- This topic has 30 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
תולדותיו המקוצרות של ההובגובלין המצוי
עלילותיו של בופו, הדרקון הירוק המובטל
מספר IIברוכים הבאים לשנה מינוס 2034. העולם גוסס.
שערי הגהנום נשארו פתוחים. יצורי השאול המשיכו לזרום אל האדמה, בעלי הבעה מזועזעת של לעזאזל-הרגע-הסתכלתי-במראה, וחתיכות אוזניים וטחול כמעט-מעוכלות שעודדו באופן מדהים את בואה של העששת.
לפי דעתם של הוותיקים, שכבר בילו את זמנם בקבר המקולל כדור הארץ (שבקרוב ינוח גם הוא בשלום על משכבו), היתה זו תרמית שפלה לשלוח אותם הנה. על הנייר היתה זו הבטחה מפתה ומעוררת תאבון. "ששה מיליארד יצורים חלשים וברוכי שומן, איבדו ללא כל סיבה נראית לעין את רצונם לחיות. דרושים יצורים מכל סוג ומכל מין, שיהיו מוכנים בטוב לבם ובחסדם הרב להקריב כמות נכבדה מזמנם החופשי לטובת ארוחות דשנות ואנינות טעם מממש כל מה שבא ליד. כל המעוניין רשאי להתייצב בפלנטה מס 026724325, הוא בשמה בפי המקומיים 'כדור הארץ'". קרוב לחצי מתושבי שאול הביעו את התענינותם הגלויה והכנה במעשי צדקה אלו, בלי לשער את עומק ההונאה בה היו מעורבים. הארוחות היו גדושות רק בהתחלה, כדור הארץ התגלה כמקום מגעיל וגובליני (באורך פלא, שני התכונות הללו נהגו תמיד לבוא ביחד), בני האדם היו מעצבנים כמו תיקנים, ובעיקר לא היו כל כך מעוניינים למות.
וההובגובלין אשר אחראי להישג זה, שמו היה פחיתקולה.
גם בופו לא שכח. מאז שנכנס בופו לפלנטה הירוקה מילא פחיתקולה תפקיד ראשי בפנטזיות החשוכות שלו. והיו לא מעט מהן. היתה אחת שבה שיחק בופו עם עצמו במשחק טניס שולחן נחמד, ידו האחת נגד ידו השניה, והשתמש תמיד בשני כדורים, עיניו של פחיתקולה, בעוד גבו של האחרון משמש שולחן. ובאחרת הוא הכריח את פחיתקולה לאכול חזיר בר. או חנית. או לקרוא ספר מד"ב (מעשה אכזר לכל הדעות). חלומות אלה היו תכלית חייו של הדרקון הירוק.
וכרגע, בעל 362 שיני הטלפיים החדות שנשחקו ונשברו ונאכלו מלמעלה מחמשת אלפים שנות חיים ומשניים-שלושה טרולים מעוכלים למשעי, ונשיפת האש שבעזרתה הוא נראה כמו אגזוז מקיא, בופו הדרקון, דגם-מינוס-34-יד-שניה-צבוע-ירוק, התעורר. הלילה הוא לא חלם על פחיתקולה, אבל נורא נחמד מצידכם שהזכרתם את זה. הוא נשבע פעם שהוא ייתפוס את ההובגובלין הזה, והיום נראה יום נהדר לעשות את זה. הוא נכנס להילוך ראשון והתניע. בופו הדרקון המובטל, נישא לשמיים.מולד לגזע שהיה כנראה מעשה הקונדס הראשון והאחרון של אלוהים (למעט קנדרים, אולי), היה פחיתקולה ככל אֵחיו, חכם במקצת מכל גובלין מצוי, לא דבר שיש בו גאווה של ממש, ובעל מוח מרושע אפילו יותר משל אותם ננסים הירוקים. בעזרת תכונותיו אלו הצליח פחיתקולה לשכנע כמות עצומה של יצורים לעבור אל כדור הארץ, ובעזרת תכונותיו אלו גם הצליח להבין שיהיו מספר לקוחות לא מרוצים מאוד, ובשבילהם במיוחד, תכנת את שער הכניסה לכדור הארץ להיות חד סתרי. שלא יעשו שום דבר שיתחרטו עליו.
