- This topic has 30 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
פרולוג.
26 לספטמבר, 1939: סוף המערכה על פולין, ברית המועצות וגרמניה הנאצית חולקות את המדינה הכבושה. זוהי תחילתה של ברית שקרית בין שתי המעצמות שרוצות את העולם לעצמן. הדוב האדום רובץ מדושן והנשר השחור פורש את
כנפיו.
22 ליוני, 1941: גרמניה ובעלות בריתה פולשות אל ברית המועצות, ברית
השקר מתנפצת והשלג הרוסי מוכתם בדם. הגרמנים חותמים את גורלם.
2 לאוקטובר, 1941: הגרמנים בשערי מוסקבה, הכיכר האדומה תחת מתקפה. זוהי נקודת השפל לאיכר ולאציל, מדים אפורים מציפים את הרחובות.
6 לדצמבר, 1941: מתקפת נגד סובייטית בחזית מוסקבה, הדוב האדום משיב ושואג.
יולי 1944 עד 13 לפברואר, 1945: הסובייטים חודרים למדינות מזרח אירופה וצרים על בודפשט. ראשית המתקפה בגרמניה.
26 לאפריל, 1945: התחברות סובייטית-אמריקאית.
2 למאי, 1945: הכניסה לברלין. . .גנרל ז'וקוב סוקר את חייליו העייפים, הטנקים המאובקים והתותחים העשנים. הוא מדליק סיגרה ומביט על ברלין. כמה פואטי לראות את הכל נגמר במקום שבו הכל התחיל. האוויר צח והגבעות ירוקות, מעל ברלין מרחפים עננים לבנים וז'וקוב נהנה לגלם את תפקיד פטיש הצדק. הוא משליך את הסיגרייה ומועך אותה במגפו. "הגיע הזמן," הוא אומר "הכינו את הסוללות."
גושים של אש ועשן נוחתים על מבני הבירה, ארכיטכטורה נצחית קורסת תחת גשם הפגזים. תושבי העיר, שהריע לדיקטטור והניפו דגלים, התגודדו כעת תחת מיטות עץ שבורות וסככות מתפוררות. לא יחלפו דקות וברלין הגאה תהפוך לאנדרטת חורבות לכוחה של מלחמה. כך יעשה לעיר שחפצה בקישוטי כיבוש
וגדולה.אדולף היטלר ישב מול השולחן בבונקר. על גבי המפה המשובצת נחו צלחת נקנקיות וכוס בירה. אדולף נעץ את מזלגו במזון ולעס באיטיות.
חברתו, אווה בראון, הביטה בו בדאגה. "אדולף, זה לא הזמן לאכול, אולי עוד אפשר לברוח. בוא איתי, תעזוב את הכל." אדולף בוהה בה ומנקה את קצה פיו במפית תחרה לבנה. "אווה יקירתי, לא את ולא אני נחיה מחר. עם סיום הארוחה נבלע שנינו גלולות ונלך לישון, אף אחד לא יתפוס אותנו בחיים. בואי, תאכלי נקנקיה, את הרי לא מתכוונת להתאבד על בטן ריקה."
אווה גילגלה את עיניה בתסכול. ללא ספק, להתחבר אל הרודן הנאצי היה צעד מוטעה.
קולות נפיצה נשמעו ותקרת הבונקר החלה להסדק. האורות ריצדו והתעמעמו וחלקי בטון קטנטנים צנחו אל תוך צלחתו וכוסו של אדולף. אווה והוא הפנו את ראשם מעלה וצפו כיצד מפולת בונקר נוחתת עליהם. צינורות ביוב, ריהוט עתיק וגופות חיילים מובחרים התרסקו עליהם מן הקומות העליונות.
זהו סופו העגום של האיש שדקר את האנושות בסכינים לוהטות אך כאשר כיוון אקדח לרקתו של העולם, שכח למלא את המחסנית.גנרל ז'וקוב הצית סיגריה נוספת, מלאכתו באה על סיומה המוצלח, בקרוב תוכרז גרמניה כמדינה תחת מרות שלטון צבאי זר. הוא עצמו ישוב למוסקבה כגיבור, אולי אפילו יפנה לפוליטיקה. . . חץ מסנוור חלף מעליו והותיר שובלים של רוח ולהבה. ז'וקוב לא בטוח מה ראה כרגע או אולי הוא מעדיף לא להיות בטוח. . .
