- This topic has 34 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
אז למה לא לפרסם משהו? ואם כבר משהו, למה לא משהו טרי?
אז הנה, סיפור או רעיון לסיפור, משהו ששירבטתי אתמול מאוחר בלילה, ומכיוון שהוא לא אופייני לי, אשמח לשמוע עליו כמה הערות. הנה זה:אנקדוטה משעשעת מן ההסטוריה של העתיד
____________________________________________________________אז ככה: 2112. זכרון יעקב. סוף החופש הגדול. ליד התחנה המרכזית נפתח מכון מדעי לילדים. "דור העתיד", כותב ראש המועצה, במכתב שנפוץ לכל בתי האב בזכרון, "צריך לגדול ולהתפתח, ללמוד ולפגוש אפיקים חדשים. בואו ניתן להם הזדמנות. יש לנו המשאבים". יש להם משאבים – הרבה כסף זורם במושבה הישנה. הרבה מאוד כסף.
"גם אם נכרסם אבנים, לא נזוז מפה", אמרו המתיישבים הראשונים. ילדי זכרון אוכלים ארוחת צהריים במכון, כמעט נגררים לקרב אוכל מצער. רק ילד אחד בחוג המדעי לא בא לאכול, נשאר במעבדה. זהו סומק דור. למרות שמו המודרני, סומק הוא ילד לא מקובל. הילדים לועגים למראהו. חנון, הם קראו לו.
נו, טוב, הוא יושב לו במעבדה, וכמו בכל סיפורי התפוח הנופל, האמבטיה העולה על גדותיה, האור המנצנץ בחשיכה, פתאום הוא מחבר אחד ועוד אחד. את החשמל אנחנו מתעלים לרצונותינו, הוא מהרהר, בעזרת חוטים המובילים אותו ממקום אחד למקום אחר. בסדר. עכשיו – אם לא היו חוטים, וכן היה חשמל, אפשר היה לתעל אותו לכל דבר.
אמא אומרת, "זה נשמע לי מסוכן".
אבא אומר, "מה אתה מדבר, ילד? לא מספיק שאתה חנון, אתה גם מטומטם".
ואחותו הגדולה, המ"כית בצה"ל, אומרת, "תגיד, לא מספיק שאנחנו שוב מותקפים על ידי רעולי פנים, אתה רוצה גם לסבך אותנו עם חשמל?".
טוב, הגאון לא נואש. הוא מתחיל לגזור חוטי חשמל בכל העיר, באקט שנראה משונה. בשלב הראשון, הוא פשוט נותן לחשמל להתפזר מכל רחבי העיר, ותופעות הלוואי שוליות. מדי פעם מצלצל צלצול טלפון במקום נטול טלפונים, דברים מן הסוג הזה. לא הרבה יותר. ראש המועצה, אדם המגלה עניין רב בתופעות מטאפיסיות ומיסטיות, מבקש לקבוע פגישה עם קוצץ חוטי החשמל המסתורי. הוא מפרסם מודעה בעיתון.
הילד מופיע לפגישה. ראש המועצה המום – האם זה הגאון, ילד קטן? "דור עתיד גידלנו", הוא אומר לילד, מתאפק שלא לצחוק על חנוניותו.
"בהחלט", משיב הילד, "כן, אבל אתה מוכרח עכשיו לעזור לי".
סומק וראש המועצה מציבים בכל כיכר בעיר צינור ענק שתחילתו עמוק באדמה וסופו בחוץ. כל צינור כזה פולט חשמל לכל עבר. על הציבור נאסר להתקרב יותר מדי. אף אחד לא מקפיד. מדי פעם תינוקות נופלים פנימה, אבל זה לא נורא.
והחשמל טס לכל עבר. בסופו של דבר זה פועל. פועל כמו קסם. לא מיד. בתחילה, אם אדם, נניח, רוצה לאכול סוכריה, החשמל יוצר קודם מכונת סוכריות ענקית ומורכבת, ורק אז מייצר סוכריה. לאט לאט החשמל לומד לעשות סוכריות יש מאין.