עכשיו, היה במצב רוח עליז במיוחד, לנוכח העובדה שיש למעלה מחצי מיליון יצורים שרוצים אותו מת, ואף לא אחד מהם יכול לעשות שום דבר בנידון. אותם חצי מיליון יצורים, שהוא עצמו כלא בעולם בו אין להם עוד מה לאכול או לעשות בו, עמדו כרגע מעברו השני של השער השקוף,מקללים ומנסים כל דרך בכדי לשברו. פחיתקולה נעמד מולם, הביט בעיניו של כל אחד מהם שיכול היה לראות, פסק את ידיו ואת רגליו ושרבב את לשונו החוצה.השער נראה קודר מתמיד כשהגיע אליו בופו, ולא נכנסו דרכו אל כדור הארץ עוד יצורים. אבל היה עדיין אדום, עדיין פתוח, מצד אחד. נראה כי מאז הפעם האחרונה שביקר כאן, ההמולה שמסביב רק גדלה. כמות האנשים ששונאים את פחיתקולה לא קטנה מיום ליום, הבין בופו. כרגע היה פחיתקולה בעיצומו של מסע התגרות בשונאיו. ההמון עצמו לא נשאר חייב והחזיר לו מנה או שתיים מלגלוגיו. בופו לא הופתע מכך. אם היה דבר שיצורי השאול היו יודעים לעשות טוב, היה זה ללגלג. מדי פעם היו מנסים חלק מהם את לגלוגיהם גם עליו. אבל הפעם הוא נהנה מכך, בעיקר מעצם כך ששנא גם הוא את פחיתקולה.
יצור צעיר מתוך ההמון נעמד מלפנים, מפנה את גבו לפחיתקולה. הצעיר החל להזיז את אחוריו מצד לצד, מרמז לפחית לעשות כמותו. פחית נענה לאתגר וחיקה את היצור בהנאה. לפתע, הפסיק הצעיר לרקוד וצפה בפחיתקולה, מלגלג. פחית, בתגובה, הוציא את ישבנו מחוץ לשער ושחרר את ריח שארית ארוחתו הקודמת לתוך פיו ונחיריו של הצעיר. הצעיר התכופף, משתעל למוות ומניף את ידיו כעומד להקיא. ואז, בלי שהבחין פחית במעשיו, התרומם הצעיר ותקע את סכינו באחוריו של ההובגובלין!
פחיתקולה צרח וקרא לשומריו בשכר לבוא לעזרתו. מספר רב של חיילים אורקים הופיע מחוץ לשער, וחייל אחד, כנראה מפקדם, הרים את הצעיר ממכנסיו, מפיל את כל רכושו לאדמה.
"עזוב אותו!", צרח בופו על האורק, לא משום שאהב את הצעיר במיוחד, יותר בגלל שנורא שנא אורקים, והפעם גם חיפש סיבה מוצדקת להרוג אותם.
האורק לא הראה סימנים של תגובה.
"אידיוט! א-ז-ו-ב–א-ו-ט-ו-!"
האיות הלא-כל-כך מוצלח של בופו כנראה עבד, משום שהחייל זרק את הצעיר ופנה אליו, יחדיו עם חבריו החיילים האחרים.
בופו התקרב אל החייל בצעדים בטוחים, מבזבז טונות של כישפי פחד שדרקונים היו מטילים בכדי להעצים את גודלם ואת האימה המופקת ממראם. החיילים האחרים ברחו אל השער, צורחים לפחיתקולה, שהיה עדיין תקוע בתוך השער, אחוריו המדממים בחוץ והוא בפנים, לפתוח אותו. כמה מהם מלמלו שלא משלמים להם מספיק כסף בשביל דברים כאלה, והם לא צריכים את זה בכלל, יש להם שלושה ילדים ואישה בבית.
בינתיים, החייל המפקד קפא כגמל בכותב. בופו זקף מלוא קומתו והוריד מבטו במשך שניה ארוכה אל טרפו.
"בוּ…", האורק נפל על ברכיו, רועד.
"…פוּ!",האורק עלה בלהבות, אף לרגע לא צעק, לא זז.
בופו הפנה את גבו לגופת האורק בעודה צונחת חרוכה ושחורה, אל החול החם.
