- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
*הם קראו לו ארקדי*
הם קראו לו ארקדי. זה מה שהיה רשום בתיק שלו, בכל אופן: ארקדי אולגוביץ' סונצ'נקו, 7486ב.
אנטולי עמד ליד הזכוכית העבה, והביט על ארקדי שישן על מיטה נמוכה ? וגם לא נוחה למדי, עד כמה שאנטולי היה יכול להסיק מהמראה ? מעברה האחר. זה כל מה שהיה רשום על השלט המתכתי התלוי על המיטה ? "ארקדי אולגוביץ' סונצ'נקו, 7486ב". משום מה המספר עורר באנטולי בחילה. עצם המחשבה שלאדם הזה יש מספר.
הוא תהה על מה ארקדי חולם. ברגע זה ממש. מה חולף במוחו. הוא חשב על האותות החשמליים שמעבירים תאי העצב האחד לשני אי שם במעמקי ראשו. הוא תהה איך וכיצד אותות חשמליים אלה גורמים למציאות סביב ארקדי להשתנות. הוא תהה למה. הוא תהה איך.
זה לא היה מתפקידו לתהות על כך, כמובן. זה היה תפקידם של הממושקפים ממחלקה 73. זה בכלל לא היה מתפקידו לתהות על שום דבר. מתפקידו היה בעיקר למלא את המיטות הנמוכות מעברה האחר של הזכוכית. לאתר את ה^אלה^. ככה הם קראו להם, פשוט ^אלה^ ? כי הממושקפים עוד לא מצאו משהו עם פחות מ-50 הברות, וכי בכלל איכשהו לא אהבו לדבר עליהם יותר מדי. אף אחד כאן לא ממש אהב לדבר על העבודה.
הוא הסתכל בארקדי בעיניים לא ממצמצות. לא, הוא בהה. בהה ספק בארקדי, ספק באיזו נקודה מסתורית מאחוריו. הוא בהה גם במספרו של ארקדי שלמרגלות המיטה, והיה נראה לו שהספרות בוהות בו בתורן. הוא הסתכל על החוטים הדקים שנשזרו בין מכשירים מוזרים ברחבי החדר לבין מוחו של ארקדי ? רגלי חרקים רעבים. הוא היה יכול לראות את ידיו מושטות לעבר החוטים ? מושטות… לאט… קורעות את החוטים. החוטים התנפצו ברעש קל, המכשירים זמזמו בתרעומת… ראשו זמזם. הידיים שלו זמזמו. העולם זמזם. העולם…
"אתה חירש או מה?"
אנטולי התנער, והתמונה נעלמה, התקפלה נעלבת, ברחה למקום האפל ממנו באה. לשמאלו עמד סרגיי, בידו חפיסת סיגריות זולות. מניאקים, חשב אנטולי ? כסף יש, אבל לקנות אתה צריך סיגריות זולות, כדי שהשכנים, שימותו, לא יחשדו. פרנואידים מסכנים.
"אני אומר, אתה חירש או מה? שלוש פעמים אני שואל אותך כבר ? אתה מתכוון לצאת לעשן או לא?"
אנטולי הרחיק את ידו מהזכוכית באיטיות. "כן, אני מתכוון. ואני לא חירש… סתם, חשבתי על משהו."
"ממתי אתה חושב על משהו? ולמה לעזאזל יש לך דם מהאף?"
אנטולי הרים ידו לשפתו העליונה בחדות עצבנית. אכן ? דם.
"השד יודע. בוא, נלך נעשן, רק חכה, אני אקפוץ לשירותים לשטוף את הזבל הזה."X X X
הם קראו לו ארקדי. ארקדי, לעומת זאת, קרא לעצמו בשם שונה בכל חלום וחלום. הפעם, כמסתבר, הוא היה מחמוד, איל נפט מזרח תיכוני וחסר שם משפחה. במיטתו שמעבר לזכוכית העבה, על ידו של ארקדי הופיעו מספר טבעות זהב יוקרתיות. החלום, משום מה, התרכז דווקא בהן.
ויחד עם זאת, לא היו אלה פרטים אלה שהטרידו את אנטולי. ממילא לא היה זה מתפקידו לנתח חלומות. אותו הטרידה בהייתו בארקדי לפני כשעה. המחשבות שחלפו בראשו. והטרידה אותו ההרגשה שהמחשבות האלה היו לא לגמרי שלו. במיוחד הבחילה מהמחשבה על מספרו של ארקדי. זאת הייתה הרגשה מעיקה, דומה באופן מטריד להרגשה שמישהו הדביק לך פתק של "בעט בי" על הגב, ואין לך שום אפשרות לברר אם אכן כך הדבר.
