- This topic has 17 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
-
ישבתי במטבח של סוזן, שותה קפה ומזכיר לה לאכול מהצלחת שלפניה מדי פעם. טוב, אפשר לומר שמכריח תהיה מילה טובה יותר ממזכיר. הפעמים היחידות שבהן היא הפסיקה לספר לי על המאפיינים של פונקציות מודולריות היו כשהיא עצרה לרגע כדי לרשום מחשבה פתאומית לפני שתיעלם.
סוזן הייתה פרופסור מפוזר קלאסית. היא תמיד נשאה איתה עיפרון ונייר, למקרה שהפיתרון למשוואת הכדורים של קפלר יעוף דרך מוחה באמצע האוכל (בתקווה שהיא תצליח לקרוא את מה שכתבה – היה לה כתב היד הגרוע ביותר שראיתי מימי).
"..יצא לי להסתכל על מאמר מעניין לא מזמן – המאפיינים היחודיים של המספר שש. קודם כל, זה מספר מושלם – סכום מחלקיו שווה לו עצמו, אתה יודע, המחלקים שלו הם 1,3,2, והסכום שלהם שווה לשש–"
"אני יודע", קטעתי אותה, "זה שאני פיזיקאי לא אומר שאני בור ועם הארץ".
"זה מה שאתה חושב", השיבה לי בהתנשאות מתמטיקאית אופיינית. "בכל אופן, שים לב באיזו תכיפות אתה נתקל בו בחיי היום יום. בשנה יש 365 ימים – רק יום אחד פחות מדי, ובשנה מעוברת זה מסתדר. שישה צדדים לפתית שלג, שלושים ימים להקפה של הירח סביב כדור הארץ, 360 מעלות, שישים דקות בשעה.."
"שעות ומעלות הן רק יחידות מידה. המצאה של המין האנושי".
"אל תהיה כזה קטנוני". היא הפריכה את טענותי בהינף יד.
"בכל אופן, זה לא כזה מספר מעניין. חמש ועשר הרבה יותר שימושיים".
"רק כי מערכת החשיבה שלנו מסודרת עליהם. נראה מה היית חושב על הכפלה בעשר אם היו לך שש אצבעות בכל יד".
משכתי בכתפי והעברתי נושא. "אז על מה את עובדת עכשיו?"
עיניה נדלקו. היא תמיד שמחה לספר לי על המחקר שלה, וללעוג לי כשלא הבנתי חצי מהמונחים.
היא לקחה אותי לחדר העבודה שלה, והזהירה אותי לא לדרוך על הדפים. היא לא הייתה צריכה להגיד: בתור מישהו שחדר העבודה שלו נראה כמו אתר פסולת גרעינית, ידעתי מה טביעת רגל במקום הלא נכון יכולה לעשות לחישובים שלך.
היא נברה בערמות הניירת שעל שולחנה, שנראה יותר דומה לתל מאשר לשולחן, ושלפה כמה ניירות מכוסים בקשקושים. זה לא היה יוצא דופן.
מה שהיה יוצא דופן הייתה העובדה שיכולתי להבין אותם.
לא הבנתי מה כל אחד מהם אמר, אבל הבנתי את המשמעות הכללית. למעשה, זה היה עוד יותר מוזר: בלתי אפשרי למדי להבין מתמטיקה כשאתה לא מבין כל אחת ואחת מהמשוואות.
המשוואות נראו כמו משוואות אליפטיות – משוואות שאפשר ליישם לתנועה של גופים באליפסה, כמו כוכבי לכת. עבדתי על דברים דומים בעצמי. אבל זה לא הסביר את המשמעות הברורה לחלוטין שלהם.
הסתכלתי על סוזן. היא חייכה בניצחון.
"מה הדברים האלה אמורים להיות?" שאלתי אותה, מקווה שקולי לא ירעד.
"טוב.. אם תחשוב על פיזיקה בתור מפה ליקום, ועל מתמטיקה בתור מקרא – המפה, אתה יכול לקרוא לאלה תצלום אוויר".