קמטי אכזבה הופיעו על קשקשיו של הדרקון. הוא אף פעם לא התמחה במטבח, אבל היה די בטוח שצלה את האורק יתר על המידה.
"באסה", אמר בעצב, "רציתי אותו רק עשוי היטב".
בופו פנה אל השער. פחיתקולה גסס, וכנראה כבר הבחין בבופו המתקרב משום שהחל לצרוח. בופו התעודד, סוף סוף מישהו צורח כשהוא רואה אותו. הדרקון משך את ההובגובלין המתפרע מתוך השער החוצה ונעל אותו בתרמילו. התרמיל זז מצד לצד למשך דקות רבות עד שרמות האבק והמי-יודע-מה-עוד-יש-שם התחילו להשפיע על ההובגובלין המסכן שלבסוף חדל מלזוז.
מסביבו, ההמון הריע. הנער הצעיר היה עסוק בלהרים את רכושו שנפל על הרצפה, אבל כשהבחין בדרקון הפסיק ונעמד. רק אז זיהה אותו בופו.
הוא היה קנדר! רוחו של הדרקון התערערה פעם נוספת.
איך יכולתי לעזור לקנדר?!?
רק קנדר היה יכול לעשות דבר שכזה!
קנדר-מטומטם-אני-אשרוף-אות–
מחשבתו של הדרקון נקטעה כשרץ הקנדר הצעיר אליו וחיבק את רגלו הימנית בחום.
הדרקון התבהר מעט, פניו נבוכות. נו, טוב, חשב. קנדר אחד לא יכול להזיק.
בופו הושיט יד אל תרמילו והוציא ממנו, בעדינות אך בתקיפות, את ידו של הקנדר, וכבדרך אגב הוציא גם אצבע הובגובלינית מצומקת, הרימה אל פיו ונגס. -
שלום לכם, מעריציי הנאנמנים והאוהבים,
כמו שאתם יכולים לראות, פרסמתי היום את סיפור עלילותיי השני.
יש בי תקווה רבה לכך שגם הפעם אקבל תגובות ארוכות וקצרות, מפורטות ומתומצתות, אבל תמיד תמיד ביקורות בונות, שייגרמו לי לחשוב שוב לגבי כל דבר ודבר שכתבתי. הביקורות שלכם היו הדברים הראשונים שעלו בראשי בעת הכתיבה, שדרבנו אותי לבדוק שוב ושוב ולעשות הגהה, הגהה, הגהה ו…הגהה, והם הדברים עליהם אני חושב גם עכשיו, בעת הפרסום.
מקווה אני שהפעם יהיו פחות טעויות וקצת (ממש ממש קצת) יותר עלילה.
שלכם, בופו."הם אלה שבנו את החומה בינינו לבין האמת, והם רק יענישו אותנו אם נניח להם לדעת באיזו קלות ויסודיות נפרץ הקיר. ועל כל אחד הכמה לאמת, ישנם עשרה חסרי ראש הבזים לידע, שאינם חושבים מעולם על היפותיזה מקורית, שעבודתם היחידה היא לעוט על כתביהם של אחרים על מנת לאתר שגיאות זעירות או סתירות או שגיאות מתודיות. יצורים אלה יעוטו על כל דוח שתכתבו, ואם תהיו חסרי זהירות אפילו פעם אחת, הם יתפסו אתכם."
פיפו פיגואירה, קול למתים.
מאת אורסון סקוט קארד. -
דבר ראשון, אל תזמן את אס"ק לעזרתך :!
דבר שני, עוד יש כמה שגיאות, כמו חד-סתרי.
הסיפור עצמו היה מאוד נחמד, חייכתי בקוראי, אבל מעט פסיקים נוספים במקומות אסטרטגיים היו יכולים לכל הפחות להפוך כמה משפטים סתומים לחלוטין (קביל בסיפורים הומוריסטיים) ליותר קריאים.
בכל מקרה, הסיפור הזה מובן יותר מהראשון.
ניטפוק: אם פחיתקולה יכל להוציא תא אחוריו, הוא גם היה יכול להכניס אותם. ואם הוא לא היה יכול להכניס אותם, היית מצפה שהוא לא היה מוציא אותם מלכתחילה (הרי הובגובלין חכם מהגובלין הממוצע!). ואם הוא לא יכול להכניס אותו, אז בהחלט בופו לא היה יכול להוציא את הגופה.