זוג ידיים החלו לפלס את דרכם. בידו האחת הניף קיר ובידו השניה ניפץ סלע ופורר אבן. כך שבר את דרכו מטה, מן הרחוב המופצץ לבונקר הממוטט.
היטלר שכב בחשיכה, המוות התגנב אליו כאובדן דם ופציעות פנימיות, הנה הוא בא, אור בהיר. . . את התקרה שמחצה אותו הוא רואה מורמת בקלות ומעליו עומד אדם. אדולף מזהה בו את הארי המושלם, עיניו זכות ושערו זהוב. אדולף מחייך אל האיש הטוב בעוד הוא מרים את הרייך השלישי. "תודה, אלוהים" לוחש לו ונעלם בהבזק לבן.סוף פרולוג.
דמיינו לעצמכם את חלומותיכם הורודים ביותר. דמיינו מגדלי זכוכים נושקים לסטטוספרה. ראו בעינכם חיים ללא עוני, חיים בשפע ובבריאות. ראו סבא צעיר
מטייל עם נינו. הביטו בחופש, נישמו חמצן טהור, מתוק וצלול ואיכלו מזון מזין וטעים. זהו עולם חדש ויפה, עולמנו שלנו. אכן הוא מושלם, שוכן הוא בעתיד וממתין לנכדי הנינים של נכדינו. אך האדם נותר אדם וכאשר לא ימצאו לו בעיות משל עצמו, ינבור בצרות אחרים.אדולף מתעורר בתא לבן, לבוש בחלוק שקוף, ומיטתו נוחה ורכה. הוא מתרומם וממשש את פצעיו, מחפש צלקות וסריטות, אך לא. . . הוא חש נקי וחזק כפי שלא חש מעולם. האם הוא בגן עדן?
מולו בוהק הקיר לרגע ותמונה מתגבשת לנגד עיניו. אדולף נפעם מן הצבעים החדים והצליל המושלם. אדם מזוקן וכהה, לבוש בסדין מוזר, עומד בבור חצוב.
מעל לבור עומדת במה, ועליה במה נוספת, עליה ישב אדם חמור סבר שהחל לדבר.
"האם אתה קונסטאנטינוס, קיסר רומא ומקים קונסטאנטינופליס? ענה לי."
איש הבור שתק לרגע ארוך, ניכר עליו שהוא מבולבל וחסר אונים.
"כ..כן." גמגם את תשובתו.
"האם אתה מודה כי בשנת 330 לספירה הקמת את רומא החדשה שלך ובכך גרמת לקיסרות הרומית להחלש ולהסדק? האם אתה מודה כי החלשת את הקיסרות לשם גחמות פרטיות ובדרכך הבאת את סופה של האימפריה על ידי פשיטות הברברים? האם אתה מודה כי ברדיפתך אחר תהילה הבאת אלף שנות חושך ובורות?" השופט התרומם וחזר על האשמותיו. "האם אתה מודה?"
קונסטאנטינוס התכופף שפוף ובקול חלוש ענה." "רציתי לאחד אימפריה מחולקת, רציתי לעשות את הדבר הנכון. . ." והשופט קוטע את דבריו בזילזול.
"מה שרצית ומה שביקשת הוא לא מה שגרמת ומה שעשית. אתה נשפט על תוצאות מעשיך ולא על כוונותיך! הבאת שני קטבים, שיכלו לאחד את העולם
הוא, לידי עימות ובכך עיקבת את בואה של האוטופיה באלף שנים. יש לך גימגום נוסף להעלות בפניי?"
"אני מתחנן לרחמי השופט," השתרע הקיסר על הרצפה " אני מודה באשמה, נכנע לכל עונש. אנא מכם. . . רחמים." יבב בבכי וכרע כל ברכיו.
