- This topic has 37 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ורוד ושחור
עולה המסך.קריין: קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות. ~מגדה,מגדת העתידות:~ מכוערת אך מוכשרת, על פניה איפור ברמה מסרטנת. יודעת
היא את העתיד ותמורת מחיר על כך גם תעיד.
~הפרחח:~ על גופו קעקועים ומפיו נודף ריח לא נעים. בכלא ביקר פעמים רבות
וברחוב מנהל הוא קרבות. את אמא הוא מאוד אוהב ואותה לא יאכזב.
~הפקיד:~ אדם אפרורי, כפוף וכנוע. סוד כמוס לו, ולא ידוע.
~השוטרים:~ אלימות אוהבים, מכים הם פרחחים. במשרוקית הם צורמים כי תגבורת
הם רוצים.
העיר: דירות קטנות, משפחות גדולות והרבה אנשים עם המון בעיות. כל מקום שיש
בו בניינים, יתאים למספר הסיפורים.מערכה ראשונה: חרוזים וטרגדיות אחרות.
תפאורה: חנותה של מגדה. מן החלון ניתן לראות ברז כיבוי, פתח ביוב וחנות לממכר סיגריות, קפה וממתקים.
(נכנס הפרחח, מתנשם ומתנשף).
פרחח: "מגדה היקרה,אני בבעיה. עשי לי חיזוי עתידות כי אני בצרות. אאחז בכל קש כי גדול
החשש. אחריי המשטרה דולקת וסיבה לה מוצדקת."
מגדה: "בטרם אחזה את גורלך, פתח בבקשה את ארנקך."
(מוציאה צנצנת פלסטיק שקופה ובתוכה שטרות רבים של מאה דולר. על הצנצנת רשום ,בכתב יד, 'תרומות צנועות').
פרחח: "כסף רב לי יש, אבל למה לי לתת את ה cash?"
מגדה: "ג'ים יקירי, יקרה אנוכי. שווה אני סיכון אז תן את האמון. קוראת את המחר, אני עסק
מובחר."
(מראה לו דיפלומות ותעודות).
פרחח: "בטרם נתחיל, שאלות לי למכביר. לשמי לא שאלת אך בו נקבת, הכיצד תדעי כי ג'ים הוא
אני?"
מגדה: "קל לקריאה העתיד עבורי, על כך בא פירסומי. הצצתי אל עתידתך וראיתי את קברך, ג'ים
הפרחח' נרשם על מצבה, תחתיה תיטמן בדרכך האחרונה."
ג'ים הפרחח: "אם שמי הוא זה שנראה, מתי אטמן תחת אדמה? מתי אהפוך למזון תולעים
ואפרד מן החיים?"
מגדה: "זאת לא אוכל לחזות, הפרשות יונים לי עושות בעיות. קברך מלוכלך, מוזנח ומגעיל,
לא נוקה הוא תדיר."
ג'ים הפרחח: "לך אאמין אז הבא נתחיל, דרסתי שוטר ואני ממהר. החוק בעקבותיי, המשטרה
מאחוריי ותקווה אין בידיי."
מגדה: "מדוע לחצת על הדוושה ומולך מטרה כל כך רגישה?"
ג'ים הפרחח: "שוטרים איני אוהב ומהם אני פוחד. את אבי הם עצרו ואותו הם היכו. מיצאי לי
מוצא ותתני לי עצה. ידע מן העתיד יהיה מאוד חביב."
(משלשל שטר של מאה לצנצנת)
מגדה: "הכסף בפנים ולי מאוד נעים אך כעת לנושא שתחתיו אתה חוסה. למזרח אל תברח, כי
בעודך במנוסה תתרחש שם תאונה. ידיד אל תתבייש אך בפרה תתנגש, הפרה בחיים
ואתה בבית חולים."
ג'ים הפרחח: "מזל גדול הוא לי כי פרות אוהב אני. חובב אני פרות אבל לא על צלחות. בקר לא
בשבילי כי אני צמחוני. אבל מה עם מערב? יצפה לי שם שרב?, אבקר שם את
אימי ואתחבא בדירתי."
מגדה: "למערב אל תקרב, רע שם המצב. אימך אותך תסגיר למרבה במחיר."
