עצמו את העיניים… חלק 2

[???]

_חלק 2_

עד מהרה למדתי שבערך חודש עבר מאז שהגעתי אל הדריאנים ועד שחזרתי מהם. גופי לא היה ריק כל התקופה הזו. מישהי היתה בו. איש לא הרגיש בהעדרי, אבל כולם הרגישו בהתנהגותי המוזרה. היא עשתה שמות במחברותי ובציוני. במשך שבועיים היה עלי להשלים חומר לימודי, להכין שיעורים מחדש ולעבור מבחנים חוזרים. מי שלא היתה במקומי, היתה נערה פרועה מאוד. היא השתוללה, בזבזה את כל דמי הכיס שלי, קנתה בהם בגדים מזעזעים, התחברה עם כמה בנות שלא סבלתי והסכימה להצעת חברות מאחד הבנים בכיתה. מסכן כזה, הוא נפגע כל כך מהפרידה שלי ממנו. יומיים לאחר שחזרתי נודע לי שהורי כבר יצרו קשר עם פסיכולוג, ונאותו לבטל את הפגישה רק לאחר הבטחה חגיגית שלא אחזור לסורי.
מיותר לציין שמאותו היום סירבתי בכל תוקף לשבת בעיניים עצומות בשיעוריה של המורה גילה. אצל הדריאנים נאלצתי להתבגר במהירות, וכשחזרתי כבר לא הייתי ילדה המפחדת מהמורים. יום לפני שיעור החברה הבא ניגשתי אל המורה גילה והודעתי לה, שלא אשב יותר בעיניים עצומות. היא אמרה שעלי לשמוע בקולה, ושתיצור קשר עם ההורים שלי.
"לא אכפת לי." אמרתי לה, "את לא יכולה להעניש אותי כי אני לא רוצה לשבת בעיניים עצומות. נראה אותך אומרת את זה למנהלת."
היא בהתה בי לרגע בהפתעה, וכשדיברה שוב, היא נשמעה כאילו היא פונה למבוגר.
"חבל, ליזי, זה רע לדינמיקה הכיתתית."
"אני ממש לא שמה על הדינמיקה הכיתתית." אמרתי בבוז קל, "הישיבה הזו עושה לי רע."
"איך שאת רוצה." אמרה המורה גילה.
למחרת ישבתי מחוץ למעגל התלמידים, וראיתי איך כולם עוצמים את עיניהם. הם היו כאלה ילדותיים. כבר לא היה לי הרבה במשותף איתם. החלטתי בו במקום להשקיע המון בלימודי. אולי אוכל לקפוץ כיתה, ולהגיע לחברתם של נערים בוגרים יותר.
עוד דבר שנשתנה בי היה הקריאה. כבר אמרתי שלפני המאורע לא קראתי בכלל. לאחר שחזרתי התחלתי לקרוא המון. כל ספר שרק הזכיר יצורים מוזרים או מאורעות משונים שהצלחתי לשים עליו את ידי, נבלע במהירות. חיפשתי בכל כוחי רמז למה שקרה לי. חששתי שזה עלול לקרות שוב. ההוכחה לכך היתה כתובת הקעקע שהתנוססה לה על כף ידי הימנית. ניסיתי לשפשף את הסימן הארור בכל מקלחת עם סבון, והוא סירב לרדת.

המפנה חל בפורים. בדיוק לפני היציאה לחופשה החליטו המורות לערוך מסיבה משותפת לכל השכבה. הכיתה שלנו היתה אחראית על הכנת הקישוטים באולם. בשיעור החברה ישבנו וגזרנו סרטים ומסיכות. המורה גילה והמורה למלאכה הסתובבו בינינו, ונתנו הוראות שונות. לאחר כרבע שעה, טפחה המורה גילה על כתפי, וביקשה ממני להתלוות אליה למרתף כדי להביא עוד דבק וסרטים. לא הייתי מופתעת, שכן בעקבות התבגרותי המזורזת הייתי אחראית יותר משאר הילדים, והמורים החלו להטיל עלי את המשימות שלא רצו להטיל על הילדים האחרים.