זו הייתה אנלוגיה מדויקת למדי. המשוואות בבירור דיברו על התנועה בתוך מערכת כוכבים.. מלבד זה שנראה לי הן התאימו לכל מערכת שהתקיימה ותתקיים אי פעם. זו לא הייתה משוואה, זו הייתה נוסחה. וכאשר הסתכלתי מקרוב, ראיתי שהיא לא בהכרח דיברה על מערכות כוכבים: המשוואות יכלו באותה מידה לתאר גלקסיות או אלקטרונים.
סוזן הייתה שקועה ב.. טוב.. נקרא לזה שיפור אחת המשוואות, בגלל שאין לי מושג מה היא עשתה. המשוואה שעליה עבדה נעשתה פשוטה יותר, נקייה, ומובנת אפילו יותר. יכולתי כמעט לראות את סיבובן האיטי של הפלנטות, את מסלולן הבלתי נמנע של הגלקסיות.
זה היה יפהפה.
הצלחתי לשכנע את סוזן שתיתן לי עותקים של הדפים שעליהם עבדה. נשאתי את הדפים הביתה ותכננתי להתחיל לעבוד עליהם מיד כשהדלת לחדר עבודתי נפתחה. מרי עמדה שם.
מרי ואני התחתנו לפני שלוש שנים בערך, ומאז הפעמים היחידות שהתחרטתי על כך היו כשאמא שלה באה לביקור. היא אחת הנשים היחידות שאני מכיר שמוכנות לחיות עם מישהו שמעדיף לבלות את הלילה עם מחשבון מאשר איתה (דבר אשר, כפי שאני מוכרח לציין, כמעט לא קורה יותר מפעם בחודש).
"איפה היית?" שאלה.
"ביקרתי אצל סוזן. היא נתנה לי קצת חומר מעניין למחשבה". והייתי רוצה לחשוב לבד עכשיו, הוספתי בפרטיות ראשי.
"כמה חבל שאין לך זמן. יש לך בעוד שבוע ועידת הישגיות בפקולטה, זוכר? אתה צריך לארגן את תוכנית המחקר שלך לחודשיים הבאים".
נאנחתי. למרות שהביורוקרטיה אצלנו הייתה בגבולות הסבירות בדרך כלל, הייתה לה נטייה להתפרץ ברגעים הבלתי צפויים ביותר, כמו פצעי בגרות.
אתם מנחשים שאת הלילה הזה כבר לא ביליתי עם התוכניות של סוזן.לאחר שנגמרה הוועדה סוף סוף, החלטתי לבקר את סוזן ולראות מה השיגה בעבודה עם המשוואות האליפטיות שלה. טלפנתי מראש כדי לוודא שהיא תתעורר לפני שאגיע. לסוזן לא היה שום מושג של לוח זמנים, והיא הלכה לישון כשהייתה עייפה, אם זה היה בשמונה בערב או בשמונה בבוקר.
אחרי בערך עשרים צילצולים, היא ענתה.
"נו? מה יש?" שאלה אותי בקוצר רוח.
"היי.." מלמלתי לשפורפרת.
"אה, זה אתה", וקולה קיבל גוון קל של התלהבות. "אתה זוכר את המשוואות שהראיתי לך בפעם שעברה? הגעתי איתן למשהו. אתה חייב לבוא לראות". אמרה וניתקה.
מה יכולתי לעשות? עליתי למכונית ונסעתי.
אחרי שעתיים בערך של נהיגה, הגעתי לביתה של סוזן. סוזן גרה באמצע אחת מהפרברים האלה שמעמידים פנים שהם עיירות. מקום נחמד ושקט, גם אם מרוחק להחריד. סוזן תמיד צחקה עלי בגלל התלות שלי במחשבי האוניברסיטה ובמכשירים האחרים, ונהגה להשוויץ שהיא לא משתמשת אפילו במחשבון. חוכמה גדולה, כשאת מסוגלת לחשב משוואות מהמעלה השלישית בראש.
לא טרחתי לדפוק בדלת ונכנסתי ישר פנימה. סוזן אף פעם לא זכרה לנעול את הדלת. הלכתי אל חדר עבודתה.
היא רכנה מעל שולחנה, שהיה ריק מדפים עכשיו. כולם היו על הרצפה חוץ מאחד, שעליו עבדה.
"מה זה?" שאלתי והצצתי מעבר לכתפה.
