- This topic has 138 תגובות, 14 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אני פותח פתיל חדש לנושא זה היות והפתיל הקודם כבר גדול למדי וממילא הוא עסק בכמה נושאים. אני מעלה כאן לדיון את שאלת שלבי ואופן הבחירה בפרס גפן בקטגוריית הסיפורים הקצרים המקוריים, מתוך ידיעה והבנה שלא תהיה לכך השפעה על מה שיקרה השנה, אך מתוך תקווה כי הדבר יעזור לנו להשתפר בשנים הבאות. אבקש מכל המגיבים והמתדיינים לזכור זאת – אופן בחירת הפרס *השנה* כבר *קבוע* ואין מה להתווכח עליו.
והרי דעתי:
מספר הסיפורים הקצרים המקוריים שראו אור השנה גדל בצורה משמעותית עם הופעתו המבורכת של חלומות באספמיה בזירת המד"ב המקומי. מספר המועמדים השנה בשלב המוקדמות של פרס גפן עולה על מאה (100!), וסביר להניח שבשנים הבאות הוא יעלה עוד יותר. אפשור בחירה בין מאה סיפורים לקהל הרחב, בין אם הוא מוגבל לחברות באגודה ובין אם לאו, עושה עוול לאלה מבין הסיפורים שלא ראו אור ברשת, וכן לסיפורים שנכתבו על ידי מחברים שאינם מוכרים בקהילותינו האינטרנטיות או בכלל. אני אף חושב שעקרון "בחירת הקהל" אינו קדוש, וניתן, במקרה הזה, לצמצמו לבחירה בין מועמדים מעטים יותר. אדגיש ואומר כי למרות הסתמכותנו הרבה על פרסים מוכרים ברחבי העולם, הרי שהסיטואציה הישראלית שונה ומיוחדת ועל כן עלינו למצוא פתרונות מיוחדים לה ולנהוג ביעילות.
הנה הצעתי:
א. כל הסיפורים שראו אור בתאריכים הרלוונטיים ילוקטו על ידי ועדת הפרס, כפי שקורה גם כיום.
ב. חברי ועדת הפרס יקראו את כל הסיפורים האמורים ויבחרו מתוכם חמישה עשר מועמדים לשלב א' של הבחירות. לחילופין, חברי ועדת הפרס ימנו ועדת לקטורים לביצוע המשימה.
ג. חמישה עשר המועמדים בשלב א' יפורסמו ברשת (צריך להגיע להסכמה עם אספמיה בעניין הזה, אבל אני מקווה לטוב).
ד. מכאן והלאה – נוהל הבחירה הרגיל על ידי הקהל. -
א. נראה לי שקצת מוקדם לקבוע מסמרות עוד לפני שראינו כיצד עובדת השיטה השנה.
ב. קיימים שני סוגים עקריים של פרסים: פרסי קהל ופרסי ועדות. פרס גפן היה מיומו הראשון פרס קהל. באמרי קהל, אינני מתכוון לקהל הרחב ביותר (כפי שהיה בראשית ימי פרס גפן) אלא קהל חברי האגודה, אנשים המבינים במד"ב ופנטסיה ושאיכפת להם לקדם את התחום. ככאלה אני מצפה לבחירה מושכלת יותר. בחירות השנים הקודמות (ובמיוחד זו האחרונה) הוכיחו כי אכן היתה בחירה מושכלת.
ג. אף שיטה, אבל אף שיטה, גם כזו שבה יש ועדות – אינה מושלמת. האם תמיד אפשר להיות בטוחים שבאמת הסיפור הכי טוב יזכה? לא. אבל כך גם באוסקר, ובהוגו, ובלוקוס, ובנבולה ובעוד אלף ומיליון פרסים אחרים.
ולכן אין לפרס של ועדה, או פרס שחלקו ניתן על ידי ועדה, שום יתרון עפ"י פרס אחר. לא מובטח לנו שהשופטים הנכבדים (או הלקטורים) אכן לא יושפעו מאותם שיקולים של הקהל (ביניהם גם הקירבה לדמויות מסוימות – שהרי במקרה זה לא ניתן יהיה להגיש סיפורים בעילום שם), וכיון שכך – עדיף לתת לקהל חברי האגודה את אפשרות ההשפעה מהשלבים הראשונים ועד הסוף.יש פה גם אמירה: הקהל שלנו מתוחכם, הקהל שלנו רוצה לקדם את הנושא (מד"ב ופנטסיה) ולכן הקהל שלנו הוא זה שיבחר.
מי שקורא פה את הפתילים עוד עשוי לחשוב כי כאשר נאמרת פה המילה "קהל" הכוונה לחבורת ארחי-פרחי שלא מבינה ימין ושמאל מהם. לא כך הדבר: מדובר בקהל אינטיליגנטי המרבה בקריאת ספרים וסיפורים, קהל שהעניין חשוב לו עד כדי שנרשם לאגודה למד"ב ולפנטסיה, ואין שום מקום שלא לתת לקהל הזה את האפשרות להשפיע.