והשופט נראה כמתעלם מהתרפסות שליט האימפריה לשעבר. "הדיון תם, הנאשם נמצא אשם. אני מברך את הצופים בברכת ערב טוב." סיים את דבריו ומסך הקיר כבה.אדולף צפה והחוויר, כעת ידע למה הוא כאן וידע למה הוא ממתין. אשליותיו התנפצו. הוא לא ניצל. . . הוא הושלך לגורל נוח פחות ממוות, הוא הושלך להשפלה.
"הם לא יעשו לו כלום, וגם לך לא," לחדר נכנס אדם חסון וענק, מושיעו, שהצילו מן החורבות. אדולף לא בטוח בתגובה הראויה, האם עליו להודות או לקלל?
במקום שניהם שאל בפשטות "מי אתה? איפה אני?"
"אני הוא תפקידי. אני מסייר בזמנים עתיקים שולף אתכם, הזכורים לרע, ברגע שבו אתם נפרדים מן ההסטוריה והחיים, כך אני נמנע מלפגום בשרשרת הארועים.
אני מביא אתכם לכאן, בית המשפט הבינלאומי לפשעים נגד האנושות. כאן אתם נשפטים מול הציבור כולו, הדיון נספג כל מקלט בכל מקום. אין עונשים, אין כאב. זה פשוט בידור. . . אחרי המשפט אתם מושבים אל מותכם הטבעי."
"בידור?" שאל אדולף " אני אטרקציה להמונים? כמו חיה אפריקאית בגן חיות?"
"אתה יכול לראות זאת כך. העולם שלנו פתר את כל בעיותיו, החיים חסרי קשיים והחופש נתון למגבלות הרצון בלבד. זו מתנת מחמאה שאתה עדיין זכור בעולם שכזה, מאות שנים לאחר מותך. ואל תשכח, זכית ליום חיים נוסף לפני סופך."
"זכור לשלילה," משיב אדולף "הפסדנו במערכה על הגלובוס."
הענק התיישב לצידו וטפח על כתפו "תרגע," הוא מנחם " תינתן לך האפשרות להגן על עצמך, לדבר אל כמות אנשים שכמותה לא חלמת."
ואדולף מתרומם ממושבו "ואם ימצאו אותי חף מפשע? קורבן הנסיבות? זכאי?"
הענק צחק והשיב בחיוך "איש מן הנאשמים לא זכה לכך ואתה האחרון שאהמר עליו כראשון הזכאים. אתם פושעים כולכם, שמכם נישא כקללות וגנאי בציבור, אף אחד לא נמצא זכאי ובטח לא אתה." הוא אומר וזורק אל עבר אדולף חבילת מדים וזוג מגפיים "תתלבש."
אדולף בוחן את הביגוד, אלו הם מדיו החומים, או לפחות נראים כך, סרט המפלגה האדום וסיכותיו מימי המלחמה.
"זה בידור. . . שחק את המשחק" אומר לו הטיטאן ויוצא מן התא.
ואדולף מלטף את צלב הקרס ומהרהר. הסיכויים נגדו,הוא בעמדת נחיתות, אבל הוא יודע שההבדל בין ניצחון ותבוסה מצוי בטקטיקה ולא בכח.אדולף עמד במרכז הבור השחור, שלושה זרקורים התמקדו בו וסנוורו את עיניו הרגישות. על הבמה הלבנה ישב השופט והביט מטה, הוא קם מכסאו והחל להתהלך על הבמה.
"אדולף היטלר. . . נולד באלף שמונה מאות שמונים ותשע, התאבד באלף תשע מאות ארבעים וחמש. אומן, חייל, פוליטיקאי והאיש שהפך את הקערה על פיה. אדולף היטלר, אתה מודה כי הקמת גטאות ומחנות השמדה להרעבה והרג יהודים, מתנגדי שלטון והומוסקסואלים? אתה מודה כי בקשת להשריש את תורת הגזע בקרב הציבור שבחר בך וכי הצעדת את האומות למרחץ דמים ברחבי היבשות?