-
-
-
-
-
-
אם כן: הסיפור מלא שגיאות, טעויות, ניסוחים גרועים, בעיות כתיב, פיסוק, סגנון ומה לא. הנה מספר דוגמאות: "שני התכונות", "362 שיני הטלפיים החדות", "וההובגובלין אשר אחראי להישג זה", "ייתפוס", "מולד לגזע שהיה…", "בעזרת תכונותיו אלו… ובעזרת תכונותיו אלו…", "ובשבילהם במיוחד", "חד סתרי", "שלא יעשו שום דבר שיתחרטו עליו", "ההמולה שמסביב רק גדלה", "כמות האנשים ששונאים", "אם היה דבר שיצורי השאול היו יודעים…", "יותר בגלל שנורא שנא…", "קפא כגמל בכותב", "בעודה צונחת חרוכה ושחורה, אל החול החם", "ההובגובלין המסכן שלבסוף חדל מלזוז" ועוד ועוד.
קצרה היריעה מלתאר כאן את כל בעיות הניסוח שלך, אך הנה מספר רמזים, לשימושך:
1. הזהר בשמוש ב-ש', ביחוד בביטויים כמו "בגלל *ש*", "[מישהו] *ש*עשה [כך וכך]" וכו'. דוגמאות מתוך הסיפור: "אם היה דבר *ש*יצורי השאול היו יודעים", "*ש*לא יעשו שום דבר *ש*יתחרטו עליו" ועוד.
2. שימוש עודף בפסיקים. התייחס בחשדנות לפסיק הבא לפני ו' החיבור – ברוב המקרים הוא יהיה מיותר.
3. משפטים ארוכים ו/או מסורבלים – לפח.
"החיילים האחרים ברחו אל השער, צורחים לפחיתקולה, *ש*היה עדיין תקוע בתוך השער, אחוריו המדממים בחוץ והוא בפנים, לפתוח אותו," למשל.
4. נסה להמנע מחזרה על ביטוי מסוים פעמיים באותו משפט, או בשני משפטים סמוכים. דוגמה: "בעזרת תכונותיו אלו… ובעזרת תכונותיו אלו…" (כמו כן, צ"ל "תכונותיו *אלה*").
5. עבור על הסיפור בעזרת בודק איות לפני פרסומו. דוגמאות: למעלה.פרט לכך, בעניין הסיפור עצמו:
1. אם חצי מהסיפור הוא הקדמה, המצב לא טוב.
2. עודף מחריד בהתחכמויות זולות. לפח.
3. מה הקטע שלך עם "מינוס", בדיוק? לילה קודר וסוער?
4. שוב: הסיפור נראה כהקדמה למשהו ארוך יותר. האם לא הבהרתי את עמדתי (כלומר – עמדת פורום זה) בעניין פרסום חלקים מסיפורים גדולים יותר, וביחוד כאלה שלא נשלמה כתיבתם? אני חוזר ואומר – אם סיפוריך כאן לא יהיו *שלמים ומלאים*, אאלץ למחקם. ראה הוזהרת.
5. בטרם תיגש להגיב, שקול: תגובה מתחכמת מצדך תגרור מחיקה מיידית של סיפור זה על כל תגובותיו מהפורום. את ההתחכמויות שלך שמור לאמא. יש מבין? -
-
פשוט לא הצלחתי לקרוא את הסיפור. פעמיים ניסיתי. באמת שניסיתי, מההתחלה.
בכל פעם נכנעתי באיזשהוא שלב מייגע באמצע.
השתפרת מבחינת הניסוח, מחיאות כפיים.
השתפרת מבחינת הדקדוק, מחיאות כפיים סוערות.
אבל מה דעתך, כשאתה כותב סיפור ומפרסם אותו, לחשוב על דברים שוליים כמו *עלילה*?
למה אנחנו צריכים לסבול מהעובדה שאתה נורא רוצה לפרסם סיפורים ומעריץ, כנראה, את ההתחכמויות הלא-מאוד-מתוחכמות של עצמך? את הסגנון הקומי שלא מצליח להצחיק אותי אפילו קצת?