התלוויתי אליה ברצון, שמחה לכל הזדמנות לצאת מהכיתה הילדותית. הופתעתי מעט כשהמורה שאלה אותי בדרך אם הילדים ילעגו לה אם תתחפש לסופר גירל. לא הבנתי בתחילה על מה היא מדברת, וכשהסבירה לי, אמרתי לה שעדיף שתמצא תחפושת אחרת. בעוד אנחנו מפטפטות, הגענו אל המרתף. המורה פתחה אותו במפתח, ונכנסנו פנימה. היו שם מדפים ועליהם קופסאות שונות, קלסרים ישנים, ספרי לימוד קרועים ועוד דברים שונים מעניינים. המורה לא נתנה לי זמן להתפעל, אלא מיד הורידה קופסה מאחד המדפים, והחלה להעביר אלי קופסאות דבק. עד היום אני לא יודעת מה גרם להפסקת החשמל, אבל לפתע כבה האור, וחושך מצריים השתרר. שמעתי את צעקתה של המורה, והפלתי את קופסאות הדבק.
"המורה, את בסדר?" קראתי בבהלה.
"כן, ליזי, אני בסדר." השיבה המורה בקול רועד, מה שהבהיר לי שהיא לא בסדר. רעש של קרקוש עלה מכיוונה. הסתובבתי כדי לנסות למצוא את הדלת. אם יכנס אפילו מעט אור מבחוץ, אוכל לאתר את המורה, ולראות מה קרה לה.
"המורה, אני מחפשת את הדלת." אמרתי כדי להרגיע אותה, יהה מצבה אשר יהה.
נעתי באיטיות, בועטת מדי פעם מבלי משים בכיסא או בארון. לאחר כדקה חזר האור, כשכבר גיששתי את הקיר הסמוך לדלת. נשמתי לרווחה, והסתובבתי. המורה גילה ישבה על הרצפה, ליד קופסה הפוכה, וכיסתה את עיניה בידיה. היא רעדה קשות. מיד שמחתי שהדלת נותרה סגורה. היא סבלה מאיזו חרדה, וידעתי שאסור לאף תלמיד לגלות את זה. כלל ברזל ביחסי תלמיד-מורה הוא שהמורה לעולם יותר חזק מהתלמיד. לפני ההתנסות שלי, הייתי ששה על ההזדמנות להפר את הכלל הזה ולתפוס את מורתי בחולשתה. כעת ידעתי שזה חייב להשאר בסוד. לקחתי כסא והצבתי אותו לפני הדלת, כדי שאף אחד לא יוכל לפתוח אותה מבחוץ. המורה גילה עדיין לא שמה לב שהאור חזר. ניגשתי אליה ואמרתי בקול רך מאוד:
"המורה, זה בסדר, האור נדלק. כבר אין חושך."
מורתי הסירה את ידיה מפניה בחשש, והביטה בי. היא היתה חיוורת עד לאימה, והבעתה שהיתה חרוטה על פניה, גרמה לי לרחם עליה. זה היה מזל כל כך גדול, שאני שהיתי בחברתה ולא אחד התלמידים האחרים. יכולתי לדמיין איך כל אחד מהם נכנס לכיתה בצווחות שמחה, ומספר על המורה גילה שנבהלה.
"את לא נראית טוב, המורה." אמרתי לה בדאגה.
"אני בסדר." היא הבטיחה לי, וניסתה לקום. היא כמעט נפלה, בגלל הרעידות שאחזו בה. עזרתי לה לקום ולהתיישב על כסא.
"את רוצה שאני אביא לך מים?" שאלתי אותה.
"לא, חמודה, תני לי לשבת כמה דקות, ואני אהיה בסדר." אמרה המורה גילה.
"מה קרה לך?" שאלתי.
"יש לי איזו בעיה עם חושך." היא השיבה, "זה תמיד קורה לי, כשנהיה פתאום חשוך. אל תדאגי, ליזי. עוד מעט זה יעבור לי."
שתי דקות עברו בדממה, כשאני מנסה להזכר בכל מיני תופעות פסיכולוגיות משונות שיכולות להסביר את התופעה המוזרה.
"אני פשוט סובלת מפחד מחשיכה." הסבירה פתאום המורה, כאילו חשבה שאני לא מבינה, "אני לא יכולה לסבול חשיכה. אל תספרי את זה לתלמידים, ליזי."
"בטח שלא. הם תינוקות. הם לא יבינו." אמרתי.
