נבואה

[נעם]

ושוב הם באים אלי.
האש אשר בעיניהם,
כמו אשי המטילה,
את צלליהם על הרצפה.
הם רוצים שאנבא.
צללים פרוסים,
כמו צפות אל העתיד,
את הגורל חושפים.
אני יודע מה הם מחפשים.
מתוך גורל מתוך צללים,
מה טומנים בחובם החיים,
ושיהיו רק דברים טובים.
ושאלה אחת מפחידה אותי.
כי לגורל תכלית אחת,
ותמיד עולה השאלה,
מה יהיה בסוף.
בסוף?
הסוף תמיד זהה.
בסוף האש נכבית.
בסוף, ישנו חושך.

[???]

השיר הזה, התחיל טוב, הבית הראשון מצויין והשני קצת פחות, השלישי יש בו משהו שהולך ואובד, ומתמעט עד לסיום.
הדמות של הנביא שמתחבא או מחבט במשמעות התפקיד ומעלה תהיות משלו מעניינת, אבל השיר כתוב בצורה קצת ראשונית, בעיקר בבתי הסיום, קצת נאיבית מדי בעיני.
כאמור אהבתי את הבית הראשון מאוד, יש בו משהו מעורר סקרנות וגם אסתטיקה שירית טובה, ואולי שווה לברר מה נעלם ומתמעט בבתים הבאים…

[נעם]

האמת היא שהביקורת היא קצת כללית מידי בשבילי. אני לא בדיוק כותב הרבה שירה, ומן הסתם יש לי עוד הרבה ללמוד. מה שיכול להסביר את הראשוניות והנאיביות. הבית השלישי אמור היה להכיל תחושה של חוסר אונים, כנראה שזה לא יצא כ"כ טוב…

אז אם את יכולה למקד יותר את הביקורת שלך, אני אשמח.
איפה המים הרותחים? איפה?

[???]

ושוב הם באים אלי.
האש אשר בעיניהם,
כמו אשי המטילה,
את צלליהם על הרצפה.

את הבית הזה אהבתי כי יש בו תמונה מאוד ברורה ויפה ומסתורית, האש, העיניים הצללים.

הם רוצים שאנבא.
צללים פרוסים,
כמו צפות אל העתיד,
את הגורל חושפים.

גם כאן יש יופי אבל דווקא הניסיון לחרוז, "חושפים" עם פרוסים" שאינם מתחרזים ממש, מרדדים את התמונה ומסיטים את תשומת הלב לפרטים מיותרים כמו המחשבה: "מה זה החרוז הזה".

אני יודע מה הם מחפשים.
מתוך גורל מתוך צללים,
מה טומנים בחובם החיים,
ושיהיו רק דברים טובים.

הבית הזה ממש פשטני, השירה בו נובעת מחלוקת השורות ומכך שיש אותה תנועה בסיום כל שורה. זה לא חרוז זו רק תנועה דומה, וזה מפריע לאסתטיקה השירית, עדיף להצתעלם בכלל מעניין החריזה, הוא לא נדרש בימנו, כידוע, וכאן הוא ממש מושך תשומת לב למבנה וכל זה על חשבון הדימוי. התוכן והדימויים, של צללים וגורל ורצון פשוט של אנשים, אלה רעיונות יפים אבל הם לא נקלטים, בגלל צורת הכתיבה הנאיבית, אפילו קצת ילדותית.

ושאלה אחת מפחידה אותי.
כי לגורל תכלית אחת,
ותמיד עולה השאלה,
מה יהיה בסוף.

פה פתאום חרגת מעניין החרוז, ושברת את המבנה. ולא ראיתי ששברת אותו לטובת משהו יפה או מתוחכם יותר, אלא להפך, כאילו כבר אין לך כוח אפילו לחפש תנועה דומה, או מבנה ארבע שורות.

בסוף?
הסוף תמיד זהה.
בסוף האש נכבית.
בסוף, ישנו חושך.

שורות הסיום יפות, ויכלו לתת תחושה חזקה אם היו באות אחרי תיאור חופשי לאורך כל השיר, שמחוייב לדימויים ולא לתנועות או ניסיון חריזה. (אני מניחה שאתה יודע שאלה לא חרוזים ממש)

ה"מסר" של הסיפור נדמה כאילו הוא "מה אכפת לכם מה הגורל לשכם, בסוף כולנו נמות"
זה לא איזה חידוש גדול, ולכן הדמות המספרת צריה לעניין אותי מאוד כדי שאקשיב לו או ארגיש רגש כלשהו בגינו.

זהו. הכי מפורט שיכולתי…

[נעם]

ושוב הם באים אלי.
האש אשר בעיניהם,
כמו אשי המטילה,
את צלליהם על הרצפה.
הם רוצים שאנבא.
צללים פרוסים,
כמו צפים אל העתיד,
אל נבכי גורל אפל.
אני מכניס את ידי ללהבה,
שואף אותה לתוכי.
מתוך גורל מתוך צללים,
הם מחפשים דרך סרוגה בשושנים.
והשאלה,
כמו הגורל בלתי נמנעת,
עולה מלאת חוחים:
מה יהיה בסוף.
בסוף?
הסוף תמיד זהה.
בסוף האש נכבית.
בסוף, ישנו חושך.

[נעם]

ומועיל, יש לקוות. אני מקווה שהגרסה החדשה יותר טובה. בכל אופן, תודה רבה.

[???]

הרבה יותר טוב ויפה,

נשארו רק השורות האלה שטובות יותר מהגרסה הקודמת אבל עדיין אפשר לשפר אותן:

מתוך גורל מתוך צללים,
הם מחפשים דרך סרוגה בשושנים.
והשאלה,
כמו הגורל בלתי נמנעת,
עולה מלאת חוחים:

ראשית – סוגה, ולא סרוגה.
שנית, אני הייתי מחספסת טיפה את השורות האלו, מחליפה חוחים בקוצים.

אבל חוץ מזה, הרבה יותר יפה, מובן ומדוייק.

[מאת]

תגובות