- This topic has 8 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
סלחו לי כי חטאתי, אבל הסיפור הזה צריך לבוא בחלקים בשביל האפקט הדרמטי.
את החלק הבא אני אעלה ביום שבת, כעץ חדש. יש רק שלושה חלקים, אין סיבה להיכנס לפניקה
אתה לא מצפה לפגוש דברים מוזרים בקניון מלכה.
אולי בתחנה המרכזית בתל-אביב, אבל בטח שלא במלכה. זה בסך הכל קניון, ועוד בירושלים, כך שהאופציות הן או פיגוע או קניות, אבל בטח לא משהו מוזר.
זה קרה אתמול. כן, אתמול. יום ראשון, שמונה וחצי בערב. אורי ואני הסתובבנו לפני הסרט.
יצאנו מהבורגר-קינג והבטן כאבה לי אימים, ליתר דיוק המעיים. ידעתי שאכלתי משהו לא טוב. מה שלא ידעתי זה שיש 0.001 אחוז מהאוכלוסיה שצבע המאכל בקטשופ הירוק של היינץ עושה להם קלקול קיבה מינורי, ושאני נמנה עימם.
"השגתי דמות חדשה בבאלדור." אמר אורי.
"וואלה?" אמרתי. "מה הוא? איזה דרגה?"
"סייר, דרגה 6. הרפתקן אמיץ וקשה עורף. עם מעיל ירוק משהו מצויין, כמו… כמו שלה!" אמר בטון מופתע.
הרמתי את ראשי. באמצע הקהל, ליד הדוכן של סלקום, עמדה בחורה שהיית חייב לפחות לשלוח בה מבט, לא היה אחד שעבר לידה ולא הגיב איכשהו. היא היתה מאוד מבולבלת, ^מאוד^ מבולבלת, אבל לא זה מה שמשך תשומת לב.
זה היה הלבוש. לא משהו נועז, בטח חשבתם, אלא…
ובכן, זאת היתה גלימה בירוק כהה כמו ג'ונגל, מגפי עור גבוהות ואדומות אבל בטח לא של צנחנים, חולצה לבנה מבד עדין מדי, מכנסיים מבד עבה מדי, וחגורה עם אבזם זהוב ^מעוטר^. אה, וקשת העץ הארוכה שעל גבה.
"מי זאת?" שאל אורי. "נראית לי מוכרת."
"שחקנית." אמרתי. "יש כל כך מעט מהן, בטח ראינו אותה באיזה כנס ואתה זוכר את הפרצוף שלה."
"בוא, בוא נעמוד בצד." אמר אורי, מושך אותי לכיוון 'גאפ'. "שלא תראה אותנו…"
"אבל מה הקטע עם הביגוד?" אמרתי, ממשיך את קו המחשבה שלי.
"יש אולי איזה אר-די-אנד-די בסביבה?" שאל אורי.
"לא, הייתי יודע." עניתי. אני כמעט אף פעם לא הולך, אבל דואג להתעדכן. אתם יודעים איך זה.
"אולי הם משחקים עם תחפושות בשביל להיכנס לדמות." אמר אורי.
"בקניון?" שאלתי, אבל בקול מרוחק. כי כבר זיהיתי אותה. זאת היתה בחורה שהכרתי לפני הרבה זמן. הייתי איתה במצבים קשים, הייתי איתה ברגעים של אושר. הייתי איתה כשנפצעה, כשהחלימה, כשעברה תהפוכות.
וזה בגלל שהייתי *אותה*.
"אורי, ארר, אני חושב שזאת חץ-כסף." אמרתי.
אורי העיף מבט מהיר בבחורה ובמשך שלוש השניות הבאות עברו על פניו רצף של הבעות ממבולבל, דרך מכחיש, להכרה ולבסוף להשלמה מופתעת.
"נראה לי קצת מוזר," (קצת? חשבתי) "אבל אתה צודק. אתה חייב להיות צודק."
לא היתה ברירה אחרת! היא היתה לבושה בדיוק כמו שתמיד חשבתי, ^כמו שרשמתי בדף הדמות שלה^.
חץ-כסף הייתה הסיירת ששיחקתי במשך שנים במערכת המוד"מ הארוכה של חטיבת הביניים. הייתי איתה עד דרגה חמש-עשרה (וואו, פעם הייתי מודד זמן בדרגות, הבנתי פתאום).