שים לב, בופו, לשיעור ראשון בספרות: לסיפור יש *התחלה*, אחר כך *אמצע* ובסוף – *סוף*.
מטרתם של ההתחלה, האמצע והסוף הם להעביר רעיון מסוים ו/או התרחשות מקרים ממוקדת, שנקראת לפעמים גם עלילה.
סיפור הוא לא – ואני חוזרת, *לא* – גיבוב של יצורים שנלקחו ממקומות מפוקפקים עם בדיחות שנלקחו אני לא יודעת מאיפה.
ואם קשה לך עם ביקורת, פשוט תחזיר היכן שהוא בראש שמישהי שהתליחה להתגבר על החטא ועונשו לא הצליחה לסיים את הסיפור שלך. -
מהטענות. ראשית, לא חשבתי שהסיפור נורא כל כך, ובהחלט יש שיפור מאז הפעם הקודמת.
שנית, חלק מהטעויות שאתה טוען לגביהן אינן טעויות כלל. השימוש בש' הוא לגיטימי לגמרי, ואם הוא לא משתלב טוב בסגנון הרי זה מפני שסגנון הכתיבה של הכותב דורש ליטוש, לא מפני שהש' לא בסדר. אני משתמשת בש' כל הזמן, ומעולם לא קיבלתי תלונות עליה… ויותר ברצינות – אותה ש' נחוצה מאד לשימוש תקין בשפה, אני חושבת שמה שמפריע לך זה החזרתיות – לא רק של הש', אלא באופן כללי. אחד העקרונות של סגנון טוב הוא להקפיד להימנע מחזרתיות יתרה (הווה אומר, אם יש פעמיים ש' במשפט אחד לפעמים עדיף להמיר אחד מהם ל"אשר", אם יש פעמיים ל' במשפט אחד לפעמים עדיף להמיר אחד מהם ל"אל", וכן הלאה).
שנית, חלק מהמשפטים שהלנת עליהם הם תקניים לחלוטין, וגם לא נראו לי בעייתיים מבחינת סגנון. נראה לי שזה כבר עניין של העדפה אישית. "וההובגובלין אשר אחראי להישג זה", "שלא יעשו שום דבר שיתחרטו עליו", "ההמולה שמסביב רק גדלה", "כמות האנשים ששונאים", "בעודה צונחת חרוכה ושחורה, אל החול החם", "ההובגובלין המסכן שלבסוף חדל מלזוז" – כל אלה נראים לי תקינים וסבירים. לגבי "ייתפוס" – אני לא בטוחה, אני מנסה כרגע לברר מה הכללים לכתיב חסר ניקוד, כי בעקרון הכלל הוא שבמקום שבו בא חיריק בכתיב המנוקד, תבוא י' תנועתית בכתיב חסר הניקוד, אבל אני לא בטוחה אם זה תופס במקום הזה.
לגבי סוגיית המשפטים המסורבלים והארוכים – נדמה לי שכבר היה לנו הויכוח הזה. אין רע במשפטים ארוכים כשלעצמם, והם בהחלט מסייעים לקבוע שינויי קצב ואווירה בסיפור. לכל כותב לוקח זמן עד שהוא משתפשף בשימוש בהם. סיפור המורכב כולו ממשפטים קצרים יישמע מונוטוני.
ואגב, "תכונותיו אלו" ו"תכונותיו אלה" תקני בדיוק באותה מידה. -
-
ובכן, יש מן הצדק בדברייך בעניין החזרה המיותרת, כלומר – לא תמיד ה-ש' היא האשמה. עם זאת, לנוכח העודף השיני המרשים בסיפור, העדפתי ללכת על בטוח.
באשר לשאר הדוגמאות – אני עומד על דעתי. קראי את "ההובגובלין אשר אחראי להישג זה" במקומו הנכון בסיפור ותביני; "שלא יעשו שום דבר שיתחרטו עליו" אולי נכון אקדמית, אך מחריד מכל בחינה אחרת; "ההמולה שמסביב רק גדלה" מסורבל ודוחה; "כמות האנשים ששונאים" כנ"ל; "בעודה צונחת חרוכה ושחורה, אל החול החם" – פסיק לא נכון; "ההובגובלין המסכן שלבסוף חדל מלזוז" לא רק מסכן, גם מכוער לאללה.