ג'ים הפרחח: אימי לי יקרה אך כסף היא רוצה, את אימה שלה תמכור בעבור מעט ממון. כיצד את
עורי אציל ולא אהפוך לחציל?" (חרוזים קשה למצוא, אז קצת כבוד לי, פה.)
מגדה: "ישנו פתרון, עבור הנבון. מוצא בודד אך אתה לא תתלהב. צא אל השוטרים, בלי ידיים
בכיסים, מולם תכנע ותסתיים הבעיה."
ג'ים הפרחח: "מה את סחה מתוך הקלבסה. כיצד זה פתרון, לגבר כה ביריון? ידיים להרים
ועליהם אזיקים?"
מגדה: "רק מאחורי סורג ובריח תרגיש, פתאום, עתיד מבטיח. בכלא תהנה ועם אבא תבלה. חיים
משוגעים ותהיו מאושרים."
פרחח: "לך אני מאמין בבטחה לכן תסתיים, כאן, הבריחה. תודה לך מגדה, הזחוחה, על הדרך
הנוחה. לי נתת פתרון מקסים, מה טוב הוא לי ומה נעים!"
מגדה: "שלום ג'ים ובהצלחה, זהירות על הראש בהסגרתך."
(ג'ים הפרחח יוצא אל הרחוב, שני שוטרים קופצים עליו ומכים אותו, באלות, על מצחו.)מערכה שנייה: קצת פחות חרוזים כי עכשיו רציניים.
(הפקיד נכנס לחנות, מבטו דכאוני והוא קורן מעצבות).פקיד: "ערב טוב, למעלה באוב."
מגדה: "ערב עגמומי, לפקיד האפרורי. מה רצונך ומטרת בואך?"
פקיד: "קצתי בחיים וביתר הדברים. אותי לא מכבדים, אך כסף לוקחים. פונים במצוקה אך לא
אומרים תודה. זה לא הכל, נסדק לי הקול. העבודה לא מעניינת ומאוד משעממת. החיים
מסריחים ולי לא מספיקים. תני לי עצה, פיצוי או חליצה."
מגדה: "אספר על אבי, בעלה של אימי, שזרעו הוליד אותי. הקשב למילים ומהם תחכים.
למלחמה נשלח אבי, צעיר וחייכני, שם נפצע הוא מפצצה, בעומקה של תעלה.
"ביש מזל" אמרו לו חיילים והוא גנח מכאבים.
חיש קל הגיע משאית ואותו סילקה מן החזית. "בר מזל" אמר החובש מבלי להתבייש.
בבית החולים, עמלו המנתחים. שמיעתו נעלמה, ראיותו כמעט אבדה, ידו נכרתה ורגלו
נחצתה. "ביש מזל" אמר לו הרופאים כשהתמוטט על הפנים.
כנכה מלחמה, זכה להנחה, טס בשחקים, במחלקת עסקים. "בר מזל" אמרו הדיילות
והציעו קטניות.
כאשר חזר, בילה במועדון, ישב בצד, מחוץ להמון. "ביש מזל" אמרו המבלים אך הוא
רקד לו מבפנים. ראתה אותו אשה, היתה היא קצת טיפשה, לחדרה אותו לקחה
ו good time היא נתנה.
"בר מזל" אמר המציצן כשראה את ה ~צונזר~ (סליחה לקטינים, אבל יש פה עניינים).
בבוקר התעורר ועליה הסתכל, יפה בחשכה אבל לא בתאורה.
"ביש מזל," היא לו אמרה "אך גם אתה לא מציאה."
איתה הוא התחתן, כל הדרך הוא זימר.
למרות קשיים וכאבים המשיך עם הצחוקים. תמיד חייך וכך אותי ברך. ממנו קח
דוגמא ודע לך שמחה.
הפקיד: "החיים הם לא פשוטים, עלי תמיד שוצפים. היום אני ב high מחר אני ב hell. מה
אעשה? בזאת לא ארצה. מה ניתן לדבר שכזה?"
(מתרומם ומושך בשערותיו הדלילות).
