- This topic has 18 תגובות, 10 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
את הסיפור הזה כתבה ילדה בת 14 שפעם הייתה אני… מצאתי אותו בחפירות ארכאילוגיות בקבצים שלי. בתיאבון.
גן עדן עלי אדמות
אני מסתכל אליהם, למטה, והם מצחיקים אותי. קטנים כל כך, בטוחים כל כך בעצמם. חושבים שהם לא צריכים אלים. סוגדים לדעת: למדע.
אלה שעודם סוגדים לאלים אינם טובים יותר. הם עדיין חושבים שאלי, אחי התמים, שולט בהם. הם לא יודעים שהוא מת.
ויש גם כאלה שסוגדים לי. אומרים שהם סוגדים לי. אף אחד מהם לא באמת מאמין שאני קיים. פעם עבדו את האלים מתוך כבוד ויראה. היום הכל אינטרסנטי. וחוץ מזה, אני אוהב חתולים שחורים חיים, לא מטוגנים.
"הי, תתעוררו!" אני צועק להם "לוציפר כאן!", אבל הם לא שומעים. לא רוצים לשמוע.
מי שמבין את האמת, מי שמעז להודות בה, אומרים שהשטן נכנס בו. הא! הם מחמיאים לעצמם בסברם שיש לי איזה שהוא עניין להיכנס בדברים הקטנים האלו, העלובים האלו.
כשרע להם, הם צועקים לאחי. "אלי!" הם צועקים לו "תושיע אותנו!". והם לא מבינים שהם הרגו את אלי.
איך, אתם שואלים? איך יצורים כל כך עלובים יכולים להרוג אל, את האל? לא, אני לא עזרתי. אני רק עמדתי מהצד. ולמען האמת, גם אלי עמד שם.
זה התחיל לפני קצת יותר ממאה שנות אנוש. אחרי מריבה טיפשית וקטנונית, לעולם אינה מוכרעת, שנמשכה חמשת אלפים שנה החלטנו, אלי ואני, להפסיק עם זה. זה אפילו היה רעיון שלו, יפה הנפש הסוגד-לשלום הזה. "בוא נעמוד מהצד" הוא אמר לי, "ניתן להם מאה שנים בלי להתערב". הוא היה בטוח שבלי ההתערבות השטנית שלי בני האדם יעברו כולם – או רובם, לכל הפחות – לצד הטוב. הרי הוא יצר אותם, לא? הוא שתל בקרבם את הלב. ולב האדם טוב מנעוריו, הוא חשב.
הוא טעה.עזבנו אותם למאה שנים.
בהתחלה הם לא הבינו מה קורה. הרגישו עזובים ולא ידעו למה, לא ידעו מה לעשות. ואז, היכן שהוא מתחת להכרה, הם הבינו שהם לבד. משהו בראשם הקטן והקטנוני נותר חלול. וברגע שהם הבינו את זה, הם התחילו להתגונן, ופיתחו תחליף לאלים… המדע, התעשייה. ההמון.
המהפכה התעשייתית היתה המכה הראשונה לאלי. ניצול, עוני, ביוב – אפשר היה לחשוב שזה רעיון שלי! זה כאב לו, אבל הוא חשב שזה יעבור: בני האנוש המוגבלים, האהובים עליו, רק מבולבלים מחסרונו, ובקרוב יחזרו לדרך הטוב.
ואז באה מלחמת העולם. הראשונה.
וזה כאב לו. והוא נפל למשכב. "חזרו אלי" לחשו שפתיו הקרועות, המדממות מחשיקת שיניו כשלא יכל להתערב. "חזרו אלי!". אבל הם לא שמעו אותו. לא רצו לשמוע. הם המשיכו בדרכם – דרכם שלהם! לא התערבתי!
ואז הם הרגו אותו. הוא כבר התחיל להתאושש, קם מהמיטה, בא להציץ איתי כלפי מטה. עדיף שלא היה בא. הם הרגו אותו. חנקו אותו בגזים, שרפו אותו במשרפות, ירו בו במכונות ירייה, נלחמו בו, הפגיזו אותו בפצצותיהם. הוא גסס. לא היה צריך הרבה כדי להרוג אותו במצב הזה. ואז הם נתנו את מכת המוות. "פצצת אטום", הם קראו לה. והוא מת.
אני מתגעגע אליו לפעמים. סך הכל הוא לא היה חברה גרועה. הויכוחים שלנו, המלחמות הקטנות, חסרים לי. אני משתעמם. אבל לא להרבה זמן.
מאה השנים כבר חלפו. הם עומדים להשמיד את עצמם ואת האדמה עליה נולדו. לבדם. אני לא עושה כלום. ואז אני אהיה הבורא. ואז יהיה גן עדן אמיתי. גן עדן עלי אדמות. -
-
-
-
-
-
-
-
-
א. סיפור חביב, אם כי אני חייב לציין את אי-חיבתי לז'אנר הפלאשבק. אבל זה אני.
ב. "אחרי מריבה טפשית וקטנונית, שלעולם אינה מוכרעת" – בעיית זמנים.
ג. מעט פסיקים מיותרים – ביחוד לפני ו' החיבור. המשפט הראשון בסיפור, למשל.
ד. ו' החיבור לאחר נקודה אינה אסון, אך אם נתן לוותר עליה – כדאי.
ה. בדיאלוג, יבוא פסיק בדרך כלל לפני המרכאות הסוגרות כאשר המשפט ממשיך לאחר מכן. כלומר: "בוא נעמוד מהצד," הוא אמר לי – ולא "בוא נעמוד מהצד" הוא אמר לי.
ו. סה"כ, כפי שאמרתי – חביב. אבל, אבל, אבל – למה לא תכתבי לנו משהו *חדש*, אה? -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
