- This topic has 5 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היום היה יום ראשון והאוניברסיטה שבתה מפעולה כשאר מוסדות האדם. אנשים הקדישו את יום ראשון לביקור אצל קרובי משפחתם ולביקור בבית התפילה הקרוב או לפחות רובם נהגו זאת מכיון
שזה היה מנהג התקופה. הנימוס והאצילות זכו לעדנה בתקופה זאת בשל השתכללותה המהוללת
של מערכת החינוך שהתגאתה בתלמידים צייתנים וממושמעים; בצד זה, שיגשג עידון חסר גבולות
בגופותיהם של בני האדם שהתאוו להידמות לקדושיהם יפי התואר ובסתר נערכו משחקים אלימים
מכל מלחמה בעבר בהם ניקזו בני התקופה ההיא את הצורך שלהם באלימות ובשנאה.
אנשים כמו רויס היו כאנכארוניזם מכוער ובולט בשלמותה של התקופה. בתקופות קודמות היו אנשים כרויס נחשבים לממוצעים ולא זוכים לתגובות כה קשות אבל בתקופה בה הממוצע נהג לעטות צורת נעלים ממנו נראו אלו כקופים מכוערים. בעולם בו האנשים הסתמכו על הרשתות הגדולות כמקור המידע היחיד, היו אנשים כרויס, המפשפשים בספריות עתיקות, מטרד לכולם.
רויס היה סטודנט נלהב להיסטוריה ולארכיאוהיסטוריה ולארכיאולוגיה ולכרונולוגיה וכמה תארים נוספים. הוא היה כבר מסטרנט אבל האוניברסיטה שלו סירבה לקבל אותו כפרופסור במניינה והוא סירב ללכת לכל אוניברסיטה אחרת.
הוא היה בין היחידים שהפרו את דממת יום ראשון הקדוש ברעש שעלה מספריית האוניברסיטה העתיקה. הרובוטים במקום היו רגילים לנוכחותו שם ורק מפעם לפעם היה אחד מבקר בספרייה
ומביא לו אוכל מהמטבח האוטומטי.
"רויס?" שמע רויס קול בוקע מהכניסה.
הגבר נמוך הקומה ובעל הגוף הרים את ראשו מספריו והביט לעבר פרופסור ליז'בואה. פרופסור ליז'בואה היה דק גו וגבוה קומה ובעל שיער ירקרק מסודר בתספורת נזירית ועיניו חומות ובעלות
הבעה נדירה. האיש היה פטרונו האקדמי של רויס ואהב כמוהו היסטוריה אם כי התיישר עם הקו של התקופה בה חי ואהב את רויס כבן לאחר שילדיו המעטים היגרו אל הכוכבים ואשתו התגרשה ממנו.
"אדוני הפרופסור, מה מעשיך פה?" שאל רויס בקול רועד.
"אני מעוניין לפרוש בקרוב ואני רוצה למנות אותך כיורשי" הסביר פרופסור ליז'בואה "הם יקבלו אותך בבלית ברירה ברגע שאני אפרוש, אם הם רוצים לשמור על המצוינות הידועה שלהם וגם קשה למצוא אנשים מהסוג שלי ושלך כיום".
"אם אני אהיה פרופסור, אולי אצליח לקדם את הפרויקט שלי" אמר רויס בהתלהבות.
"הקונטראסט של רויס?" צחק הפרופסור מעט ושב והרצין "הם רואים בהשקעת משאבים בהיסטוריה של ההיסטוריה, כפי שאתה מכנה את זה, השחתת זמן לריק.אבל אם תהיה פרופסור, יהיו להם פחות אפשרויות להצר את דרכך".
"אבל המבצע הזה חיוני. מי היה זוכר את המאה העשרים אילולא אלמוני שטרח וכרך מידע מאלפי ספרים וכתבי עת ומקורות חיים ויצר את דברי הימים של המאה העשרים. ספרים שורדים הרבה יותר זמן מביטים ואת זה אפילו בני המאה העשרים הבינו!" טען רויס.
"אתה משכנע את מי שאינו זקוק לשיכנוע" ענה הפרופסור "את המועצה עלייך לשכנע ולא אותי".מוצאה של המועצה היה כבר לוטה באגדות באותה התקופה. אגדות שחברי המועצה דאגו לטפח כדי להגביר את עוצמתם בפני הציבור ואם משום בורותם שלהם. הם שלטו באנושות ביד נוקשה. הם נבחרו לתפקידם בהצבעה ציבורית פשוטה ברשת הודות לכריזמה שלהם ולמיומנותם במעשה ובמילה. הם ידעו בפירוש את פירושה של דעת קהל. דעת הקהל קבעה כאן כי הקונטראסט של רויס הוא מפעל מיותר לכל הדעות וחברי המועצה האמינו אף הם כי מעשיהם ישתמרו ביתר עוז ממעשי קודמיהם למושב מבלי שיוכתמו בדיו ובגרפיט. יושב ראש המועצה היה המבוגר מביניהם מתוקף צירוף מקרים והשמרן מביניהם שלא מתוקף צירוף מקרים.
רויס פנה אל המועצה בבקשה למימון לאחר שפרש פטרונו והוא מונה כפרופסור מן המניין. האוניברסיטה סירבה לתמוך בו ורויס התיימר להיות נציג האינטלקטואליזם מאחר ולא חשב
על אפשרויות טובות יותר.
"האדון מיניס רויס בן העיר רוראק יליד השנה השלושת אלפים ושמונה מאות שלושים ושלושה לספירת קודשנו, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת רוראק, בעל ואב לשניים" צוינו תואריו של רויס.
