- This topic has 36 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
מחווה למרקיז דה סאד – איש פנטזיה טהור
הסיפור מכיל אלימות ומין
למבוגרים בלבד
!!!!!!!!פשעים ואהבות אחרות
ספינת חלל צבעונית פילחה את האוויר החם של אחר צוהריים הבין גלאקטיים במתינות הראויה לעטלף שבע. קדמת הספינה אכן דמתה לחוטם עטלפי מחודד ושני חלונות צדדיים צהובים שלחו קרניים עייפות לתוך החמסין. הכל גלש איטי כל כך, ושם הספינה נפרש על כנפיה הרחבות באותיות גותיות כחולות: Donatien .
בעלי הספינה הסתובב הלוך ושוב בתוך קבינט צר. טמפרטורות גבוהות הציפו את מוחו הרב תאי בהזיות טרופות. רק לפני שעתיים הוא השקיע את גופו הלבן והחלק בתוך אמבט מי זרחן. את הרגליו זרק באלכסון על קרקעית האמבט ונחיריו, הרחבים כל כך עקב הסנפות אינספור, בלעו את המים העכורים. כאשר טיפס מהאמבט, החליק על השיש הרטוב ונחבל בברכו. כתם אדום התפשט על לובן הברך. אך לדאבונו לא היה שום חתך והדם לא הופיע. הוא נאנח, הניח חלוק כחול על גופו הלח והסתגר בקבינט. אותו קבינט, אשר את היקפו מדד בצעדים כבר עשרות פעמים. אין מנוחה. הוא יקדים את שעשוע הערב לאחר הצוהריים. ומה בערב ? מה בערב המזוין ? שוב נרות וצדפות כתומות. משרת אילם ונהימות מנוע גרעיני. ותחרה נקרעת מהשרוולים הארוכים.
דונאטיין ? והספינה ובעליו ? בצעו הקפה מסורבלת ? הספינה את המטאוריט הגמלוני, והבעלים ? את המודל המדויק של כוכב לכת אורפיוס בטא 4132. הוא אהב את צורת הכוכב. שני חציי ספרה מושלמים, המתחברים אחד לשני ויוצרים שקע מאורך, אשר באמצע בדיוק מאותר בחור עגול ורדרד. האיש מישש את פנים הכוכב עם אצבעו בדרכו החוצה וחייך חיוך חולמני ומנותק.
חדר שעשועים היה מוכן. משרתו האישי היטיב להכיר את השפעות החום והקור על גחמות אדונו, ולכן במרכז החדר הלבן והפשוט, כמו חדר ניתוחים בבית חולים ממשלתי על כוכב טרייסט 73, הוצב כסא מעץ שחור מגולף ועל שולחן המתכת הונחו בקפדנות כל מיני דברים מאורכים, מעץ ומברזל.
אני הייתי מאושפז בבית חולים בטרייסט 73 , במחלקת בלתי יציבים. שם היו בדיוק כאלה שולחנות עם כל מיני דברים וצורות. אני לא חיבבתי אותם אז, וממש מפחד מהם היום. הם נועדו לשיפור היציבות של המאושפזים ובדרך כלל לא אכזבו. אני לעומת זאת, אחרי הבריחה מטרייסט והתבייתות על ספינתו של המרקיז חש הקלה על אי הפעלתם עליי, למרות יציבותי ההולכת ומדרדרת. תפקידי על הספינה צנוע מידי ולכן אין צורך עלילתי להזכירו. אני כאן עד שיגיעו ללואיזיאנה הדרומית. שם אני מתחפף. יאללה ושלום. עכשיו עזרתי ללוקאס הזקן לסדר את החדר, ניקיון וכאלה. את השולחן ערך הוא בעצמו. צעדים של האדון במסדרון. טוב, הלכתי.