ככל שהחשמל משתפר, הוא חוסך לאנשים עבודה. סופרים, לדוגמא. החשמל חוסך מהם את הכתיבה. הם פשוט חושבים את המילים, והחשמל כבר מדפיס. אחר כך, כשהוא משתפר, הם כבר לא צריכים לחשוב ממש את המילים. הם יותר, חושבים על המילים. חושבים על רעיונות, והחשמל כותב. אחר כך, הם אפילו לא צריכים לחשוב. החשמל פולש לתת המודע שלהם, קורא את הרעיונות הגולמיים ומדפיס מהם ספרים. והספר פתאום מופיע שם, צונח, באמצע הרחוב. כל מה שהסופר צריך לעשות הוא להרים אותו מהרצפה.
אותו הדבר עם עיתונים, נאמר. בזכרון יעקב מפסיקים לרכוש את העיתונים של שאר המדינה. נוצרים שם עיתונים מושלמים, יש מאין, והם מופיעים בחצר ביתו של כל תושב, ללא צורך בשליח. ג'ו נמרודי, היורש הנוכחי של מעריב, מתחיל לשדוד רעיונות.
ואז אף אחד לא צריך לעשות שום דבר. אוכל נוצר, כסף נוצר – המדינה מבקשת אבל לא יכולה ליצור הגבלות מס – מים נוצרים. משבר המים מסתיים סוף סוף, אחרי מאה ושלוש עשרה שנים. סומק הקטן הופך לכוכב על בתקשורת הפנימית, הנוצרת יש מאין, בזכרון יעקב.
נשים לא מתלוננות יותר, הפמיניזם נגמר. למה, תשאלו? כל זאת מפני שהטיעון הראשוני, הגולמי של הפמיניזם, "נשים כואבות את כאב הלידה שהוא גדול יותר מכל כאב זכרי", מתפוגג. תינוקות נוצרים כבקשתך, לא נולדים, ואין יותר בעלי מומים, פרט לאלה שנבראים במוחות חולניים. באה על זכרון תקופה של דיכוי שוביניסטי, וזה מתגלה כמפלצת נוראה הרבה פחות ממה שאולי היה נדמה. הנשים שמחות לשבת בבית, לשרת את בעליהן. למעשה, הן לא משרתות את הבעלים – החשמל משרת אותם. הם עצמם גם כן יושבים בבית, זאת מפני שאין טעם לעבוד.
סומק הקטן משיק קמפיין למיצים טבעיים. הסלוגן: "אני אוהב חשמל, אבל צריך לשתות". הסלוגן נהגה יש מאין.
בינתיים סופרים בתקופת יובש יצירתי עולים לרגל לזכרון, וסוף סוף מפיקים מעצמם את הספר שכל כך התקשו לכתוב. הם גאים בעצמם, הו, כן, אבל אין מי שיהיה שותף לגאווה. נוצרים כל כך הרבה ספרים שאף אחד לא טורח לקרוא ספרים, פרט לאלה של עצמו. סופרים שהיו פוריים במיוחד בטרם באו ימי החשמל, מותירים מאחוריהם שובל אינסופי של ספרים, הנוצר ונוצר בכל שניה. אנשים שאינם סופרים כלל מותירים מאחוריהם ספרים של מחשבות גסות וסוטות, שנלקחו מתת המודע שלהם.
ויש אנשים שהחשמל פשוט מדפיס להם כל מחשבה. נשים צעירות מביטות לעתים בדפי המחשבה של גבר זקן שחלף מולן, קוראות בדיוק מה הוא חשב עליהן – אולי אפילו לא חשב, אולי אפילו רק כמעט חשב, בתת המודע – וסוטרות לו, "סוטה, אין סיכוי!".
תינוקות מתחילים להיוולד לכל מי שרק חשב על המילה תינוק. אין מה לעשות איתם, אז פשוט זורקים אותם לתוך צינורות החשמל, שם הם מתים ונוצרים, מתים ונוצרים, יש מאין ושוב אין ועוד הפעם יש.
סוכריות מופיעות גם בידיהם של שונאי סוכריות.
עיתונים נוצרים בלי סוף, בכל שניה, מציפים את החצרות, חונקים את התינוקות שנוצרים בלי הגבלה.
המים נוצרים ונוצרים, הופכים את זכרון לנהר זורם ומסוכן.