שיער חום ארוך וגלי, עיניים ירוקות ומעורפלות… גובה מטר שבעים ושתיים, מבנה גוף חסון. אוקי, אוקי, כושר 13 וזריזות 16, תדמיינו בעצמכם. אני כבר לא הייתי צריך לדמיין יותר, היא עמדה מולי. עם הפגיון הכסוף שלה, ו…
וקשת +3, +2 נגד ענקים. זכרתי מתי היא קיבלה אותה. חשבתי שהיא ארוכה יותר.
"אני חייב לדבר איתה." אמרתי, ויצאתי לעברה. אורי לא אמר דבר, והשתרך מאחורי.
לפתע עצר אותי אורי. זה היה מביך, מכיוון שהיא כבר הבחינה בי מתקדם לעברה.
"מה?" שאלתי, לא מסיר ממנה את מבטי.
"היא מדברת רק צוברית, לא?" שאל.
"כן, אבל צוברית זה בעצם עיברית!" אמרתי.
אורי לא הגיב, והמשכתי אל הסיירת שלי. הי, היא –היתה- הסיירת שלי!
"חץ-כסף?" שאלתי. הייתי כל כך בטוח בעצמי שכלל לא עברה במוחי המחשבה מה אם זאת באמת איזו שחקנית.
"כן? מה?" אמרה חץ-כסף בבהלה או תדהמה. קשה להבחין עם המבטא הארנלי הכבד שלה. "איך אתה יודע את שמי?"
"אני שי, וזה אורי." אמרתי. אורי נד לעברה בחיוך. "אהלן."
"מה?" שאלה חץ-כסף.
"אנחנו, כלומר, אני…" אלוהים אדירים, מה אני עושה? "זה סיפור ארוך. רוצה לשתות משהו?"
"איפה אני?" שאלה חץ-כסף. היא תמיד היתה מאוד מודעת לסביבתה והרגיז אותה לא לדעת מה קורה. ידעתי את זה. לא הייתי צריך להיות קורא מחשבות, צריך היה רק… להיכנס לדמות.
"אני אסביר הכל." אמרתי. "בואי נשב איפשהו."
היא שלחה בי מבט בוחן, אבל לבסוף הנהנה.הלכנו ל-'אפרופו', וניסיתי להסביר לה מה היחס ביני לבינה. זה לא הלך יפה, ולקח לה הרבה זמן להבין את הקונספט. הרעיון של משחק תפקידים היה זר לה, ולא מצאתי שום דבר שישתווה לו בעולם שלה. כששאלה אותי "איך הגעתי לכאן?" הייתי חסר אונים. לא היתה לי שום תשובה, או אפילו תיאוריה איך דבר שכזה אפשרי בכלל.
אבל למי היה איכפת? נהנתי לדבר איתה. ידעתי בדיוק מה היא חושבת, אז היה קל לי יותר למצוא ניסוחים שיתאימו לה. הרגשתי שהכרתי אותה כבר שנים, כאילו היא החברה הכי טובה שלי. אלא, כמובן, שזה היה חד צדדי בלבד. ההרגשה היתה מוזרה מאוד.
בכל מקרה, היא בחורה נחמדה. לא לפי הגדרה; הגדרתי אותה כלא מתעניינת בגברים ובת-שיחה מאוד נוקשה כשהיא עצבנית, אבל הרי ידעתי איך לשבור לה את הקרח.
היא הודהמה מהדברים שידעתי עליה. אורי ואני אמרנו לעזאזל עם הסרט וישבנו במשך שעה וחצי ורק הרצנו קטעים מהרפתקאות שהיא וחבורתה עברו: אני ואורי הסברנו את זריקות הקוביות, והיא תיארה כל מני דברים קטנים שלא ידענו. הסתבר למשל שלקוסמת החבורה היתה עצירות במהלך כל המבוך של זנדור, והפייטן היה מכוון את הנבל שלו בצרימה נוראית, לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה.
לא היה איכפת לה שאני יצרתי אותה ושלטתי בחייה. היא אמרה שזה לא נכון.
חץ-כסף תמיד היתה מאמינה גדולה בגורל אישי, ודבר, מעולם, לא הצליח לשנות את דעתה, לא השנה שבילתה בכלא במישורים הנמוכים ולא שטיפת המוח
האילת'ידית. מפגש לא צפוי עם השחקן שלך בעולם זר לא ישנה דבר.
בשבילי זה היה בלתי אפשרי – בשבילה זה היה עוד פרט מוזר ביקום.
