- This topic has 8 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"Circle in the Sand, round round round….."
[Belinda Carslile]
פתאום הבנתי שאני יכול לעשות הכל. כלומר, גם מה שלא חוקי ולא מוסרי וכולי. זה הכל בגלל שידעתי, פתאום ידעתי, בלי לחשוב על זה יותר מדי, שגם אם אני אמות, תמיד אני אתעורר מחדש, במקום אחר, בזמן אחר, לתוך חיים אחרים. ידעתי שאין במוות שום דבר סופי.
לקח לי כמה זמן לעכל את זה, אבל די מהר הבנתי שאני לא כפוף יותר לחוקים של העולם הזה. במקרה הכי גרוע, ידעתי, אני תמיד יכול להתאבד ולקום לתחייה מחדש במקום אחר. זה מילא אותי בכוח, ידעתי שאני יכול סוף-סוף לעשות את מה שאני באמת רוצה.
קמתי בבוקר, התגנבתי לחדר של ההורים והוצאתי את האקדח. אחר-כך לקחתי אוטובוס לבית שלה. השרמוטה הייתה מאוד מופתעת כשהופעתי, אבל היא פתחה את הדלת. כיוונתי אליה את האקדח ואמרתי לה להתפשט ולשכב על המיטה. היא לא ניסתה להתנגד. חדרתי אליה בכוח, באלימות, עד שהיא התחילה לצעוק למרות שאמרתי לה שאם היא תצעק אני הורג אותה. כשגמרתי, אמרתי לה שזה מגיע לה על מה שהיא עשתה לי. אחר-כך יריתי בה, ולפני שהשכנים יבואו לבדוק מה קרה, יריתי גם בעצמי."אחרי זה… הוא שם את האקדח ליד הראש ירה בעצמו. כן, בעצמו. והוא צחק. ממש צחק. הדבר שהכי שיגע אותי זה הצחוק שלו. חשבתי שהוא השתגע. הוא פשוט יצא מדעתו."
ישבתי עם הדס בבית-קפה בתל-אביב וסיפרתי לה על מה שקרה. "זה לא היה ממש חלום," ניסיתי להסביר, "זה היה.. כל-כך מציאותי, אני אומרת לך," היא הנהנה, אבל ראיתי שהיא לא ממש מבינה. "את בטוחה שאת לא מכירה אותו?" – היא שאלה, ואני הבטחתי לה שלא, שלא ראיתי אותו אף פעם בחיים. "אבל משום מה בחלום ידעתי מי הוא, וזה היה עוד יותר מפחיד," יכולתי לראות שהיא איבדה קצת את הסיפור אבל המשכתי, בעיקר בשביל עצמי:" אני זוכרת שהתפלאתי. זה לא היה מתאים לו. אני זוכרת שהאמנתי שהוא שונה. אחר. לא חשוב."
בית-הקפה כבר עמד להיסגר והדס התנצלה ויצאה לפני, בטח כדי להתקשר לשרון ולספר לה שעכשיו ממש יצאתי מדעתי. זה לא משנה. ניסיתי למחוק מהראש את החלום האחרון כמו שאני תמיד מוחקת את הסיוטים שהתחילו להיות לי מאז שעברתי לגור לגמרי לבד. כנראה שזה מה שמקבלת מי שחושבת שהיא בחורה רצינית ועצמאית, חשבתי לעצמי כשסובבתי את המפתח במנעול והדלת נפתחה לתוך האפלולית הנעימה של הדירה.
נשכבתי על המיטה ונעצתי עיניים בתקרה. בז' משעמם. רציתי כבר הרבה זמן לצבוע את החדר אבל לא היה לי זמן וכוח. בעטתי את הנעליים לפינת החדר ופרשתי את הרגליים לשני הכיוונים, בדיוק במצב שהייתי בו בחלום, כשנשמעה הדפיקה בדלת. חשבתי שאני מדמיינת, אבל הדפיקה נשמעה שוב, יותר בבירור, נקישה דקיקה מכיוון הדלת שנעלתי רק שתי דקות לפני כן.