ד. קיימים חששות שאולי התפלגות הקולות תהיה רחבה מדי. אולי. אם זה אכן יקרה, ובאוקטובר נהיה כולנו חכמים יותר, הרי שנצטרך לחשוב על שיטה אחרת לחישוב הקולות, אבל לא שיטה שתגזול מהקהל את אפשרות השפעתו על מתן הפרס.
ה. מתן איזשהו שלב של הפרס לועדה שת"תאמר" לקהל מבין אלו סיפורים עליו לבחור היא שיטה שמזכירה לי יותר מכל את ועדות הבחירה של מפלגת העבודה בשנים חשוכות יותר. לא הייתי רוצה שנהיה כאלה.
-
מסיבות מובנות. אבל מכיוון שמדובר בדיון שמוגבל ספציפית לסיפורים קצרים…
אני מסכים עם רני. כמות המועמדים הפוטנציאלים של פרס הוגו בכל שנה נתונה גדולה בהרבה מאשר כמות המועמדים הפוטנציאלים לפרס גפן. ובכל זאת, אותה שיטה, של תהליך הצגת מועמדים על ידי חברי הועידה בה יוענק הפרס, עובדת איכשהו.
אני תוהה במה, בדיוק, הסיטואציה הישראלית "שונה ומיוחדת" יחסית לזו האמריקאית. יש לנו (הרבה) פחות סיפורים לבחור ביניהם, (הרבה) פחות מקומות בהם מתפרסמים הסיפורים דנן.
אני בהחלט חושב שיש טעם להעלות את הסיפורים המועמדים לפרס (הרשימה הסופית) לרשת, כדי שכולם יוכלו לקרוא ולשפוט באופן המושכל ביותר האפשרי. זה נהוג גם בפרסי הוגו ונבולה.
ובכל הנוגע לשיטה לחישוב ההצבעה, אמרתי כבר פעמים רבות, ואומר שוב, השיטה האוסטרלית לא מפחידה כמו שהיא נראית. והיא השיטה המדויקת ביותר.
-
-
נגיד שחמישים מצביעים יצביעו על 100 סיפורים. בכל זאת יהיו מספר סיפורים שיקבלו יותר קולות מאחרים, וזה כל מה שאנחנו צריכים.
בסופו של דבר שלב המוקדמות הוא בעצם שלב הגשת המועמדויות. זו הסיבה שזו גם שיטה פתוחה המאפשרת להגיש סיפורים שאינם מצויים ברשימה הסגורה. מדוע שלא ניתן לכמה שיותר אנשים, גם אם הם מועטים יותר ממספר הסיפורים הקיימים, להציע סיפורים?
הרי גם בוועדה שתקום יהיו פחות (הרבה פחות) לקטורים ממספר הסיפורים.
-
-
-
-
הוא במספרים. יש לנו גם הרבה פחות מצביעים, פוטנציאליים ולמעשה. זה יוצר הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית על משמעות התוצאות.
אבל זה לא כדי לקבוע עמדה, רק כדי לציין נקודה שצריך להתייחס אליה. מספר המצביעים בארץ נורא קטן (נדמה לי שאפילו קטן ממספר הסיפורים המועמדים? הייתכן? או שאני מתבלבלת? כמה הצביעו בשנה שעברה לשלב המוקדמות?), מה שמהווה בעייה רצינית מבחינה סטטיסטית. -
ככל שהמדגם קטן יותר, כך גדלה ההסתברות להטיות שונות ומשונות, וכך גדלה ההסתברות שהתוצאה שהתקבלה מקורה בשונות מקרית. סטטיסטיקה בסיסית. אנחנו מדברים פה על מדגם ממש ממש קטן.
כשמדובר בוועדה המצב שונה – מלכתחילה מוותרים על הנסיון "לייצג את הקהל", ומעבירים את ההחלטה לאנשים שאמורים להתמצא בתחומם. הבעייה שלי היא שיהיה קצת קשה למצוא חברים לוועדה הנ"ל שלא יהיו מעורבים באף אחד מהפרויקטים בתחום, ועדיין יהיו מספיק מומחים… כמעט כל האנשים שאני מצליחה לחשוב עליהם מעורבים באתר האגודה, במימד, בבלי פאניקה או בחלומות באספמיה, או בארבעתם גם יחד… -
-
בסטטיסטיקה, גודל המדגם (כלומר, חברי האגודה שיצביעו בשלב הראשון) הוא קריטי, והוא חשוב בהרבה ממספר המועמדים העומדים לבחירה. התוקף של בחירותיו של מדגם של 50 מדשדש אי שם בסביבות הרצפה, והיכולת שלו לייצג איזושהי דעה כללית מקובלת (והרי זוהי מטרת המשאל מלכתחילה) תהיה אפסית – ולו רק משום גודל השונות בהצבעות.
