- This topic has 18 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אני זוכר במדוייק את הרגע שבו התאהבתי בה.
זה היה באיזו יציאה של החבר'ה שלנו לסרט באיזה סוף שבוע. הסרט נגמר, יצאנו לשבת בחוץ ולחכות למונית שתעבור. כולנו ישבנו על המדרכה של התחנה המרכזית במין מעגל מעוקם. נועה ישבה קצת בצד, כרגיל. זה היה המקום המתאים לה, עם ההערות הסרקסטיות שלה והירידות על כולם. אבל באותו יום היא דוקא ישבה בשקט ולא אמרה כלום כל הערב.
לאט לאט כל החברים שלנו מצאו מוניות ונסעו לדרכם, עד שרק אני ונועה נשארנו. שערה היה פזור, למרות שהיא אף פעם לא פיזרה אותו בקיץ: היה לה שער עבה נורא, והיא אמרה שבקיץ שער פזור היה כמו צווארון מפרווה בשבילה. אבל הפעם שערה נתלה סביבה כמו אוהל קטן, מסתיר את פניה.
"את בסדר שם?" שאלתי אותה, "לא אמרת מילה כל הערב".
"לא היה לי מה להגיד", ענתה, קולה שקט.
התקרבתי אליה, והזזתי את השער מפניה. היא חייכה, אבל הדמעות עוד לא יבשו מלחייה.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"שום דבר", נועה אמרה, ושמעתי דמעות בקולה.
אני לא יודע למה, אבל פשוט הייתי חייב לחבק אותה באותו רגע. ישבנו ככה במשך דקות, שעות, ימים, לא טרחתי לספור. אבל כשהיא קמה, היא חייכה באמת.
אני מניח שמאז לא עזבתי אותה.-+-
היא נפתחה אלי יותר בכל יום. היא התחילה לספר, מהססת, על תקוות שהיו לה ועל האכזבות שנחלה. אפילו איתי היא לא העיזה לקוות. היא פחדה להאמין שמישהו באמת יכול לאהוב אותה. הייתי מחזיק אותה קרוב אלי, לא נותן לה לזוז, חונק אותה כמעט, עד שהייתה נרגעת בידיי.
"קרוב יותר", היא לחשה אלי, מהדקת את זרועותיה עד שצלעותי הלכו להישבר. היא לחצה אלי את חזה, כאילו מנסה למלא חלל שנפער שם.
ואז, בלי הזהרה, נועה הייתה מרפה ממני ומתרחקת מהר. היא התנהגה מוזר במשך שעות אחרי הדברים האלה.
זה היה כך בפעם הראשונה ששכבנו. נועה התקרבה אלי ככל שיכלה, נוגעת בי כל הזמן. לאחר מכן, נרדמה כשראשה מונח על חזי. כשהתעוררה, הדבר הראשון שעשתה היה לסגור את זרועותיה סביבי, כאילו פחדה שאברח.
ליטפתי את שיערה וחיכיתי לה שתתעורר לגמרי.-+-
נועה שכבה על מיטתי, חיוכה חולמני. "בוא אלי", היא לחשה.
נשכבתי לצידה, מחייך בחזרה. אספתי אותה אלי. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי.
"קרוב יותר", היא לחשה. ראשה מצא מקום על כתפי. עורה היה קרוב אלי כל כך שהתפלאתי שלא הותכנו זה לזה.
"קרוב יותר", נועה אמרה, קולה מלא בדחיפות. ידיה תפסו אותי באחיזה נואשת, מתהדקות עד כדי חנק.
"קרוב יותר", היא צעקה כמעט, ציפורניה חופרות בבשרי, שיניה תופסות את כתפי. ניסיתי להתרחק, אבל גופי לא ציית לי אלא ניסה להתקרב אליה עוד יותר, להתאחד איתה. בתוך ראשי, קול זר צעק "קרוב יותר, קרוב יותר". הרגשתי את עצמי מתמלא בבדידות, בצורך, בקור. הרגשתי שנים של אי שייכות, של חלל ריק בפנים, במקום שבו הלב היה צריך להיות. רציתי שמישהו יאהב אותי, ייקח אותי, ירצה אותי: הקור היה בלתי נסבל.
אבל הבדידות מחתה את כל החום שנותר, את כל הדברים מלבדה, עד שלא נותר דבר מלבד הקור.-+-
נועה פקחה את עיניה לאט, לא מבינה מה קרה בדיוק. אז עיניה נפקחו לגמרי, מלאות בזכרון ואימה. היא ניערה את ידו של הגוף חסר החיים לצידה, פניה נואשות. מילים חסרות משמעות, מהירות ודחופות, בקעו מפיה.
"תתעורר, בבקשה תתעורר, לא התכוונתי, לא רציתי–"
לבסוף היא נשברת, כורעת ליד המיטה, מושכת אליה את הגוף החם עדיין ובוכה על כתפיו.
