- This topic has 24 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אולי תרד קצת למטה, תצטרף אלינו?" אני שואלת אותו.
אני יודעת מראש מה הוא יענה, אבל אני שואלת בכל זאת. כמו ששאלתי אותו כבר כל כך הרבה פעמים בעבר. הוא מסתכל עלי במבט אטום, אותו מבט שהוא שומר לפעמים שבהן אני שואלת אותו מה שלדעתו הן שאלות דביליות במיוחד, ומושך בכתפיו.
"לא כל יום מגיעים הדודים מאמריקה. לא נעים," אני משדלת אותו, יודעת טוב מאד שזה לא יעזור.
"יש עוגה?" הוא שואל בלי צורך. מהריח אפשר לדעת טוב מאד שיש עוגה. אני מהנהנת, מצביעה בסנטרי לכיוון המטבח.
בלי לשחרר את רגליו מתנוחת הלוטוס שבה הן מצויות, שני סנטימטרים בערך מעל לגובה הכתפיים שלי, הוא מרחף למטבח לקחת עוגה. אני אפילו לא טורחת להזכיר לו שהעוגה נועדה לאורחים. דברים כאלה כבר לא מעניינים אותו.
הוא חוזר, ועל רגליו השלובות מונחת צלחת עם כמה פרוסות עוגה שחומות וחמימות עדיין, מדיפות ריח שוקולד חזק. אני מסתכלת עליו ומנסה לחשוב מה הוא מזכיר לי. כמו תמיד, אני נוחתת בסוף על אותו דימוי – הוא מזכיר לי נכה בכסא גלגלים, מתגלגל הלוך ושוב, רגליו חסרות התועלת פשוטות לפניו. אני מניחה שהדימוי די קרוב למציאות – אני לא בטוחה בכלל שהוא עוד מסוגל לעמוד על הרגלים שלו. מאז היום ההוא, לפני שנתיים וחצי בערך, שהוא הצליח לבצע את הריחוף הרצוני הראשון, הוא כמעט ולא נגע בקרקע. ואפילו לא פעם אחת בשנה וחצי האחרונות. אני חושבת שהוא חושש שאם הוא יגע בקרקע הוא לא יצליח להתרומם שוב.
אני נאנחת ומסתכלת בו מרחף לעבר החדר שלו. כשהתפרסמה המודעה הקטנה ההיא, שמחפשים משפחות למחקר שבהן שני ההורים חולמים חלומות חזקים על תעופה, לא היה לי מושג מה זה יעשה לכולנו. המחקר על החריגות הגנטיות-פיזיקליות היה אז בחיתוליו – רק חלום של חוקר צעיר ומורעב לקרנות מחקר. אבל גם זקי וגם אני התלהבנו מאד מחלומות התעופה שלנו (אם כי יותר כשהיינו צעירים, יש להודות – הם, יחד עם ההתלהבות שלנו, פחתו מאד עם השנים) והחלטנו לבדוק מה יש מאחורי המודעה.
אם הייתי יודעת מה היה מאחורי המודעה הזו, האם הייתי הולכת לשם היום? אני לא יודעת. כן, אני יודעת שזה אכזרי מצד הורה לרצות לקצץ את כנפיו של ילד, אבל בסופו של דבר, כולנו ככה, לא? ולפעמים, כשהברירה היא בין קיצוץ הכנפיים לבין שלמות המשפחה, אולי עדיף…
לא חשוב, זו מחשבה חסרת תועלת ממילא. אי אפשר לשנות את העבר (אם כי, מי יודע, פעם חשבנו שגם אי אפשר לעוף). צריך לחשוב על העתיד. ואולי גם על איך משכנעים את דרור לעשות משהו עם עצמו.
לא שזה משנה הרבה. הפרנסה שלו, וביד רחבה, מובטחת עד סוף ימיו כל עוד יסכים לשרת את צרכי המכון היוגי למחקר. הם אלה שחוקרים את נושא התעופה היוגית – ועוד דברים שקשורים ליוגה והשד יודע מה – והם אלה שעלו מהתחלה על האפשרות שיש דברים בגו. אני לא יודעת איך עלה בדעתם לבדוק סמנים גנטיים לנושא, אבל במבט לאחור זה נראה הגיוני, כי תמיד היו אנשים שהיה קל להם יותר לעשות את כל השטויות האלה עם הצ'י ואנרגיות וכל המילים האלה שמדענים משתמשים בהן, וכאלה שלא יכולים בכלל.
