- This topic has 14 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
322 לפני הספירה.
זוג אוהבים התחבק על החוף, ידיהם גיששו את עדויות החיבה על פני גופם. הוא נשק לצווארה וליטף את שערה והיא אחזה בישבנו ולחשה לו דברי פיתוי, הם נשבעו כי יאהבו לנצח, יזדקנו מן העולם יחדיו ויותירו עדרי נכדים. השמש שקעה והותירה אותם בחשכה אינטימית.
מי הים געו לפתע וקצפו, הזוג האוהב הביט כיצד גלים מתנגשים זה בזה ובועות לבנות עולות מן המעמקים. שמש חדשה, בוהקת זהב, צפה מן המים הרותחים וקרנה אור מעוור. כאשר פקח הזוג את עיניו התגלתה בפניהם צדפה ובתוכה שכנה אשה ערומה, הרוח שרה ושרקה סביבה במתיקות ושערה התנופף בחן אלילי. בת הזוג הפצירה בגבר שלא לקום ולהתקרב אך אהבתו כלפיה התפוגגה ותשוקתו סגדה לאחרת, בצדפה בין הגלים, ליבו רטט ודם ממריץ זרם בעורקיו. הוא צלח את דרכו בין גלים גועשים, מתעלם מן המליחות הצורבת ומצווחות השחפים עד שאחז בשולי הצדפה.
"מה רצונך, אלה?" התחנן לתגובה.
ונוס פצתה פה ומילים ריחפו ממנו כניגון טהור. "מסור לראשי האי כי חזרתי. החלו בחגיגות, קשטו את בתיכם, והשיקו כוסות משכרים. על העיר לצהול כי ביום הזה אבחר אומלל מבין זכרי האי ואכה בו באהבת אמת." התכופפה אל משרתה המסור ונשקה לו במצחו. מעולם לא היה הגבר מאושר יותר ועד סוף ימיו לא חלם על אחרת, את מגע שפתיה על מצחו לא שכח עד דקתו האחרונה.למשמע הבשורה לבש האי צבעים ושפע שמחה. ביקורה הנדיר של האלה עורר אדישים ממושבם וחסרי אמונה ממרבצם. עגלים לבנים כשלג, שקרניהם צפו בזהב, הוקרבו ברחובות וריחם נדד לבתים ונחיריים. המוני המונים הצתופפו בכיכרות ושמועות שרצו מכל פה אל כל אוזן. הבודדים, הדחויים ושבורי הלב ראו בה מזור ואור, סימן קדוש לאהבה קרבה. הם התגודדו בפתח המקדשים ונשאו תפילות ותחינות.
ובבואו של הבוקר הטרי, ציפו התושבים לאלה בבגדי חג לבנים. וכאות מן הטבע עצמו נשמעו ציפצופים וציוצים, מצמרות העצים ,באחדות סוחפת וכל מקור קרא בקול. עננים סמיכים התרכזו מעל לבתי התפילה והנה הופיעה האלה, לבושה שקוף, מהפנטת במעופה ומעוררת את הצופים כולם, גברים ונשים. ריחפה מעל למאמינים ונחתה על מושב עשוי שנהב, מעל לבמה עטופה מרבד פרחי אביב.
"סוגדי," הכריזה "גשו לפני והוכיחו לי כי בודד מכם ראוי לטעום אהבת אמת."
בשורות, ארוכות וסבלניות, צעדו מולה קורבנות הגורל ופרשו את צרכיהם ורצונם. אלו שדחתה אותם אשה ואלו שדחה אותם גבר, אלו החושקים בחיית משק הבית ואלו הפוזלים אל חלונות פתוחים לרווחה. ונוס השתרעה על כיסאה ופיהקה קלות, בני האי הסבו לה שיעמום רב והיא החלה להתחרט על נדיבותה הפתאומית.הוא הלך בבלויים וגרר את רגליו באפר, עיניו קפואות ופניו נפולות. הוא המתין וחיכה לתורו מול האלה, מבוא הזריחה ועד לרדת החשכה, והנה עמד מולה ומילותיו נשכחו ממנו, פיו נותר נעול ודמעה עבה זלגה מעיניו. ונוס התעוררה מנמנומה והביטה אל הצעיר, היא חשה כי מולה עומד עבד לייסורים ולאכזבה נדירה.
"מה שמך?" שאלה אותו.
"פגמליון." גמגם אליה בחולשה ונטל כבד נראה על כתפיו.
"ספר לי על אהבתך וחסרונה." דרשה ממנו.
ופגמליון הרים את ראשו השפוף ובמילים כבויות החל לדבר.