מרקיז חיוור. שפתיו הבשרניות נעות ללא הרף ואדמומיות דמוית שחפת צובעות את לחייו בורוד חולה. שחפת אורנוס הארורה. שפחות זולות מבית בושת של מאדאם קולייה. חולות אחת אחת. מי הדביקה אותו במחלה המייגעת הזאת. לצלוב אותה, לדחוף לחוריה הסורחים את הנחש הצהוב, שמקורו, איך לא, בהרי אורנוס. נחש נהדר, אשר חובב מעיים של נערות טריות. מחזה בלתי נשכח, זנבו של הנחש עוד רוטט בתוך חור עכוזה של הגברת, כאשר ראשו הקטן מציץ מטבורה הקרוע ועיניו הממזריות ממצמצות מאושר.
דונאטיין שקע בהזיות והתעורר רק למראה המלבב הבא. נערה ניצבה לפניו. מקורה כנראה במערכת הקאני, אשר כידוע נמצאת צפונית למערכת השמש. ככל נערות קאני, איבר מינה היה גלוי לעין ואיתר את מצחה כעין שלישית לחה ונוטפת. צבעו היה כחול עם פסים סגולים, אשר נגרו אל תוך החריץ הרחב. צורתו כצורת כוכב יהודים וריחו נעים. למרקיז הוא הזכיר ריח של מלון צהוב בשל. שאר אברי הנערה לא הפליאו במיוחד: שד בודד נפול, גפיים באורכים שונים ( נדמה לי שמונה ), בליטות קהות על הגב, אשר התחברו יחדיו לזנב סחוס גמיש. סתם נערה. האדון סימן לה להתקרב. היא השתטחה על הרצפה הממורקת כמו כוכב ים אפור מסורבל, פניה פונות אל התקרה. האדון זע על כיסאו. היא גירתה אותו. דמעות תכלת גדולות נוזלות מעיניה ומתערבבות עם המיץ הכהה אשר מפיק פותה הפתוח. הוא קם בעצלתיים, נוטל את אחד הדברים-צורות מעץ-ברזל וטובל את קצו המחודד של הדבר בתוך הפות. הוא טועם את הטיפות החמות מהנהן ושב לטבול.
אני כורע על ברכיי מול חריץ המנעול. מכאן אני מצליח לראות רק את רגליו של המרקיז ואת ראשה של הנערה. אני לא שומע כלום, כי החדר אטום אקוסטית. לוקאס סיפר לי, כי פעם כאשר חנו בחניון ציבורי בוונוס, השעשוע התורן של המרקיז השמיע צרחות רמות כל כך, כי משטרת וונוס עצרה את שניהם. מאז הותקן ריפוד מיוחד הבולע כל צליל. אך אני נהנה. זה כמו לראות סרט אילם.
הוא מנסה עליה כל דבר וצורה, מהדברים-צורות על השולחן. היא מתפתלת, מתעוות. אט אט הפרח הכחול באמצע מצחה מאבד מרעננותו ונחלים כתומים זורמים במורד לחייה. המחזה מסתיים באקט מרתק וקודר. מרקיז מבצע ניתוח בפותה של הנערה. דבר דמוי אזמל מבתר את הפרח לעשרות עלי כותרת. נחלים כתומים הופכים לאוקיינוס. פצע קרוע מתנוסס על ראש השעשוע. עין אחת הוצאה וכעת שטה גלמודה על פני השלולית הרחבה של כתום. מרקיז טובל בתוך השלולית. פינו הזקור מתפלש בתוך ארובת העין הריקה. היא כנראה גוססת, כי הראש רוטט ללא הרף. מתדפק על השיש. עוד דקה ותם השעשוע. אני חייב להסתלק. הזין הפרטי שלי, איתן ודואב, דורש שעשוע משלו.
אני נס אל הקבינט. שם, ביד אחת אני מוריד בחופזה את חליפת החלל יד שניה שלי, ביד שניה מחזיק את פיני הירוק הזוהר בחשכת החדר ( זרע פוספאטי ארור) וביד השלישית אני מנחית את מודל אורפיוס בטא 4132 על איבר התאווה. אחוריים קוסמיים מתהדקים סביבי ואני עף, מאושר ומחרחר לפלנטה בלתי כבושה של אורגזמת פלסטיק מלאכותית. -
-
(ולמה באמת? נדמה לכם שכתבנו את כללי הפורום סתם להנאתנו?), שבסיפור למבוגרים הנכם מתבקשים לציין זאת *בשורת הנושא* ולא בתוך הסיפור. יש לתת אפשרות למי שאינו מעוניין להיחשף לחומר כזה, לא להיחשף אליו כלל.