אז זקי ואני שייכים לאלה שלא יכולים. אנחנו רק יכולים לחלום. אבל מסתבר שבצורה מאד לא סבירה, העברנו לדרור מערכת של גנים רצסיביים מכל אחד מאתנו – טוב, אולי לא לגמרי רצסיביים, כי הם בכל זאת גורמים לחלומות, אני לא לגמרי מבינה בזה – שמאפשרים את מה שהוא עושה בימינו. נראה, אבל, שהוא מעדיף לשכוח את העובדה שמשהו מזה הוא קיבל מאיתנו. הוא מעדיף לחשוב, נראה לי, שהוא קיבל את היכולת מהאוויר.
טוב, האמת שזה אולי קצת נכון – זה היה הוירוסים ההם שהדביקו אותו בהם, באמצעות מסכת נשימה. הגנים לניצול אופטימלי של צ'י לא מתעוררים לפעולה באופן טבעי, גם אצל המעטים שיש להם אותם. הם דורשים כל מיני מניפולציות כדי להעיר אותם – מדיטציה לפעמים מצליחה לעשות את זה, עובדה – ובמקרה של דרור, החוקרים הצליחו להנדס וירוס שמכיל את פקודת העירור לגנים האלה.
איך יכולנו להסכים להדביק את הילד שלנו בוירוס שלא היה לנו מושג מה הוא יעשה? זה כנראה האמון המתמיד שיש לאנשים כמונו במדענים, עם כל המילים הגבוהות והמשקפים האלה, שנראים כאילו הם ממקדים את כל חוכמת העולם לתוך העיניים של מי שמרכיב אותם.
אז הסכמנו. הם אמרו שזה ניסוי, ויכול להיות שזה יעזור לדרור בשיעורי הצ'י בבית הספר. ולדרור תמיד היה קשה בשיעורי הצ'י – עכשיו אני מבינה שהיתה לו בעייה של פוטנציאל לא ממומש, כל התרגילים האלה נתנו לו הרגשה של "כמעט" – אז שמחנו על האפשרות. לא היה לנו מושג שזה יאפשר לו ריחוף יוגי מלא.
זה לא קרה בבת אחת. בהתחלה הוא היה קצת חולה – טוב, זה מה שקורה כשמדביקים בן אדם בוירוס, לא? הם אמרו לנו לא לצפות ליותר מדי, כי דרור קצת מבוגר מהגיל שבו בדרך כלל משיגים אפקט מקסימלי – מה שדי גורם לי לשאול את עצמי מה היה קורה אם דרור היה עובר את התהליך קודם. ברררר… לא רוצה אפילו לחשוב על זה.
הוא היה הרבה במיטה כשהוא היה חולה, וחלם המון. וכמה פעמים, כשנכנסתי לראות אותו בזמן שהוא חלם, הייתי מוכנה להישבע שהוא נמצא גבוה יותר מפני המיטה מכפי שהוא אמור להיות. אבל הייתי עייפה, ומטושטשת, וייחסתי את זה למוח המעורפל שלי. כמובן, עד הפעם שמצאתי אותו עשרים סנטימטרים מהתקרה, צורח ומנסה לדחוף את התקרה כדי לחזור למיטה. אחד משני החוקרים שהיו באופן מתמיד בכוננות הגיע אלינו בזינוק תוך שתי דקות, ונראה מרוצה ונרגש מאד מהבן הצורח שלי. כמעט שרטתי אותו עד שהוא עזר לדרור, בתרגילי נשימה ודמיון מודרך, לחזור למיטה.
וזהו, אז זה התחיל. ברגע שדרור הבין מה הוא יכול לעשות, כלום לא עניין אותו יותר. הוא כבר כמעט לא ירד לרצפה, ונראה שהוא מסתכל בבוז על עצם הרעיון. מרחף לו כל היום כמו איזה ענן קטן שמסתובב לו בבית, מסתכל עלינו כל הזמן מלמעלה. אין לי מושג על מה הוא חושב, אבל מצד שני, ככה זה אמור להיות עם כל המתבגרים, לא?