"פסל אני, חוצב באבן ובשיש, ממיר סלע מת לצורה חיה. . . "פגמליון היה פסל צעיר ומוכשר אך שנא נשים והתבודד. עוד בנעוריו נשבע שלא לשאת בת זוג ולחלוק עימה את חייו. הוא הסתפק באומנותו וביצירותיו כמקור להנאה ונחמה. כאשר ראה את חבריו, עטים אחר נשים ומשפילים עצמם עבור מבט חטוף או חיבה חולפת, החליט ללמדם מהו יופי אמיתי. הוא החליט לפסל אשה אשר תהווה את כליל השלמות הנשית ובכך חשק להוכיח לידידיו הגברים כי אותן יפיפיות חינניות ומחוזרות הינם למעשה צל לקוי וחסר לעומת שקר האומנות. פגמליון נטל את כליו הקשים והחל לגלף ולסתת, יום ולילה חצב באבן, במסירות וחריצות, עד שיצר דמות יפה להפליא. למרות הצלחתו לא נחה עליו דעתו, על כך המשיך והוסיף להלקות באבן. אצבעותיו המיומנות לא ידעו שלווה ופיגמליון התמיד בטרופו האומנותי, חזותו של הפסל שונתה ויופתה ומיום ליום רגש ליבו של פגמליון. כאשר סיים ,לעצב באבן, עמדה מולו דמות אשה שכמותה לא ראתה עין אדם. אף אשה בת אם לא יכלה להשתוות לשלמות צורת השיש.
פגמליון הביט באשה הדוממת בעוז לוהט וראה בה דמות חיה שכבשה את נפשו היהירה. מאז אותו יום נטש את אומנותו ואת חבריו והקדיש עצמו לטיפוח הפסל. הוא נהג לנשק את שפתי השיש הקרות, ללטף את גופה הקשה והתנה עימה אהבה מעוותת. פגמליון אף טרח להלבישה במיטב הבדים ולעטר את גפייה וצווארה בתכשיטים נוצצים ויקרים. את חדרה ריצף במתנות, ציפורי שיר בכלובים וצמחייה עליזה וריחנית, על מנת לשמחה ולענגה. בלילותיו חלם כיצד היא מודה לו ומתוודה על כמיהתה אליו אך למרות כל זאת ידע כי היא דוממת וחסרת דופק, לב, נשימה ונשמה. כך ככל שהעמיקה אהבתו כך התרחבה אומללותו."זהו סיפור חיי חולים" סיים והשפיל את ראשו.
ונוס צפתה באומן המפסל ממושבה והתענינותה בערה, מעולם לא ראתה אינפקציית אהבה שכזו. האלה הגדולה התנסתה ונהנתה מכל טוב ומין של אהבה אך פגמליון היווה חידוש נדיר עבורה והיא התחייבה בליבה לעזור לפסל הטראגי.
היא התרוממה מכיסאה המעוטר והכריזה ליושבי המקדש כי נמצא הזכר שיזכה לחסדייה. "לך לביתך פגמליון," לחשה באוזנו "לך ושן כפעוט." ומול הקהל המשתאה עטף אותה ערפל סגול ומבושם וכך נעלמה.פגמליון, מופתע ונתרגש, החל לפלס את דרכו בין המון המאמינים שדחק בו לתאר את סיפורי בשנית, "סורי מפני, הלאה מדרכי" קרא כלפיהם. הוא מהר אל ביתו ותקווה מתוקה נשבה בעצמותיו. אל מיטתו זינק וכיסה עצמו בתכריחי לילה. למרות התלהבותו הערנית הצליח לכפות על גופו נשימה איטית ומרדימה וכך בהדרגה התמכר לנוחות השינה ולאבדן החושים.
הוא התעורר בתוך חלום רקום, עמד על גבעה ירוקה ולצידו ונוס המחייכת. הוא קד לרגליה היא עודדה אותו, בעדינות, להתרומם.
"לא פגמליון," אמרה לו "הקשב לדברי כי זמננו מועט וקצר. הבט מטה אל תחתית העמק."
ופגמליון המבולבל ציית לדבריה והשקיף לקרקע. הנוף הנחשף בפניו גילה מולו שדה זרוע אוהלים ודגלים שתולים ומתנופפים בו. היה זה מחנה רומאי, לגיונית חמושים חנו בו, נפחים חישלו נשקים חדים וחיילים מיומנים נאבקו והתאמנו בבוץ.
"הרומאים. . ." פלט לחישה מפוחדת.
"הרומאים," אמרה ונוס "ובמהרה יחלו לצעוד בין האיים ויעכלו גם אתכם, בניי היקרים. אני חוששת כי תמימותכם תתכלה כנגד זעמם המלוכלך, את מעשי תופת הכיבוש ישרוד חופן דל ודם יתנקז באבני הרחוב."
פגמליון הביט בפניה ודמעות ניקוו בעיניו.
"מדוע את קורעת את ליבי הפצועה ומשייפת את בשרי החשוף ? מדוע את ממטירה את הידיעה כי חורבן מהלך על פתח ביתי? לא סבלנו דיו? ארורה את, המשחקת בנו כבובות עץ שבירות." והוא החל להכות בה באגרופיו ואז קרס ודמעותיו הרטיבו את האדמה. ונוס התעלמה ממעשיו והשיבה.