הפעם טרחתי לתקן את ההודעה במקום למחוק אותה. קחו בחשבון שאם אני במקרה עייפה או עצבנית, אני לא בהכרח טורחת… -
זו דוגמה של סיפור שמנסה לכסות יותר מדי בבת אחת, ולכן נכשל בכל.
הצד המד"בי של הסיפור קלוש מאד, ומצד שני גם הצד הארוטי/פורנוגרפי/סאדו מזוכיסטי של הסיפור קלוש. ראיתי תיאור מד"ב טובים בהרבה, ראיתי תיאורי פורנו טובים בהרבה, וראיתי גם תיאורים כלליים של דמויות ורקע טובים בהרבה. לקורא פשוט לא ברור מה רוצים ממנו, מרוב ששופכים עליו המון פרטים קטועים. אפילו השוק ואליו של הסיפור לא מי יודע מה.
הדבר היחיד שחביב בסיפור הזה הוא הסיום (שכמובן, מובן מאליו מרגע שרואים את תיאור הפלנטה המדוברת), אבל גם הוא לא ממש מצליח לפצות על קלישות שאר הסיפור.
יש לי דבר חיובי אחד להגיד – הכתיבה לא רעה בכלל. זה כן. וזה הדבר היחיד שהצליח להניע אותי לקרוא את כל הסיפור, שאחרת הייתי נכנעת באמצע. -
-
-
כתיבה וחירות לא הפכו אצלו למילים נרדפות. האיש הפך את הסטייה שלו לאידיאולוגיה, והשתמש במעמדו כאיש אצולה כדי לצאת בשלום ממעשים מתועבים שהוא עשה בנערות ממשפחות עניות, שהמשפחות שלהן לא יכלו להרשות לעצמן לדרוש שהצדק ייעשה. אם זו נראית לך דמותו של אדם שמייצג חירות, זה מאד מצער אותי לשמוע.
ואגב, לגבי הכתיבה של המרקיז דה סאד, הזדמן לי לקרוא כמה מכתביו, ומאד לא התפעלתי. הוא לא כתב מי יודע מה מעניין, לא היו לו רעיונות מי יודע מה מדהימים, וכפי שכבר ציינתי, כל האידיאולוגיה שלו היתה מבוססת בבירור על הסטיות הפרטיות שלו. תאוריית ה"ליברטינאז'" שלו אמנם כוללת כמה מרכיבים מעניינים, אבל הרבה מהמרכיבים שלה, אם תסלח לי, מתועבים – ואני לא אדם שנתקף בתיעוב בקלות.
ובאשר לסיפור שלך – למרבה הצער, המחווה פשוט לא היתה כל כך מוצלחת. דמויות סאדיסטיות תוארו כבר רבות במד"ב (הדוגמה הראשונה שקופצת לראש היא הברון הרקונן, שנראה לי שהיה יכול ללמד דבר או שניים את ידידנו המרקיז), בצורה מוצלחת ומשכנעת הרבה יותר, ועל רקע מד"בי משכנע יותר.
הסיפור הזה, מבחינתי לפחות, מפוספס. הוא פשוט לא הגיע לשום מקום. ורק בתור מחווה הוא פשוט לא כזה מעניין. -
-
-
מסתמנת כאן גישה קומוניסטית וצבועה למידי לגבי המרקיז. ולגבי איכות יצירותיו – לא אני ולא אחרים יכולים לשפוט אותם. הרי ספריו תורגמו לעשרות שפות, ונקראים על ידי אלפי אנשים כבר במשך שתי מאות לפחות. וזה רק לא עקב "הסטיות שהנציח". בן אדם נלחם בצביעות הנצחית של המין האנושי. אותה צביעות אשר גורמת להעניק לרוצחים טרוריסטים פרסי נובל לשלום ולהזדעזע נוכח העובדה הפשוטה כי יצריו הבסיסיים של האדם הוא מין ואלימות.