זקי ואני הפסקנו לחלום את חלומות התעופה שלנו מאז. אני מניחה שאנחנו עוד יכולים, אבל אני, לפחות, עוצרת את החלומות האלה כשאני מרגישה שהם באים. אני לא חושבת שאני אוכל להנות עוד מחלום כזה, אחרי שאני רואה מה שזה עושה לדרור, ולמשפחה שלנו.
אולי עדיף ככה. חלומות כאלה לא מובילים לשום דבר, רק לתסכול מהמציאות. בני אדם כמו זקי וכמוני לא נועדו, כנראה, לעוף. רק להסתכל על הבן שלנו מלמטה, ולקוות שהוא מאושר, שם מאחורי העיניים האטומות שלו.
עדיף שאני אחזור לאורחים. בימים אלה, אפילו אנשים כאלה, עם כסף, מאמריקה, גורמים לי פחות רגשי נחיתות מאשר דרור, מרחף לו למעלה על זרמי הצ'י ועל הגנים שאבא שלו ואני נתנו לו.
פעם גם אני חלמתי לעוף. -
-
-
-
כמו שכל סיפורי "בני אדם פוגשים חיזרים" נגנבו ממסע בין כוכבים, וכל סיפורי "בני אדם מפתחים טכנולוגיה חדשה" נגנבו מז'ול ורן.
הרי אין *שום* קשר בין העלילה, המיקוד, הסיפור, או מה שזה לא יהיה ב"אש זרה" לבין מה שקורה בסיפור הזה, פרט לדמיון השטחי. ועכשיו, מה דעתך לקרוא את הסיפור, להבין מה הוא אומר, ולהפסיק עם השטויות? ממך באמת לא הייתי מצפה להשוואה שטחית שכזו, באמת. -
אני עדיין מנסה להבין למה אני כל הזמן מחכה לעוד, כל פעם (אוקי כמעט כל פעם) שאני קוראת פה סיפור אני מחכה להמשך. תמיד יש לי תחושה כאילו לא מספרים לי הכל.
וזה המרכז פה! הסיפור בהחלט טוב, הרעיון חדשני, הכתיבה רציפה, התוכן מענין ושאר המחמאות שאפשר להגיד על סיפור שכתוב טוב.
אבל – חסר לי משהו, אני לא יודעת להגדיר בדיוק מה. יש לי תחושה כאילו אני צריכה לנחש דברים ברורים מאילהם ואני פשוט לא מצליחה. -
-
"אש זרה":
בעקבות ניסוי ממשלתי סודי, זוג סטודנטים מגלים שיש להם יכולות על חושיות מסוימות. מאוחר יותר, הם מתחתנים ונולדת להם בת, ומתברר שלבת יש (כמו שקיוו מבצעי המחקר) יכולות גדולות בהרבה – היא יכולה להצית אש בכוח המחשבה, ואיש אינו יודע לאילו עוצמות היא יכולה להגיע.
השלטונות מנסים לחסל את המשפחה כדי להעלים את הראיות ואת הילדה המסוכנת, אך האב מצליח להסתלק עם בתו. הם מתחילים בבריחה ממושכת מהשלטונות, נתפסים ונחקרים ממושכות אבל מצליחים לברוח שוב. הספר מתמקד בנסיון השלטונות לנצל את כוחותיה של הילדה מצד אחד, ולטייח את כל הסיפור באמצעות חיסול כל המשפחה מהצד השני. פוליטיקה, אינטריגות, מתח.הסיפור לעיל:
אם מרגישה כעס, מרירות ואבדן בעקבות העובדה שבנה – באמצעות יכולת על טבעית שהובאה לידי ביטוי באמצעות טיפול רפואי נסיוני – מממש את חלומותיה, דבר שמפורר את משפחתה וגורם לה לחוש עד כמה היא רחוקה מהמימוש שלהם בעצמה.ישפוט הקורא את מידת הדמיון, מעבר לדמיון השטחי עד מאד במבנה המסגרת של חלק קטן מאד מהעלילה של "אש זרה".
