- This topic has 0 תגובות, משתתף 1, and was last updated לפני 18 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
איש הרשת
לפני שאני מתחיל, רציתי לציין שאני לא חולם. לא, אני לא שוכח את החלומות שלי, פשוט אין לי כאלה. ישנם מקרים מתועדים אפילו מתקופת התום, של אנשים ללא שנת תע"מ, שפשוט אינם חולמים כלל. חלקם עקב פגיעה מוחית, וחלקם נולדו כך. אני נולדתי כך. המעטים להם סיפרתי את הסיפור (בעיקר השלטונות, שביקשו ממני לא להפיצו) העלו את האפשרות שהדבר הקנה לי איזה שהוא יתרון, שיתכן שבשל כך לא הושפעתי כפי שהושפעו שאר האנשים שסביבי.
הדבר קרה בעיירה השלווה ביותר, הציורית ביותר שאתם יכולים לתאר לעצמכם. היא לא הייתה חלום, היא הייתה אמיתית, וכך גם השלווה בתוכה. כשאנשים חלמו, הם חלמו חלומות פשוטים, וברובם שמחים. יכול להיות שבגלל זה משכנו את איש הרשת. הוא הופיע יום אחד ברחובה הראשי של העיירה, לבוש רשתות וחישוקים, יחף, מטונף, שיערו הפרוע קלוע יחד עם הרשתות וחוטים קלועים משתרכים אחריו, ריר בזווית פיו, מבט מטורף. הוא נכנס למזללה הראשונה שראה, וביקש קפה. אחר כך אכל כריך, ושתה עוד כוס קפה. אחר כך שאל על מקום ללון בו את הלילה. בשלב זה היה כבר קהל לא קטן במקום – הייתה זו עיירה קטנה, כאמור, והשמועות מתפשטות בה מהר. הוא עשה את דרכו למלון הדרכים בינות לסקרנים, וכבר אז, אני זוכר ששמעתי בבירור, כבר אז היו אלה שלחשו ששום דבר טוב לא יצא מזה. הם כמעט צדקו. באותו לילה כוסתה העיירה בפרחים.
כשאני אומר כוסתה, אני מתכוון לכך שכל דבר בעיירה כוסה פרחים. פרחים נבטו מהמדרכות והכבישים, הגגות והחלונות, כל חיה וחפץ שהושארו בחוץ באותו לילה הנצו פרחים, מסוגים שהעין לא שזפה. החיות לא אהבו זאת כלל, ובירכנו את מזלנו שאף אחד לא נרדם בערסל באותו לילה. האנשים בעיירה היו סבלניים מאד לתופעות של חלימה, הם היו אנשים פשוטים בעלי חלימות פשוטות, ומעולם לא הרגישו מאוימים על ידי חלום. אפשר שהיו תמימים, אך הם לא העלו על דעתם לאסוף נשק ולפגוע בזר, כפי שהיו עושים במקומות אחרים. בכל מקרה, היה זה ברור שהתופעה קשורה לבואו של איש הרשת, ולכן המון קטן החל עושה דרכו לכיוון מלון הדרכים, לבקש מאיש הרשת בנימוס לעזוב. כיצד שכנע אותם שיניחו לו להישאר, זאת לא ידוע. כנראה כוחותיו מנו גם יכולת השפעה. הוא העלים את חלקם הגדול של הפרחים, ונראה היה שהדבר מניח את דעת רוב התושבים. איש הרשת נשאר.
בימים שאחרי נראה היה כי מצבו משתפר. הוא היה נקי, שיערו קלוע לצמה, אפילו הרשתות אותן לבש נראו כאילו נקלעו מחדש. אז גם ראינו שהוא מקועקע כולו ? לא, מצולק כולו ? בדוגמאות סבוכות, בדומה לרשתות אותן קלע סביבו, כמו קורי עכביש או קנוקנות של גפן. כל אלה היו רק שטח הפנים, סיפר לנו, קצה הקרחון של הרשתות הסבוכות, המטורפות, המעוותות אותן חרץ בנפשו, בהווייתו, כפי שהוא קרא לה. ברשתות אלה היה לוכד חלומות, אך רק סיוטים, ציין. מסיפוריו, אותם אהב לספר, עלה כי הוא היה גיבור מטעם עצמו, קדוש מעונה, ולבסוף, מטורף מייבב. עד שהרגיש כי אינו יכול לשאת עוד, וברח מסיוטיו, אך כל שיכל לעשות, כמו כריש שהסתבך, היה לגרור אותם אחריו. כעת הוטב לו, אמר. הבדידות היטיבה עמו, ואנשי העיירה שלנו מעודדים את רוחו. האנשים שתו את סיפוריו בצימאון, על דברים שראה, על סיוטים שצד.