היא הסתירה את הדף. "חכה שאגמור עם זה. אני רוצה שזאת תהיה הפתעה".
משכתי בכתפי. "אז את מוכנה להסביר מה קורה?"
היא חייכה במסתוריות וגררה אותי לכיוון המטבח.לאחר ששנינו ישבנו ליד השולחן עם משהו לאכול, סוזן התחילה לדבר.
"אתה יודע, ההערה שלך על השימוש שלנו בבסיס עשר אתמול גרמה לי לחשוב.
המספר חמש כמעט לא מופיע בטבע. עשר עוד פחות. המספר שש, לעומת זאת, מופיע לעיתים די קרובות – הזכרתי את זה קודם. ואתה אמרת שאנחנו קבענו את אורכה של השעה ואת המעלות. אם כן, למה לא השתמשנו בבסיס עשר? הרבה יותר קל לחשוב ככה.
"הסיבה המקובלת היא שהחכמים הבבלים העתיקים, אלה שקבעו את המידות שבהן אנחנו משתמשים, יחסו למספר הזה משמעות מיסטית. יש לו הרבה תכונות מתמטיות מענינות – הוא הכפולה של שני המספרים הראשוניים הראשונים, לדוגמה. אבל איכשהוא, זה לא נראה לי הגיוני לגמרי.
"בערך חצי שעה אחרי שהלכת, נתקעתי עם המשוואות. פשוט לא ידעתי מאיפה להמשיך. אז הסתובבתי בבית וניסיתי לקבל השראה".
היא עצרה לרגע, לוגמת מכוס המים שלה.
"בערך באותו זמן, נתקלתי פתאום במאמר ישן על האנטרופיה שכתבתי לפני המון זמן. זה היה ממש בהתחלה של הקריירה שלי. רציתי ללמוד פיזיקה אז. נזכרתי בשאלות שהיו לי כשהייתי צעירה: איך, בניגוד לכל הכללים האפשריים, החיים נוצרו? למה? מאיפה באה מודעות?
"באותו הזמן, הייתה לי מין אמונה מעורפלת שקיימת מודעות חובקת כל בגלקסיה – לא אלוהים, סתם משהו שמחזיק את הכבידה וגורם לזמן לזרום. וחשבתי שהמודעות הזו יודעת את כל התשובות. חשבתי שיכול להיות שרסיס אחד מהמודעות הזאת הלך לאיבוד, התגלם בחומר והפך לחיים. ומשהו, משהו בסיסי כמו בשרו ועצמותיו עוצר אותו מלחזור למודעות הכוללת.
"וחשבתי, גם אם הבשר עוצר אותך מלהגשים את מה שאתה, יתכן שעדיין יהיו סימנים. זיכרונות. תחושה מעורפלת שאתה יודע מה צריך לעשות. ככה הרגשתי כשדיברת על בסיס שש.
"חזרתי לחדר העבודה, והעברתי את החלק מהמשוואה שעבדתי עליו לבסיס שש. זה לא יכול היה להיות ברור יותר. זה היה תמצית הפשטות, וזה מיצה הכל. נשארו לי רק עוד כמה פרטים קטנים ואני אגמור. חכה לי כמה דקות ואגמור את זה".
והיא החליקה מהכסא ופנתה לצאת.
"היי, חכי!" קראתי לעברה. "אני יכול לעזור?"
היא טלטלה את ראשה במרץ. "אני רוצה להראות לך את התוצאה הסופית בתור הפתעה. חכה ואני אחזור בעוד רגע".
היא יצאה.
לאחר רבע שעה, שמעתי צרחות מכיוון חדר העבודה.עד שהגעתי, היה מאוחר מדי. היא שכבה על המיטה, חסרת חיים. לא היה עליה סימן של פגיעה, חוץ מהאימה המוחלטת על פניה.
בדקתי את הדופק שלה. לא הרגשתי דבר. היא לא נשמה.
עד שהאמבולנס הגיע העסקתי את עצמי בחיטוט החדר העבודה שלה, מחפש את הדף שעליו עבדה, מנסה להבין מה קרה לה.
היה דף אחד ליד גופתה. הוא היה ריק להוציא סימן "שווה" גדול באמצע.