נעלתי? אני בטוחה שנעלתי? זה הוא, זה הוא, אני יודעת שזה הוא – המחשבות שלי רצו באי-סדר מסביב, והדפיקה שוב נשמעה, קצת מהוססת – זה לא הגיוני, אני יודעת, אבל – זה היה חלום, לירז, רק חלום, תלכי לפתוח את הדלת –
התהפכתי על הצד והנחתי רגל אחר רגל על הרצפה הקשה. הייתי עדיין בבגדי היציאה שלבשתי לבית-הקפה, וזה הרגיע אותי, כי בחלום לבשתי את הכותונת הפרחונית שקיבלתי מאימא. יצאתי מהחדר השינה והדלת כבר הייתה מולי, גדולה ושחורה, עם עינית קטנה שקוראת לי להסתכל דרכה, כמו איזה חור הצצה של מופע ארוטי זול, רק יותר גבוה. עליתי על קצות האצבעות והצמדתי את העין לחריץ.
זה לא הוא. הבחור שעמד מאחורי הדלת היה זר לי, אבל לא היה לו שום דמיון לאיש מהחלום. הוא היה גבוה, מסופר קצר מאוד ומגולח היטב. הוא עושה רושם מכובד, חשבתי לעצמי כשפתחתי את הדלת, מסווה בחיוך מזויף היטב גם את המחשבה הזו וגם את הפחד שקדם לה.
"שלום," הוא פתח עוד לפני שהדלת נפתחה לגמרי, "אני שי, וכנראה שהחל מהשבוע הבא אנחנו הולכים להיות שכנים." "לירז," עניתי באופן מכני, "אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן, פשוט עבדתי כל הבוקר והייתי קצת רדומה." הוא הגיב בחיוך ביישני וסיפר שהוא לומד ספרות קלאסית ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, ושבדיוק עכשיו הוא חתם חוזה עם הגברת ספקטור על הדירה שבקומה הראשונה. "אז הלכתי לבדוק אם השכנים נאים בעיני," הוא סיכם, מפגין את שליטתו גם בספרות הילדים הקלאסית. אני הייתי קצת מתוחה ודי כעסתי על עצמי בגלל ההיסטריה שנכנסתי אליה קודם, אז שאלתי אותו, גם מתוך נימוס, אם הוא רוצה להצטרף אלי לקפה, כשאני מקווה שהוא לא ייקח את ההזמנה כרמז למשהו יותר משמעותי.
הוא ויתר. "יש לי טונות של שייקספיר לקרוא עד מחר," הוא התנצל, "אולי בפעם אחרת הגורל יניח לי לבלות קצת זמן בחברתך הנעימה. בינתיים אני חייב לזוז." חייכתי. למרות הכל הוא הצליח לשפר את מצב הרוח שלי, מה שאי-אפשר להגיד על רוב הגברים בעולם. "להתראות," נופפתי לו, והייתי מוכנה להישבע שהוא רכן קצת קדימה וקד קידה קטנה, ממש קטנטונת, לפני שהסתובב ונעלם במורד המדרגות.דברים מיוחדים תמיד קורים לי בחבילות, איים של טרוף שמופרדים זה מזה באוקיינוס של שגרה. אבל שלושת החודשים שלאחר אותו יום היו נורמליים בצורה ממש יוצאת-דופן. שי הראה סימנים מעודדים של אינטליגנציה ורגישות שגרמו לי להכניס אותו, ללא ספק, לקבוצה הקטנה-מאוד של "גברים שבאמת אפשר לדבר אתם," למרות שעדיין לא ניהלנו אף שיחת-נפש משמעותית. העבודה הייתה רגילה, הבילויים היו רגילים, והדס ושרון המשיכו להסתובב ביחד ולהתרחק ממני ומכולם. אבל לי זה לא כל-כך הפריע. מי צריך חברות כשיש וידאו.