"אם יכלתי, הייתי מציפה את המחנה במגפות מכערות פנים, במחלות מטמעות ובאבל איום אך נבצר ממני. . . האלים הבכירים נוטים שלא להתערב בנושאי האדם ואני בודדה בדעתי ובדאגתי, לכן ביקשתי לרדת אליכם, ילדי האהובים, ולהעניק לכם מחווה אחרונה של חסד בטרם תיבלעו. אולי לא אוכל להושיע את האי אך אותך, פגמליון. . . לך אקצה מידה של רחמים ואת אהבתך תגשים ותחוש."
פגמליון מניף את ראשו מעלה ממשכבו על האדמה ובנחישות אומר את דבריו. "שיושמדו האי והעיר, שתושביהם ימסו מחום תוכן הלוע. כל מבוקשי היא נשיקת בשר ודם מאשה של אבן."
ונוס מרימה אותו ואת ראשו אוחזת בידיה.
"התעורר פגמליון. עור ונשק את אהובתך, כך תנצל." היא לוחשת לו בצליל רך ומבטיח. פגמליון נרדם בחלומו והתעורר במיטתו. את שמיכתו השליך לרצפת החדר האפלולי והוא קם וקרב אל פסל החן. "אני אוהב אותך" הוא אמר לה ומילים כנות מאלו מעולם לא הדהדו בין כותלי בית.
את ראש הפסל ליטף ושפתיו הלחות נשקו לפה החצוב.ספינות מלחמה שרצו בימים, חרבות הונפו וראשים התגלגלו, האי היפה ידע את שעתו המכוערת. הרומאים הגיעו ובישרו טבח, זקנים וילדים נשרפו באכזריות, גברים נאסרו לעבדות ונשים יועדו לחיי שפחות וסיפוק יצרים.
אל ביתו של פגמליון פרץ חייל רומאי ומייד החל לתור אחר פריטי ערך לבזוז. הוא נעצר מול פסל מרשים של אשה, נאה מאין כמותה, וגבר הנושק לה. הוא נע סביב הזוג המאובן והחל לנקות את האבק שהצטבר עליו, אז שלף את חרבו וביקש לערוף את ראש האוהבים.
"מה אתה עושה?" שאל אותו מפקדו שנכנס לחדר. "הפסל יתאים לאוסף האומנות הכביר של הקיסר." אמר ושלח את החייל אל שוד הרחובות .
הוא התיישב על מיטתו של פגמליון ומתוך חרץ בשריונו שלף בקבוק משקה ולגם ממנו. "לחיי האהבה, עבורה נהרוג ובשבילה נחייה" אמר והחווה כלפי הזוג הדומם.סבלים בשלשלאות נשאו את הפסל לנמל וממנו אל אוניית האוצרות, שם הוא אוכסן לצד מטילי זהב, צמידי כסף וכלי קדושה. הספינה יצאה מחופי האי הרומאי, נושאת שי מתחנף לקיסר הכובש, ושטה בים התיכון אל עבר לב האמפריה החדשה.
ימים היא חצתה ים שקט ורגוע עד ליום בו ניצפו עניני סערה שחורים.
סופה אלימה קידמה את הצוות ונחשולי ענק שטפו והטביעו את הספינה ומתנות הגזל שבמחסניה. רכושו של הקיסר נופץ או צלל אל עומק הים, המצולות בלעו את גאוות הרומאים והותירו שבבי עץ צפים, שנסחפו אל חופי אירופה.
בין גלים שוצפים, רוחות כועסות וסלעים משוננים ישבה בתוף צדפת ענק ונוס האלה וחייכה במרירות.על קרקעית הים, על גבי שונית, תחת מצע לבן של חול, מוצב פסל. סביבו שוחים בחדווה להקות דגים צבעונים, תמנונים חומים, כרישים כחלחלים וסוסוני ים שקופים. אצות ירוקות מנקדות אותו וחלקיקי מליחות מכרסמים בדקויות הפרטים. פגמליון נושק שם לאהובתו, וכך ימשיך, עד ליום בו יסתיים הנצח ושניהם יתפוררו יחדיו ויתמזגו בזרמים.
-
-
הסיפור הזה, גם שהוא נחמד, מלא בניסוחים מחרידים למדי. בנוסף למשפט מהכותרת, מצאתי למשל:
"אל מטתו זינק", "את ראש הפסל ליטף"
והסגנון הזה של טלטול חלקי המשפט למקומות משונים חוזר בכל הסיפור ואולי הוא היה אמור להראות ארכאי אבל לי הוא מזכיר את יודה ממלחמת הכוכבים.
בנוסף יש מעברים פתאומיים מזמן הווה לזמן עבר ללא כל סיבה נראית לעין. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