עוד דקותיים חלפו להן לאיטן. החיוורון הנורא שלה כבר נעלם, ונשימתה הסתדרה. לבסוף היא קמה מהכסא, והחלה לסדר את החפצים שהתפזרו על הרצפה.
אני לא יודעת למה שאלתי פתאום: "את הדריאנה המורדת, נכון?"
המורה גילה פנתה אלי בפה פעור, וחששתי שהיא עומדת להתעלף. איך ידעתי את זה? לא ידעתי בעצמי, אבל זה היה ברור לי פתאום. אני חושבת שבאופן כלשהו ידעתי את זה כל הזמן מאז שחזרתי, ורק עכשיו זה בא להכרתי.
"ליזי," היא לחשה, "מאיפה את… איך את… מה את יודעת על זה?"
"החושך." אמרתי, "הדריאנים רואים בחושך. בשבילם אף פעם לא חשוך. בגלל זה את מפחדת מהחושך."
"מאיפה את יודעת?"
"הייתי שם." אמרתי לה, "בחודש הזה שהתנהגתי בצורה משונה. זו לא הייתי אני, זו היתה אחת הדריאנות. אני הייתי בגוף שלה. ראיתי את הדריאנה המורדת. היא ישנה כל הזמן."
"איך זה קרה?" היא שאלה בזעזוע.
"אני לא יודעת. זה היה כשבשיעור ישבנו בעיניים עצומות. פקחתי אותן והייתי שם. וככה גם חזרתי בחזרה."
"אוי, ליזי, מסכנה שלי." אמרה המורה פתאום, ונתנה לי חיבוק.
התיישבנו על כסאות, והיא החלה לספר לי את סיפורה.
"גילה היתה סטודנטית לחינוך." אמרה, "היא נפגעה בתאונת דרכים בראשה, ונשארה במצב של צמח. אני באמת דריאנה. לא הסכמתי עם הראשונים על משהו. הם הענישו אותי, ושלחו אותי הנה. אני חושבת שזה היה בטעות, אבל התוצאה היתה שהתעוררתי בגופה של גילה. המשפחה שלה היתה מאושרת. הם חשבו שאני הבת שלהם. ניסיתי להסביר להם מי אני, אבל הם רק חשבו שאיבדתי את הזיכרון בעקבות התאונה. לא היתה לי ברירה, ונאלצתי להכנס לנעליה של אותה גילה. זה לא היה כל כך קשה, כי כולם היו להוטים לעזור לי להשלים את מה שכביכול אבד בתאונה. אני אפילו לא מצטערת על מה שקרה. יש לי עכשיו משפחה נהדרת, ועבודה שאני מאוד אוהבת. טוב לי עכשיו יותר משהיה לי קודם. אני מתגעגעת, אבל עברו כבר יותר מעשר שנים. התרגלתי לגוף אנושי. רק החשיכה הזאת זה דבר שלא הצלחתי להתרגל אליו. אני לא מסוגלת לסבול חשיכה. זה נורא."
"בגלל זה היא ישנה כל הזמן." אמרתי, "היא צמח."
"כן." הסכימה המורה, "תגידי לי, ליזי, בגופה של איזו דריאנה היית? איך קראו לך שם?"
"מליני." אמרתי.
"אני לא מכירה דריאנה כזו." אמרה המורה בהרהור.
"הם נתנו לה את השם רק באותו היום, מיד אחרי שהגעתי לשם." אמרתי, "אני לא יודעת איך קראו לה קודם."
"לא." קראה המורה בקול רם, "אל תגידי לי שעברת את הטקס הנורא הזה."
נימת קולה הבהילה אותי עד לאימה.
"רק את החלק של השם." אמרתי ברעד קל, "אחר כך הם שמו לב שאני לא בסדר, והפסיקו."
"לא עברת את החלק השני?" היא שאלה.
"לא. רק את השם. הנה, תראי!" הושטתי קדימה את כף ידי הימנית, והראתי לה אותה.
היא לקחה את כף ידי בעדינות, ומששה את כתובת הקעקע.
"מליני." אמרה, ולא ידעתי איך היא הצליחה לקרוא את זה, "זה עבר איתך. אוי ואבוי. זה לא טוב, ליזי, זה ממש לא טוב."