משהו משך אותו לארקדי. לאותה מיטה נמוכה אחת מיני רבות. הוא אפילו לא היה זה שאיתר את ארקדי הזה. למה דווקא הוא?
הוא הדליק את המחשב שעל השולחן, הקיש את הססמא (הוא הצליח רק מהפעם השנייה, מה שהראה על סימני עצבנות מטרידים.), והעלה את תיקו של ארקדי.
התיק לא גילה דבר. מר סונצ'נקו היה אדם רגיל לחלוטין, תהליך איתורו היה רגיל לחלוטין, והבאתו לכאן גם הייתה רגילה לחלוטין. הוא אפילו לא הנתגד יותר מדי.
אם לחשוב, הוא התנגד פחות מדי. ככה מתנהגים פטליסטים, או אנשים שבטוחים בעצמם יתר על המידה. אנטולי קיווה שארקדי היה פטליסט.X X X
בלילה, אנטולי חלם שהוא בכלא. כלא של קורי עכביש וורדרדים, ושל כוכבים בוהקים שנפלו עליו כמו גשם. הכוכבים הכאיבו, שרטו, ננעצו עמוק בתוך העור ואז התחפרו עמוק לתוכו, כמו טפילים. הוא יכול היה לשמוע אותם מתחת לעורו, זוהרים בטעם מתקתק, לוחשים מלים, קוראים בשמו במקהלה גיהנומית מבעיתה.
עמוק מתחת לעור הכוכבים נבקעו, ודבר מה מסנוור וזועק נשפך מהם, ממלא אותו מבפנים, מתפשט כמו רעל בכל הגוף. גופו צרב, ליבו ניסה לפרוץ החוצה. הוא היה אנטולי, ויחד עם זאת הוא היה גם לא אנטולי. הוא היה הכל, והוא היה לא כלום.
הוא רץ, הוא צעק, הוא חיפש מוצא, הוא הלם בחוזקה בקירות של זכוכית בלתי נראית, הוא קרע את קורי העכביש שריתקו אותו למקומו, והם צמחו שוב, צמחו ממנו, צמחו מהאדמה מתחת לרגליו.
והוא ידע שהוא, אנטולי, הוא היחיד שיכול להציל אותו, היחיד שיכול לקרוע את קורי העכביש, לבתר את החרקים הטפילים ששותים את מוחו דרך קשית… הוא, וכן אותו בן אדם בחולצה השחורה המכופתרת מהצד האחר של… של מה? של קורי העכביש, של הכוכבים הטפילים המנצנצים, של המראה, של הזכוכית הבלתי נראית…
אנטולי התעורר.
זעה קרה ודביקה ציפתה אותו כמו שכבה של לקה, ראשו צלצל כמו פעמון כנסייה, ובפיו עמד טעם מתקתק דביק מוזר. טעם מוכר מאוד, אך אנטולי לא הצליח להזכר בו כעת.
הוא התעורר כחצי שעה לפני הזמן. הוא גידף לעצמו ? לחזור לישון כבר אין טעם, ועכשיו חצי שעת שינה הלכה לאיבוד. הוא צחצח את שיניו, מעלים את הטעם ששרר בפיו מאז התעוררותו, התגלח, לבש את חולצת העבודה השחורה, והתיישב על קצה המיטה, מתעתד לבהות בחלל הריק במשך חצי השעה המיותרת שהופיעה לו כעת בחייו.
לקחו לו בערך חמש דקות של בהייה באוויר כדי להזכר במקורו של הטעם שהציק לו מוקדם יותר ? היה זה טעמן של גלויות הלוצינגניות, מעין מודיפיקציה פחות מזיקה של LSD. בצעירותו הוא טעם כאלה, אך מה שיותר מטריד היה הוא שנעשה שימוש מסויים בגלולות אלה במכון, במסגרת הניסויים על ה^אלה^.
"מאיפה לעזאזל?.." סינן אנטולי.
תשובה לא הגיעה.X X X
כשהוא הגיע למכון, לפני שנכנס למשרדו, שם היה עליו לעבור על הרים של ניירת בנסיון לברר מה מהניירת הזאת מעיד על ^אלה^ פוטנציאליים, הוא עצר ליד הזכוכית העבה והעיף מבט על ארקדי. ארקדי ריחף סנטימטרים ספורים מעל המיטה, מה שהביא למסקנה שהוא חולם על תעופה. ארקדי לא היה הדוגמא הטובה ביותר ל^אלה^, כמובן. אחרים ? הם הוחזקו לא כאן, אלא בחדרים מבודדים, שלפשוטי עם כמו אנטולי לא הייתה כל גישה אליהם ? היו יכולים להגיע עד השמיים עם חלום שכזה, ליצור ארמונות ולהשמיד ערים, אפילו שרוב היצירות האלה לא החזיקו זמן רב. איתם היה צריך לנהוג בזהירות יתרה.
