- This topic has 20 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שלום לכולם. את הסיפור הבא כתבתי בזמנו למעריב, לתחרות סיפורים קצרים שהנושא (הדפוק) שלה היה "חורף". אז לקחתי רעיון בסיסי שהיה לי, ועיבדתי אותו לנושא שהם ביקשו. למרות שההתחלה מאוד קונבנציונלית, זה פנטסיה.
ילדת החורףאני הולך ברחוב, ומביט בכל האנשים החולפים סביבי. אין הם יודעים איזה סוד נושא אני בתוכי. אילו ידעו על הסוד, היו בוודאי מסובבים אחרי את ראשם למבט שני. אולי אף היו עוצרים במקומם ונועצים בי עיניהם. כמה מביניהם בוודאי היו רצים אחרי ודוחקים בי לגלות להם את סודי. אולם, אין הם יודעים על סודי. חולפים הם על פני כאילו הייתי אדם פשוט כמותם. הם, לאחר שיעברו על פני, ימשיכו בדרכם, ימשיכו את חייהם הקטנים. אין להם בחייהם דבר מלבד כמה מכרים. לחלקם יש בן זוג אוהב ואולי כמה ילדים. אני מניח שכמה מהם אפילו מאושרים בתוך מעגל החיים, נעים בין העבודה למשפחה. הו, אילו ידעו את סודי. לא אגלה להם אותו. הסוד הוא שלי, הוא פרטי. אניח להם לחשוב שדומה אני להם, שאני כמוהם, בעוד בליבי פנימה אשמור על סודי.
אם סבורים אתם שברצוני לספר לכם על סודי, טועים אתם. לפי שעה אשמור את סודי לעצמי. ברצוני לספר לכם על סודו של מישהו אחר. אין כוונתי לומר שהסוד הזה דומה במשהו לסודי שלי, אך גם הוא סוד כְּסודי.
בעלת הסוד היא נערה, בחורה צעירה אפשר לומר. נדמה לי שהיא בת עשרים וארבע, אולי עשרים וחמש, איני זוכר בדיוק. אין הדבר משנה לענייננו. לא אגלה לכם את שמה, היא לא רוצה בזה. מכרים רבים לה, ואינה רוצה שידעו את סודה. חייב אני לכנותה בשם, ולכן אקרא לה נורית. אין זה שמה האמיתי, וגם אינו דומה לו, אך זהו שם יפה בעיני ונוח דיו.
ובכן, כפי שאמרתי, גילה של נורית בערך עשרים וארבע. עיניה שחורות וחמודות וכך גם שערה. אני יודע שבעבר הניחה לשערה לצמוח עד למטה ממותניה, אולם בזמן האחרון קיצרה אותו לשם הנוחיות, וכעת הוא מגיע רק עד לכתפיה. גובהה ממוצע, וגופה חטוב ונאה, לדעתי. היא למדה משחק, בבית צבי כמדומני, אך איני בטוח בכך. יתכן שהיה זה בית ספר אחר.
חייב אני להתוודות, איני מבין את האנשים הללו המבלים את חייהם בנסיון להיות מישהו אחר. אני אוהב את עצמי, ומעולם לא ניסיתי להעמיד פנים שאיני אני. אין זה אומר שאיני מחבב תיאטרון, אדרבא, אוהב אני לצפות בהצגות ונהנה מכך, אך איני מצליח להבין את השחקנים. נורית נסתה להסביר לי זאת. היא טענה שהגישה שלי לכל העניין שגויה לחלוטין, אך מילותיה נפלו על ראש אטום.
בכל אופן, היא למדה משחק, והיתה טובה בזה, כך נאמר לי. לאחר תום הלימודים החלה לעבוד בתיאטרון קטן, תמורת משכורת דלה ועלובה והמון סיפוק. אני מניח שבזמנו היתה מאושרת. ומה באשר לסוד? לפני שאספר על הסוד עלי לספר לכם עוד משהו אודותיה.