בתוכה, כמו תמיד, נשארת רק הבדידות האינסופית. -
1. האזורים המודגשים והלא מודגשים לא יצאו לי בכוונה. נא להתעלם, אם אפשר.
2. אני לא בטוחה לגמרי בקשר לסיפור הזה. אף אחד לא ראה אותו כי אף אחד בבית שלי לא מתעניין במה שאני כותבת, ואני לא מכירה אף אחד שרוצה לקרוא את הסיפורים שלי. אני באמת לא יודעת אם הוא יצא מצויין או זוועה, אז נא להגיב ולנטפק ככל האפשר.
3. הקטע שלגביו אני מודאגת במיוחד הוא עניין הפואנטה. אני לא בטוחה לגמרי שהיא יצאה ברור, ולא עבדתי עליה טוב מספיק. אני מקווה שזה יצא מובן בכל זאת. -
-
אבל אני לא אוהב סיפורים שכל המטרה בהם היא אהבה, כולל הפואנטה, הדרך והרעיון.
הסיום אכן לא ברור, בהתחלה חשבתי שהיא שאבה ממנו את החיים בדביל למלא צורך שלה (הזכיר לי פרק מגבולות המסתורין בו הבחורה מיזגה לתוכה גברים כמקור תזונה), אבל הרעיון של מוות מבדידות נראה הגיוני. אולי היא משכה אליה את הגבר עד שהוא התאחד איתה?
ושוב- זה כן מד"ב, ורואים את זה מההתחלה, אבל זהו רק כיסוי לסיפור שמדבר על אהבה, ושכזה- אין לי חיבה אליו.
אבל אוביקטיבית זה סיפור לא רע- רק שאני לא אוהב אותו.
בקשר להערות (אני יודע שאני מגיב על כל העץ בהודעה ישירה מתחת לסיפור, אבל אני מגיב בבת אחת על הרבה תגובות)- כאן זה המקום שיגידו לך אם סיפור הוא טוב או רע. אני בכלל לא מראה את הסיפורים שלי מחוץ לפורום הזה.
ולפני שהעורך יתעלק עליך- יש לך בעעיה של זמנים. למשל הפסקה האחרונה- מתחילה בזמן עבר ועוברת להווה.
צלעותי הלכו להשבר- ביטוי לא נכון. צלעות עומדות להשבר.
-
-
למרות שהסיפור כתוב טוב, אני לא יכולה להגיד שאהבתי.
זה נראה לי יותר כמשהו משירתו של לורד טניסון (the lady of shalott) או משהו משירת ימי הביניים. שם מתים מאהבה.מצטערת אבל מלבד, אולי, אלמנט שאיבת הנשמה מגוף אחר, אני לא מוצאת פה שום קרבה למד"ב או פנטזיה וגם אלמנט זה, קרוב יותר למיסטיקה וקבלה מאשר מד"ב ופנטזיה.
משהו בקשר בין החלקים נאבד ורק השניים מחזיקים אותם, בקריאה ראשונה ארבעת החלקים נראים כאילו עומדים כל אחד בפני עצמו.
ואולי זו רק רטיעתי הטבעית, הדומה לדעתו של שלמקו, מסיפורי אהבה שהצורך הנואש בקרבה היא כל מטרתם.
-
אני לא אומרת שזה מועתק, חס וחלילה, אבל הרעיון דומה בצורה מחרידה למה שיש בספר "זרע פרא". זה פשוט לא ילך, כי כל מי שקרא את "זרע פרא" ישר יקפוץ.
אני מניחה שפשוט חשבו על הרעיון לפנייך (קורה לי המון, דרך אגב, אני חושבת על רעיון נפלא לסיפור, ואחר כך מגלה שכבר כתבו את זה לפני עשרים שנה ולא סיפרו לי).
ספר ממש נחמד, דרך אגב. אני לא זוכרת של מי זה.
בניגוד לכל הכותבים לפני, אני דווקא אהבתי את הסיפור הזה – אבל כמו שאמרתי, דומה מדי לספר אחר.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
כדי שזה לא יהיה ספויילר גדול, אני אשאר קצת מעורפלת:
הגיבורה נאלצת לקשור את גורלה במישהו עושה בערך את מה שנועה עשתה בסיפור שלך. מה שדומה זה תיאור המוות של הגיבור כמו שהופיע פעם אחת ב"זרע פרא".
היצור ההוא ב"זרע פרא" עושה משהו מעט שונה ממה שנועה עשתה, אבל תיאור המעשה ממש דומה. עוד נקודה דומה, היצור ההוא עשה את מה שעשה גם כן מתוך חוסר ברירה, ולא מתוך רוע או משהו כזה.
כמו שכתבתי קודם, אני בטוחה שהדמיון מקרי לחלוטין, ואני מאוד אהבתי את הסיפור שלך.
-