-
-
-
-
-
אוי, תודה רבה על הטפיחה החמה על כתפי השבור והמיוזע. באמת….עצרת אותי בדיוק לפני בליעת עשרות כדורי ווליום ובקבוק וודקה דשן. לא הפורום הזה ולא האחרים לא מרגשים אותי עם הביקורת. פשוט כאן, באגודה המנופחת מחשיבות עצמית זאת, יש משהו מקומם. אז החלטתי לזרוק את הסיפור הזה, שהוא אכן סתמי למדי ונכתב בדרך אגב, לתוך אגם תיקון שגיאות הכתיב והביקורות הגועליות שלכם.
-
-
-
-
-
אנשים תמיד קוראים דברים שיש להם shock value. גם מיין קמפף היה רב מכר, ויש ארצות שבהן הוא עדיין נמכר יפה (כן, כן, לצרכים אקדמיים בלבד).
המרקיז דה סאד העלה רעיונות שלא היו חדשים. למרבה הצער, חלק נכבד מרעיונותיו היו רעיונות רעים. וגם זה דבר שאני לא עושה לעתים קרובות – אני לא ממהרת לתייג רעיונות בתווית ערכית. אבל במקרה הזה, איני יכולה להימנע מזה. הוא דגל לא רק בחופש, שיקר כל כך ללבך, הוא גם דגל בכך שהדרך לחופש הזה יכולה לעבור על גופם ונשמתם של אחרים. מבחינתו, ראוי לשעבד, לנצל, לתמרן ולהתעלל בדרכך אל אותו חופש נשגב.
אם חוסר אהדה כלפי הרעיונות הללו עושה אותי קומוניסטית, הריני לומר שאני גאה להגדיר את עצמי קומוניסטית (אגב, בהזדמנות תסתכל במילון מה זה קומוניזם, בסדר? אני חושבת שתופתע). אם חוסר אהדה כלפי אדם שהיה מסתייע במשרת שלו כדי לחטוף נערות מהמעמד הנמוך, להתעלל בהן בצורה קשה מאד (כולל פגיעות גופניות שכללו חתכים, כוויות, אונס ושלל פעילויות אחרות הידועות בקרב שוחרי החופש) ולהתבצר מאחורי האידאולוגיה המפוקפקת שלו ומעמד האצולה שלו כדי לצאת מזה ללא עונש עושה אותי פרימיטיבית – So be it. אני מסרבת להעריץ אדם שזו דרכו.
ואגב, למיטב זכרוני לא חילקו עדיין פרס נובל בימיו של המרקיז דה סאד, כך שאני בספק אם היה לו מה לכתוב בנושא. -
אבל מצד שני, את לא יכולה לאלץ אותנו לאהוב אותו. אני אוהבת סוג מסוים של סיפורים (תתפלאי, סיפורים עם שפע של תוכן אנושי, אם כי לא כזה שדורש סכינים דווקא), שעונים להגדרה הקלאסית של סיפורי מד"ב, הווה אומר, סיפורים עם עלילה, עם רעיון, בדרך כלל גם עם פואנטה, שאומרים משהו משמעותי ומעניין על האדם, העולם, החברה וכדומה. לצערי, לא מצאתי את אלה בסיפור שלך. מצאתי בו רק כתיבה באיכות לא רעה בכלל, שעוטפת סיפור שהוא די חסר רעיון ועלילה, ולא ממש עובד מבחינת התוכן המד"בי שלו.
-
-
-
-
-
כשאת אומרת "אדם שנהנה להכאיב לאנשים", אנא הוסיפי לזה את התוספת הקטנה "בניגוד לרצונם". יש די והותר אנשים שעוסקים בסאדו-מאזו בהסכמה הדדית, ונגד אלה אין לי כלום.
הבעייה שלי עם המרקיז דה סאד היא העובדה שהוא ניצל את מעמדו כדי להתעלל באנשים (בעיקר נשים, אבל היתה לו גם מידה של פעילות הומוסקסואלית) חפים מפשע שלא בהסכמתם, ואז ניצל את יתרונו הכלכלי כדי לסכור את פיהם. -
די ! אני לא מסכימה לזה יותר.