-
רק מה – הסיפור ארוך מדי יחסית לעלילה שלו, שהיא סה"כ קצרצרה. חסר בו משהו. אולי צריך לקצץ מעט את התיאורים ולהשאיר את הסיפור קצת יותר קצר וקולע.
לחילופין, אולי צריך לחדד את האלמנט הטראגי, להדגיש את זה שיש בעיה משפחתית גדולה והיא נובעת ישירות מהתעופה. כפי שהסיפור מוגש, אפשר לפטור את ההתנשאות (no pun intended) של הילד בזה שהוא סתם עוד נער מתבגר מעצבן.
עוד דבר – רגשי הנחיתות של המספרת באמת מרגשים, אבל קצת קשה לבלוע את זה, כי האשה מספרת לנו על מדענים שמדברים בשפה גבוהה והרגשת "מה אני מבינה", בעוד שהיא עצמה מדברת בשפה גבוהה למדי. אם זה היה כתוב בגוף שלישי זה היה עניין אחר.
-
-
-
לגבי הטענות לעיל:
הסיפור מובא מנקודת מבטה של האם. לפיכך, היא לא מחוייבת להביא את הטרגדיות של כל המשפחה.
זו לא טרגדיה גדולה, סתם משפחה של נער מתבגר עם בעיות של נער מתבגר – ועוד קצת. מעבר לזה – המצב שקורה להרבה הורים שבו הילד מצליח במה שהם רצו, והם נאלצים להתמודד עם הקנאה והמרירות על זה שהם לא יזכו לזה.
ולגבי שפה גבוהה – לא חושבת שיש איזשהו בנאדם, ולא משנה כמה גבוהה השפה שלו, שלא מרגיש איזושהי נחיתות כלפי מדענים שמדברים בשפה של תחום מדעי שבו הוא לא שולט. השפה שלי גבוהה למדי בתחומים מסוימים, ועדיין אם אני אשמע פיזיקאים דנים במחקר האחרון שלהם, אני ארגיש ^כזאת קטנה^. -
-
-
אבל סימבה, יש פה לדעתי מקרה קלאסי של חוסר ביכולת לקבל ביקורת. ארז טען טענה שלדעתו היא נכונה (גם לדעתי, אבל זה כבר סיפור אחר), אם הייתי יודע לקבל ביקורת ולהפנים, היית אומר: לדעתי אתה טועה, לא שמתי לב וכו. אבל מה שאתה עשית היה להתגונן ולהאשים בשטחיות. כל הסמפטומים.
ויעל, את לא מסכימה עם הדיעה, אבל בכל זאת טענת טענה דומה. אני מבולבלת
-
-
מותר לי להאשים אותו במה שבא לי…
ומותר לי לחשוב שהטענה שלו שטחית, מה אני אעשה לך. בעיני, מי שקולט פרט אחד בצורה החיצונית של הסיפור במקום לקלוט מה קורה בסיפור עצמו הוא שטחי. זה לא הולך להשתנות בגלל שזה ביקורת או לא ביקורת, ואפילו זה לא הולך להשתנות בגלל שזה סיפור שלי או של מישהו אחר. אם מישהו חושב ששני סיפורים שמתמקדים בדברים כל כך שונים הם אותו סיפור בגלל נקודה שולית אחת של דמיון (בערך, מאד בערך) בעלילה, אני מצטערת, אין לי שום כוונות לקבל את דבריו, אפילו שהם ביקורת מקודשת. צר לי.
קראתי את "אש זרה" הרבה, הרבה מאד פעמים. לא זכור לי שמוזכר שם ולו גם במאמר מוסגר שההורים מקנאים בבתם. לא זכור לי שהם חשים איזושהי מרירות על יכולותיה, שלהם אין. לא זכור לי שיש להם רגשות מעורבים על כך שהם לא זוכים לממש את מה שבתם כן זוכה לממש. בקיצור, כל הנקודות שבהן מתמקד הסיפור שלי, לא מוזכרות אפילו ברמז ב"אש זרה". מצד שני, בסיפור שלי אין קונספירציות ממשלתיות, אין פוליטיקה, אין אינטריגות, אין מרדף.