כי אתה אחראי לפשעי מלחמה, לפשעים נגד האנושות וכנגד כל בעל מצפון? למחיקת המוסר והחלפתו באנרכיה רעבה לזבחים של זוהמה? האם אתה מודה?"אדולף עומד גאה ובקול רם הוא דובר כפי שנאם אל מיליונים בעבר.
"אני מודה. . . לא בפשעים ולא באחריות עליהם. אני מודה על מעשים והשגים, אני מודה על בנייה ויצירה, אני מודה שהתמסרתי כולי לבעיות המולדת ובעולם צפוף יצרתי מקום ומרחב לכל מי שראוי."
השופט מגחך ומניף את ידיו בביטול.
"אדולף היטלר. הפכת את אירופה לשדה קרב את תושביה לנרדפים. אתה ביזיון ובוז למחשבה חופשית ולחופש בכלל. אתה התכוונת. . ."
ואדולף קוטע את דבריו בצעקות רמות. " לקונסטאנטינוס אמרת כי אנחנו, הפושעים, נשפטים על תוצאות מעשינו ולא על כוונותינו. קמתי כנבון מתוך המון של כסילים וגרמתי לשינוי, במו ידי חישלתי מין אנושי טוב יותר, טהור יותר. האם לא התקדם האדם וגדל מתוך חילוקי הדעות? המאבקים הבלתי פוסקים הם המוטיב להשרדות, שלום הוא המוטיב לרקבון פנימי. האמצעי לכך הוא תמיד כהתקפה ולעולם לא בהתגוננות."
השופט עונה לו בכעס "אתה יוצא כנגד השלום? אתה יצא למעשה כנגד האוטופיה שהקמנו. את חורץ את דינך בבית המשפט הזה."
ואדולף יורק לו תשובה. "בית המשפט צריך לתלות דיוקנות של אדולף היטלר על קירותיו וברחוב אמורים להיות פסלים ואנדרטאות עבורי ועבור העם שהנהגתי. אני יצרתי את כולכם, אני ארכיטקט האוטופיה. הנשק שלי מעולם לא היה יותר ממילים אבל אף אחד לא צריך יותר כשהמילים נכונות."
"אתה טרוריסט ורוצח!" הפנה השופט לעברו אצבע מאשימה.
"בוודאי, איך מנצחים מלחמה עם לא על ידי ליכלוך ידיים? זה האמצעי היחיד להמנע מתבוסה. הידיים המוכתמות שלי הם החזון שעליו אתה יושב. לציבור היה צורך באדם כמוני, לכן הגעתי. מילאתי ריקנות והשבתו גאווה במקום שבו היו אבטלה ומחסור. כל מה שעשיתי היה עבור העם שבחר אותי ועבורכם, העתיד. אתם התוצר של חלומי. אתם מאמינים לשקר הנוח והגדול שאני מלאך המוות, שאני הרוע בהתגלמותו. . . זה שקר עצום ואחריו עוקבים עשרות שקרים קטנים ומעוותים. בבוקר המלחמה התנגדו לי, דחפו חזרה את דחיפותי שלי, אבל היום, בערב הזמנים שאחרי, מה אתם אם לא משוחררים ושמחים בגללי? לא הייתם אתם רוצים מנהיג חזק שיברך אתכם בתהילה ובנצחונות? שישקם ויקים?
השופט נסער וקורא לעברו " אתה מנסה להסיט את הדיון, הציבור יודע. . ."
"מה הציבור יודע? אתה מציג סילוף סובייקטיבי ומצפה מן האנשים לבלוע ולהודות. אתה חושב שהאנשים טיפשים? בניתם חומות של ניכור מסביב לאמת ולמיתוס, אני זועק לכל השומעים, קיראו בשופרות, זה הזמן להפילם! אם אתה רוצה דיון הוגן בעבר תוציא אותי מן בור, תן לי לדבר כשווה, תן לאנשים לשמוע את כל מה שיש לי לומר, תן לאמת לשיר."
השופט מופתע והמום, הפושעים שמולו מעולם לא התנגדו באופן מופגן שכזה. המשדר הסמוי בבתנוך אוזנו מתאר לו כיצד מגיבים האנשים לשידור. . . התוצאות מדאיגות. היטלר עושה במשפט כבשלו והצופים מתלהבים, חלקם הגדול מסכים לדבריו. היטלר אהוב. . .