סוקרים מקצועיים לעולם לא יתבססו על מדגם של פחות מ-300 איש. המשאל שלנו אינו סקר, אבל עדין מספר המצביעים הצפוי נמוך להפליא, והשאלה שעומדת בפניהם רחבה להפליא. זו לא הדרך הטובה למי שרוצה לקבל תוצאות מהימנות ותקפות.אגב – כמה אנשים הצביעו בשלב הראשון של פרס גפן בשנה שעברה?
-
כלומר, המשקל הרב של הכרויות אישיות וקשרים בין הכותבים לבין קהל הבוחרים בהחלט משמעותי עבור מי שמעדיפים (כמוני) למסור את הבחירה בשלב הראשוני לוועדה, לפחות בקטגוריות של ספרות המקור.
וספציפית לגבי בחירת הספרים (אם כי זה רלבנטי יותר השנה, ועל השנה בכל מקרה אי אפשר כבר להשפיע) – כאשר מתמודדים על פרס גפן ספרי מקור שחלקם כבר אזל מזמן מהדפוס, קשה מאוד לצפות שספרים שאינם נגישים לציבור הרחב יזכו למספר מספק של קולות. ועדת מומחים היא פתרון גם למקרים של "בורות" מצד הקהל.
-
-
רובם המכריע של הסיפורים פורסמו, כמובן, בחלומות באספמיה. מתוך אלה, שמונה או עשרה ראו אור גם ברשת, כחלק מהפרסום של אספמיה. עוד שלושה-ארבעה סיפורים פורסמו במקומות אחרים.
אמנם יתכן שתוצאות המוקדמות יראו נטיה מופגנת לטובת סיפורי הרשת, אך סביר יותר להניח שההטיה תהיה "נסתרת", ביחוד לנוכח מיעוט המצביעים וריבוי מחברי הסיפורים ביניהם. הבעיה כאן, לדעתי, כללית יותר – אין זה הוגן להציג מועמדים לשיפוט כאשר חלק מהם זמינים וחלק לא. -
רוב הסיפורים התפרסמו באספמיה. רוב המצביעים (נכון לזמן מה בעבר בו השועל סיפר על כך) אינם מנויים על אספמיה. איך אותם אנשים שאינם מנויים על אספמיה אמורים להצביע על סיפורים שלא קראו?
ונניח שאיכשהו היית משכנע את מערכת אספמיה להעלות את כולם לרשת לזמן קצר (אני מאוד מקוה שלא), אתה באמת מצפה מאנשים להתיישב ולקרוא בבת אחת מאה סיפורים? בשנה שעברה עברתי על כל המועמדים לפרס – היו הרבה פחות מהם – ועדיין זה לקח לי המון זמן.
זה בלתי אפשרי לקרוא יותר ממאה סיפורים בזמן קצר כדי להחליט מי הטובים ביותר. ניסיתי לעשות את זה בשנה שעברה בפורום הסיפורים ונשברתי באמצע.כמו שאמרתי בפתיל הקודם, המצב הזה מאוד לא הוגן כלפי הסיפורים שלא התפרסמו ברשת. היה עדיף ועדה כי היא היתה הוגנת. ואם קשה למצוא אנשים מהקהילה שלא מעורבים באחד מהפרוייקטים הרלוונטים, היה עדיף לקחת אנשים מבחוץ שיש להם רקע בספרות.
בוא ניקח אותי לדוגמה. השנה התפרסמו ארבעה סיפורים שלי באספמיה. שלושה מהם התפרסמו בעבר בפורום הסיפורים, ואולי יש כמה אנשים שזוכרים אותם – למרות שהגירסאות שהתפרסמו באספמיה הן כמובן משופרות, כי יישמתי עליהן הערות שקיבלתי והם עברו עריכה מצוינת. סיפור אחד מעולם לא התפרסם ברשת (הנובלטה מגליון 5). אף אחד שאינו מנוי על אספמיה או חבר קרוב שלי לא קרא אותו.
האם יש סיכוי שהסיפורים שלי יתמודדו בהגינות מול סיפורים שמופיעים בבלי פאניקה שעברו את העריכה המצוינת של גרומיט וכולם יכולים לקרוא אותם לפני ההצבעה?
האם אתה היית מצביע לחתול בשק כשיש לך על המדף חתול יפהפה שאתה רואה?ואת השם שלי כבר יש כמה אנשים שמכירים, אז אולי הם יטרחו לחפש את הסיפור או לשאול אחרים מה הם חושבים עליו. מה עם אנשים שפרסמו סיפור אחד באספמיה, והם לא מהקהילה ואף אחד לא מכיר אותם? להם אין סיכוי בכלל, אפילו אם הסיפור שלהם היה מעולה!