מגדה: "קודם כל תשב, תרגע, אל תפחד, אל תירא אל תקפוץ בלי סיבה אל תשאל "מה קרה?",
מגד'לה פה בשבילך. החיים הם חוויה, עלייה וירידה. הסוד הוא פה, בלב, וכאן אתה
כואב. תהייה חיובי, כך אמרתי אני. תביט בוורוד ותראה כי רק טוב."
הפקיד: "אולי את צודקת, כשבי את מולצת. אפנים את הטוב ואדחה את הרע. אצחק כאדיוט,
ללא מטרה. החיים הם מסיבה ועל כך אכיר תודה."
מגדה: "לפתע פתאום, זה בא מבפנים, הארה שכזו והידע זמין. תגיד לי פקיד, אתה אלוהים?"
פקיד: "תמיד אחר רציתי להיות, אך זה עשה לי בעיות. אשמח לשקר ולבדות לי זהות, תהיה זו
טעות. אני אלוהים, מבחוץ ומבפנים. צדקת ילדתי, באומרך המילים. אך כעת מדכאון
ישנו גם חלום.
נס השיממון וקפא הקיפאון. אני אל חדש, שלא כשלשום. תודה לך, ילדה, תזכי לברכה.
לך ארעיף מתנות בהתאם לבקשות. כל המתבקש, מייד יתממש."
מגדה: "כסף, הרבה כסף." (אין פה חרוז וזה דיי עצוב)מערכה שלישית: קצרה,אחרונה ומפוצלת.
נתן אלוהים ערימה של כרטיסים, קצת גירודים, והכסף בכיסים. מגדה עשירה, את החנות היא נטשה,'לא אשוב לעולם' כתבה,היא, על דלתה. ארזה את החתול וטסה לה לחו"ל.
Fin?
סוף אלטרנטיבי לקהל פסימי.תפאורה: חלל, עננים ושברי לווינים. כוכבים נוצצים, אלינו קורצים.
הקריין: ובא היום ופרצה מלחמה, המין האנושי התכלה בחופזה. דבר לא נשאר, הכל כאן חרוך,
רק הג'וקים עוד פה, מריחים שרוף.
מגדה המתה עולה לשמיים, רואה שבאוזון יש חורים כמו באוזניים.
והנה אלוהים, מעשן עננים, יושב עם מלאכים וצופה בעניינים.הפקיד: " כלבה מטומטמת, לי עצות את נותנת. משקרת שהחיים יפים והכל נופל על הפנים.
תראי את כולם! מה נשאר מהכול? רק חול וחולרה, אני לא יכול! תכף תרצי לפרוץ
במחול?"
מגדה: "תראה, אלוהים, העיקר הניסיון. אז לא נורא שעלה באסון. היום אולי חרא אך מחר הוא
אחר. עוד תראה שאפשר לתקן ולשפר."
הפקיד: "שוב אותי את מעודדת ואושר מזמנת. שמח אני שאת גוויה מנוונת. שבי לצידי בכסא
הבריאה וביחד ניצור עולם מופלא."הקריין: וכך יושבים הפקיד והגברת, ידו על ישבנה והיא לא מתנגדת. לחיזוריו לא מסרבת.
אך מה אם הפרחח, שזה מכבר נשכח? הפך הוא למלאך, כעת הוא כה תותח.
ביקום ללא שוטרים, מה חביב ומה נעים. סוף העולם, המתיק לו ת'חיים.יורד המסך, השחקנים יוצאים וקדים לקול הקהל.
Fin!
-
-
-
ואפרט קמעה:
ראשית, הסיפור לא ממש מעניין וגם לא נראה שיש קשר
בין המערכה הראשונה לשניה ולשלישית.שנית, החרוזים! צר לי אך ממש לא נהניתי
לקרוא את הסיפור בחרוזים. חלקם נראים מאוד מאולצים,
חלקם בכלל לא חרוזים וחוץ מזה שאין ממש מבנה לסיפור בחרוזים.
פעם משפט קצר, פעם ארוך, בלי שום סדר והגיון פואטי.
החרוזים לא עובדים.צריך עוד קצת הגהה.