"למה?"
"כי זה מראה שעברת חצי מהטקס. זה רע מאוד."
"אני לא מבינה."
"תראי!" היא אמרה, והראתה לי את כף ידה שלה. היא היתה חלקה.
"השם שלי לא עבר איתי." אמרה. "אני לא רציתי לעבור את הטקס ההוא. רימיתי. בגלל זה יכולתי לעמוד על דעתי מול הראשונים."
"אני בכלל לא מבינה מה המשמעות של הטקס הזה." אמרתי במצוקה, "חשבתי שזה רק טקס בגרות. התכוננתי לעבור אותו ממש לפני שחזרתי."
"ליזי, ליזי," אמרה המורה, "זה בכלל לא טקס בגרות. זה…"
ואז היא השתתקה כי מבחוץ נשמעו קולות, שקראו לנו ושאלו אם אנחנו בסדר. נעדרנו זמן רב מדי, והמורה למלאכה שלחה כמה בנים לחפש אותנו. נאלצנו לקום ולסלק את הכסא מהדלת, ואז נעזרנו בבנים כדי לסחוב את הדבק והסרטים. שיחתנו נקטעה, אך ידעתי שהיא עוד תמשך. המורה גילה כבר לא היתה בשבילי מורה. היא היתה שותפה לגורל.

בסוף אותו שיעור, ביקשה ממני המורה לגשת לביתה בבוקר היום הראשון של חופשת הפורים, כדי שנוכל להמשיך את השיחה. שום דבר לא עניין אותי עד לאותו היום. המסיבה חלפה על פני כאילו לא היתה. ביום הראשון של החופשה, כשהבנות בכיתה החלו לתכנן את המסיבות האמיתיות, שמתי פעמי לביתה של המורה גילה.
היא התגוררה בדירת שלושה חדרים, קטנה ונעימה בבניין ישן. כשנכנסתי פנימה, חתול שמנמן ניגש אלי והתחכך ברגלי. ליטפתי אותו. גילה הזמינה אותי לשבת בסלון והביאה לי כוס של מיץ תפוחים. בקירות הבית היה מספר גדול במיוחד של תאורות חירום שונות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בשרוול וחולצת טריקו פשוטה. היא פיזרה את שערה היפה, וכבר לא נראתה כמו מורה. היא התיישבה מולי בישיבה מזרחית על הספה, וביקשה ממני לספר לה את כל מה שעבר עלי אצל הדריאנים. החתול זינק אל הספה שישבתי עליה, והשתרע בזחיחות על רגלי. התחלתי לדבר. סיפרתי לה בפירוט רב את כל מה שעבר עלי מאז אותו יום נמהר בו עצמתי את עיני בכיתה. בכל פעם שהזכרתי איזה דריאן ששמו היה מוכר לה, היא נאנחה או נשכה את שפתיה. היא לא הצליחה להסתיר את געגועיה העזים.
כשסיימתי, היא קמה ממקומה, והביאה גם לעצמה כוס מיץ. החתול קפץ מרגלי והלך אחריה אל המטבח. כשחזרה, היא התיישבה מולי שוב, ואמרה:
"אני חייבת לדעת מי הדריאנה שהיתה כאן במקומך." אמרה.
"אני לא יודעת איך קראו לה לפני שעברתי את טקס השם." אמרתי, "הם לא היו מוכנים לומר את השם הישן."
"אני יודעת." אמרה גילה, "הכינוי הישן הוא מסוכן. הם אף פעם לא משתמשים בו. חלקם אפילו לא זוכרים מה היה הכינוי שלהם. הם זוכרים רק את השם המשעבד."
"השם המשעבד?" התבלבלתי.
"היא בטח היתה בעלת תושיה." אמרה גילה בהמשך לנושא הקודם, "לא העליתי על דעתי שזו לא את. כולם חשבו שזה סתם קטע של גיל ההתבגרות. היא הצליחה להסתיר לחלוטין את העובדה שאין לה מושג מה קורה סביבה. אני רק מקווה בשבילה שהיא לא עברה את הטקס כשחזרה."
"מה זה הטקס הזה?" שאלתי.
גילה לגמה מהכוס שלה, ואז לקחה הרבה אויר.
"לדריאנים יש כוחות נפשיים." אמרה, "ורובם אפילו לא יודעים את זה."