את רוצה להגיד שזה לא דמיון שטחי?
אז תגידי. זכותך. -
-
-
הטענה.
אם סימבה אכן קראה שוב ושוב את "אש זרה" זה רק חיזוק לטענתי שמדובר במקור השראה, ותו לא. יש להבדיל בין השראה (שהיא דבר לגיטימי באומנות, ונעשה כל הזמן – אומן אחד מפרה את האחר), לבין העתקה ספרותית – וזה הרושם שאני קיבלתי מהודעתו הראשונה של ארז.
המקרה הזה שקול להערכתי (מבחינה ערכית, לא מבחינת רמה) להשראה שרוג'ר זילאזני (הסופר הנערץ עלי) קיבל מפיליפ חוזה פארמר וכך נוצרה סידרת אמבר המהוללת.
כשקראתי את "בורא העולמות" של פארמר עברה לי כל עלילת אמבר בראש (כי קראתי את אמבר קודם), אבל זה לא אומר שזילאזני העתיק מפארמר. הוא רק קיבל ממנו השראה.
להערכתי סימבה קיבלה השראה מ"אש זרה" ועשתה איתה משהו אחר לחלוטין ועצמאי. זה מה שאמרתי. לא הזדהיתי עם צורת ההתבטאות של סימבה, אלא אם התוכן של מה שאמרה.
-
מגיע למאות. כל אחד ואחד מהם נתן לי השראה במידה זו או אחרת. ובין רבים מהם אפשר למצוא נקודות דמיון. זה לא אומר שהם "גנבו" אחד מהשני. זה אומר שבמין האנושי יש רעיונות חוזרים (ע"ע "פילים עגומים" של ספיידר רובינסון), שכל אחד תוקף אותם מהזווית שמעניינת אותו.
כמה סיפורים כבר נכתבו על מפגש עם חיזרים? כמה סיפורים כבר נכתבו על טלפתיה? כמה על תרבויות שבהן מין הוא דבר אסור, או להבדיל – חופשי? ובכל זאת, כל אחד מהסיפורים האלה הוא דבר מקורי וייחודי.
בעיני, מי שלא יודע לזהות את ההבדל בין שני הסיפורים שדובר בהם, יש לו איזושהי בעייה. וכן, בעיני הוא מתמקד בצד השטחי של הדברים. כמו לטעון ש"חלף עם הרוח" ו"מלחמה ושלום" הם העתקה כי שניהם מדברים על חייהם הסבוכים של אנשים בתקופת מלחמה.
ואיה, יקירתי, אם לא מוצאת חן בעיניך צורת ההתבטאות שלי, אכן הדבר עצוב מאד. בעיני לא מוצא חן שמאשימים אותי בהעתקה. למעשה, הייתי אומרת שהאשמה בהעתקה היא עלבון חמור בהרבה מאשר האשמה בשטחיות. ולמעשה, אם לא הייתי מכירה את ארז ואת הסגנון שלו מהעבר, הייתי מגיבה על האשמה כזו בצורה *הרבה* יותר תוקפנית, תאמיני לי.
לפני שאת מאשימה בנאדם בהעתקה, תחשבי טוב טוב. רובנו לא מקבלים את זה בשלוות נפש. ואם את לא מסוגלת להתמודד עם התגובה הצפויה בעקבות האשמה כזאת, אולי כדאי שתמנעי מזה. -
ובמיוחד לאנשים שאמורים להיות מספיק ותיקים באינטרנט ובפורומים כדי להכיר את הכללים, שאאוטינג בפורומים הוא דבר אסור לחלוטין ונוגד כל נטיקט שהוא. ובמילה "אאוטינג" אני לא מתכוונת, כמובן, לחשיפת נטיותיו המיניות של אדם (אם כי גם זה) אלא לכל נסיון (מוצלח או לא מוצלח) לזהות אדם בשמו הפרטי, פרטיו האישיים או כינויו מפורום אחר, שלא ברשותו. זה מעשה שלא ייעשה, ומי שעשה את זה אמור להיות מספיק ותיק כדי לדעת את זה כבר.
-
-
-
-