בקיצור להצגה הזו לא הייתי הולך…
-
-
-
-
נתחיל בעובדה שהסיפור הוא לא מד"ב ולא פנטזיה. חוזת עצידות זוהי מיסטיקה, סוף העולם זה לא אלמנט מד"בי בפני עצמו, ודמות תיאולוגית בתחפושת היא כשמה- תיאולוגיה היא בד"כ ההפך ממד"ב (בד"כ. יש מספיק דוגמאות הפוכות, לא כאן).
בנוסף, החריזה צולעת ביותר, לא תמיד היא נכונה ומשקל אופציונלי (ואני כן יכול לשמוע חרוזים בראש כשאני קורא אותם). נכון שזה הרבה עבודה, אבל אם אתה מכניס קישור בסיפור עצמו לכמה קשה לך לכתוב אותם זה הופך לפארודיה ארספואטית והיא פשוט לא מספיק מצחיקה. דרך אגב- דוורא החרוז אציל-חציל, מכיוון שהוא שחוק וקלישאי הוא אידיאלי להומור בחרוזים.
העלילה לא מעניינת. נקודה. אם בכלל אפשר לראות אותה מתחת לכל הסגנון הלא מוצלח.
הקשיבו חברים ולכם אבלבל
את המוח עם איש שמו קפטן ישראל
שהחליט הוא לכתוב מחזמר מד"ב
אבל לקוראו פשוט אין שום מצב -
-
-
ביצוע עגום.
מחזה בחרוזים – זה נשמע עצום!
אך אויה, עלילה של ממש כאן אין,
הקורא המסכן, איך הוא מתחרפן…
למראה ה-"חרוזים" היד רועדת,
"מוכשרת… מסרטנת" או "גברת… מתנגדת",
ואביא עוד חרוז אחד איום,
מזעזע ממש: "קיפאון" ו-"שלשום".
המחבר, בנוסף, לא ניסה כלל,
לסדר את מילותיו לפי משקל,
ניסוחיו עגומים כל כך, מה חבל,
דחוקים מעוכים, מעשה נבל!
ואיך מגיב לביקורת, החצוף?
"קראוהו בקול, הוא מתוק כצוף!"
ובכן, ידידי, עשה מערוף,
נסה זאת ותראה איך החרא יצוף…בקיצור, חזור נא אל שולחן השרטוט,
ואני אחכה, ובידי נבוט…^זה היה דבר העורך המוכשר,^
^הקרוב מתמיד אל סיר הבשר,^
^ויודעים הכותבים כי חוקים משכבר,^
^האצילו לו כח איום ומופקר,^
^כי תמיד הוא היה ויהיה ונשאר,^
^איום ונורא ורשע ואכזר!^ -
-
-
-
The moment you called my story @!#$ was the moment u declared war
someone here said that you are evil… i dont think thats the case but i do believe u have a lousy personality
i dont really care about it,do what ever u want with it but know this…
someday, someone wont stand for it and you'll end up dead in a river -
-
לחשוב ולהבין במקום לקרוא סתם,
אולי ממוחו לא היה בורח,
הקשקוש שלמעלה, אותו המכתם.אולי אז היה ללא קושי מבין,
כי איש לא קרא לסיפורו בשמות,
כי ביקורת בונה של קורא אנין,
תשבור לעתים את כל החומות,
בין תחושת הצלחה, אשליית כשרון,
לבין תוצאה הרת אסון,
בין חלום לחרבון,
בין קשקוש לדמיון,
בין אדם הכותב ללא כל רעיון,
גיבובי מלים, ערימות שגעון,
לבין זה היושב וחושב בארון,
שוקד והוגה ללא תלות בשעון,
מתקן ומגיה ללא שום חשבון,
ומנפיק, לבסוף, לשמחת ההמון,
יצירת מופת – אפילו קאנון!"זו דרכו של עולם," כך אמר העורך,
"לא אדע זה מדוע אני משתפך,
התקוה בי בוערת, באשר אלך,
להשקות הכותבים בחכמה כמשפך."והוסיף ואמר העורך האכזר,
"ממילא גר אני שם ליד הנהר,
ואם את נימוסי לשפר תאמר,
גש הלום ותוטבל וחסל ונגמר…" -
-
-
לא אדבר בחרוזים כי לא צריך להגזים,
"חרא צף" זה מה ששמעתי.