כל שונאי המרקיז, אנא בדקו את הלינק הבא ( והוא נכתב על ידי אדם משכיל ביותר, אשר חקר את חייו של דה סאד, ובשום מקום אין שמץ של אזכור לחטיפות. כנראה שהשמעות, אשר הופצו במאה 18 חיות עד היום, לצערי הרב):
http://www.neilschaeffer.com/sade/timeline/1740-1762.htm -
הוא ביצע מחקר וגילה שלא היו כאלה מעשים (ופרסם את מחקרו, כמובן, באתר אינטרנט, שהוא המקום שבו מתפרסמים כל המחקרים הרציניים). עשרות אחרים, על פי שניים שלושה ספרים שקראתי, חקרו את הנושא והגיעו למסקנה שהדברים כן היו, על פי רישומי בתי משפט, אזכורים של אנשים אחרים מאותה תקופה ועוד. אז כמובן, אפשר לבחור להאמין למה שיותר נוח ומתחשק להאמין, או שאפשר לבחור להיות בורים כמוני, ולהעדיף להסתמך על מקורות קצת יותר מפורטים.
מחקרים היסטוריים טיבם שיש בהם הרבה חוסר הסכמה. אם תסלחי לי, אני מעדיפה להסתמך על מה ש*הרבה* מקורות היסטוריים אומרים, ולא על מה שאומר מקור היסטורי מבוסס אינטרנט *אחד*. שלא לדבר על כך, שכשקוראים את הפילוסופיה שמר דה סאד הטיף לה, מגיעים למסקנה שהאיש בכל מקרה היה בעד מעשים מעין אלה, כך שהם סבירים ביותר.
אגב, רוצה לקרוא ספר מבוסס אינטרנט שמסביר מה היתה האמת ההיסטורית *האמיתית* מאחורי רצח רבין? יכול להיות אפילו שהוא צודק! -
קראתי את הסיפור שלך על הערפדית, אשר מחפשת זוהר. אהבתי אותו. אבל, אם נתעלם כרגע מהבדלי סגנון הכתיבה, הסיפור שלך לא פחות מעורר בחילה ( גברת ערפד משוטטת ברחובות העיר, ומוצצת את דמן של בנות רכות בנות חמש ). דרך אגב, סתם איזה רעיון מעניין: Justine של דה סאד, באחת הרפתקאות שלה, נשבתה על ידי אציל אכזר, אשר כל הנאתו בחיים היה להקיז את דמן של נערות רכות ( מעט מבוגרות יותר, בסביבות השמונה עשרה שלהן) ובין היתר את דמה של אישתו היפה.
יש מין הדמיון – לא, כך ? -
בין הכתיבה הרגישה והעדינה בסיפור "זוהרת", עם כל הלבטים, לבין ההתבוססות וההתגוללות בכל מה שיש לו shock value מתוך הנאה מההשפלה, ההכאבה וההתנהגות הטורפנית שיש בכתבי דה סאד, כנראה שמשהו מאד שונה בצורה שאנחנו קוראות.
נראה לי שהראייה שלך קצת, רק קצת, שטחית. את מתמקדת בצורה במקום להתמקד בתוכן ובאופן. אבל מעבר לזה – את צודקת. בדיוק אותו דבר. -
בואי לא נריב יותר לגבי דה סאד. אני השלמתי עם דעותיך עליו. אך אני באמת מחבבת את האיש ואת ספריו.
אז אולי אני בן אדם מעוות ( אין לי כל בעיה להודות בכך). ספריו משום מה משעשעים אותי. הם שונים. ואני באמת נהנית לקרוא אותם. ( כמובן שאני בהחלט נהנית לקרוא גם ספרות אחרת . )
ברור כי ראיתי את ההבדל. סתם המחשבה על הדמיון הרעיוני של מציצת / הקזת דם עניינה אותי. באותה מידה אני אוהבת למצוא אלמנטים סאדיסטיים באגדות עם לילדים. זאת סטייתי הפרטית -
שקל מאד למצוא בו אלמנטים סדיסטיים, ובמיוחד אגדות האחים גרים.