"אני לא ידעתי." אמרתי מיד.
"כמעט אף אחד מהם לא יודע. אלה לא ממש כוחות טלפתיים כמו שרואים בסרטים, אלה כוחות מוגבלים מטבעם. הם מאפשרים בעיקר לחוש רגשות של מישהו אחר, ולתמרן רגשות, ויכול להיות שיש עוד כמה אפשרויות שלא גיליתי. העוקץ טמון בעובדה שחייבים להיות מודעים לכוחות האלה כדי להשתמש בהם. וכמו שאמרתי, כמעט אף דריאן לא מודע ליכולתו."
"אבל הראשונים יודעים." ניחשתי.
גילה הנהנה, ומבטה הפך למרוחק.
"כן, הם יודעים. והם בהחלט משתמשים בהם. כדי להבין בדיוק מה הולך שם, צריך להבין מה זה נקרא לתמרן רגשות. למשל, נניח שנתתי לך ציון רע במבחן, ונניח שאת מאוד כועסת עלי בגלל זה. אילו היתה לי היכולת לתמרן רגשות, יכולתי לרכך את הכעס שלך, ולהרגיע אותך מעט. זה לא הרבה, אבל זה גם לא הכל. אילו היית משתפת פעולה, זאת אומרת, פותחת את נפשך לפני ומניחה לי לעשות בה מה שאני רוצה, הייתי יכולה להפוך את הכעס שלך לאהבה ולשביעות רצון. היית באה אלי בשמחה, ומודה לי על הציון הגרוע."
הזדקפתי במקומי, כשהבנתי מה קורה אצל הדריאנים: "אז טקס הבגרות בעצם גורם לדריאן לפתוח את נפשו בפני הראשונים, ונותן להם שליטה מלאה בו."
"בדיוק." אמרה גילה, ומבטה חזר והתמקד בי, "והתהליך אינו הפיך."
"אילו הייתי עוברת את הטקס הזה…" אמרתי בבהלה, והמלים נתקעו בגרוני.
"היית הופכת לשפחה של הראשונים, ורוב הסיכויים שלא היית חוזרת הנה לעולם." היא השלימה את מחשבתי.
אני חושבת שהחוורתי קשות, כי גילה זינקה מכיסאה, ומהרה להביא את בקבוק המיץ מהמטבח.
היא נתנה לי את הכוס, ואמרה: "שתי, ליזי!"
לגמתי באיטיות, מנסה לעכל את מה ששמעתי. לא היה לי מושג באיזו סכנה הייתי שרויה. כשהנחתי את הכוס הריקה, הבחנתי שוב בכתובת הקעקע.
"ומה זה אומר?" שאלתי, והראיתי לה את הסמל.
"אני לא לגמרי בטוחה." היא אמרה, "הסמל הזה הוא חלק מהעניין. על מה חשבת כשהאם הגדולה חרטה אותו על היד שלך?"
"על כלום." אמרתי, "הייתי בהלם."
"בגלל זה זה נשאר." היא אמרה, וחזרה להתיישב מולי, "לפני הטקס הקורבן מבצע מדיטציה, שמטרתה לנקות את מוחו ממחשבות. ואז, כשהוא ריק לחלוטין, האם הגדולה חורטת על ידו שם חדש, שהוא המפתח לשליטה ברגשותיו. אני לא יודעת איך זה עובד, אבל השם נטבע בנפשו ונראה כאילו הוא מקועקע על כף היד. אז הקורבן נשבע לשרת את הראשונים, ותוך כדי כך הם מבצעים איזו סריקה במוח שלו, שמאפשרת להם לדעת איך לשלוט בו."
"לא הבנתי." אמרתי בחוסר ביטחון.
"הסימן שעל היד שלך, נותן להם את האפשרות לתמרן את הרגשות שלך. אבל הם עדיין לא בטוחים מה הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. הם יוכלו לתמרן אותך, אבל האפשרות להתנגד תמיד תהיה פתוחה בפנייך. במצב הנפשי בו הקורבן נמצא בזמן שהוא נשבע לשירות, הם מסוגלים לקרוא את מוחו ואולי אפילו לבצע שינויים ראשוניים. לאחר מכן הקורבן לא מסוגל להתנגד להם, אפילו אם הוא רוצה."