בערך באחת-עשרה בלילה גיליתי שהסרט שלקחתי מהחנות באותו יום היה שיעמומון בריטי שכבר ראיתי עם אימא שלי לפני כמה שנים. כיביתי את הוידאו ועברתי לאם טי וי, ובדיוק אז שי דפק בדלת ושאל אם כבר הלכתי לישון ואם הוא יכול להיכנס. "היא פתוחה," צעקתי לו מהסלון והוא נכנס, מחזיק ביד אחת חבילת ספרים ובשניה בקבוק יין לבן. "נמאס לי ללמוד," הצהיר כשנכנס לסלון ופתח את בקבוק היין. אני הלכתי להביא כוסות והתנצלתי שכל מה שיש לי להציע זה כבלים ואת עצמי. "אני קונה," שמעתי את קולו המשועשע עוקץ אותי מהסלון והרגשתי קצת צמרמורת בכתף.
ישבנו על הספה, החלפנו ערוצים ודיברנו מדי פעם. סיפרתי לו על הדס ושרון והתלוננתי שאני בודדה. הוא מזג עוד יין לבן והחזיר לאם. טי. וי., שם הבלונדינית מהקרדיגנס שרה "Love me, love me, say that you love me" והסתובבה לכל הכיוונים על המסך. גם אני קצת הסתחררתי, השפתיים של שי היו פתאום כל-כך קרובות, ואני נגעתי בהן ברפרוף ואחר-כך יותר ויותר, מנשקת אותו באדיקות, מנסה לבלוע את כולו. הייתי רעבה.
הגענו איכשהו למיטה שלי ואז התפוצצתי. כנראה ששנה וחצי זה בכל זאת הרבה יותר מדי זמן, מחשבה הגיונית יחידה הבזיקה, ואני צרחתי וצרחתי בלי לחשוב אם אני מעירה את השכנים, עד שנזכרתי שאין שכנים חוץ מהאיש שנמצא עכשיו בתוכי, והרגשתי אותו שוב, משגע אותי, משחרר את הצעקה שלי שהתחבאה עמוק כל הזמן הזה, כל-כך עמוק עד שיכולתי להאמין שאני לא רוצה בכלל לשחרר אותה. שוב העולם התרכז רק בי ובמיטה שסביבי. שוב הייתי אני.
הוא חיבק אותי אחרי שנרגעתי, אני חושבת, אחר כך הסתובבתי לצד השני ונרדמתי כמו שאני רגילה. כשקמנו הייתי מאושרת, שאלתי אותו אם הוא חייב ללכת והוא הזכיר לי שיש לו בחינה מחר והוא הולך לספריה ללמוד. "היום בערב," הוא לחש, "אני אחזור." רציתי להגיד לו עוד הרבה דברים שאמרתי ושלא אמרתי, אבל ידעתי שיש לנו זמן ולא הייתי חסרת-סבלנות. הוא לקח את הספרים, נישק אותי, ויצא. עד שהוא חזר הייתי מאושרת.
"היה נפלא אתמול. באמת נפלא." הוא נעץ בי את המלים בעדינות של מנתח, דוקר פה ושם ושוב נרתע. "אני פשוט… לא יכול להיות בקשר מחייב עכשיו. זה לא מתאים לי. באמת." העיניים שלו החדירו את המזרק יותר ויותר עמוק, ואני הרגשתי את הסם מחלחל לתוכי. "לך," אמרתי, פותחת את הדלת ומצביעה לעבר המדרגות. הוא הלך. בלי להגיד מילה, בלי להתווכח, הוא ירד במדרגות וסגר מאחוריו את הדלת של הקומה הראשונה. הייתי יכולה להרוג אותו."פתאום הבנתי שזאת לא הפעם הראשונה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט ראיתי את המעגל: אתה הורג אותי ואז אני חוזרת והורגת אותך. וחוזר חלילה. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל אני מבקשת שתנסה להאמין."