נורית היתה מאז ומתמיד, כיצד אכנה זאת? ילדה של חורף. כן, זה יהיה מינוח מתאים. בילדותה היתה מסוג הילדים שאימותיהם רודפות אחריהם עם מעיל. גם כשגדלה לא נשתנה הדבר, למעט האם שחדלה להתרוצץ. כשהאנשים סביבה היו מתעטפים במעילים עבים, היתה נורית יוצאת לרחוב כשלגופה רק חולצה קצרת שרוולים. היא היתה מסתובבת בגשם ללא מטריה, מטרה לנעיצת עיניים. היא אהבה את הקור ואת החורף, וסבלה בקיץ. היא אהבה להרגיש בגשם מטפטף על ראשה, אהבה לצפות בכדורי ברד, אהבה את הרוח העזה הקפואה. כשהיה באמת קר, בין עשר לחמש מעלות צלזיוס, היתה לובשת חולצה ארוכה שהיתה מורידה במיוחד מהארון. בימי הקיץ החמים, היתה מקפידה לשבת בחדר ממוזג עם גלידה ושתיה קרה, ומהרהרת על נסיעה לחלקו הדרומי של העולם. אילו היה לה כסף, בוודאי שהיתה עושה זאת. בקיצור, נורית נולדה במקום הלא נכון. היה עליה להוולד בפינלנד, אלא שהיא נולדה בישראל, וכאן היה ביתה. אני אישית לא מסוגל להבין זאת. אני סובל מהקור, וביתי מלא במעילים ובבגדים עבים לימות החורף. אולי מפני שתמיד היה לה חם, אהבה נורית כל כך את הסיפור על מלכת הקרח, אני מתכוון לסיפור בו מלכת הקרח חוטפת ילד ומקפיאה את ליבו. אחותו מצילה אותו מידה, וממיסה את ליבו הקפוא בדמעותיה. אתם בוודאי חושבים שנורית אהבה את רגע ההצלה, אולם היא דווקא אהדה את מלכת הקרח. בגירסה שלה לסיפור הלך הילד עם המלכה מרצונו החופשי, כי אהב את החורף, וליבו כלל לא הוקפא. אחותו גררה אותו באכזריות בחזרה לממלכת הקיץ. לדעתה, מלכת הקרח היתה קורבן לדעות קדומות ואפליה. זו גישה מוזרה לדעתי לסיפור, כי אני מעדיף אותו בגירסה המקובלת, בה מלכת הקרח היא הטיפוס הרע, אולם זו מדינה חופשית, וזכותו של כל אחד לפרש סיפורים כראות עיניו.
ובכן, זה היה באחד החורפים הקיציים שלנו, בו יורד גשם פעם בשבועיים, והקריינים בחדשות מודאגים ממצבו של משק המים. אפילו אני זונח בזמנים כאלה את מעילי העבה, ויוצא לרחוב לבוש בסוודר בלבד ובלי מטרייה. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה חשה נורית. לאחר שסבלה כל הקיץ (וזה היה באמת קיץ חם, אפילו לדעתי) בא חורף שלא היה חורף אלא בקושי סתיו. מעלות החום ירדו מחמש עשרה מעלות רק באמצע הלילה, לעתים רחוקות, ואפילו בהרים לא ירד שלג. היא הסתובבה ברחובות וחיפשה עננים בשמים התכולים, ואז כשהחלה ברצינות להרהר על מעבר לאלסקה, זה קרה. ערב אחד התבטלה ההצגה שעמדה להשתתף בה, בגלל מחלה של כמה שחקנים. היה אז איזה וירוס שהסתובב במדינה. אני יודע שזה נכון, כי חטפתי אותו בעצמי. הייתי חולה מאוד בערך שבוע. נורית לא חלתה. היא מעולם לא חלתה. למרות שהסתובבה בגשם דרך קבע ללא מטריה, הוירוסים פשוט דילגו עליה. היא טוענת שזה בגלל הויטמינים שהיא לוקחת. אולי היא צודקת. בקיצור, היא מצאה את עצמה עם ערב חופשי לא מתוכנן. היא ניצלה שעה אחת כדי לסדר ולנקות. לאחר מכן גילתה שאין