בארצות הברית יש כל כך הרבה מצביעים, עד שהנקודות האלה מאזנות את עצמן. בארץ אין.
-
-
-
מה קרה בשנה שעברה. כולם, כולל הח"מ, ניבאו שהסיפור שיזכה יהיה "הם באים מכל העולם לנשק את ידו" של קילרוי (סיפור מצוין, אגב). ומה קרה? זכה סיפורה של ספיר, שהיא אמנם ידידה אישית וחברה טובה של שנינו ועוד כמה, אבל שאר העולם לא כל כך מכיר אותה ככותבת.
הניסיון, אם כך, דווקא מצביע על כך שגם המצב ההפוך מאד אפשרי שיקרה.
-
רשימת ספרי מקור שכבר אינם בשוק, או שקשה להשיגם, רק משום שחשבה שהם טובים יותר? מה אז יעשה הקהל?
ובעיקרון, אלה הבעיות שיש תמיד עם פרס המבוסס על בחירת קהל. עם הזמן מתפתח מנגנון שאמור לפצות על כך (ההוצאות בארה"ב, למשל, מעלות את המתמודדים לרשת וכו…), ויתכן שגם כאן יתפתח מנגנון כזה.
אם נעביר את הכל לבחירת ועדה, נחניק את המנגנונים הללו באיבם.
-
על חסרונותיה ויתרונותיה. והעובדה שבשנה שעברה זכה סיפור שלא רבים חשבו שיזכה די מוכיחה את הנקודה הזו בדיוק.
ומי אמר לך שאנשים יקראו את כל הסיפורים דווקא בזמן הזה? אנשים רבים, שמנויים על אספמיה וגם חברים באגודה, קוראים את הגליונות עם הגיעם לביתם. מספיק להציץ בכמה שורות כדי להיזכר, או מספיק לראות את שמו של סיפור שכבר אז הרשים אותך כקוראת כדי לדעת שזה סיפור שהיית בוחרת.
לי עצמי ברור כבר עכשיו, בלי תזכורות או דיפדוף, מה הקבוצה הנבחרת שלי, וחלק לא קטן ממנה הוא דווקא של סיפורים בודדים של סופרים מסוימים.
הטיעון של אנשים שאינם מנויים על אספמיה או שאין חפיפה גדולה יותר בין קהל חברי האגודה לקהל מנויי אספמיה כלל אינו מקובל עלי, ולמען האמת די מקומם: הפרס, כזכור, ניתן מטעם האגודה ולא מטעם אחוות מנויי עיתון זה או אחר. יש מגבלות מסוימות – כי אי אפשר להכריח את כולם לרכוש מנוי באיזשהו עיתון. מכאן שהכדור בידי אספמיה: ירצו יעלו לרשת סיפורים, לא ירצו לא יעלו. ענין פנימי של אספמיה. התחושה שלי: כאשר ישנם כ 100 סיפורים, ולמעלה משבעים מהם מאספמיה, נזכה לראות מבחר נאה מסיפורי אספמיה ברשימת המועמדים, והסיכוי לזכיית סיפור אספמי הוא גדול ביותר.
לו אני אספמיה, אגב, הייתי מעלה לרשת רק את אלו שיעברו את שלב הסינון הראשוני ומשאיר אותם שם עד אייקון, ואז מוריד. כך עושים גם המגזינים בארה"ב, ובדיוק מאותה סיבה.
אבל כאמור, ענין פנימי של אספמיה.
-
-
-
-
א. העובדה שסיפור X זכה בפרס בשנה שעברה *לא מוכיחה דבר*, ובשנה שעברה, להזכירך, *כל הסיפורים* המועמדים היו זמינים ברשת, ללא יוצא מן הכלל, בכל שלבי הבחירה – והיו הרבה פחות מהם.
ב. כל הבעיה היא שלב הסינון הראשוני! שלב זה במתכונתו הנוכחית, כפי שיעל הדגימה היטב, פשוט *לא הוגן* – ולא אכפת לי איך זה בארה"ב או באוסטרליה או אנ'לא יודע איפה. תכניסו לכם לראש טוב טוב – הוא *לא הוגן* ו"בחירת הקהל" במצב זה הנה *נטולת משמעות*.