נראה היה כי היה יכול לזמן מעשי חלמות כרצונו, בין אם חפצים או מראות. הוא היה מחלק אמברוזיה ונקטר לפי דרישה, מעלים כאבים ומרפא חולים. המעט שאני יכול לעשות, היה אומר. לכן ניגשתי אליו: סיפרתי לו שאיני חולם, וביקשתי מרפא. מוטב כך, הבטיחני, והושיט לי כוס נקטר. אני רוצה רק להרגיש, אמרתי, פעם אחת. אני רוצה לדעת. הוא נתרצה: על מה תרצה לחלום, שאל. לא יודע, השבתי. הוא קרב אלי ולחש: נמציא משהו יחד. באומרו זאת הרגשתי נשאב לתוך עיניו שהלכו וגדלו מולי, וגלגל עיניו הפך מאוחד עם הצלקות שעל פניו וגופו. מאחורי הרשת יכולתי לראות עוד רשתות, לא, לא עוד רשתות כי אם אותה הרשת, נמשכת ונקלעת עוד ועוד. מצאתי את עצמי משייט בחלל עצום, משורג בחוטים מתפתלים ומתלפפים. ביניהם זינקו מולי הבזקים של מקומות, של אנשים, של דברים לא ברורים. בכל רגע הייתי מישהו אחר, במצב אחר. הרגשתי עצב ושמחה ויותר מידי תחושות מכדי להבדיל ביניהן. ואז הרגשתי באנשים. המון אדם, חולמים, סבוכים ברשת גדולה, המון אדיר של חלומות משורגים, חלקם קטנים, קלילים, שמחים, עוברים בקלילות בינות לרשתות, וחלקם אפלים יותר, כענני גשם, נתפסים בינות לרשתות, נצברים, נעשים סמיכים, כמו פיח, כמו דיו, הרגשתי נחנק. ואז הייתי שוב בחוץ, סחרחר מתחושות. לא ביקשתי לחלום עוד.
אחרים לא היו כמוני. נראה היה כי החלימה, שהייתה פרט שולי בחיינו, הולכת ותופסת יותר מקום, כמו נעשית ממשית יותר. אולי בגלל סיפוריו המהפנטים של איש הרשת, אולי בגלל שנוכחותו טשטשה את הגבול בין חלום למציאות, אולי משום שהוא הראה לאנשים את כוחם של החלומות. אנשים הלכו לישון מוקדם יותר, ונמו עד שעה מאוחרת. חיי החברה שהיו נעלמו כמעט לגמרי, אנשים העדיפו לשהות במציאות אותה יצרו סביבם מאשר במציאות אותה חלקו עם כולם. באחד הערבים טיילתי לבדי ברחובות, שכעת היו שטופים בייצרי החלימה, והנה הבחנתי באיש הרשת. חשבתי לפנות אליו ולהאשימו בנעשה, אך הספקתי לחזות במה שעשה: הוא תפס סיוטים ברשתותיו, משך אותם אליו, והעלים אותם לתוכו. הבחנתי שהמבט המטורף חזר לעיניו, ואז הבנתי כמה נורא היה גורלו: נידון היה לפתוח את הפתח וגם להיות שומר הסף. אולי ללא שמירתו כבר אז היינו נחשפים לצד האפל של החלומות, ואולי עוד היה בנו כוח לעצור זאת, אבל אני ספקן. האנשים הוסיפו לחלום, והחלומות, כמו על קרקע פורייה, גדלו והלכו. הם הפרו האחד את השני, השתלבו ונפרדו, עלו ופרחו ושגשגו, בעוד איש הרשת מנכש את העשבים, מדשן את האדמה בעצם נוכחותו.