רעד קל עבר בי.
"זה מפחיד." אמרתי.
"בהחלט. ומה שהכי נורא זה, שהדריאנים לא יודעים מה קורה להם בזמן טקס הבגרות. הם לחלוטין לא מודעים לזה."
"אז איך את יודעת?" שאלתי.
"כשהייתי ילדה שמעתי במקרה שיחה של הראשונים. אני לא יודעת בני כמה הם. זה נראה כאילו הם תמיד היו, תמיד שימשו כהורים של המושבה. במקרה שמעתי אותם מתלחשים לגבי דריאן אחד שנראה להם מרדני מעט. האב הגדול אמר שצריך להעביר אותו את טקס הבגרות, והאם הגדולה אמרה שכדאי לחכות עם זה עוד זמן מה, כדי להבטיח שליטה טובה יותר. זה נשמע לי מאוד חשוד, והמשכתי לעקוב אחריהם כשהם לא שמו לב, ולהקשיב לשיחות שלהם. במשך שנים קיבצתי עובדה לעובדה. לא דיברתי על זה עם אף אחד, אבל התחלתי לתרגל את הכוחות שלי, שלא ידעתי על קיומם. ראיתי שאני יכולה להשפיע באופן מאוד שיטחי על הילדים האחרים. בזמן טקס הבגרות שלי רימיתי. לחמתי בהם וניצחתי. הם אפילו לא הרגישו, הם כל כך היו בטוחים בעצמם. הייתי חופשייה, אבל העמדתי פנים שלא. אבל לא הייתי מספיק זהירה. הם תפסו אותי יום אחד מסבירה לבתי מה קורה. הם ניסו להרוג אותי באמצעים נפשיים, וכנראה בטעות שלחו אותי לפה, לגופה של גילה."
"איך הם ניסו להרוג אותך?" שאלתי בסקרנות.
"באמצעות איזו התקפה נפשית משולבת, או משהו כזה. כל מה שאני זוכרת זה כאב ראש חזק, ואז הרגשתי כאילו אני במדיטציה, וכשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי בבית החולים בגוף הזה." היא החוותה על עצמה, על גופה האנושי.
"ולא ניסית לחזור?" שאלתי.
"המון פעמים." אמרה גילה, "אבל עכשיו אין לי את הכוחות שהיו לי אז. אני חושבת שרק דריאן מסוגל ליזום מעבר כזה."
"אבל גילה האמיתית היא צמח." אמרתי בהבנה.
"כן, אני תקועה פה." הסכימה גילה, "אולי אם אחד הדריאנים ינסה למשוך אותי בחזרה, יהיה לי סיכוי לחזור הביתה, אבל הם אפילו לא יודעים שהם מסוגלים לעשות את זה."
"אבל הדריאנה שהחליפה אותי יודעת." אמרתי, "לפי מה שאת אומרת, רק היא יכלה ליזום את המעבר."
"כן, זה נכון." הסכימה גילה בהרהור, "אבל היא לא יודעת שאני פה, שאני האמיתית לא בתרדמת. מעניין מי היא היתה."
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"עכשיו קוראים לי גילה." אמרה גילה, "ואל תקראי לי בשם אחר, כי זה יכאיב לי. אז קראו לי סאיאן. זה היה הכינוי הראשון שלי. את השם המשעבד אני מעדיפה לשכוח. זה היה לניה."
נשארתי אצל גילה עד הערב. היו לנו כל כך הרבה נושאי שיחה. במשך שעתיים דנו בתיאוריות שהיא פיתחה לגבי האופן בו הדריאנים רואים. לאחר שלמדה כיצד פועלת העין האנושית, מצאה גילה שלמעשה הדריאנים אינם מסוגלים כלל לראות לפי התיאוריות המקובלות. היא פיתחה במשך השנים כל מיני תיאוריות מטורפות לגבי העין הדריאנית, החל מסונאר הרגיש לאור, דרך גלי חושך שהמדענים עדיין לא גילו, וכלה בתפיסה על חושית המקבילה לראיה. במשך שעתיים נוספות העלנו השערות לגבי מיקומו הפיזי של הר הדריאנים יחסית לתל-אביב. רק לפנות ערב חזרתי הביתה.

[מאת]

תגובות