ג. מתנגדי הועדה מציינים כל הזמן ש"סיפורים טובים זוכים גם כך". אבל האם הסיפורים הזוכים הם אכן הסיפורים הראויים *ביותר* לזכות? עלינו לשאוף לא רק לכך שסיפור טוב יזכה, אלא לכך שהסיפור הטוב *ביותר* יזכה – ושיטת המוקדמות לבחירת הקהל *פוגמת* בכך, כיוון שהיא מעוותת את התוצאה בהתאם לגורמים שאינם קשורים לטיב הסיפור, קרי – זמינותו ברשת, מידת הפרסום של מחברו בקהילותינו ו/או בכלל והעיוות הסטטיסטי הבלתי נמנע שנוצר כאשר מספר המצביעים קטן ממספר המועמדים. אלה הן *עובדות* בלתי ניתנות להפרכה, ושום תוצאה של ההצבעות השנה לא תשנה זאת. -
הרי זו לא מתמטיקה וסיפורים אינם מדע מדויק. מי לידי יתקע, למשל, שוועדה גם לא תבחר בסיפור הטוב ביותר (תהא הגדרתו של זה אשר תהא)?
בשנה שעברה לא כל הסיפורים היו זמינים ברשת, חלקם התפרסמו ב"המימד העשירי".
ובאשר ל"לא הוגן", מצטער – זה לא מקובל עלי. מי אומר שוועדה תהיה הוגנת יותר?
ומדוע זה לא הוגן יותר מאשר, נאמר, הפרס בקטגורית ספרי המד"ב המתורגמים? הרי אף אחד לא ממש חושב שכולם קראו את כל הספרים. ובכל זאת אנו מקבלים את העובדה הזו משום שזו אחת המשמעויות של פרס שלא ניתן על ידי וועדה. כך ממש גם בקטגורית ספורי המקור.
ניתן, כמובן, לייסד פרס נוסף – אחר- שבקווי היסוד שלו ירשם כי ההחלטה תתקבל על ידי וועדה. זה לא יהיה פרס גפן, ויתכן שאפילו לא יהיה במסגרת האגודה, אבל אולי הפרס הזה יהיה "הוגן" יותר. ואני מאד בספק אם זה מה שיקרה, אגב.
הנה אפילו עצה חינמית לחלומות באספמיה:
תעשו מעשה "בלי פאניקה" ופעם בשנה תערכו משאל קוראים על כל סיפורי השנה החולפת. כך תהיו בטוחים שכל הסיפורים היו זמינים לקוראים.ועכשיו כמה מילים נוספות שאינן קשורות לויכוח העקרוני המתנהל כאן:
לפני מספר חודשים, כאשר עדיין חככנו בדעתינו בנוגע לוועדה, ועדיין התלבטנו אם אכן זו השיטה הטובה ביותר, עשינו מעשה ופנינו למספר לא קטן של אנשים, חלקם מהתחום חלקם מתחום הספרות הכללי, כדי לגשש את הנכונות לשרת בועדה שכזו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לא רבתי.אז נכון, את ההחלטה הסופית קבלנו מבחינה עקרונית עוד לפני שהחלו הלאווים להגיע, אבל גם אם היינו מקבלים – עקרונית – את דעתם של מחייבי הוועדה פה בפורום, בלתי אפשרי היה ליישם את הרעיון.
כאמור, זו היתה הערת אגב בלבד, והיא אינה קשורה (תצטרכו להאמין לי) להחלטה העקרונית שהתקבלה, כאמור, לפני שהלאווים החלו לזרום, ובכל זאת יש פה איזשהו סמן.
(ולפני שתישאל השאלה: לא, אני לא מתכוון לתת פה שמות של אנשים שאמרו לא. אלו היו שיחות פרטיות שלא לפרסום, והן גם נערכו תחת ההבנה הזו).
-
ואני מסכימה עם רני, שאם הוחלט שפרס גפן הוא בחירת הקהל, הוא צריך להיות בחירת הקהל, למרות שאני לא בטוחה שזה פוסל את האפשרות של ועדה בשלביו הראשונים.
המנגנון הנוכחי אכן לא לגמרי הוגן כלפי סיפורים שלא פורסמו ברשת, ואולי היה מקום להפריד את המדיום הפרסומי, כלומר "הסיפור המודפס הטוב ביותר" ו"סיפור האינטרנט הטוב ביותר" (אמרתי אולי! אל תסקלו אותי עכשיו! אני רק מעלה רעיונות), אבל מה לעשות, שום מנגנון של בחירת הקהל לא לגמרי הוגן מהבחינה הזאת – אני בטוחה שלסיפורים שהתפרסמו במגזינים קטנים בארה"ב יש סיכוי הרבה יותר קטן לזכות בהוגו מאשר לאלה שהתפרסמו במגזינים עם תפוצה גדולה, גם אם הם ההארה הגדולה לאנושות. מה לעשות, זה מה יש. אם נחשוב פעם להקים פרס מקביל לגפן, שיהיה מבוסס על בחירת ועדה ולא על בחירת הקהל, זה אולי יתוקן. אבל זה "אם" די גדול. -
-
וכבר הטריד אותי לא מעט, שלא יהיו לך ספקות בנושא. בכל אופן, אני מאמינה שזה לא רלוונטי, כי הצפי שלי הוא שאו שהספר של גיא חסון יזכה (הוא חדש יותר, ואני לא אובייקטיבית אבל נדמה לי שגיא גם כותב טוב יותר), או שנגיד, גל אמיר (שזכה לחשיפה תקשורתית נאה ואפילו עומדים לעשות סרט על ספרו), או כל מועמד מפתיע אחר, יעקוף את כולם בסיבוב בגלל סיבות אחרות.