"אני מכריז על הפסקת הדיון ודחייתו." הוא מצווה ויוצא מן האולם.
אדולף צועק אחריו "אין בושה באמת, יש בושה בפחד. חזור לכאן ותקשיב! שמעת מעט מן ההפרכה שבפי וברחת, מוג לב!"
הזרקורים כבים וחשכה משתררת באולם.השופט יושב במשרדו ומכתיב הודעה אל הועדה מחוקקת.
"נראה שיש לשקול מחדש את נושא משפטי הזמן הבינלאומים. אולי העבר הוא נחלת העבר ויש צורך לזכור אותו אבל לא לשוטט ולבחוש בו. הזיכרון האנושי מחלים מצלקות הפשעים ומה שהיה בעבר קו אדום, היום הוא נתון הסטורי, נתון לוויכוח. כך, כפי שהוא עצמו טען, נשקיו הם המילה והרעיון ולאלו תמיד תמצא אוזן קשבת ויד נאמנה, אין זה מקומנו להעניק במה לארס שכזה." עצר והוסיף " אני ממליץ לועדה להרהר באפשרות כי יבוא היום ומעשינו שלנו יוגדרו כפשעים. את ההסטוריה כתבנו אנו, אך מה יגידו המנצחים הבאים?"אדולף מובל אל חדר חדש, חלף שבוע מאז משפטו. רבים ומשפיעים שאפו להשאירו בהווה העתיד, עבורם התגלה כנביא חכמה לעידן אפור הזקוק נואשות לצבע. שבוע התנהל הויכוח, אם להשאירו בעמדה שבה יוכל להתבטא, ללמד ולהטיף או להשיבו אל התבוסה שבעברו. בסופו של דבר החליטה הועדה המכהנת להתנגד לדרישת הציבור ולהחזירו אל מותו. לאדולף אין חרטות, הוא יודע כי זרע פילוג ובמובנים רבים ניצח את אויביו ומתנגדיו, בכל זמן ועידן. מנהג המשפטים בוטל בעקבות הופעתו חסרת התקדים אך הוא את שלו השיג, את רצונו מימש ואת
דמיון האוטופיה הוצת. . . מכאן ואילך הכל אפשרי.
הוא ממתין כעת למסעו חזרה, מולו יושב פושע נוסף שהובא אחריו אך לא עמד לדין, עקב המחלוקת וסיומה.
"מי אתה?" שואל אותו הזר באנגלית רצוצה.
"אני אדולף היטלר," עונה לו בגאווה מופרזת "ואתה?"
"אני?" עונה לו הזר "אני ראש ממשלת ישראל."
אותו זר לוכד את צווארו של אדולף בלפיתה ומוחץ אותו. אדולף מתאמץ להתנגד אך היהודי גדול וחזק ממנו. אדולף מכה באגרופיו אך נחלש ונחנק, הכרתו משתבשת. לא עוברות שניות והוא שרוע על הרצפה, כעת באמת מת, ללא אפשרות לחנינה ומחילה.אפילוג.
ראש ממשלת ישראל נפטר, המדינה באבל. שורות של מתנגדים ותומכים צועדים מול ארונו.
שני יריבים פוליטים מביטים במתרחש ומתלחשים.
"כשמצאנו אותו במשרד, מת, הוא חייך בסיפוק, כאילו השלים איזו משימה."
השני הנהנן "אתה יודע, גם אם התנגדתי לו, תמיד הערכתי וכיבדתי את מעשיו. הוא סרב להתפשר ותמיד עשה את מה שחשב לנכון, עבור ישראל וגורלה."
"אתה צודק, אי אפשר להאשים אדם שכזה בדבר, אדם שהולך על פי צו ליבו ומצפונו ולא סוטה, הוא אדם שמצעד את העולם קדימה. הרי מי מאיתנו יודע מה באמת צריך לעשות? אף אחד. התקווה של כולנו היא באנשים אמיצים, בעלי חזון ומגשימיו. אלו שיודעים מהי הדרך ונוקטים בכל צעד ואמצעי להנצחתה המוחלטת."