שום דבר מעניין בטלויזיה. היא ניגשה לחלון, ונשענה על המעקה. בחוץ נשבה רוח חמימה. היא נשאה את עיניה לשמים. כל הכוכבים נצנצו אליה, כך שהיא הסיקה שאין עננים בכלל. זה היה חורף יבש, והיא רצתה לחוש בגשם על ראשה. לרוע מזלה, אמרו בתחזית שגשם לא ירד לפחות עד השבוע הבא. היא עמדה כך מביטה החוצה זמן מה. בליבה עברה על התפקיד שהיה עליה למלא בהצגה ברגע זה, וקיללה את הוירוסים הללו שגרמו לחבריה להיות חולים. ואז כאילו שמעה קולות נסתרים, סגרה נורית את החלון, ויצאה מביתה. היא הלכה למרחק של כמה רחובות למקום בו היתה גינה ציבורית. בשעות היום היו ילדים במקום משתעשעים על המתקנים ששמה העיריה, אך כעת בחושך היה המקום שומם. נורית התיישבה על ספסל, והביטה אל השמים זרועי הכוכבים. זה היה לא הוגן, היא חשה. לאחר שהצליחה לעבור את חודשי הקיץ הרותחים בציפיה לחורף, הרגישה שרומתה. כעת היה סוף דצמבר ועדיין היה חם וקיצי. היא עצמה את עיניה, וניסתה לדמיין את הרחובות לידה מכוסים בשלג לבן וקר. נכון, אתם צודקים כשאתם אומרים לי שבתל-אביב לא יורד שלג גם בחורף רגיל, אולם נורית תמיד חלמה על שלגים, וגם הפעם עשתה זאת. היא דמיינה כיצד מתקררת הרוח, ואיך מתחיל לטפטף גשם על פניה, ואיך הוא מתחזק, וכיצד מתקרר האויר עוד, עד שבסופו של דבר מתחילים ליפול פתיתים לבנים ורכים מסביב. והפתיתים יורדים עוד ועוד, מכסים את העשבים ואת הגינות. מכסים את המדרכות ואת הכבישים. המכוניות החונות מתכסות בלבוש לבן. האנשים יוצאים לרחוב עטופים במעילים חמים. הילדים מתחילים לשחק בשלג בקולות מצהלה. והשלג ממשיך לרדת. ברחוב כבר יש כמות שלג נכבדה. הוא כבר עמוק ועבה. האנשים חוזרים לבתיהם, שכן אינם יכולים לצעוד. רק נורית ממשיכה לשבת על הספסל נהנית מהשלג. והשלג מתרומם ועולה. רגליה כבר קבורות בתוך הלבן הנהדר, אך היא אינה זזה, ורק מבקשת מהשלג שימשיך לרדת. והשלג מציית לרצונה. הוא ממשיך לרדת ולהערם ברחוב הלבן. פתיתי צמר גפן לבנים וקרים הם היורדים כך משמים. חלקו התחתון של הספסל כבר שקוע עמוק מתחת לשמיכה הלבנה, ועדיין אין סוף לשלג. נורית יודעת שתחת השלג היא תהיה בטוחה. היא אינה חוששת שלא תוכל לצאת. תחת השלג תוכל להגיע למלכות החורף אותה חיפשה. היא נושמת בהנאה את האויר הקר, ומסיטה את שערה לאחור, שלא יפריע למפל השלג. דממה משתררת ברחוב. כולם נמצאים בבתיהם החמים, ורק נורית יושבת בחוץ בתוך השלג הנעים. והשלג עודנו יורד. עוד מעט יכסה את ראשה, יפתח בפניה את הדרך…
"את בסדר?" שואל מישהו. נורית פוקחת את עיניה. איש עומד שם עם כלב. הוא לבוש במעיל קל. אין לו צורך ביותר מזה ברוח החמימה. הכלב מתרוצץ בחוסר סבלנות, מרחרח את רגליה של נורית ופונה להשתין ליד העץ הסמוך. נורית מגלה באכזבה קלה שאין אפילו פתית שלג אחד. הרחוב יבש בדיוק כפי שהיה קודם.
"כן, אני בסדר." היא אומרת, ומוסיפה בלי לדעת למה, "עוד מעט ירד גשם."