מצד שני, למשל, אני חושדת של"הדרך לגן עדן" אין כל כך סיכוי, למרות שהוא ספר משובח ולמרות שכותבתו היא כנראה המפורסמת ביותר ברשימה ההיא, פשוט כי הוא ישן מדי ומעטים מדי קראו אותו. וזה בהחלט דבר שמטריד אותי.
בקיצור, לא יודעת. הקול שלי הולך ל"הבוגד ממנדגן", כידוע. -
-
(ורני, בניגוד למה שאמרתי קודם, כן אפרוש דעתי עכשיו, כי כאמור לבוא בטענות כאלו למישהו לאחר שהוא זכה זה די מעליב.)
היא שאנשים קוראים ממש מעט ספרות עברית מקורית. אני אפילו שוקל לעמוד קצת ליד תיבת ההצבעות, לשאול אנשים כמה ספרים הם קראו לפני שהם מצביעים.
אגב, ניר, מה בדבר סקר כזה בעמוד הראשי? "כמה ספרי מד"ב/פנטסיה מקוריים קראתי בחמש השנים האחרונות?"?
זה מביא קודם כל לכך שהספר הזוכה הוא בין אלו שנמכרו הכי הרבה לקהל המצביעים. בעוד שברור שיש מתאם מסויים בין איכות הספר לבין המכירות שלו, הרי יתכן שספרים רבים יעברו מתחת לראדאר של הקוראים. כמו "הדרך לגן עדן" המשובח. וכאן אנו מפספסים אספקט שניתן להפיק מהפרס – קידום יצירה מקומית. הפרס ינתן למי שממילא מוכר.
(ולא, אני לא רומז שגיל הר-אבן זקוקה לקידום מכירות נוסף. בעצם, למה לא. אפילו היא לא תתנגד.)בשורה התחתונה, ספר כמו "עידן הפרוטאוס העיוור" אין לו שום סיכוי שהוא לזכות בפרס, ולו משום שכמעט אף אחד לא קרא אותו. בשוק הנאבק על חייו, מספר הקוראים אסור לו להוות גורם משפיע על זכייה בפרס כן או לא.
(ספר רע, אגב. אל תטרחו לקרוא.)רני טוען כל הזמן – "ולמה שועדה תהיה הוגנת?"
ובכן, מעבר להטלת בוץ באנשים שעוד לא נבחרו אפילו, איני מבין מאין הדאגה שלו. X אנשים קוראים ספרים, ומשקללים את חוות דעתם. מה יש פה שיהיה לא הוגן? הוגן בהרבה ממצב שחלק מהספרים נקראו ע"י שלושה אנשים.טענה אחרת – "פרס גפן הוא פרס של בחירת קהל".
I. אז מה. אם לא מתאים לנו, ניתן לשנות תבנית. קבעון מחשבתי הוא דבר רע. הטיעון לא צריך להיות ערכי-ערטילאי, אלא מעשי. מה יותר טוב -לנו-, כאגודה. כמי שנותן את הפרס.
II. רוצים להשאיר את פרס גפן כפרס של בחירת קהל? אינבייה. ניצור פרס חדש, שועדה תעניק אותו, ונעביר אליו את ספרות המקור. האתגר היחיד יהיה למצוא שם לפרס. -
(שאני כרגע נמנה על שורותיהם) – תשאירו את שיקול איכות הסיפורים הזוכים/הומעמדים הסופיים מחוץ לדיון. הם לא רלבנטיים לגביו בכלל.
אין לי ספק שבחירתם של המצביעים בגפן תהיה ראויה. הדיון כאן הוא לא על טיב התוצאה הסופית – הוא על הדרך בה הגיעו אליה. השאלות שיצטרכו לעלות לאחר חלוקת הפרסים (ולאחר שתתפרסם התפלגות ההצבעה בשלב הראשוני) הן:א) האם קיימת הטיה משמעותית לטובת סיפורים שהופיעו ברשת, לעומת כאלה שהופיעו בדפוס? אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, הרי שללא כל קשר לאיכות הסיפורים הנבחרים יש לתקן מצב זה. "חלומות באספמיה" הוא, נכון להיום, הבמה העיקרית לפרסום סיפורי מד"ב בישראל, ואני מאמין שרשימת המועמדים צריכה לשקף זאת .