הכסף, מרוב שנוצר ונוצר, הופך לחסר ערך. המחשבות על כסף לא פוסקות, לעומת זאת, ועל כן הוא ממשיך להיווצר.
זכרון מוצפת עיתונים, תינוקות, ספרים, סוכריות, כסף, מים, מיץ טבעי, נשים פמיניסטיות זועמות. אנשים נחנקים למוות, כל הזמן, כל הזמן.
ראש המועצה מתפטר, לא לפני שהוא מכריז על סומק דור "סכנה לציבור".
סומק מייבב. הוא בוכה ואומר, "הלוואי וכל זה היה רק חלום רע!".
ומה? איך אתם רוצים שזה יסתיים? שהוא יתעורר ויגלה שהכל רק חלום רע? אבל לא, זה לא המצב. זוהי ההסטוריה של העתיד, מילה במילה. זאת האמת, גם אם אינה אופטימית במיוחד. -
-
-
הרעיון מאחורי הסיפור שלך מצויין, מקורי. הביצוע… הציק לי.
אתה חייב להחליט אם אתה מעוניין לכתוב סיפור בעל ביסוס מדעי (ולא נכנס להגדרות מד"ב/פנטסיה) או לא. אותי, אישית, השימוש הביזארי בחשמל הרגיז: אני *יודעת* שזה בלתי אפשרי לחלוטין ובלתי ניתן לסיספונד. אם אתה רוצה להשאיר את הסיפור ככה, עדיף שתהפוך את החשמל לקסם כלשהוא – אפילו "קסם" טכנולוגי. אם אתה רוצה אותו מדעי, תמצא לך תופעה אחרת ותסביר אותה קצת יותר.
מצד שני, ה"דמויות" – שוב, תחליט. אם אתה רוצה את הסיפור שלך מוצג כרעיון טהור, תוריד את הילדון הקרטוני. אם אתה רוצה אותו סיפורי, תכניס כמה מאפיינים עבים יותר ממצה, ותראה את השינויים דרך עיניו של מישהו.
סך הכל, זה מה שנקרא "יהלום לא מלוטש" – אבן פשוטה וחסרת חן שבטיפול המתאים תוכל להפוך מדהימה. -
-
אני כבר לא רגילה לראות פה סיפורים כל כך חפיפניקיים. בפעם הבאה, אולי תשקיע קצת בסיפור לפני שאתה מפרסם אותו, זה שזה פורום לא אומר שלא צריך לקחת את הפרסום פה ברצינות, וכו' וכו' (הכנס כאן ממיטב משפטי NY).
הקטע עם "נשים לא מתלוננות יותר, הפמיניזם נגמר" היה מביך במיוחד. שלא לדבר על זה שהסיפור כולו בנוי על שטות, כמו שנעמי אמרה. ממש אי אפשר לדעת איך לאכול את זה. אני לא רוצה להיכנס לויכוח כן-מד"ב-לא-מד"ב, פן אנשים יתנו לי נבוט בראש, אבל זה בהחלט יותר דומה לעשרות חיקויי אתגר קרת שמסתובבים בבמה חדשה.
ולפריצ'ר – אתה יודע מה ההבדל בין סיפורים *של* אתגר קרת לסיפורים *שבסגנון* אתגר קרת? האיכות.
-
-
אחד הדברים שגרמו לי לתלוש את שערותי ביאוש בתחרות הסיפורים הקצרצרים היתה העובדה שנראה שז'אנר הקצרצרים ממש מזמין סגנון אתגר קרתי, כי הרבה יותר קל לכתוב "ראליזם הזוי בנוסח קרת" מאשר סיפור עם עלילה כשמוגבלים לשלוש מאות מילים. ועקב כך, היתה פשוט הצפה של סיפורים בנוסח אתגר קרת, שלא היו ממש מוצלחים, בלשון המעטה…
-
-
אבל נעמי לא התלוננה על האיכות. נעמי התלוננה על עצם הרעיון.
