- This topic has 12 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הנה אגדונת, שאני באמת לא יודעת מאיפה הגיע לי הרעיון לכתוב אותה. זהו כנראה הסיפור האופטימי הראשון שכתבתי…
***
הפיה הזעירה ריחפה מעל לאדמה הקפואה, מעופפת בעדינות מצמח קפוא אחד לאחר, רגליה העדינות מלטפות את עלי הכותרת הגדולים של הפרחים, נוגעות – לא נוגעות. שובל בוהק של חלקיקי אור זרם ממנה, שובל אשר יחד עם הבל פיה שהתערבל סביבה כגלימה, השווה לה מראה של כוכב שביט קטנטן וכחול. היא הניפה את שרביטה בתנועות מעגליות, מסתחררת באוויר, ממלאת את האוויר בנצנוצי אור ואבקה זוהרת, כל נצוץ פיסת אור הנוחתת על הקרקע ממיסה את השלג העמוק, מביאה פריחה ולבלוב. הפיה צחקקה, מסתחררת בין הפרחים והעלים, מביאה חיים ליער הקפוא.
היער נשטף בצבעי ירוק ופריחה בכל מקום בו עברה; פרחים עדינים זקפו את ניצניהם ופרשו את עלוותם; עצים זקפו קומתם, משוחררים ממשא השלג הכבד שהעיק עליהם במשך כל החורף הארוך; האוויר התמלא בזמרת ציפורים וריח משכר של אביב. העולם כולו התעורר לחיים, לאחר תרדמת החורף בה היה שרוי.
הפיה הזעירונת זיגזגה בין החיות הישנות, מעוררת אותם בעדינות, צופה בפליאה ואושר בחיות מפהקות, מתמתחות, ולבסוף פוקחות עיניים ישנוניות, מתעוררות אל העולם. היא ניתרה בין הגורים שהתעוררו והחלו לשחק בין עלי העשב הגבוהים, נהנית כפי שלא נהנתה מעולם, היער המתעורר מציף את נפשה הקטנה באושר. היא רקדה עם העולם, מרחפת מחובקת בחיקו המבוסם של היקום.במעמקי היער, בפינה אפלה השוכנת כה עמוק עד שקרני האור אינן מגיעות אליה, היא הבחינה בגזע חדש, גזע שלא התקיים לפני כן. היצורים הרדומים היו שונים מכל יצור בו נתקלה אי פעם, מלבד כמה פיות אחרות. ליבה הקטנטן ניתר בחזה; ליצורים אלו הייתה תבונה.
גל של צער ורחמים טלטל את גופה הקטן, מרעיד את ליבה, כשהבינה את הצער והכאב שיצורים אלו עומדים לחוות. בידיים רועדות היא חיפשה בין שקיקיה מזור לכאבם העתידי. אצבעותיה המהירות הסתבכו בקישורים של שקיק דקיק ממשי, שקיק בו לא השתמשה מעולם, עליו הייתה רקומה מלה אחת באותיות כמעט בלתי נראות: אהבה. היא הרגישה קרן שמש מחממת את נשמתה, ממלאה אותה מחדש בשמחה עצומה: היא מצאה את הפתרון המושלם.
ידיה נכנסו בזריזות לשקיק, מוציאות ממנו חופני אבקה בוהקת, מפזרות אותה מעל היצורים. היא צפתה בפניהם המשונות מתמלאים בשמחה, מאירים, עיניהם מתרחבות בהנאה. ליבה ניתר משמחה, והיא ריחפה גבוה, בין העצים, צווחת מהנאה, רוכבת על זרמי רוח אקראיים ומפזרת את האבקה על פני השמיים.
בעודה מסתחררת ברוח, פרפר מקסים חלף על פניה, מושך את תשומת ליבה. בו ברגע הגזע החדש והאבקה נשכחו מדעתה המפוזרת. היא מיהרה לרחף אחר הפרפר, נושפת עליו, משתובבת אתו, מתפעלת מהיופי המדהים שלו, בעוד תכולת השקיק מתפזרת באוויר.מאז, בכל אביב, כאשר הפיות הקטנות יוצאות להסתחרר בעולם קפוא אליו הן מביאות חום, לבלוב וחיים, קצת מהאבקה נושר בעדינות על פני הארץ. לפעמים, ישנם כמה יצורים שמתמזל מזלם, וקצת מהאבקה נוגע בהם, ממלא את פניהם ונפשותיהם בשמחה, גורם לעיניהם להתרחב מהנאה.
***כן, אני יודעת שזה מתקתק מדי… אבל אני לעולם לא משליכה לפח משהו שכתבתי.
מה אתם אומרים?
-
-
-
-
-
טוב, הגיע הזמן להסביר איך יצא לי סיפור כ"כ מתוק…
א) זה אחרי צפייה בפנטזייה ופנטזייה 2000 של דיסני על מסך תלת-מימדי ענק, כפי שניחשת… שזה פשוט משהו שאי אפשר לצאת ממנו שפויים.
ב) זה נכתב על חלקיק מסימפונייה (די ארוכה ומשעממת חוץ מהחלק המסויים, למען האמת) של חליל וקלרינט… והפ]יתולים שלה וכו' נכתבו ע"י העלילה. הכוונה הראשונה הייתה שהיא תהרוג את היצורים מרוב רחמים, והיער יחזור לשלוותו… אבל המוזיקה הייתץה נורא מאושרת, והחלטתי שאם כבר – אז כבר.
ג) הי, זה הסיפור האופטימי הראשון שלי, יקח לי קצת זמן להתמתן…
ד) כתבתי את הסיפור במקור בספרדית, ותרגמתי. אולי זו הבעייה של ההגה, השתדלתי לתרגם כמו שצריך, וגם עברתי על זה פעם – פעמיים, אבל חששתי לשבור את המבנה המקורי…
ה) כן, יש פסיקים שאמורים היו להיות נקודות: אני עובדת עם מקלדת ספרדית, ואין פה הבדל בין פסיק ונקודה… (מה לעשות, עובדת מהבי"ס עם פונטים עבריים מהבית, כי המחשב שלי עכשיו נמצא איפשהו בים.)בכל אופן, תודה על התגובות… הרבה יותר אוהדות ממה שדמיינתי לעצמי, למען האמת (:
-
-
של Roberto Martinez Palomar.
זו אגב הסיבה שהמקור הוא בספרדית: אני נוטה לכתוב בשפה בה השתמש המלחין, כשאני כותבת ע"פ מוזיקה… בכל אופן, חוץ מחמש דקות זו סימפוניה ממש-ממש משעממת, לעומת האחרות שלו (אני לא זוכרת אם ראיתי אזכורים שלו בישראל. לעומת זאת, כמה ארצות-הבריטניקים מכירים אותו, ככה שאני לא יודעת אם הוא ממש מוכר… מכיר אותו?) -
-
-
-
-
-