ב) האם קיימת התפלגות לא-סבירה? נאמר, מצב בו מתוך 100 קיבלו 80 מהם אפס קולות, 19 נוספים קיבלו קול בודד, ואחד נוסף קיבל שני קולות? התפלגות מהסוג הזה שמה את בחירת המועמדים והפרס כולו ללעג וקלס.
אם בעיות מסוג זה אינן קיימות – אשמח להודות בטעותי.
-
כבר כאן ועכשיו, כשהם אכן מנותקים מהתוצאה הסופית – תהא אשר תהא.
ועכשיו תשובות:
1. כמה אנשים כבר קוראים ספרות מד"ב עברית? לא רלוונטי. כמה אנשים קראו את כל הספרים המתורגמים? לא הרבה. אפילו הח"מ, שקורא הרבה, לא קרא את * כל * הספרים המתורגמים שיצאו בעברית. זו אחת המשמעויות של פרס בחירת קהל: הבוחרים מטילים את בחירותיהם עפ"י מה שקראו. כשמדובר בקהל חובב ז'אנר יותר מסביר להניח שקראו כמה וכמה ספרים (וזו לא הנחה עיוורת – משיחות עם אנשים רבים אני יודע שרבים קוראים ספרים רבים) ויבחרו בספר שלדעתם הוא האיכותי ביותר מבין אלה שקראו. אין בכך כל רע, וכך מתנהלים גם פרסים רבים בעולם (השם הוגו כבר הוזכר פה פעם או פעמיים, נכון?) שהעניקו פרסים לספרים משובחים ביותר במהלך השנים. אם הקריטריון הזה מתאים לספרים מתורגמים הוא מתאים גם לספרים מקוריים. יתרה מזאת: אני מאמין שמרגע שנכניס את ספרות המקור תחת כנפי פרס גפן, ולא ניצור לה גטו משלה, גטו שיהיה קשה מאד לצאת ממנו, היא לאט לאט תתפוס את המקום הראוי לה לצד הספרות המתורגמת. עובדה: לחלומות באספמיה יש מנויים רבים, רבים אפילו יותר ממספר חברי האגודה. האם באמת קשה לתאר שאנשים הקוראים ספרות מקור קצרה יקראו גם ספרי מקור? הרי עד לא מזמן, ממש לא מזמן, גם סיפורי מקור קצרים פורסמו בזרזיף דל, והנה פתאום יש לנו שטף של סיפורים וכל הויכוח כאן התעורר רק משום שיש לנו כ 100 סיפורים שהתפרסמו השנה.
2. בהחלט יתכן שיהיה ספר ו/או סיפור שיעברו מתחת ל"ראדאר" של הבוחרים. אז מה? יתכן שזה יעודד כותבים מסוימים לכתוב יותר כדי ששמם יהיה מוכר יותר ויותר לקוראים בעתיד. העובדה שסיפור מסוים לא זכה בפרס אינה אומרת שהסיפור היה לא טוב, רק שהיו סיפורים שהקוראים אהבו יותר.
3. אני לא מטיל בוץ באף אחד, בוודאי שלא באנשים שקיימים רק בתיאוריה. מהיכרותי עם הדרך בה עובדות ועדות הרי שבמספר לא מועט של מקרים מתקבל פתרון של פשרה, כאשר כולם בוחרים בסיפור שהעדיפו בעדיפות שניה שלישית או רביעית, רק משום שלא הצליחו להגיע להסכמה על הסיפורים שאהבו באמת. זה הוגן? לא בספר שלי. פרט לזה, אבקש לדייק: לא אמרתי שועדה לא תהיה הוגנת, רק אמרתי שהאפשרות הזו קיימת גם במקרה של ועדה, ויהיה זה טפשי להתעלם מכך רק במחיר של הטלת בוץ וירטואלית באנשים שזהותם עדיין לא נקבעה, וספק אם בכלל תקבע.
4. קיבעון מחשבתי הוא אכן דבר רע. לכל הכיוונים. אולי כדאי שכל מחייבי הועדה למיניהם יפתחו את מחשבתם ויסתכלו על הצד המואר של הכוס, לא האפל? פרס גפן נוסד מראשיתו כפרס שנועד לתת לחברי האגודה (לכל חברי האגודה) את הזכות לבחור ביצירות המד"ב האהובות עליהם. ועדה פוגעת בעיקרון הזה באופן אנוש. מינוי ועדה אומר בעצם: אנחנו לא סומכים על הבחירות שלכם ולכן נסדר לכם רשימת מועמדים מומלצים על ידי אנשי מקצוע שיודעים יותר טוב מכם, אנא תבחרו רק בין אלה. מצטער: העיקרון המתנשא הזה, שחבויה בו האמירה ש"אנחנו מכירים ויודעים יותר טוב" הוא מרגיז ומקומם. ב"הוגו" (עם כל הקיבעון המחשבתי שלהם, עלק) הבינו את זה כבר מזמן. כדאי מאד שגם אנחנו כאן נבין שלפעמים יש עקרונות ששווה להגן עליהם, גם אם זה אומר שבעיני אנשים מסוימים לא תשא חן בחירת הקהל.