החלטתי, וטעמי עמי (סלחנות-שלאחר-אייקון, שנובעת כנראה מלראות פנים אל פנים את האנשים מאחורי הכינוי), להתעלם מהעובדה ששירבוטים כאלה לא מקובלים בפורום הזה. לא התייחסתי לסיפור בצורה פרטנית, היות שהוא שרבוט, ושפטתי אותו רק ע"פ ההרגשה הכללית שקיבלתי ממנו.הרעיון הכללי שמאחוריו, אם הבנתי נכון, הוא שההיגיון של ילד מתחיל לעבוד פתאום בעולם האמיתי. אם אי פעם ראיתם ילדים קטנים מרואינים בנושאים רציניים ושמעתם את הפתרונות שלהם לדברים כמו הסכסוך היהודי ערבי ("ניתן לערבים צעצועים של פוקימון וכולם יהיו שמחים ויהיה שלום") אתם מבינים למה אני מתכוון. אני התייחסתי לכל ה"פתרונות" שהיו בסיפור באותה צורה שהתייחסתי לחשמל שזרם כמו מים – רעיונות נאיביים במיוחד של ילד שפתאום התממשו במציאות.
אז כן, הפרטים של הסיפור לא מפותחים טוב. הוא ארוך מדי יחסית לרעיון ומכיל כמות מדהימה של שטויות לא קשורות. זה שהוא כאילו מתרחש בעתיד בכלל מיותר לחלוטין. הוא ממש לא ברמה של אתגר קרת, זה ברור. ואם נעמי היתה מתייחסת לכל אלה הייתי נאלץ להסכים איתה. אבל נעמי התיחסה רק לעניין החשמל, ובצורה שאפשר להגדיר כמיושנת ביותר.
-
-
ואני מסכים לחלוטין שהוא לא מפותח. העליתי אותו לכאן דוקא כי הוא כזה. אין לי עניין להעלות לכאן סיפורים ערוכים שעבדתי עליהם היטב, כי מעבר לתשואות שיבואו או שלא יבואו, אני לא יכול להרויח מזה כלום. להעלות סיפור משורבט ולא שלם יכול לעזור לי לשפר אותו.
קצת מוזר שיש תו תקן לפורום שמטרתו לעזור לכותבים עם סיפוריהם.
(אם זה כל כך חשוב לך, ורק בשביל האתגר, אני אנסה להעלות איזה סיפור שהזעתי עליו, אבל אני לא רואה למה יש בזה טעם).
-
-
-
-
-
היה לי רעיון, הפכתי אותו לסיפור – ורק מה, שהסיפור הזה, אחרי שכבר נכתב מההתחלה ועד הסוף, כפי שהיה ברור גם לי, נזקק לשיפור (ובגבולות העל טעם ועל ריח – ייתכן גם שהוא פשוט רע). אז פרסמתי אותו בכדי לקבל עצות מועילות, ואכן קיבלתי אותן. גם ממך, אגב. ותודה. אבל מה לא בסדר במעשה שעשיתי? מה לא בסדר בלפרסם סיפור שבאמת יש טעם לקבל עליו תגובות? זה מה שאני לא מבין.
-
אני בא לכאן במטרה לקרוא סיפורים ולהנות מהם.
למרות ההנאה הסדיסטית שאני ואולי גם אחרים שואב כאן
מהעברת ביקורת, אני לא רוצה כאן סיפורים שפורסמו
כשהם לא מוכנים *כשמטרת המחבר* היא לקבל
הערות והצעות לשיפור. אתה רוצה הצעות לשיפור
תתלה בפורום אורט, תשלח לחברים, תשלח לNY או בוג'י
או כל אחד אחר כאן בפורום שאתה חושב שיוכל לעזור לך.
אבל *אל* תתלה כאן סיפורים בלתי מוכנים.אנא קרא שוב את הכללים, ובעיקר שים לב לכללים
מספר ארבע ושש בחלק השני.
תודה -
-
-
ולא על הכללים הלא כתובים.
והריני לצטט:
4. *אין* לפרסם חלקי סיפורים […] "תגידו לי אם זה טוב […]. *רק* סיפורים שלמים ומלאים בטובכם.6. יש לפרסם סיפור *אך ורק* לאחר שנסתיימה כתיבתו […] והמחבר טרח ועבר על הסיפור לתקנו כמה פעמים ואף הגיה ושיפץ אותו.