"החזאי אמר שלא ירד גשם לפחות עד סוף השבוע." אומר האיש ומושך אליו את הכלב הקטן.
"הוא טעה." אומרת נורית ללא היסוסים.
"אם את אומרת." אומר האיש, ופונה משם. הכלב רץ קדימה, והשרשרת בולמת אותו.
נורית משיבה את עיניה לשמים. כוכבים רבים חסרים. העננים שביקשה הגיעו, אך האם אלה ענני גשם? היא שוב עוצמת את עיניה. נעים לשבת כך לבד בחושך ולחכות לגשם. ובאמת, היא חשה כיצד הרוח מתקררת ומתגברת. צמרמורת נעימה עוברת בגופה. ואז היא חשה בטיפות הגשם הקלות נופלות על ראשה. נורית פוקחת את עיניה. השעה כבר מאוחרת מאוד. היא יושבת כאן כבר זמן רב. הגשם החל לרדת. היא יודעת שהיא זו שהביאה את הגשם, משכה אותו בהרהורי ליבה. הכוכבים נעלמו מהשמים ואינם עוד. הגשם מטפטף קל בתחילה, אך הוא מתגבר. נורית שוב עוצמת את עיניה. היא מושכת את ראשה לאחור, ונהנית מטיפות הגשם הנופלות על פניה. איני מבין כיצד מישהו יכול להנות מדבר כזה. אני, למשל, שונא רטיבות מושבע, וכשיורד גשם אני מקפיד להתעטף במעילים ארוכים חסיני מים ובמגפיים ומעל הכל פותח מטרייה ענקית, כדי שחס וחלילה לא תיפול טיפה על ראשי, אולם נורית ישבה לה על הספסל והניחה למים לזלוג על פניה ושערה ועוד הפיקה מכך הנאה. הגשם התגבר. עברו רק כמה דקות ובגדיה כבר ספוגים במים. האם זה מריץ אותה לביתה? היא נשארת לשבת תחת המטר הסוחף, ונושמת בהנאה את האויר שהפך צלול לפתע. אדמת הגינה כבר הפכה לבוץ. האיש עם הכלב בוודאי כבר אץ לביתו. רק צליל הגשם המכה בעולם מפר את דממת הלילה. נורית מחליקה בידיה על ראשה, נהנית לחוש את שערה הרטוב. היא פותחת את פיה, ושותה מעט מימי הגשם. הם כה טעימים. סוף סוף היא חשה את החורף לו חיכתה. היא יושבת זמן רב תחת המטר. בעיניה זוהי פסגת האושר. אז היא שומעת קול מלחש באוזניה. מלכת החורף היא המדברת אליה, מלכת הקרח מהסיפור שהיא כה אהבה. לא אוכל לחזור בפניכם על המלים המדוייקות. זמן רב דיברה המלכה באוזניה של נורית. קולה רך ומכשף. סיפרה היא על ארצה, ארץ הקרח והשלג, ארץ הקור. הארץ בה העצים עומדים בשלכת כל ימות השנה, והנהרות קפואים. ארץ בה קר, ואפילו נורית תזדקק בה למעיל. לדעתי, זה מקום מצמרר ודוחה, אך נורית ישבה שם והאזינה כמכושפת. קולה של מלכת הקרח תיאר באוזניה את ארץ חלומותיה, ארץ בה שורר חורף אמיתי, חורף נצחי. זהו בוודאי המקום הטוב ביותר עלי אדמות, המקום בו עליה להיות. והמלכה ממשיכה. היא רוצה לקחת את נורית לשם, אך עדיין לא. לא כעת. לנורית יש עדיין מה לעשות כאן, היא אומרת. אך בעתיד, היא מבטיחה, בעתיד היא תחזור ותיקח את נורית איתה לארץ הקרח, לארץ החורף התמידי. קולה של המלכה משתתק. נורית ממשיכה לשבת בתקווה לשמוע שוב את הקול המלטף המכשף, אך רק טיפות הגשם מגיעות לאוזניה. היא פוקחת את עיניה. האם חלמה? לא. היא מכוסה כולה בשלג לבן. השלג נח רק עליה ועל הספסל, ולא בשום מקום אחר בגינה. היא לוקחת מעט שלג בידה. השלג נמס, והופך למים בחום הישראלי, אך לפני רגע עדיין היה לבן ורך. השלג הנמס גורם לה לתחושה נעימה ונדירה של קור. צמרמורת עוברת בה. מאושרת היא קמה מהספסל, ומתחילה ללכת הביתה בגשם.