"אני לא מתווכח, אתה לא טועה, "עונה לו " אנחנו צריכים עוד אנשים כאלו,בכל שעה, בכל מקום וכמה שיותר, הרי זה משובח."סוף אפילוג.
ומהי האמת האולטימטיבית של היום? זאת נדע רק מחר, אולי.
-
-
-
מוקפד מאוד. תמיד משמח לראות שביקורת אכן גורמת לשיפור.
כמה ניג'וסים קטנים:
1. מגדלי זכוכים. אני מניחה שהכוונה לזכוכית.
2. למה הסבא הצעיר מטייל עם נינו דווקא? ואיך היטלר יודע שזה נין מהתבוננות בלבד?
3. היטלר היה צימחוני אדוק. הוא כנראה לא אכל נקניקיה ברגעיו האחרונים (אלא אם כן הגניבו לו קצת טבעול מן העתיד). -
-
-
קודם כל, הדבר ששמתי לב אליו ביותר: הטיעונים של היטלר קלושים, מאד קלושים. לחלק מהטיעונים שלו אין שום כוח באדם שלא ראה את התהליכים ההיסטוריים שלאחר מותו (הוא לא יודע *כלום* על מה שהוביל לעולם החדש, כך שהטיעונים שלו למעשה לא מבוססים על כלום), וחלקם סתם חסרי משמעות. סתם התרסות. פילוסופיה בנוסח "מלחמה היא מה שמקדם את המין האנושי" כבר בוטאה בדרכים טובות יותר.
חוץ מזה, בכלל לא ברור מה אתה מנסה להגיד. לגמרי לא. "הצדק הוא יחסי"? "צריך להרוג את היטלר אפילו שהוא כבר מת"? "שרון פשיסט"? מה בדיוק הסיפור שלך מנסה לומר??? -
-
הכוח הגדול באמת של היטלר היה שהוא היה מנהיג כריזמתי ביותר ודמגוג ברמה הגבוהה ביותר. כך הוא הצליח להצעיד עם שלם לביצוע ג'נוסייד. הטעות הייתה לתת לו לדבר- הטיעונים עצמם פחות חשובים, זה ההצגה שלהם שקובעת. תקראי כך את הטיעונים שלו- הכל דמגוגיה, הוא לא אומר למעשה שום דבר שהוא לא היה יכול להמציא במקום.
וכך מגיעים למוסר ההשכל- בשיפוט לאחור, המעשים הם שחשובים, באופן אובייקטיבי- לא כפי שרואים אותם אנשים שונים.
-
-
-
-
-
-
המשמעות הטפשי-משהו, שהיה נשמע טוב מאוד לעם משועמם ולא חושב. עם רגיל.
מה שאני ראיתי (ואהבתי) בסיפור הוא מעין אזהרה – מפני הכוח של הדמגוגיה הזולה, מפני אנשים שיודעים איך להשתמש בכוח. אנשים, כמו ראש הממשלה המסתורי ההוא, שאנשים אחרים מעריצים אותם על דבקותם במטרה, גם במחיר של דריסת המצפון.
כאשר העולם כולו יודע מי הוא היטלר – התירוץ מימי תחילת מלחמת העולם השניה כבר לא תקף – ובכל זאת, דמוגוגיה זולה והאיש הפשוט מעריץ. כמה שאני יכולה לראות את זה קורה… ומנגד, ראש הממשלה, שהתיאור של המעריצים שלו היה יכול להתאים גם להיטלר – וגם למשה.הניסוח יכול להשתפר (אין כזאת מילה, "נפיצה"!), אבל הוא לא רע.
את הרעיון והאירוניה הדקה אהבתי מאוד. -
-
-
-
-
מטריד, משעשע, אירוני, רלוונטי ובעל אמירה.
כל המרכיבים של מד"ב חברתי טוב.
כל הכבוד !מצד שני:
הגהה עדיין לא מושלמת.
פרולוג ארוך מדי ולא כ"כ רלוונטי לסיפור, במיוחד הסקירה ההסטורית הקצרה. (מותר לך להניח שקורא מד"ב ממוצע יודע מה בערך קרה במלחה"ע ה-2).