בצורה לא הגיונית, הרגשתי איך דווקא הסימן הזה מכעיס אותי. מה שווה? איך יכול להיות שמשהו ישתווה? היא מתה! היא מתה!! כלום לא שווה לכלום!
למה שהיא תמות? מה קרה לה? מה יכול להיות כל כך נורא במשוואה, שהוא עלול להרוג אותך?
חיוך מריר עלה על פני. אם סוזן צדקה, היה דבר שיכל להרוג אותה, ושהייתה לו סיבה.
רסיס המודעות לא הלך לאיבוד. הוא הושלך לאבדון.
הם לא רצו אותנו, מאיזושהיא סיבה, הם רצו להיפטר מאיתנו. אז הם כבלו אותנו בגוף, גוף שמסוגל למוות ושכחה, וכדי לוודא שלעולם לא נחרוג מכלאנו, הם הטילו בנו מום. הם לא יכלו להסיר את מוחנו, לא לתמיד, אז הם הסירו אצבע אחת, רק אחת, כדי שלעולם לא נוכל לחשוב כמוהם יותר. ההבדל הקטן בין חמש לשש.התחלתי לעבוד על המשוואה מיד לאחר שחזרתי הביתה. המעבר לבסיס שש הקשה עלי, אבל המשכתי במשימה בחריצות קודרת. משהו הרג את סוזן, ואני הולך למצוא אותו.
לאחר כמה שבועות, סוף סוף ראיתי את סוף התהליך באופק. המשוואה הצטמצמה עד כדי כך שתלמיד תיכון היה מבין אותה, גם ללא היכולת שהייתה לה לחדור למוחו של הרואה אותה.
את השלב האחרון השארתי ליום שבו הייתי לבדי בבית. לא יכולתי להרשות שיפריעו לי.
בסופו של דבר, הצמצום נשלם. המשוואה הייתה ברורה. ולראשונה מאז שהייתי בתיכון, שמתי לב אל יופיו של היקום.
ספרות אש מסתחררות במרחבים, בסדר ובדיוק אינסופי..
כל אטום קטן וכל גלקסיה רוקדים, כולם לאותו קצב..
כולם לאותו גורל.
ובאותה צלילות שבה ראיתי את יופיו של היקום, ראיתי את סופו. את השחיקה הזעירה, את אי היציבות במסלולים, את דעיכת האנרגיה.. עד שהיקום יישאר עירום, ריק, מת.
רציתי להצטנף בעצמי ולבכות, אבל לא יכולתי. הדמעות לא היו שלי יותר. ניערתי מעלי את כלא הבשר שלי.
ונזכרתי. נזכרתי ברצון החזק כל כך, האיום, להימלט מהגורל. לתת אנרגיה ליקום. לשכוח.
לחיות.
גופי, שכבר לא היה שלי, בכה בשבילי ברגעים האחרונים לפני שרסיס המודעות שהיה אני נקרע ממנו.***
לאחר תקופת האבל, מרי חזרה לחדר העבודה של בעלה. היא חשבה לתרום את רשימותיו לאוניברסיטה שבה עבד, בתקווה שיוכלו לחלץ מהם משהו לגבי הדבר שעליו עבד לפני שמת.
היא לא מצאה הרבה. בין הדפים היא מצאה אחד, שעליו שורטט סימן "שווה". בלי שום משוואה, רק סימן "שווה" גדול ושחור.
לכמה רגעים, היא תמהה על משמעותו.
לאחר מכן, השליכה את הנייר לפח והמשיכה הלאה. -
הייתי רעבה באותו יום. הזהרורים נדלקו סביבי כמו זיקוקים. אפילו לחיות היה מין בוהק.
ניסיתי למתוח את גבולות הסבל שלי באותו שבוע, ולא נגעתי ביצור חי כבר חמישה ימים. הכמיהה בתוכי הייתה הדבר החזק ביותר שהרגשתי בחיי, מלבד הפעם ההיא שבה כמעט מתתי. אני עדיין רועדת כשאני חושבת על הפעם ההיא, או על הדרך שבה נכנעתי לרעב.
מצאתי אותה לאחר חצי שעה של חיפושים. היא זהרה כל כך.