זהו סיפורה של נורית, וזהו סודה. למחרת היום הופתעו כל מכריה בראותם אור חדש זורח בעיניה. כולם היו מוכנים להשבע שחל בה שינוי במשך הלילה. למרות שחזרו ושאלו אותה, לא אמרה להם דבר. זה היה סודה ולא סודם. כשאני ראיתי אותה בראשונה, מיד ידעתי שהיא נושאת סוד בקרבה. כך ידעה גם היא בראותה אותי. נושאי סוד מכירים איש את רעהו. מאז אותו הלילה בכל פעם שחם לנורית, והיא מתגעגעת לגשם, היא חושבת על מלכת הקרח ועל ארץ החורף הממתינה לה. ולפעמים בקומה משנת לילה, היא מוצאת מעט שלג על הכרית, להזכיר לה את הבטחתה של מלכת החורף.
אני מקווה שהבינותם שאין לי ולנורית דבר במשותף, למעט העובדה ששנינו נושאים סוד. אפילו סודותינו אינם דומים כלל. אף על פי כן, יש משהו בכך ששנינו נושאים סוד, משהו המקרב אותנו זה לזה, שבזכותו אנו מבינים אחד את השני. רק לה אני יכול לספר את סודי, ורק לי היא יכולה לספר את סודה. רק אני יכול לראות בעיניה את הקרח והשלג של ארץ החורף, ורק היא יכולה לראות בעיני…
אני הולך ברחוב, ומביט בכל האנשים החולפים סביבי. אני ונורית אינם דומים להם. לשנינו יש סוד. כעת אתם תוהים בוודאי מהו סודי שלי? מה יכולה נורית לראות בעיני? תהו נא על סודי, הפצירו בי לגלותו. לא אספר לכם. סודי שלי ישאר בינתיים סוד. -
-
לא על התוכן אלא על כך שלא הסברתי עצמי,
אני מיהרתי. אם כך, למה כוונתי כשאני אומר
שהמספר מפריע לסיפור?
בדרך כלל, כשיש סיפור בגוף ראשון, אז העלילה
מתארת את סיפורו של המספר. כאן, המספר מתחיל לספר על עצמו
ואז פתאום מספר על נורית כשבאמצע הוא מכניס עוד דיבורים
על עצמו. ואנחנו אפילו לא יודעים מה הקשר שלו לנורית.
הם חברים? איך נפגשו? וכו'
וכל הדיבורים של המספר על הסוד שלועושה רושם
שהמספר/מחברת רוצים להרגיז את הקורא
"יש לי סוד ואני לא מגלה לך, נא לך".
אם זאת הייתה הכוונה זה הצליח. -
עם זאת, לטעמי, מפריז המחבר בשימוש במלה "סוד". למשל:
"אם סבורים אתם שברצוני לספר לכם על סודי, טועים אתם. לפי שעה אשמור את סודי לעצמי. ברצוני לספר לכם על סודו של מישהו אחר. אין כוונתי לומר שהסוד הזה דומה במשהו לסודי שלי, אך גם הוא סוד כסודי."
וכעת נשיר, כבסדר פסח הפוך:
פסקה א-ח-ת, א-ר-ב-ע-ה משפטים, ש-ב-ע-ה סודות…רחמנות!
-
רק אתמול קראתי סיפור של ללויד ביגל "on the dotted line¢
שבו יש ארבעה או חמישה מספרים שונים, כולם בגוף ראשון
שמתחלפים ביניהם בפרקים, וכולם מספרים את סיפורו
של מישהו אחר, גיבור הסיפור למעשה.