דמותו של גנרל ז'וקוף, כנ"ל.
דיאלוגים: בסיס מצויין אך לוקים מבחינת אמינות.למרות כל זאת, זהו סה"כ סיפור טוב מאד.
-
-
-
-
-
-
איכשהו הסיפור בכלל לא הזיז לי וסיימתי את הקריאה במשפט "אז מה".
מה שהטריד אותי יותר זה העיוות המוחלט של ההיסטוריה הרומית. קוסטיניאנוס לא "הרס" את האימפריה הרומית, היא נהרסה לפניו כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. קוסטיניאנוס דווקא ניסה להציל אותה.
לקראת סוף האימפריה הבירה הרומית עברה לורונה (צפון איטליה), בגלל פלישות של ברברים מהצפון וקוסטיניאנוס בנסיון להצילה העביר את הבירה לביזנטיון (איסטנבול של היום) וקרא לה קונסטנטינופוליס (על שמו כמובן), הוא היה גם הקיסר הרומי הראשון שאימץ את הנצרות כדת רשמית (בשנת 324).
לעומת זאת, לאחר מותו התפצלה האימפריה הרומית, בשנת 395, והאימפריה הביזנטית הוקמה. אימפריה זו החזיקה מעמד כ-1,000 שנה עד שנכבשה ע"י האימפריה העותומנית בשנת 1453.
האימפריה הרומית המערבית, שרדה עד שנת 476 כאשר הנצרות הקאתולית השתלטה עליה לחלוטין ואז החלו ימי הביניים, שגם הם לא היו איומים כמו שאוהבים לספר לנו.ובכל זאת, כתוב טוב, לא כל כך רציף אבל עם רעיון מעניין.
-
-
מישהו/י אמר/ה פעם שגם בקורס מקצועי לא מקבלים כאלו הערות בונות כמו כאן. אני נשבע לכם שזה נכון. לא שהייתי מעיז לקחת קורס מקצועי בשום מקום (משם לא יוצאים סופרים. איזה כותב דגול קיבל אי פעם "הכשרה"רשמית? לא שאני מכיר. תתקנו אותי עם אני טועה.) בכל מקרה, עצם העובדה שאני לומד מכם ולא צריך לשלם לאף אחד (חוץ מלאינטרנט זהב ולבזק) ממלאת אותי באושר רב. אתם אחד הדברים היותר טובים במדינה הזאת, פרס ישראל ועכשיו.
-
-
-
המוח:
לא רע בכלל. מבחינה רעיונית עומד בכבוד – בעיקר הרעיון ש'שליפה מהעבר' נעשית לא לצורך חשוב כלשהו אלא רק לצרכי בידור. לא ברור לי מה יעזור לאותו 'ראש ממשלת ישראל' להרוג את היטלר כשהוא ממילא עומד למות, ולא ברור לי למה הדמות הזאת בסיפור. האירוניה עוברת נהדר בלעדיה.
הרקע:
לא יודע, מבחינתי סיפור טוב (גם סיפור מד"ב) עומד על האווירה שלו, על הרקע שהוא נותן. זה חשוב במיוחד בסיפורים שלא מתרחשים בעולם שלנו. וכאן הסיפור נכשל בגדול, הוא 'מספר' על העידן החדש בקלישאות איומות וחסרות כל תוכן אמיתי, ושוב אינו 'מראה' לנו את הנורמות שלו. כל הדרמה מתרחשת בתוך בית המשפט, שאינו מאופיין בצורה מסודרת, וגם דמותו של השופט די שטוחה.
הרגש:
מאוד לא מוצלח. הסיפור לא סוחף, הדמגוגיה לא משכנעת, ובהחלט יש תחושה חזקה של 'עד מה'. סיפור שעוסק בנושא כל-כך טעון צריך להכיל איזושהיא עוצמה.
ניטפוק:
למה האיש שבא לאסוף את היטלר הוא 'הארי המושלם'? דווקא זה היה מעניין ולא זכה לפיתוח.
-