שי השתרע על הכורסא ועשה לי פרצופים. היה לי ברור שהוא לא מאמין לכלום. "תראי," הוא הזדקף בכיסא, "אם את כל-כך רוצה שנהיה ביחד אז תגידי לי ותפסיקי להתעסק בכל מיני סיפורים משונים." הוא פתח פחית בירה, הניח אותה על השולחן ואז הוסיף, "חשבתי שאת קצת יותר חזקה," וגיחך, ככה שכמעט הרמתי את הפיל מזכוכית שעמד על השידה וזרקתי לו על הפרצוף.
"אנחנו חייבים לעזוב את המעגל הזה," הביטחון שלי הלך ונחלש כשהוא קפץ מהספה והלך למטבח להכין סנדביץ'. לא הייתה ברירה. הוצאתי את השקית עם האבקה מהכיס ורוקנתי אותה לתוך פחית הבירה שעל השולחן. "את באמת התכוונת להרוג אותי?" שמעתי אותו שואל מהמטבח, והנהנתי ברגע שחזר לסלון עם הסנדביץ'. "שמתי לך קצת רעל בפחית," הוספתי בתמימות, "בשביל שתוכל לבוא אחרי."
"לבוא אחרייך?" הוא תהה, אבל אני כבר לא עניתי: הסם התחיל להשפיע והעיניים שלי נעצמו לאט-לאט. ראיתי את האישונים שלו מתרחבים, את החיוך נמחק, ואת הרצפה הולכת ומתקרבת. הוא החזיק אותי צמודה אליו ומדד לי דופק. אין. ראיתי את העיניים שלו נדלקות כשהבין סוף סוף למה התכוונתי. הוא רוקן בלגימה אחת את בקבוק הבירה המורעל, והצמיד את שפתיו הרטובות לשפתי, לנשיקה אחרונה וראשונה. -
-
-
-
-
סגנון הכתיבה טוב, אבל העלילה חסרה קצת. החלק הראשון לא ממש מתחבר לחלק השני (או שזה רק אני שלא הבנתי?) ויוצר רושם שלא ממש ידעת מה אתה רוצה לכתוב, ואז החלטת על משהו אחר ממה שלא ידעת מהו קודם.
חוץ מזה, זו באמת הסתכלות מרעננת על הנושא – זה אחד הסוגים המעניינים יותר של מד"ב, ההסתכלות בעין זרה על נושא מוכר.
הכתיבה באמת מאוד נשית, כמו שכבר אמרו, ולמעשה זו לא הפעם הראשונה. אם אתה לא אישה, הגמישות שלך ראויה להערכה. אם את כן, ובכן, טוב לדעת.בסך הכל – הסגנון ואיכותו היחסית של הטקסט מוחלים לך על עוונות קטנות. כל הכבוד.
-
באמת הופתעתי שאף מאחד לא כתב משהו שלילי על הסיפור הזה. התרגלתי לפורום קטלני ותהיתי איפה כל הביקורות השליליות.
אני בהחלט ממין זכר, אבל כותב הרבה פעמים מנקודת מבט נשית, ומאוד אוהב להחליף ככה זהויות ומינים בכתיבה. אני מאוד שמח שזה עובר באופן אמין כל-כך.
לגבי הביקורת, אשמח אם תפרט אלו קטעים הם 'החלק הראשון' שאינו מתקשר לשני, ואולי אאיר את עינייך קצת.
ושוב תודה! -
בבקשה, הביקורת.
מה עושה פה הקישור לרומיאו ויוליה?
בטח לא קשור לסיפור הראשון: רומיאו ויוליה המקוריים התאבדו, ואפילו לא ביחד. מה עניין הרצח לענייננו?? גם לסיפור השני הקשר דחוק למדי, אפילו ששניהם אכן מתאבדים.
להזכירך רומיאו ויוליה אהבו אחד את השניה, מה שאינו נכון לא בסיפור הראשון, ולא בסיפור השני.
ואני לא קונה שמישהו יכול לא לרצות בקשר מחייב ברגע אחד, וברגע הבא הוא נזכר שאינו יכול לחיות בלעדיה. -
-