אני מקווה שעכשיו הכל ברור, לשמחתם של כל המעורבים בעניין.
-
-
אתה מפרסם סיפור כש*אתה* חושב שסיימת איתו ושיפרת אותו עד כמה שיכולת. זה בהחלט לא אומר שהוא טוב או מושלם. עכשיו מגיע השלב בו חברי הפורום מבקרים אותך על הדברים שלא חשבת עליהם, שלא שמת לב או שניסית ולא הצליחו. אם אתה חושב שאתה יכול לבקר בצורה מושלמת סיפור שכתבת בעצמך אז באמת אין טעם שתכתוב כאן. אבל נסה לשים כאן סיפור שאתה חושב שהוא מושלם ונראה מה יש לאנשים להגיד עליו.
-
-
-
על מנת להבהיר סופית:
כשאתה מעלה לכאן סיפור, עליו להיות המושלם ביותר העולה בדעתך. אתה צריך להיות מסוגל לומר לעצמך בשיא הכנות "אלוהים אדירים – *זה* יפיל אותם מרוב תדהמה! *עכשיו* הם ידעו איזה סופר גדול אני!"
או אז, כשיגיעו הביקורות, יתחיל תהליך הלימוד הכואב…
אם אתה כבר יודע שהוא לא מושלם – אל תטריח אותנו. יש לנו דגים אחרים לטגן. אמירה זו אינה מכוונת ספציפית אליך, גונקל, אלא לכל באי הפורום. אני מצפה בכליון עיניים לסיפורך הבא, המושקע… -
הידידותיות, השלום והאהבה. בתנאים נורמליים, היית מקבל עקיצות מלוכלכות מ-NY, צעקות רמות משאר חברי הפורום (מלבד נעמי שהיתה מסבירה לך בנימוס למה הסיפור שלך גרוע), נעלב, כותב חמשיר-עלבון פתטי, בורח, חוזר, כותב עוד סיפור, מקבל כמה עקיצות פחות מלוכלכות מ-NY, כמה הודעות מתנשאות ש"חייבים להודות שלמדת משהו מאז הסיפור הקודם" משאר חברי הפורום (מלבד נעמי שהיתה מעודדת אותך להמשיך), נעלב שוב, מחליט לא לכתוב יותר אף פעם, ועובר לפיסול בפלסטלינה.
*זאת* היתה טבילת אש.
-
-
-
ז"א, לקורא ברור שמה שהילד מתייחס אליו כ"חשמל" הנו משהו אחר, ניחוש שלי כוח פסיכי כלשהו, והילד לא יודע את זה אז הוא מתייחס לזה כחשמל.
אבל לקורא, השימוש החוזר החשמל (גם כשהוא יוצא מפי אנשים שהם לא הילד) מפריע ביותר. חשמל לא יכול, סופית ופיזיקלית, לנוע בלי מוליך. שדה חשמלי כן. אבל חשמל עצמו לא, אלא אם כן אתה רוצה ברקים של מיליוני וולט בכל שטח זכרון. סיספונד אפשרי ע"י הנחה של שמות שגויים, אבל מאד לא נוח.
-
מי שותיק בפורום הזה, יודע שכל סיפור שלו, גם אם מושלם לחלוטין בעיניו (וכאן לא מדברים על כותבי הסיפורים החובבים המקצועיים, כמו הוד NYיותו ובוג'י זכותה תגן עליהם), ברגע שיובא לפורום יתגלה כפגום.
אם ככה, אני יודע שהסיפור הבא שאני אפרסם כאן אינו מושלם.
אבל לפי הניסוחים הנ"ל, אסור לי לפרסם אותו כאן.
אבל אם אני לא אפרסם אותו, אזי הוא יהיה מושלם, כי אף אחד לא יעיר לי אחרת.
סתירה לוגית מרמה 7.