כאלה כמו ארקדי היו כבר הרבה למדי. לפתע הוא תהה אם באמת זה כל כך עקרוני שיחזיקו את כולם כאן. מה כבר אפשר ללמוד מעוד מישהו כמוהו, בעצם? הם רק מהווים בעיה ? כשאנשים נעלמים, אנשים אחרים מתחילים לחשוד. אומרים שבמכון של מוסקווה אחד איוונוב אפילו הצליח לברוח איכשהו. ברשלנות הם עובדים שם. מה, חושבים שהגיעו לבירה אז כבר אפשר לעשות כל מה שרוצים? לא, כאן בסנקט פטרבורג זה לא היה קורה.
אבל בכל זאת, למה להסתכן סתם כך? עדיף לשחרר אותו.
עדיף לשחרר אותו.
עדיף לשחרר אותו.
המחשבה הדהדה בראשו של אנטולי כמו כדור גומי, מקפצת מצד לצד, מגששת באפילה השוררת סביב.
אנטולי לא אהב את המטאפורה הזאת. הוא לא נהג ללגלג על עצמו ? ובכל זאת, זו הייתה המטאפורה הראשונה שקפצה לראשו. ובאמת, ההרגשה הייתה כאילו המטאפורה אכן קפצה לתוך ראשו ? הגיעה מבחוץ והסתננה פנימה. כמו גם המחשבה על שחרורו של ארקדי, בעצם.
משהו מוזר היה במחשבות האלה.
כבר לאחר שאנטולי נכנס למשרדו והתיישב אל השולחן העמוס, הוא הבחין בכך ששוב ירד דם מאפו.X X X
בחלומו, אנטולי עמד על אוויר שחור, מלוטש כראי. הוא עמד, מרותק למקומו, והוא פחד.
הוא לא ידע למה הוא פחד, מה שהיה מפחיד עבורו עוד יותר. הוא שנא אי וודאות. אי וודאות, משמעותה אי יכולת פעולה, חוסר אונים ? וזה שיגע אותו.
הוא ראה מולו דמות. הדמות התקרבה אליו בצעדים מהירים וחדים, ולבסוף נגלתה בפניו. לדמות היו פנים צרות, אם כי לא ארוכות, סנטר עם גומה קטנה, אף נשרי, ועיניים אפורות שקועות. העיניים האלה הביטו בחדות, וכל העת זזו, כאילו חיפשו דבר מה, אם כי תמיד חזרו להסתכל בעיניו של אנטולי בסופו של דבר. שערה של הדמות היה לבנבן וקצר, ולגופה לבשה הדמות חולצה אפורה מכופתרת, כולה משבצות קטנות, ששני כפתוריה העליונים היו תלושים.
אנטולי גם זיהה את הדמות מיד. היה זה ארקדי. ארקדי אולגוביץ' סונצ'נקו.
"שלום," אמר ארקדי.
"שלום," השיב אנטולי.
"ברוך הבא אליי," אמר ארקדי.
אנטולי חיכה בסבלנות להמשך ההסבר.
ארקדי צחקחק. "אליי," חזר הוא, וטפח בידו על ראשו. "לעולמי הפנימי, נגיד כך. שמך… אנטולי, הלא כן?"
"כן," אמר אנטולי, והרגיש ששמו נהגה כמו טעם אותו ארקדי על לשונו, כאילו היה הוא מטבע זהב עתיק. נראה שהשם מצא חן בעיניו. "הסבר את עצמך."
"אני חלמתי עליך, אנטולי. הרגשתי אותך. בחנתי אותך. ניסיתי לחלום כאילו אני זה אתה, ואתה הוא אני. זה לא היה קל, אבל נראה שזה בכל זאת עבד."
"למה אתה מתכוון?"
"אני באמת מצטער, אבל זאת הייתה הדרך היחידה. כל אחד לעצמו, אתה יודע."
"למה אתה מתכוון?" אנטולי חשד שהוא יודע בדיוק למה.
ארקדי משך בכתפיו. "אני חלמתי שאני זה אתה. חלמתי חזק. אתה יודע איך זה עובד."
"אבל אין לך הכח!"
ארקדי פרץ בצחוק. "אתם כאלה טיפשים, כולכם. מובן שיש לי הכח. אבל יש לי יותר כח מלכל אחד אחר ? כי לי יש גם את הכח לשלוט בו. אני הראיתי לכם את מה שרציתם לראות. אם לא הייתי עושה דבר, זה היה נראה לכם מוזר. אם הייתי עושה יותר מדי, הייתם חוקרים אותי ביתר יסודיות גם כן. ואני לא רוצה להסתכן. השד יודע מה אתם מסוגלים לגלות אם אתם מנסים בקפדנות. אז נאלצתי לדאוג בכל אמצעיי שלא תנסו בקפדנות."