באשר לכפילות האות י' – גם כאן אני שמח לשלוח את האקדמיה לחפש את חבריה בביבי השופכין ובשאר מקומות יאים והולמים עד מאד. *אין* דאבל-י' בתחילת מלה למעט, במקרים מסוימים, בשרשים המתחילים ב-י' (מלים כגון "יישר", "יישן", "ייקר" בבניין יתפעל, להבדיל מ-"ישר", "יקן" ו-"יקר" בבניין פיעל).
הלאה.
משפטים ארוכים יכולים להיות, כמובן, מצוינים ומשובחים ביותר, שיאים של אנינות ושל טוב טעם, פאר של אסתטיות רבגונית אשר למראהו נעתקת נשימתו של הקורא בר-המזל בפליאה, שכן קסם שכזה אינו נופל בחלקו של זה האחרון מדי יום ביומו, ולמעשה, כמסתבר, נוטה להתגשם רק בספריו של פלוני צ'רלס דיקנס.
כל השאר, אללי, טוב יעשו אם יקצצו ללא רחם במשפטיהם הארוכים, או לפחות יקפידו על מבנה נאות, מובן, הגיוני ובר קריאה, למען ישכיל הקורא ולא, כמקובל בפורום זה, יאלץ להטיח ראשו בקיר בתסכול לנוכח אריכות היתר השופעת והלהגנות הלוהבת הנפוצות כאן מעל ומעבר לכל פרופורציה הגיונית.
איפה הייתי?
כן.
זהו.
על כל פנים, כפי שהוסבר כאן הלוך והשחת – לפני שתלך, דע לזחול. הדברים אמורים, כמובן, בידידנו הקט בופו – לכשילמד זה לנסח משפט קצר כהלכתו, יתכן כי אהיה מעט סלחן יותר בעניין המשפטים הארוכים. עד אז…אחרון אחרון חביב – עניין השיפור. אמנם קיים שיפור כלשהו, אך הוא קטן ביותר, ביחוד לנוכח ההפרש האדיר בין רמת הסיפור הנוכחי לבין רמת האפס (aka "מתקבל על הדעת"). לא מספיק. הסיפור קשה לקריאה, טרחני, מתאמץ להצחיק בכל מחיר, חקייני, ארכני ונטול טעם. הוא אף מתקרב קשות לקו-חוסר-העלילה-האדום. יש גבול גם ליכולת האיפוק המפורסמת שלי, את יודעת…
-
-
-
-
-
האם איום כמו של NY מקובל כאן?
האם מותר לעורך למחוק סיפור או תגובה רק בגלל שהוא איננו אוהב את הטון שלה? ואם סתם משתתף לא היה אוהב את תגובתו של מישהו אחר, האם בכלל היו מתחשבים בו?
ובכלל, סיפורים אחרים הכילו שגיאות רבות, ואני לא ראיתי את NY מפרט אותם בפירוט כל כך רב. האם אני זוכה ליחס מיוחד? ואם כן, למה?
אולי נשאיר את הוויכוחים האישיים שלנו מחוץ לגבולות הפורום? -
ז"א, אכן עדיין ישנן בעיות, אבל הן פחות קטלניות מכפי שנראה.
כאשר הסיפור אינו רציני, יותר סליח השימוש בצורות מסורבלות, ודווקא בכוונה מראש, לקבלת פלפול רב אשר מקצין את חוסר הרציניות, משום שניסוח מפולפל ומסורבל הנהוג למשל במסמכים משפטיים מראה מלכתחילה על חוסר רציניות אשר במקרה זה אכן מתאים לסיפור בכלליותו.
אבל אכן יש בעייה עם הפסיקים. ואכן הדוגמא שהבאת מראה על פסיק שאינו במקום הנכון (אם כי אני הייתי משתמש בשני פסיקים במקרה זה).
-
-
יש סגנון *טוב* או *לא טוב*. הסגנון כאן בפירוש *אינו טוב*. לא "כמעט", לא "אולי", לא "סליח" (אללה היקר! למה?!), לא בטיח. *לא טוב*.