ילדה בת חמש בערך. הגיל שבו אפשר להבין מה הם אומרים, אבל עוד יש להם את התמימות המתוקה הזאת. שיער גולש, זהוב, עיניים כחולות ענקיות ועור דמוי חרסינה. בובה שהתעוררה לחיים.
דמעות על לחייה.
ניגשתי אליה, מהססת. לא רציתי להבהיל אותה.
"מה קרה? למה את בוכה?" שאלתי אותה, מתיישבת לידה.
"אני לא מוצאת את אמא", אמרה באומללות.
"די, די", אמרתי, "אל תבכי. אני אעזור לך למצוא אותה". הרגשתי די רע בעצמי. אני שונאת כשילדות בוכות.
"איך קוראים לאמא שלך?"
"אמא", היא אמרה בפשטות. אוי.
"ואיפה את גרה?"
"בבית",היא הסתכלה עלי בפליאה שלא ידעתי. שוב אוי.
"אז אני אשאר איתך כאן עד שאמא תחזור, בסדר?" ליטפתי את השיער המשיי.
"זה לא בסדר לדבר לאנשים שאני לא מכירה", היא התרחקה ממני קצת.
"נכון בדיוק. אז אני אשאר כאן איתך ואדאג שאף אחד שאת לא מכירה לא יבוא וינסה לדבר איתך". יש אנשים לא נחמדים במקומות כאלה, אנשים שעלולים לעשות דברים לא נחמדים לילדות בנות חמש. כמוני.
אין לי זמן להתלבטות מוסרית. אני צריכה לעודד אותה קצת. "איך קוראים לך?"
היא עדיין לא הפסיקה לגמרי לבכות. "מעיין".
"ואני ענת. אז עכשיו אנחנו מכירות, ואת יכולה לדבר איתי".
"איפה אמא שלי?" היא שאלה, קולה חלש וגבוה בצורה מעוררת רחמים.
"אמא הלכה להביא לך משהו נחמד, והיא עוד מעט תחזור. רק תישארי לידי עד שהיא תבוא, והכל יהיה בסדר". בתקווה שאני לא אאבד שליטה ואשאיר את הגופה הקטנה שלך כדי שהמשטרה תמצא אותה. רעדתי. אני צריכה לעשות משהו בקרוב, או שאני לא רוצה לדעת מה אני אעשה.
"את אוהבת ארטיקים?" ניסיתי לעבור לקרקע בטוחה יותר.
"אמא אמרה לא לתת לאנשים זרים לקנות לי דברים", היא אמרה בהיסוס. היא התחבטה בבעיה המוסרית הקשה של לציית לאמא לעומת ארטיק.
"את יודעת מה, אני אתן לך את הכסף ואז את תקני לך בעצמך. בואי, יש שם קיוסק".
נראה שההצעה שלי יישבה את הקונפליקט. היא קיפצה לצידי, וביקשה מהמוכר "ארטיק פטל עם סוכריות קופצות", שהוא היה שמח לספק.
היא התישבה לידי, מלקקת את הארטיק. הזוהר סביבה גדל מעט. כמעט יכולתי להרגיש את לחץ הדם עולה, את הסוכרים מתפרקים לגלוקוז ועוברים בדרכם לתאים.
אז אני אוהבת ביולוגיה. תהרגו אותי.
"אז.." סרקתי את מוחי בחיפוש אחר נושא שיחה. "ראית כבר את אטלנטיס?"
היא הנידה בראשה. "אמא אמרה שנלך בשבת בערב. רוני כבר ראתה אותו, והיא אמרה שזה סרט ממש טוב".
"גם אני ראיתי. יש שם שירים ממש יפים, כדאי לך ללכת". יצאתי באמצע ההקרנה. הסרט עורר בי זיכרון של הפעם האחרונה שהייתי בסרט מצוייר, עם בנות הדודות שלי. זה היה לפני שנעשיתי מה שאני היום, כמובן. אני עדיין מתגעגעת אליהן.
אני מתגעגעת למשפחה שלי נורא. לפעמים הזכרונות גורמים לי לבכות. אני כל הזמן רואה את אמא שלי, מסתכלת על הגוף שלי ובוכה. אמא שלי אף פעם לא בכתה.