"אז אתה… אתה הכנסת מחשבות לראשי?"
ארקדי צחק שוב. "בין השאר, כן. בהתחלה ניסיתי ככה. בדקתי אם אוכל לשכנע אותך לשחרר אותי. אבל זה לא לגמרי עבד, מה גם שאני בספק שבאמת יש לך את הסמכות, ונאלצתי לנסות את הדרך הזאת. להיות אתה. הדרך הזאת עבדה."
אנטולי שתק במשך זמן רב. "אבל לפחות תעזור לי? לאחר שתסיים, האם תעזור להוציא אותי מהמכון?"
"למה לי?"
"אני אוכל לספר לאנשים הנכונים את מה שעוללת. אתה חושב שהם לא ימצאו אותך?"
ארקדי חייך ? חיוך שאנטולי לא אהב כלל. "אני חושב שאני אדאג לזה."
והייתה דממה.X X X
הם קראו לו ארקדי.
הוא, לעומת זאת, כבר לא זכר את שמו.
הערה: שם המשפחה של ארקדי, סונצ'נקו, נגזר מהמלה הרוסית סון (Son) – חלום. -
-
-
[הערה קטנונית]
האמת, הסיפור מתרחש בסנקט פטרבורג. לפי מה שאפשר להסיק מהסיפור, מוסקווה לא הייתה המקום היחיד בו נערכו ניסויים, אלא הייתה רק היחיד עליו נודע לציבור הרחב לאחר מכן – אולי בגלל שממנו מישהו הצליח לברוח (בדרך קונבנציונלית, ז"א), ולכן לגביו התפשטו אי אילו שמועות. את כמות המכונים האמיתית ואת מיקומיהם אני משאיר לכותבי המילון.
[/הערה קטנונית] -
הסיפור כתוב לא רע, אבל קודם כל, בסיפור יש מעט מאד מעבר לרעיון, והרעיון הוא לא בדיוק חדש; מה שגרוע מזה, אתה פותח פה את "מה אפשר לעשות בחלום" למרחבים שכלל לא כוסו על ידי העולם שלנו קודם (טלפתיה, ולא סתם טלפתיה – יעילה עד כדי החלפת תודעות), ולא שזה לא לגיטימי להכניס אפשרויות חדשות, אבל דבר כזה דורש הצדקה והסברים נרחבים בהרבה כדי שהעולם יישמר עקבי.
-
-
-
קודם כל, תודה.
קשה לי להבין אם הבעיתיות העיקרית היא עצם העובדה שלסיפור חסר בשר, או אי-התאמתו לעולם. אני מוכן ומזומן לשכתב ולשפר, ואני בהחלט פתוח להצעות (אני יכול לנסות גם לבד, כמובן). האם עוד יש לי את הזמן?בקשר להתאמה רעיונית, אני חושש שהסברים נרחבים בגוף הסיפור עלולים להפריע לזרימה שלו; יכול להיות שמקום יותר יאה להם הוא במילון. איך שאני רואה את זה זה ככה: נניח שהעולם הוא מטריאליסטי לחלוטין (כל הנשמה מסתכמת בנוירונים במח). במצב כזה, אותם נוירונים ניתנים לשינוי באותה המידה כמו כל עצם פיזי אחר. הרי העולם כולל יצירה של כפילים, ובמקרים של חלמים חזקים מאוד, נאמר שקשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין הכפיל למקור, ולכפילים יש את התודעה של המקור. נראה לי שאם אנו מניחים את האפשרות של יצירת תודעה והתאמתה לגוף, הרי שמחיקת תודעה מגוף ויצירת תודעה אחרת לגוף זה וכיוצא באלה מניפולציות על תודעות אינן מהוות שבירת מוסכמות רצינית, אלא הרחבה מתבקשת.
נוסף על כך, ארקדי היה חלם חזק מאוד. אני מניח שלחלמים ממוצעים, אפילו מעט מעל לממוצע, אין יכולות שאפילו מתקרבות לרמה כזו. כאלה כמו ארקדי קיימים בודדים, ואולי הוא אף היחיד מסוגו – למרות שאני לא רוצה להכנס לוויכוח "החלם בסיפור שלי חזק יותר מהחלם בסיפור שלך". דבר זה בהחלט יכול להסביר את העובדה שתופעות כאלה לא קורות בחיי היום יום. מקסימום, יכולות לאדם מסויים להופיע מחשבות מעט מוזרות, שמקורן בעצם לא אצלו – אבל האם מישהו באמת ישים לב ויחשוד במשהו אם תצוץ בראשו מחשבה מוזרה או אם הוא יחלום על משהו מוזר?
-