אבל בסיפור זה המספרים מדברים על מה קרה שהם
היו איתו, או מה שסיפר להם כשנפגשו איתו וכיו"ב.
וכך למעשה הם גם חלק מהסיפור. ואילו בסיפור ילדת חורף
יש לנו מספר, שמתחיל לדבר על הסוד שלו(שהוא לא מגלה)
ולפתע עובר לדבר על נורית. הסיפור על נורית עצמו מסופר לא
כאילו המספר שמע אותו ממנה אלא יותר כמו כל סיפור
שמסופר בגוף שלישי, כך נראה לי, אבל עם התפרצויות
של המספר על עצמו, מדי פעם.זה פשוט לא מצא חן בעיני!
-
-
-
-
-
-
מעין Story Teller, שיושב מול אנשים ומספר להם סיפור שהוא אומנם הכין מראש ויודע אותו בעל פה, אבל מאחר שהוא יושב מול קהל בכל זאת מדי פעם הוא זורק כמה מילים אישיות פנימה.
לפי התגובות, אני מבינה שזה לא הצליח במאה אחוז… מעניין אם אפשר לשפר את זה בלי להרוס את הסיפור.
אבל אם זו הביקורת היחידה, אז עשיתם אותי ממש מאושרת.
(סליחה על התגובה המאוחרת, אבל הייתי צריכה לחשוב היטב על מה שכתבתם פה).
-
-
-
סליחה? זה סיפור פנטזיה?
יש לי כמה הערות "קטנות"
1. גיבוב השטויות הכי גרוע שקראתי בזמן האחרון ואחד הדברים היותר חסרי עניין.
2. איפה הפנטזיה? איפה ? קראתי, קראתי, ציפיתי, ציפיתי וכלום! אין כלום, אין שום פנטזיה. לא ממש ציפיתי לדרקונים כשהבנתי שהסיפור מתרחש בארצנו הקטנה. אבל משהו, בכלל, כל דבר, אפילו או לא יודעת כל דבר אפילו הקטן ביותר שקשור לקסם, לאשלייה, לדמיון? ולא איזה איזכור מזעדי של חלום בהקיץ, זה לא פנטזיה!!!!
3. לסיפור אין כלום, לא התחלה, לא סוף ואפילו לא משהו מעניין באמצע, רק סיפור על ילדה מטופשת שאוהבת חורף ועל איזה איש משועמם עוד יותר שבמקום לספר על עצמו ועל הסוד (שממש לא מעניין אף אחד) שלו במעין ילדותיות של "יש לי סוד ואני לא אספר לך" בוחר לספר לנו במעין חוסר עניין משווע על מישהיא אחרת שהוא מכיר ועל איזה סוד "תיאורטי" לחלוטין שהיא נושאת, והכותבת עוד מנסה להכניס לזה איזה נופח של מיסתוריות, על שום מה ולמה? מה מסתורי באנשים שאוהבים את החורף וסובלים בקיץ.
ב א מ ת ?!?!?!
4. הדמויות טפלות, חסרות עניין ובסיס כאילו יובאו מאיזה מקום אחר ואין להם כל עניין להיות שם.
5. הסיפור נראה כמו תקציר בכריכה האחורית של איזה ספר, כאילו לקחו כמה משפטים מהפרק הראשון והוציאו אותם החוצה כדי למשוך את הקורא לקנות את הספר; אני לא הייתי קונה אותו.מה שאני תוהה זה, למה מצאה המחברת צורך לספר לנו את הסיפור הזה בכלל, זה נראה כמו נסיון גרוע לדמות ל-"תעתועים" של ריצ'רד באך, שם לפחות הסופר הצליח במשימתו, מצד שני ככה הוא כותב את רוב ספריו.
דבר אחד טוב אפשר להגיד על הדבר הזה, הסיפור כשלעצמו עומד במבחן הקריאה, הוא כתוב ברצף בלי כל מיני הפסקות באמצע, בניגוד לסיפורים אחרים פה, יש רצף עלילה (אם אפשר לקרוא לזה ככה כי שום דבר מעניין לא קורה כאן), אפשר לראות בין השורות לפחות כי מי שכתבה את הסיפור בהחלט יודעת לכתוב ויכולה להוציא דברים טובים, רק חבל שזה לא היה זה.
