחה שמשפט אחד היה מספיק.אני סוטה כאן מהנושא, אבל אם כבר התחלנו עם זה, אז ההסבר שלך אינו ממש הסבר, כי השאלה נותרה בעינה:
נונין כתב/ה:
>>> כשאיתן נתן את הטלפון לתיקון גרם הניסיון להתאים את הטלפון לעולם לתגובת נגד שהעבירה את איתן בחזרה מהיקום שבו היה ליקום שלנו. <<<איך, לכל הרוחות? אתה רוצה להגיד לי שהטכנאים של סלקום פתחו את הטלפון, ואמרו: "הי, הטלפון הזה מקבל מידע מיקום חלופי. אם רק נחליף את החוט הדפוק שיש כאן, הוא יחזור לקבל מידע מהיקום שלנו."
ואז הם נגעו בחוט הלא נכון, וכתוצאה מכך איתן נשאב למציאות שלנו…מצטערת, זה לא מצליח להסתדר לי בראש.
-
היא ההבדל בין מד"ב לעיסוק בעל טבעי.
איך בדיוק מיוריאל השפיעה על מזג האוויר? יש לזה איזה הסבר טכני? לא. ולא צריך להיות, כי הסיפור עוסק בעל-טבעי.
כך, אגב, כל הסיפורים שלי (שפורסמו בפורום זה) בלי יוצא מן הכלל.
לא ברור לי, כשאת מוכנה לקבל מלאך/שדון/ עובד סלקום שטני כהסבר, מדוע לא תוכלי לקבל את ההסבר הבא (שנרמז בסיפור):
רצונו של איתן שהטלפון שלו יתאים למציאות היה כל-כך חזק, עד שהוא (ולא שום עובד בסלקום) גרם לשינוי היחד האפשרי – שינוי המציאות (או אם נדייק, להעברתו של איתן עצמו לאותו יקום המחובר עם הטלפון שלו).
רמזים בסיפור להסבר זה:
1. האיש מסלקום שמתקשר לא אומר 'תיקנו לך את הטלפון' אלא 'הוא היה בסדר מלכתחילה'.
2. רצונו של איתן שהטלפון יתאים למציאות הולך ומתחזק, בעוד שהוא מתעלם לחלוטין מתמונת המציאות המופיע על הטלפון עצמו.ההסבר הזה – הפשוט מכולם – הוא לדעתי החזק ביותר, שכן הוא הטרגי: איתן גורם לעצמו להישאב למציאות בה מגדלים קורסים וזמן הטלוויזיה מופקע לטובת CNN. ודווקא אותו לא קל להסביר במשפט אחד – עצם ההעדר של הסברים אחרים (למרות ששעשע אותי הרעיון של עובדי סלקום שטניים) לדעתי דווקא מחזק את הסיפור.
כתוצאה מהעובדה שהכל פועל כאן באורח רצוני ועל-טבעי, עצם העובדה שזה עקרונית ייתכן (תורת הקוואנטים וכו') זה ממש לא חשוב. ואני מרגיש שאם הייתי נותן לדמות להגיד משפט נוסף שמחזק את זה (משהו בסגנון של 'אוי, לו רק היו ההודעות האלה מתאימות איכשהוא למה שקורה סביבי') זה היה להאכיל את הקוראים בכפית.
שוב, עניין של גבולות דקים. אני מעדיף להיות בצד ה'פחות מסביר' מאשר ב'יותר מדי מסביר'. -
-
-
-