אני חושד כי הסיבה היחידה לסלחנות היתרה של חלק מבאי פורום זה כלפי סגנון קלוקל הנה כמות ספרי המד"ב והפנטסיה המתורגמים שקראו. העובדה המצערת היא כי אחוז התרגומים הגרועים גבוה ביותר, והדבר בולט במיוחד בז'אנר ה-Sword&Sourcery (אם כי בהחלט לא רק). בופו שבכאן נראה כקרבן טיפוסי של ספרים אלה, למרבה הצער. -
א. לעורך מותר *הכל*. העורך, למשל, בזבז את ההודעה הקודמת שלך בעוון גידופים וחוסר חן כללי.
ב. אין לי כל ויכוח אישי אתך, אני לא מכיר אותך. עם זאת, שליחת סיפור גרוע ו/או לא מוקפד לפורום, כמוה כזריית מלח על פצעי הקוראים, ואני בראשם.
ג. אם היית טורח לעסוק בביקורת עצמה במקום בשאלות כגון "מדוע דוקא אני" ו-"למה לא אחרים", היית יוצא נשכר.
ד. הסיבה העיקרית לריבוי תגובותי אליך, להבדיל, *כביכול*, מסיפורים אחרים פשוטה: אף אחד כאן לא טרח לציין את השגיאות עליהן סיפרתי לך. סיפורים אחרים זכו לביקורות הגיוניות יותר ולכן הסתפקתי בהערה קלה פה ושם או בשתיקה. כאן, לנוכח מגיפת התשבחות הכללית (החשודה למדי, יש לציין – אני מאשים את מזג האויר. ואת ההורים…), נאלצתי לעשות מעשה.
ה. אולי לא תאמין, אבל אני מנסה לעזור לך.
ו. נראה לי כי אחת הסיבות לחוסר המסוים בביקורות שליליות בפתיל זה היא אנינות כלשהי של חלק מחברי הפורום, שבעטיה לא הצליחו הללו לקרוא יותר מפסקה או שתיים מן הסיפור לפני שחוו קריסת מערכות כללית. נעמי שלנו, תבורך נשמתה העקשנית, אפילו העלתה זאת על הכתב בתגובתה למטה. -
-
רוצה למחות על היחס השלילי הגורף של מר NY כלפי מתרגמים, ולציין שבימינו, מרבית הספרים המתורגמים מתורגמים סביר ומעלה (ולא רק בהוצאה שהיא עובדת בה), ועוברים תהליך עריכה ארוך ומייגע של עורכים *מקצועיים* (להבדיל מעורכים *חובבים*), ולפיכך מן הסתם ערוכים לא רק על פי דרישות סגנוניות מחמירות, אלא גם על פי קריטריונים שוליים אחרים כגון: התאמה לסגנונו המקורי של הכותב, נכונות דקדוקית *אמיתית* (בניגוד לנכונות דקדוקית המבוססת על אמונותיו הפרטיות והעדפותיו הפרטיות של העורך) ועוד כהנה וכהנה.
מר NY מתבקש לבדוק על היבלות של מי הוא דורך לפני שהוא דורך. יש בינינו אנשים שיש להם גאווה מקצועית מסוימת, ולא מקובלת עליהם שפיכת הרפש הקולקטיבית הזו על אנשי מקצועם, במיוחד מאדם שלמרות הכל, אינו איש המקצוע.הערה: כל הנ"ל אינו אמור בהוצאת "עם-עובד", שעדיף שכותבת שורות אלו לא תתחיל אפילו לבטא את כל מה שיש לה לבטא לגבי התרגומים המקובלים בהוצאה זו.
-
אני יודעת שזה לא המקום. ואני יודעת שאני אולי טיפה לא מעודכנת בכל הנוגע לתרגומי מד"ב, אבל שני התרגומים שנפלו לידי לאחרונה (השנה, ז"א) היו שניהם מתחת לכל ביקורת.
התרגום החדש לשר הטבעות (בידי אוריאל אופק, שהוא לכל הדיעות איש מקצוע) הוא מ-ז-ע-ז-ע.