טוב, אז אולי זה התחרז אבל בכל זאת.
אתה צריך להבין שניתן לך כח, ועם כח באה אחריות ( too many spidy comics)
אתה יכול לבקר אבל לא לקלל, גם כשזה במסווה של חרוז.
אם אסור לי לכתוב s. h. i. t. אז לך אסור לכתוב חרא.סך הכל אנשים שולחים לפה סיפורים על מנת לקבל ביקורת בונה.
אבל הקו בין הביקורת לבין היסחפות הפך להיות דק מאוד.
תברור את המילים שלך, אתה חייב את זה לפורום, לך ולי. -
-
-
הן אמנם מצערות, אך לא באחריותי. שים לב, שוב:
א. "נסה זאת ותראה איך החרא יצוף", כלומר: אם תנסה ליישם את עצתך המלומדה, ותקרא בקול רם את פרי עמלך, יצוף כל החרא – הבעיות, הווה אומר, יתגלו לעיניך/אזניך. יש מבין?
ב. אם הדבר היחיד שקלטת, מכל תגובתי הארוכה, הוא "חרא צף", הרי שיש לך בעיית קלט רצינית ביותר.
ג. הביקורת שקיבלת היתה בונה ביותר. חבל, שוב, כי לא טרחת לקרוא אותה ברוח בה נכתבה, או לנסות להבין משהו. לו היית משכיל להתגבר על תגובתך הפאבלובית (שרדינגריאנית?…) למקרא המלה "חרא", ודאי היית קולט ולו חלק מעצותי – כפי שציינתי בתגובתי השניה.
ד. הואל בטובך לא לספר לי כיצד עלי להתבטא או לא בפורום זה. עדיף, לטובת כל המעורבים, כי תתמקד בשיפור עצמי ולא בלהג מיותר ובאיומים מטופשים.
ה. על מנת להביא למיצוי מלא את מצב העניינים בפורום זה, ולהבהיר אחת ולתמיד את מלוא אי-ההגינות הקיימת בו, הנני להסביר, שוב: בפורום זה *בוג'י ואני* נגיד *לך* מה לעשות, ולא ההיפך. בוג'י ואני עומדים, על מנת להסיר כל ספק, *מעל החוק*. למה? *ככה*. לא טוב? לא כסף! -
-
-
-
-
אתה יודע, האינטרנט הוא מדיום נפלא, וייחודו הגדול על פני שאר אמצעי התקשורת הוא בחופש המוחלט שיש בו. החופש של כל אחד לעשות כל מה שהוא רוצה.
אלא מה, החופש הזה מאפשר לכל אחד את החופש להקים את הדיקטטורה הפרטית שלו, שלא מאפשרת חופש בתחומיה. בדיקטטורה זו יש חוקים שנקבעים על ידי הדיקטטור, והוא היחיד שאינו מחוייב להם. למה זה ככה? כי לו יש את הכוח למחוק ולהשמיד דברים שלא מוצאים חן בעיניו. כידוע לכל לוחם חופש, חופש לבדו אינו שווה דבר, בלי הכוח לעשות כל מה שהוא רוצה.זה מה שעשו NY ובוג'י. הם הקימו דיקטטורה שנקראת פורום הסיפורים של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה, וכל מי שמעוניין לשלוח סיפורים לפורום, בעצם מכניס את עצמו מרצונו החופשי לתחומי שלטונם. מי שאינו מעוניין בכך, שמור לו החופש שלא לעשות זאת (דיברנו כבר על חופש, כן?)
מי שכן עושה את זה, מוטב לו שיהיה מוכן נפשית לקבלת ביקורות, גם טובות וגם רעות..לדעתי הביקורת ש NY נתן לך היתה מאוד מאוד בונה, ואני סבורה בכנות רבה שהוא לא היה בכלל משתמש במלה "חרא" שהרגיזה אותך, אילולא הצורה בה אתה הגבת על ביקורת קודמת שניתנה לך.