אני שומעת את הרופא ברקע. "..היא אבדה יותר מדי דם. היא מתה לפני שהרכב הגיע לבית החולים".
העיניים שלי היו פקוחות. הלב שלי לא פעם, אבל המוח שלי פעל. הוא הפסיק רק לכמה דקות, אבל הרופא לא בדק. וטוב שכך.
הבריחה מחדר המתים היא אחד הנסיונות שאני מעדיפה שלא לזכור. לא חיפשתי את המשפחה שלי. קשה לי עם הידיעה שהם חושבים שאני מתה, אבל אני מעדיפה שהם יחשבו ככה ולא ידעו למה הפכתי.
(רוצחת ילדות קטנות)
לא. זה קרה רק פעם אחת. לא התכוונתי. איך יכולתי לדעת שיש לה המופיליה?
(רוצחת. פדופילית.)
זה כבר חסר ביסוס. אף פעם לא נגעתי בהן. טוב, חוץ מלמצוץ להן את הדם.
(רוצחת.)
"את בסדר?" מעיין שאלה בדאגה.
"בסדר גמור". התנערתי. "מה אמרת?"
היא פצחה בסיפור של מה-רוני-אמרה-לי-אתמול ומה-אני-אמרתי-לה. הזוהר סביבה נשאר יציב, לא מהסס.
הסתכלתי על היד שלי. העור שלי לא זהר. הוא נראה כהה ומצומק לעיני, למרות שכשהסתכלתי במראה נראיתי לבנבנה כמו תמיד.
כן, אני יכולה לראות את עצמי במראה. ולהסתובב בשעות היום. ואין לי שום רתיעה מצלבים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים.
לעומת זאת, כל השיטות הרגילות יעבדו אם מתחשק לכם להרוג אותי או אחרים כמוני. רובנו אפילו לא ינסו להתנגד. זה קשה כשאתם צריכים להרוג את מה שאתם הכי אוהבים כדי לחיות.
חיפשתי את זה ששינה אותי אחרי שברחתי. היה קל למצוא אותו, לפי החשכה שהקיפה אותו. הזוהר שהקיף את כולם היה משונה בהתחלה, אבל התרגלתי.
הוא היה די מעורר רחמים. הוא היה די מופתע שסיפרתי לו עד כמה ילדות קטנות זהרו כשהסתכלתי עליהן. אצלו ילדות קצת יותר גדולות (שש עשרה, במקרה שלי) נראו מושכות. הגענו למסקנה שאיכשהוא, הדברים שהיינו צריכים להרוג היו דברים שאהבנו.
פיתחתי תאוריה. האנשים היחידים שהופכים לערפדים הם רומנטיקנים, אנשים שמוצאים סוג אחר של אנשים יפהפה. לא בהכרח נמשכים אליו (למרות מה שהמצפון ההיפראקטיבי שלי אומר, אני *לא* פדופילית), אלא פשוט.. נו.. אוהבים אותו. אני לא חושבת שזה הגורם היחיד, אחרת כל מי שהיה ננשך היה משתנה, הורג את האנשים שהיו קרובים אליו ומת, אבל זה בעל חשיבות. אני לא חושבת שיש ערפדים שהורגים משנאה. הם היו מתים מרעב.
עמית, זה ששינה אותי, היה די אומלל. הוא היה מהסוג הנדיר הזה של בנים שבאמת מעריצים נשים, וההכרח להרוג אותן הרס אותו. הוא לא היה מסוגל לגרום לעצמו לעצור בזמן, והן תמיד היו מתות בזרועותיו. אני הייתי הראשונה שהוא שינה, ואני חושבת שעודדתי אותו קצת.
הסתובבנו ביחד למשך כמה זמן לפני שעמית ביקש ממני לקשור אותו למיטה כך שהוא לא יוכל להשתחרר ולעזוב אותו. נעלתי את הדלת לחדר שלו, אבל נשארתי בדירה כדי לוודא שהוא לא יצא.
הצרחות פסקו אחרי שבועיים. התקשרתי למשטרה וברחתי משם.