עדיין אני מתעוררת בלילות בזיעה קרה מחלומות על מלכי הגמדאים (מה שזה לא יהיה)…
ואילו לגבי "המשחק של אנדר" נדמה לי שתרגום ממוחשב היה עושה את העבודה באותה מידה של הצלחה, זה פשוט תרגום מילולי סדרתי… (זה לא את תרגמת, נכון?) -
הואילי נא להרגע – הודעתי לא כוונה כלפיך או כלפי כל מתרגם אחר המשוטט כאן (אם יש כאלה). אחוז התרגומים הגרועים גבוה, מה לעשות. עם עובד ובועז וייס מובילים, אך מסתובבים עוד דברים מחרידים רבים בשטח. גם תרגומים אחרים, סבירים יותר, נגועים פעמים רבות בחוסר הקפדה משווע. העורכים המקצועיים דופקים כרטיס (או שאינם מקצועיים עד כדי כך – בחרי באופציה החביבה עליך), וספרים בהוצאות כגון "אסטרולוג", או התרגומים הישנים של "אופוס" מסתובבים חפשי ומאיימים על חייהם של עוברים ושבים.
את תרגומיך שלך לא קראתי ואיני יכול לחוות דעה עליהם. תרגומים אחרים, לעומת זאת, קראתי במאותיהם עוד לפני המעבר לקריאה באנגלית. איני זקוק לתואר במקצועות הלשון או התרגום כדי לדעת מה איכותם המדויקת, בדיוק כפי שלא נחוץ תואר בקולנוע על מנת לדעת מה טיבו של סרט נתון. פשוט. -
א. טולקין זה לא מד"ב, זה פנטזיה.
ב. העורך/מתרגם של שר הטבעות הוא עמנואל לוטם ולא אוריאל אופק, והתרגום השנוי במחלוקת שלו מפרנס עמודים על גבי עמודים של ויכוחים בפורום טולקין. לפרטים אני ממליצה לך להכנס לקהילת טולקין ולבדוק את הלינקים הנוגעים ל"מלחמת התרגומים". אין בכוונתי להכנס לכך כאן, רק אציין שלטעמי לוטם הוא מתרגם ה*מד"ב* הטוב ביותר בארץ. לגבי *פנטזיה* המצב, כנראה, שונה.
ג. לגבי המשחק של אנדר – המשחק של אנדר יצא בשלוש גירסות שונות. הראשונה היתה בתרגומו של מתרגם שלא עשה מלאכתו נאמנה, אם להתבטא בעדינות, ויצאה לפני זמן רב. השניה נערכה מחדש כמעט לרמה של תרגום מחדש, ויצאה לאחרונה. לאחר שהתברר שהיא הכילה מספר בלתי סביר של שגיאות הגהה, היא הוחזרה מהחנויות והודפסה מחדש לאחר תיקון (דבר מאד נדיר בארץ, כי הדפסה מחדש היא דבר מאד יקר יחסית לרווחים המקובלים על ספר). לפני שאוכל בכלל לדון איתך בנושא, עליך לציין באיזו גירסה מקובל. וגם אז, יכול לעזור אם תביאי דוגמאות. -
-
הבנה קלה.
לא ציינתי שלא *הבנתי* את הסיפור. אפילו לא רמזתי על כך. גם את ההתחכמויות שלך הבנתי הבן היטב. הסיפור שעמם אותי כל כך שלא הצלחתי לקרוא אותו, למרות שניסיתי חזק. פעמיים.
ואגב, המטרה בביקורת היא לא לחפש אם הבעיה היא בי או בך, אלא פרסום רגשותיו של הקורא על מנת שהכותב הפתוח יוכל לשפר. אני לא מוצאת הרבה טעם בחיפוש "הבעיה" במקום אחר, אם הבעיה שהפריעה לי היא שאתה –
א. לא מנסח
ב. לא יודע לאיית
ג. לא יודע דקדוק ותחביר
ד. לא מצחיק
ה. לא מפתח עלילה
ו. מפרסם סיפור למרות כל הנזכר לעיל.
אני מוצאת את ההתחמקות שלך מביקורת בונה תמוהה משהו, לאור כל מה שנאמר לך לאחר שני ה"סיפורים" שפרסמת.
רמיזה נלוזה על בעיותיהם האישיות של מבקריך לא תועיל לך להשתפר. -
-