לאחרונה הזדמן לי לראות את אחד השירים מ"יהושוע הפרוע" (Struwwelpeter) שמעורר חלחלה ממש, וזה בעקבות דיון ברשימת דיוור מסוימת שבה הוצגה גירסה של אותו ספר בתלבושות נאציות (מסתבר שהספר הוצא כאות וכמופת בתקופת שלטון הנאצים במלה"ע השניה).
בקיצור, ילד שמוצץ אצבע אפשר לגמול אותו בקלות. פשוט חותכים לו את האצבע… -
כן. קראתי את השירים האלה. יש לי את הספר ( ירושה מאיזו קרובת משפחה ישראלית קדומה ) בגרסתו הישנה. אלה סיפורי זוועה ממש. ילד שמת מרעב ( משהו שדומה לאנורקסיה נברוזה ), לאחר שסירב לאכול דייסה מגעילה. ילדה אשר נשרפת חיה באש, לאחר ששיחקה בגפרורים. עוד ילד שטבע ( לא זוכרת בעוון מה ). בקיצור, החבאתי את הספר מפני אחיותיי הקטנות.
ולגבי האחים גרים. לפני הרבה שנים, מצאתי בספריה של אבי, ספר אחים גרים במהדורה למבוגרים ( ברוסית ) וכיוון שמאוד אהבתי את האגדות ( הייתי אז בת עשר ) מייד חרשתי את הספר. עד היום אני חולמת לפעמים על אותה כלה אומללה אשר הייתה אמורה להינשא לאיש הגון, אשר התברר כאנס ורוצח. זה היה תאור אונס ראשון, בו נתקלתי ( הכוונה לספרות ולא לדיווחים מעיתונים). מאז נדפקתי. כל אוהד פרויד היה מבין כרגע, מדוע אני חובבת את המרקיז דה סאד. -
*השיר הנ"ל איננו בשום מקרה בא לפרסם את דעתי האמיתית. אותה כבר פירסמתי ברבים*
שמעו חברים ולכם אספר
סיפור טרי כמו מתוך מקרר
על תופעה שמקורה לא נודע
ואשר ידועה רק בשם "אגודה"ראשית נספר על אדם שמו יו"ר
וזה תפקידו, כתוב בשחור:
לעשות מעשים מבלי לחפף
ולכן נקרא הוא "ארז עייף"גל היה הוא ילדון חכמולוג
לכן גדל הוא להיות ביולוג
יושב כל היום וסופר לו שמרים
עד שיוצאים לו מכל החוריםכשהייתה היא ילדה קטנה
הביאו לבוג'י קטנה מתנה
קסדה עם קרניים, צעיף וצמידים
ומאז היא נוהגת להפחיד ילדיםוגם נדבר על עמנואל לוטם
אשר לטולקין דחף הוא החותם
ומי שיקרא זאת עכשיו יתעלף
ומאז קוראים לו עמנועלףוחברו הוא דוקטור האופטמן
שמחלטר לו בתור עתידן
ובכל חודש נותן נבואה
מתי הרצאת הגפן הבאהוגם נשאר לנו, נו, ניר יניב
מה אדבר, בחור די חביב
עד שהתחיל הוא לזעום בדרכים
ומאז הדרדר סגנונו לשפכיםושוב נספר פה על אסטרו-נעמי
שסגנונה מרהיב ושמימי
רק בעיה קטנה, וחבל
כי אותה כבר ניכס לו צה"לועם דיברנו על זו הנעמי
אז גם נזכיר את אחשל, הדמוני
אשר כל סיפור שהוא משכפל
הולך באופן ישיר לעזאזלועוד נספר על לי ודניאלה
שעבודן היא ברכה וקללה
כי עכשיו הן כבר די עייפות
מיום של ליקוק של מעטפותוגם נזכיר פה את דותן דימט
אשר עורך הוא את המימד
אך חדשות לו אינן טובות
כי לא נשארו לו עוד כתבותואחרון, אך מאד לא חביב
בלי ללכת סחור-סחור מסביב
יש גם את שלמקו שאת השיר כותב
ועכשיו בוג'י תעשה לו כואב -
-
-
-