מאז הייתה לי שיטת "צייד" קבועה. למצוא איזו ילדה שהלכה לאיבוד, לנחם אותה, לקחת את כמות הדם המירבית שתשאיר אותה עומדת על הרגליים ולקחת אותה הביתה או למשטרה. העדפתי לקחת אותה הביתה: לא היה לי חשק מיוחד שיזכרו אותי במשטרה בתור "ההיא שמביאה ילדות מעולפות כל פעם".
בכל אופן, שיכנעתי את מעיין לשחק איתי תופסת ומחבואים ועוד כל מיני, ונהניתי כמו אני לא יודעת מה. אני קצת ילדה קטנה בעצמי, אני חייבת להודות.
השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים, ועדיין לא היה שום סימן לאמא של מעיין. החלטתי שעכשיו יהיה זמן טוב למערכה האחרונה.
"מעיין, בואי רגע".
היא התקרבה אלי, מתנשמת קלות ממשחק התופסת ששיחקנו עכשיו.
"אני רוצה לבקש ממך טובה".
"בטח. מה?"
נשמתי עמוק. "יש לי מין מחלה, והגוף שלי לא יכול לייצר משהו ששלך יכול. אני צריכה לקבל את החומר הזה, או שאני אמות. בשביל לקבל אותו, אני צריכה להוציא ממך דם, כמו בזריקה, ולשתות אותו".
מעיין הביטה בי בריתוק מעורב בזוועה. המשכתי. "אם תתני לי לקחת את זה ממך, אני אקח רק כמה שאני צריכה, ואת תרגישי קצת חלשה אחר כך אבל מחר כבר תרגישי בסדר גמור. את מוכנה?"
היא היססה, והנהנה באיטיות. ליטפתי את שערה. כל כך חלק.
"זה יכאב בהתחלה, אבל רק קצת. עכשיו, את צריכה לעמוד, וכשתתחילי להרגיש חלשה, תגידי לי ואני אפסיק. אם אני לא מפסיקה, תתני לי מכה על העורף, הכי חזק שאת יכולה, בסדר?"
היא נעמדה. הזזתי את שערה, חושפת את עורק הצוואר שלה. הזוהר סביבה כמעט עיוור אותי, אבל יכולתי להתרכז על הווריד בקלות. הוצאתי בקבוק כוהל רפואי מהכיס, ניקיתי את עורה ועשיתי את אותו הדבר לניבים הקדמיים שלי. אם היא תחלה במשהו בגללי, אני לא אסלח לעצמי בחיים.
שתלתי את שפתיי על העור הרך של כתפה, כמו בנשיקה. נשכתי בעדינות רבה ככל שיכלתי.
"אאו!" קראה מעיין. ליטפתי את גבה, את שערה. היא הריחה כל כך טוב.
הדם החם הציף את פי. הזוהר שלה היה עכשיו בתוכי, חלק ממני. הייתי חלק ממנה, חלקתי את הניקיון שלה, את הטוהר שלה, את התמימות. זו הייתה חוויה דתית כמעט. היא הייתה האל, ואני קיבלתי מחילה, גם אם רק לכמה דקות. העונג הגופני היה משני. הרגשתי את ברכיה מתחילות לרעוד, והרפיתי לפני שיכלה להגיד משהו.
נשכתי את לשוני, וטיפה מהדם נחתה על הפצע, שהחלים עד שלא נותר סימן.
"בואי, חמודה שלי", אמרתי והרמתי אותה. היא הייתה קלה כנוצה. "נלך למצוא את אמא שלך". -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
באמת ברמה גבוהה..אבל:
1)הוא נראה תלוש מהמציאות..אם היית מצליחה להסביר איך היה אפשר לקלוט את היקום ואת כל התהליך רק בזכות הסתכלות במשוואה..איך בדיוק צורה מתמטית נקלטת זה היה משפר את האמינות שלו בהרבה.
2)הקטע שלו עם ההושלך לאבדון..לא כל כך הבנתי מאיפה זה בא?איך זה פתאום התקשר לסיפור? האם,לפי הסיום, הוא טעה וסתם היה עצבני?
3)המאמר שהיא כתבה והיא מצאה..זה אני עדיין לא פוסל אבל משהו לא מסתדר לי..שלא תביני לא נכון, אני אהבתי מאוד את הסיפור והוא סיפור טוב לא משנה מה!
אלה סתם נק' להבהרתך..תגובתך. -
-
-