-
-
-
קודם כל ביקורת על התגובה שלך לביקורת: כל הכבוד. התגובה ל"ת שנתת לדעתי היתה מאוד במקום. לגבי הסיפור: הוא כתוב מאוד יפה, נהנתי לקרוא אותו. הפריע לי שבסוף הסוד של המספר מתגלה ככלום (או שזה רק אני) – ממש ציפיתי שהוא לא יספר את הסוד שלו, אבל שנבין אותו לבד. אולי הייתי אמור ולא הצלחתי, אבל בכל אופן יש כאן איזשהו פיספוס. חוץ מזה, זה באמת בקושי נדחק להגדרה של פנטזיה, אבל זה לא אומר שהסיפור לא טוב. זה רק אומר שהעורכים יגידו שאין לו מקום כאן.
אבל באמת יופי. באמת, באמת יופי. -
אני שמחה שנהנית.
הנה התשובה שלי בנקודות:
א. אני מודה ומתוודה שאין לי מושג מה הסוד של המספר. זה כמובן לא העיקר בסיפור. מן הצד השני ל mr היה רעיון מאוד יפה, ואני שוקלת לאמץ אותו. אולי הגזמתי קצת עם הדיבורים שלו על הסוד שלו, מה שיצר ציפיות.
ב. הסיפור אמור להיות פנטסיה, זאת אומרת, מה שנורית חוותה באמת קרה לה. קצת נדהמתי מכך שכל כך הרבה אנשים פה ראו את זה בתור הזיה, ואם כך, אז כנראה שגם בנקודה הזו פספסתי מעט. כשאני חושבת על זה, אז באמת יכול להיווצר הרושם של הזיה, כי האירוע "הזוי" בתחושה שלו, ובא מיד לאחר הזיה אמיתית. אני אצטרך לחשוב גם על זה.
שוב, אני מאוד שמחה שנהנית מהסיפור. זו היתה המטרה שלי.
(אני אנסה לעשות את השינויים שהתבקשו מתגובות הקוראים כאן. אם זה יצליח, אני אפרסם את זה שוב). -
-
אני מתנצלת.
הביקורת היתה אכן מנוסחת לא לעניין ובצורה בוטה ואגרסיבית.
הסיפור כשלעצמו כתוב בצורה טובה אם כי חסרה בו במידה רבה הנגיעה לפנטזיה.
לקורא יש הרגשה כאילו יש סיפור אחר ברקע, שכל ירגע יפרוץ, כאילו יש איזה התרחשות מתחת לפני השטח וכאילו מנסים להטעות אותו ולמשוך אותו לכיוונים אחרים, רעיון יפה כשלעצמו, אבל נאבד במהלך הסיפור.
לא ברור אם המספר רוצה לספר על עצמו או לא, נראה כאילו שהוא רוצה ולא רוצה, אולי הוא צריך להחליט קודם.
חבל שיש בריחה לנושא האגדה, מצד אחד נראה כאילו נורית לא הצליחה להשתחרר ממשובות הילדות, ואולי זו הכוונה. מהצד השני זה נראה כאילו שהכותב לא יכול להחזיק סיפור בפני עצמו בלי לקשר אותו למשהו קיים, וזה כבר ראינו שלא נכון.
אני כן חושבת שהסיפור כתוב בצורה יפה, הוא שוטף, קולח ורציף, וגורם לקורא לרצות לדעת עוד
אבל חסר בו משהו, זה באמת נראה כמו חלק מסיפור שלם וגדול, יש תחושה שהמספר הולך לספר לך את הסוד שלו אחרי שהוא "הכין אותך" עם הסיפור של נורית, זה נראה שהסוד של המספר עוד יותר גדול ומפוצץ מהסוד של נורית, חבל על הצפיה והאכבזה.
אין שום הסבר שיכול להיות משכנע ולא ישמע כתרוץ או נסיון להתחמק מאחריות על הביקורת הקודמת, ושוב אני מתנצלת על צורת ההתבטאות, והדרך בה נוסחו הדברים.
-