יושב ראש המועצה היה זה שפתח באופן מסורתי את הדיון.
"האדון רויס המתהדר להיות פרופסור אמריטוס להיסטוריה באונירסיטת רוראק סבור כי לא מספיק התיעוד שנעשה בעבר לעוונות אבותינו אלא כי יש צורך להמשיך ולחדש אותו בימינו".
צחוקים רמים נשמעו מכל עבר. רויס שמר על הבעת פנים מכובדת והצחוקים גוועו.
"מדוע האדונים פה סבורים כי צאצאינו בשנת ששת אלפים לספירת קודשנו יזכרו אותנו?" שאל רויס "שכחנו דברים רבים שפעם ידענו על עברנו. דברים כמו התנ"ך השוכב כאבן בלי הופכין בספרית רוראק או אפילו שכחנו למי עלינו להודות על לחמנו? לא לקדושינו, כי אם לאלוהינו!".
"אלוהים?" תמה יושב ראש המועצה "על מה אתה מדבר?".
"אתם מדברים רבות על דת ומשמעת" הזכיר לו רויס "וחשבתי כי יורשה לי לרענן את זיכרונכם".
"אם כן, האדון רויס," החליט יושב ראש המועצה להתגרות בו "מדוע הוקמה המועצה?".
"מקור המועצה בארגון נטול סמכויות שהוקם במאה העשרים שנקרא האומות המאוחדות, שזכה ליותר סמכויות ולאופי הדומה לזה של המועצה, רק באמצע המאה העשרים ואחת. הדבר אירע בגלל המושבות בחלל שאילצו את ראשי הממשלות השונות של היחידות הפוליטיות לשקול את היתרונות…-".
"הבנו את הרמז, האדון רויס" השיב יושב ראש המועצה "נעבור על הצעתך בלי משוא פנים".איננו יודעים מדוע ואפילו למה אבל המועצה דחתה את הצעתו של האדון רויס. הוא נותר פרופסור באוניברסיטה וכתב את הקונטראסט בשעותיו הפנויות. הוא נותר אחד המקורות
האמינים ביותר לתולדות המאה הארבעים המושווים לעיתים עם דברי ימי המאה העשרים.מבוא לקונטראסט רויס מאת דיליגאריאס השביעי
-
הסגנון שלך הולך ומשתפר, אבל הרעיונות של הסיפורים שלך עדיין חלשים. אני לא מבינה אם אתה מנסה לתת פה מסר קלישאי לגבי חשיבותו של הידע וכדומה, או מה.
בכל אופן, אני רוצה לציין בעייה אחת שבולטת אצלך, ולא רק אצלך, וזו העובדה שהרבה פעמים אתה אומר במקום להראות (ואגב, זו בעייה שקיימת הרבה גם אצלי, אז אל תחשוב שזו ביקורת רק כלפיך). למשל, התיאור של החברה בהתחלה הוא מאד משעמם. למה? כי אתה נותן תיאור היסטורי, לא תיאור חי. אתה מספר לנו שהחברה ככה וככה במקום להראות לנו שהיא ככה וככה.
למשל, במקום לספר שהחברה מדגישה את הנימוס והאצילות, אבל עוסקת באלימות בסתר, זה היה עובר הרבה יותר חזק וחי אם היית מתאר סיטואציה מחיי אותה חברה שמדגישה את הניגוד. יכולת לנצל את אותה סיטואציה כדי להראות גם את הניגוד בין גיבור הסיפור שלך למקובל בחברה (נגיד, הגיבור עובר ליד מקום שבו עוסקים בהאבקות. בקהל נמצאת בחורה שקודם לכן הזדעזעה מאיזשהו אקט של חוסר נימוס, והוא רואה את ההתלהבות העזה שלה וחש שלא בנוח. סתם דוגמה ששלפתי מהשרוול.)
בדרך הזו, זה יישמע פחות כמו ספר היסטוריה, כלומר, פחות מעיק, ומצד שני, יתן לקורא אפילו יותר אינפורמציה ממה שעוברת בתיאור היסטורי-לכאורה.
ואגב, למה ה"קונטראסט" נקרא קונטראסט? יש לזה הסבר? כי אני לא הבנתי. -
אני לא יודע כיצד עובדת השיטה האקדמית במאה השלושים ותשע, אבל בשביל שמסטרנט יהפך לפרופסור הוא בכל מקרה צריך להוציא דוקטורט קודם. או שלא, אבל מסטרנט לא צריך להתלונן על כך שלא הופכים אותו לפרופסור, אם כבר הוא צריך להודות על כך שממנים אותו לפרופסור אח"כ.
עוד משהו- מכך שרויס ערך את ההיסטוריה של המאה ה40, נובע שהוא חי לפחות עד גיל 170. אבל בשום מקום בסיפור לא נובע שתוחלת החיים הוארכה (וטוב שכך, פרט זה מיותר).
ואני מסכים עם בוג'י למעלה, דרך הסיפור התיאורית מעייפת מאד לקריאה.
-
-
-
או לפחות, שאל מישהו שכן מבין ל-פ-נ-י שאתה מפרסם סיפור בפורום.
באופן כללי הסיפור שעמם אותי. לא היתה בו שום נקודה שגרמה לי לחשוב או להרגיש. ספר הסטוריה.
גם עלילה היתה חסרה. מאוד.
אפיון דמויות? מה זה?
התחלה ברורה. סוף שמסכם את הסיפור.
רגע, אז אם לא היו התחלה, סוף, עלילה, דמויות או נקודות מרתקות, מה כן היה בסיפור?
כלום.
-