-
על הסיפור להיות מושלם בעיני כותבו, לאחר שנקט בכל האמצעים לעשותו כזה. ברור לחלוטין כי לכשיגיע לפורום יקוטרג קשות (או קלות) – הדבר נוגע גם לבוג'י ולי. אני, אגב, מעוניין בביקורת בדיוק כמו כל אחד אחר כאן (אם לא יותר, כי אצלי הכל יותר, כמובן…
), וכל נאומי הנאצה שלי לגבי איכותם הטכנית של סיפורים מסוימים נובעים, בין השאר, מהכעס על כותבים מחפפים שלא מוכנים לעבוד קשה כמוני.הבדל עקרוני אחד בין הכתיבה של בוג'י ושלי (בדרך כלל) לבין כתיבתם של מחברים הגורמים לקריאות גנאי בפורום הוא זה: בוג'י ואני יכולים לנמק בהגיון כמעט כל אלמנט בסיפור שאנו מגישים. אם נקח, לדוגמה, את "הפודל שחזר מן הכפור" – אני יכול לספר לך במונחים מדויקים ומדוקדקים מה מקור שמן של האחיות בינה וחכמה קדם (לשעבר ברטולוצ'י), מהו המבנה הכללי של העיר הירחית, מעט על ההסטוריה של סוואנסון המפרק, וכולי. אני יכול אפילו לספק מידע על דמויות המופיעות בסיפור בחטף, כמו ברטה המשוטטת ופרננדו צ'ינג. המידע לא יומצא בזמן הבקשה – הוא כבר קיים. מדובר ברעיונות עליהם חשבתי במהלך כתיבת הסיפור ואפילו לפני כן. ההבדל ניכר – אפשר להבחין מהר מאד בין סיפור שנכתב מתוך הכנה וחשיבה מראש, לבין כזה שהוקרץ תוך חצי שעה לאחר שמחברו קיבל הארה פתאומית בעקבות אכילת יתר של צ'יטוס באמצע הלילה.
-
-
כביכול, אין לקורא עניין במתרחש במוחו של המחבר. הוא קורא סיפור ותו לא. *אבל* – העולם שיוצר המחבר צריך להיות עקבי, לפעול על פי חוקים מסוימים (גם אם לא "הגיוניים"), לדמויות צריכים להיות מניעים כלשהם, סיבות לעשות את אשר הן עושות. המניעים לא חייבים להיות גלויים לקורא, אך הם חשובים מאין כמוהם ליצירת האוירה והאמינות של הסיפור.
דוגמאות לסיפורים בעלי רקע התורם רבות לאוירה למרות היותו לא ידוע או לא ברור במלואו לקורא: ההוביט, שר הטבעות, ספרי ארץ-ים של לה גווין, חולית.
דוגמאות לסיפורים בעלי רקע קלוש המשמש תירוץ בלבד לעלילה: ווייס והיקמן למיניהם.לא יודע מה אתך, אבל אני מסוגל להריח מקילומטר סיפור בו לא ידע הסופר מראש מה הוא עושה, ואשר ההתקדמות בו היתה לפי מצב הרוח הנתון בעת הכתיבה. גם בסיפורים חפוזים ומתורצים קל מאד להבחין. סימן אחד הוא, למשל, *מקריות*. אתה מחפש את אחיך האובד עשרים שנה ומוצא אותו בתא מספר 202 בטירת האופל, קומה ב', *במקרה*. אתה הולך לבאר ומוצא שם חבורת הרפתקנים המחפשת מישהו כמוך בדיוק, *במקרה*. אתה גר בירח ומישהו זורק את הכלב שלך ממנעל האויר *במקרה* – אך זה אינו מקרה, כמובן. זה ההבדל.
-
דווקא אצלם יש תחושה של היסטוריה שלמה שעומדת מאחורי הסיפורים. יש שם די הרבה פרטים קטנים שרומזים לעבר, ועד עכשיו לא הצלחתי למצוא אצלם סתירות פנימיות. (לא קראתי כמובן, את הספרים בסדרת רומח הדרקון מעבר ל"אגדות", והבנתי שזה ממש מדרדר אחר כך).
כמובן, סופרים אחרים שכתבו בסדרות של וויס והיקמן, הם דוגמה מצויינת למה שאמרת.
או הספר הנוראי "חליפת חלל" שנכתב (אבוי) על ידי היינליין בכבודו ובעצמו, וגם הוא דוגמה לזבל חסר תכנון ותכלית.
-