הימים הפכו לשבועות, וכאילו מה שראיתי בחלום הפך למציאות. אנשים החלו חולמים ביותר עוצמה, ובד בבד, נהיו החלומות אפלים יותר, ושיעבדו את האנשים אליהם. כל אחד הסתגר בעולמו, שהלך ונהייה, מטבע הדברים, יותר הזוי וקיצוני. הייתי רואה את איש הרשת רץ ברחוב הראשי, לוכד ברשתותיו סיוטים וסופח אותם אליו, מטיל עוד ועוד רשתות סביבו, עד שכל העיירה כוסתה ברשתות. אנשים לא קמו עוד, או אולי נאמר, גם כשקמו היו מהלכים בתוך חלומם, ולא הבחינו כלל ברשתות שנטוו על הגגות, ובמרכזן, כמו עכביש בקינו, איש הרשת, מטורף, צווח מכאב, סופג עוד ועוד סיוטים. אני ניסיתי להעיר אנשים מחלומותיהם, אך ללא הועיל. נשארתי האדם העירני היחיד בעיירה, שכעת מטולאת בחלומות מתנגשים, והסתובבתי משועמם בינות לחולמים וחלומותיהם, ולאחר זמן העדפתי שלא להסתכל על החלומות עצמם, שכן היה הדבר מביך. אז הבחנתי לראשונה שהרשתות הולכות ונפרמות, החורים שביניהם גדלים. ידעתי שאיש הרשת לא יוכל להכיל עוד סיוטים, שהוא מלא שוב עד סיפו, והוא אינו מסוגל עוד לקום ולגרור אחריו את רשת סיוטיו, אותה גלגל אלינו. ידעתי גם, מהמבט החטוף לו זכיתי, מה יקרה כשיעלה על גדותיו, וכשישפכו מתוכו הסיוטים. ידעתי מה עלי לעשות.
חמוש בסכין חדה עשיתי את דרכי למרכז העיר, חותך רשתות שחסמו את דרכי. מסביבי, חולמים שחיים בעולמותיהם, לפני, קן פועם ומצווח. טיפסתי, מתעלם מהשאון הנורא, מתעלם מהפיח שהחל למלא את האזור, מתעלם מהיצורים הרוחשים בתוכו, הנוצרים מתוכו. רק חלום, מלמלתי לעצמי, זה רק חלום. הם החלו להיכרך על ידי ועל רגלי, כמו מונעים ממני להמשיך, ניסו להחדיר חלומות לראשי, לבלבל אותי בחזיונות שווא, אך אני התנערתי מהם והוספתי לקרוע רשתות, בכיוון קולות הסבל, עד שמצאתי אותו, מייבב, קולו ניחר כבר מצרחות. ניגשתי אליו, הקמתי אותו על רגליו, ונראה היה שהוא מזהה אותי. באחת, נתתי את הסכין בידו. עשה זאת, אמרתי.
הדבר כאב יותר מכל מה שיכלתי לדמיין. איש הרשת חרט בעורי וארג את נשמתי. הוא מיזג לתוכי את רשתותיו, תוך שהוא מתקן ומחזק אותן, ויחד איתן את כל סיוטיו, את סיוטי הזוועה מהם הציל את העולם, עד שאלו הכריעו אותו. גיבור מטעם עצמו, קדוש מעונה, וכעת, מטורף החוצב בבשרו ונפשו של אחר, מטורף לא פחות. כשסיים, הרים את הסכין, וקרע עוד קור אחד, לא נראה, ואז נפל מת, באנחת רווחה. באותו רגע הרגשתי מיליוני קורים מתהדקים סביבי, וגם אני התעלפתי.
כשהתעוררתי, העיירה לא הייתה עוד, העיירה השלווה ביותר, הציורית ביותר שאתם יכולים לתאר לעצמכם. לפעמים אני חושב שאולי הייתה חלום, היא והשלווה שבתוכה, אבל היא לא הייתה חלום, היא הייתה אמיתית, אני הרי ריק, אני לא חולם.
נוסח כמעט ראשוני של הסיפור. אשמח לקבל הערות.
Steelight
-