כשמישהו מתלונן שהחרוזים היו קשים לקריאה, התגובה שלך שכללה: "אז תקרא אותם בקול רם", היא לא רק לא עניינית (אף אחד לא יתחיל לקרוא בקול רם טקסט באורך הזה, אלא אם כן הוא מזוכיסט), היא גם מזלזלת (אתה בטח לא יכול לדמיין את הצליל של זה), וגם יהירה (זה לא שהחרוזים שלי לא מספיק טובים, זה אתה שלא יודע לקרוא אותם).
על הרקע הזה, התגובה של NY היתה אפילו רחומה, ואם תסתכל קצת לאחור בפורום תראה שהוא מסוגל להרבה יותר. אלא מה, אני לא זוכרת אף פעם שהוא הגיב בחריפות כלפי מישהו שלא ביקש את זה: אם בהתעלמות מביקורת, אם בזלזול בכללי הפורום (דיקטטורה, זוכר?), ואם בתגובה לא נאותה לביקורת.
ובכל מקרה, גם אם אתה חש שקיבלת ביקורת לא הוגנת (זכותך, יש לך חופש לחוש כך), יש דרכים יותר תרבותיות למחות עליה מאשר לאיים ברצח. אם האיום הזה היה בדיחה (מה שנראה לי כסביר יותר מהאפשרות המנוגדת), אז זו היתה בדיחה ממש לא מצחיקה. אם לא, אז זה כבר עניין פלילי.
יכולת הרי לכתוב משהו בסגנון של: "קראתי בעיון את הביקורת שלך, ואני מסתייג מהשימוש במלים חרא צף". זו, למשל, היתה יכולה להיות תגובה שהיתה מאוד במקום, ומן הסתם היה לה אפקט של מתינות במקום של הרגזה. אחרי הכל, הביקורת של NY לא היתה מעליבה או משהו כזה מלבד השימוש בשתי המלים האלה.אם אתה שולח סיפורים כדי לקבל ביקורת בונה, כדאי שגם תגיב כאילו אתה מעוניין בביקורת בונה, ואל תתקיף את אלה שנותנים את הביקורת. אם שמת לב, בפורום הזה אנשים נוטים גם לבקר ביקורות של אחרים. בדרך כלל כשמישהו מגיב בחריפות יתר, אז קוראי הפורום יטרחו לצאת להגנת היוצר, ו"יגערו" במתפרע, ואפילו הוא NY בכבודו ובעצמו. להבא, תן לשאר הקוראים לעשות בשבילך את העבודה. אם הם לא עושים את זה, סימן שהם מסכימים עם הביקורת – ואפילו היא חריפה.
(בחיי, אתה מתחיל להזכיר לי את דניאל…)
-
בו מוזהר כל השולח סיפורים מכך שהוא עלול (ובסבירות מאוד גבוהה) לקבל ביקורות קטלניות על היצירה שלו, ומי שלא מסוגל להתמודד איתן, עדיף לו שלא ישלח סיפור (זה לא יהיה הפסד גדול, כי לא סביר שמי שלא מסוגל לקבל ביקורת יצליח אי פעם לכתוב סיפור נורמלי).
או כמו שאמר ג'ואל רוזנברג אחרי שראה ביקורת סופר קטלנית שלי על "לא לשם תהילה" שלו (בקבוצת דיון, שלא היה לי מושג שהוא גולש בה): "סופר חייב לדעת להתמודד עם דעותיהם של כל הקוראים" (או משהו בסגנון הזה. אין לי את ההודעה המדוברת מול העיניים).
-
-
-
-
-
-
(אני מחבב באופן אוטומתי את כל מי שאוהב את הסיפורים שלי)
את מתנהגת כמו פודל ממשלתי.
את יכולה להביע את דעתך בצורה חופשית אבל אנא, למען השם, אל תדברי בשם העם.
אני מחשיב עצמי חלק מן העם ודעתי אינה כדעתך, על כן האמירה שלך פסולה (כמו כל
האמירות מסוגה).כולי תקווה שזה היה בצחוק ואני סתם לוקח את זה יותר מדי ברצינות.
דא"ג, עוד מישהו חוץ ממני שם לב שהדיון כבר מזמן לא עוסק בקפטן ישראל ויצירותי ?
-
-
-
-