בחורה מרתקת. ודמיונית לחלוטין, כמובן.בשעה שתיים עשרה ועשרים יצאנו מהקניון אל מגרש החניה.
חץ-כסף, תמיד פרקטית, שאלה "בסדר, ואיפה אני אישן?"
אוו. -
-
אוקי, אני רואה שאני צריך הסבר קצר.
1. היום הגעתי לראשונה לאתר הזה. אהא, בחיי, נשבע בשם העכבר שלי. כך שאין לי היסטוריה בפורום ואני לא יודע מה פורסם ומה לא, ותאלצו לסלוח לי.
2. המועד לא תוכנן, אבל אם כך יצא… אוקי.
3. מלחה? באמת…? יתוקן במהדורה הבאה.
4. מכיוון ש-(מן הסתם)אף אחד לא מכיר אותי, אני ערן אבירם, בן 21 מראשון לציון, כותב כבר חמש שנים ומשחק ב-RPG כבר 14. זהו. אתם יודעים, לשבור את הקרח.
-
-
טוב. בנוגע לסיפור… גם לי יש בעיה עם סיפורים על ציר מציאויות שלמקו, ואני אדגים אותה בדיאלוג הבא, שנוהל באיציק תוך כדי הקריאה (תרגום חופשי שלי):
אני: "אוי, יש סיפור פנטזיה של מישהו שמתחיל בקניון מלחה ובדמות באלדור. רוצה לינק?"
מישהו שאני מכיר שמכיר את מלחה ומת על באלדור: "לאא."
אני: "אה, זה על דמות פנטזיה שמתממשת בחיים האמיתיים. אתה יודע."
משמשאמוע"ב: "כן, אני יודע".
אני: "איך?"
משמשאמוע"ב: "זה הקטע הרגיל. כולם מכירים את הקטע הרגיל".
אני: (מהנהן לעצמו בשקט במקביל המחשבתי ל"ואללה…")אמנם הסיפור עוד לא נגמר, ויכול להיות שיש טוויסט נהדר בסוף – אך משום מה קשה לי להאמין בכך. הנושא פשוט *לעוס*. אל תיקח את זה כביקורת אישית או משהו, אני פשוט חושב שבחרת נושא שקשה מאוד לחדש בו משהו. מצד שני, אתה מטפל בו הרבה יותר טוב ממה שציפיתי מסיפור שנקרא "קטשופ גרוע ודברים ירוקים בהרבה". כתיבה לא רעה, אמינה יחסית, אין יותר מדי שטויות שמנסות להצחיק. אם זה סיפור ראשון שלך, ניתן לומר בביטחון יחסי כי יש פוטנציאל.
עוד כמה דברים: אם רק היום נחתת באתר הזה, עדיף לחכות קצת, לראות מה הולך כאן, מי האנשים, קודם *לקרוא* ורק אחר כך *לכתוב*. זה למעשה נכון לכל פורום, מעצם הגדרתו כפורום – האנשים עושים את הפורום, וכדי להכנס לפורום יש להכיר את האנשים, או את ההוויה הכללית שפושה בו. אחרת, יש סכנה שתברח בצרחות כש-NY יגיע, ואנחנו לא רוצים בזה. נכון?
(אנשים, הבא שמשתמש בביטוי ציר שלמקו, שיסביר אותו בבקשה לחבוב המסכן. תודה מראש.)
-
אבישי שם את האצבע נכון. הסיפור כתוב, אמנם, לא רע – אבל גם לא טוב.
חסר תוכן, משהו. נראה כמו משהו שיעניין אותך – אבל לא את המסכנים ש*לא* בילו שעות עם חץ כסף או, רחמנא ליצלן, עם משחק תפקידים אחר.
אתה משתמש המון במונחים מקצועיים, וזה מרתיע מאוד את מי שלא מעורה בנוף כל כך. שניים-שלושה ביטויים שיצרו אינטימיות זה לא רע, אבל אתה פשוט כותב בשפה שלא מובנת לקוראים שלך.ובנוסף, הנושא אכן לעוס עד כדי מאוס – טוב יהיה אם תקרא את "מדריך טרק" שנמצא כמה הודעות לפניך.
ואפילו לפני, תביט למעלה רגע – אתה רואה שם את כללי הפורום מהבהבים באדום ובגדול?
מומלץ, רצוי וחשוב לקרוא אותם. לפני שאנשים לא נחמדים יעשו ממך קציצות שבדיות וירטואליות, עם קטשופ ירוק. -
-
-
-