הקהל, כבר אמרתי זאת כאן כמה וכמה פעמים, אינו מורכב מאספסוף מקרי. הקהל מורכב מחובבי ז'אנר. בואו ניתן להם את האפשרות להיות להשפיע על מה שקורה כאן בביצה הקטנה שלנו. העברת ההחלטות ה"חשובות" לידי ועדה מעבירה מסר מעוות ופגום.
-
זמינים ברשת. אני דאגתי לכך אישית.
באשר להגינות של ועדה – ועדה, מטבע הדברים, הנה בת פיקוח. אם הסיבות לאי הקמת ועדה הן מעשיות, כדוגמת הקשיים שתיארת, ניתן לחשוב כיצד לפתור אותן. אבל במישור *העקרוני* אין שום סיבה לא לבצע את העבודה על ידי ועדה, כאשר ברור ומובן שכל חבר ועדה אכן *קורא* את כל הסיפורים – להבדיל מבחירת הקהל, כאשר ברור, ידוע ומובן שכמעט *אף אחד* מבין הבוחרים לא קורא את כל הסיפורים (לא כאשר יש יותר ממאה סיפורים וכאשר רובם לא זמינים ברשת). -
כבר כאן ועכשיו, כשהם אכן מנותקים מהתוצאה הסופית – תהא אשר תהא.
ועכשיו תשובות:
1. כמה אנשים כבר קוראים ספרות מד"ב עברית? לא רלוונטי. כמה אנשים קראו את כל הספרים המתורגמים? לא הרבה. אפילו הח"מ, שקורא הרבה, לא קרא את * כל * הספרים המתורגמים שיצאו בעברית. זו אחת המשמעויות של פרס בחירת קהל: הבוחרים מטילים את בחירותיהם עפ"י מה שקראו. כשמדובר בקהל חובב ז'אנר יותר מסביר להניח שקראו כמה וכמה ספרים (וזו לא הנחה עיוורת – משיחות עם אנשים רבים אני יודע שרבים קוראים ספרים רבים) ויבחרו בספר שלדעתם הוא האיכותי ביותר מבין אלה שקראו. אין בכך כל רע, וכך מתנהלים גם פרסים רבים בעולם (השם הוגו כבר הוזכר פה פעם או פעמיים, נכון?) שהעניקו פרסים לספרים משובחים ביותר במהלך השנים. אם הקריטריון הזה מתאים לספרים מתורגמים הוא מתאים גם לספרים מקוריים. יתרה מזאת: אני מאמין שמרגע שנכניס את ספרות המקור תחת כנפי פרס גפן, ולא ניצור לה גטו משלה, גטו שיהיה קשה מאד לצאת ממנו, היא לאט לאט תתפוס את המקום הראוי לה לצד הספרות המתורגמת. עובדה: לחלומות באספמיה יש מנויים רבים, רבים אפילו יותר ממספר חברי האגודה. האם באמת קשה לתאר שאנשים הקוראים ספרות מקור קצרה יקראו גם ספרי מקור? הרי עד לא מזמן, ממש לא מזמן, גם סיפורי מקור קצרים פורסמו בזרזיף דל, והנה פתאום יש לנו שטף של סיפורים וכל הויכוח כאן התעורר רק משום שיש לנו כ 100 סיפורים שהתפרסמו השנה.
2. בהחלט יתכן שיהיה ספר ו/או סיפור שיעברו מתחת ל"ראדאר" של הבוחרים. אז מה? יתכן שזה יעודד כותבים מסוימים לכתוב יותר כדי ששמם יהיה מוכר יותר ויותר לקוראים בעתיד. העובדה שסיפור מסוים לא זכה בפרס אינה אומרת שהסיפור היה לא טוב, רק שהיו סיפורים שהקוראים אהבו יותר.
3. אני לא מטיל בוץ באף אחד, בוודאי שלא באנשים שקיימים רק בתיאוריה. מהיכרותי עם הדרך בה עובדות ועדות הרי שבמספר לא מועט של מקרים מתקבל פתרון של פשרה, כאשר כולם בוחרים בסיפור שהעדיפו בעדיפות שניה שלישית או רביעית, רק משום שלא הצליחו להגיע להסכמה על הסיפורים שאהבו באמת. זה הוגן? לא בספר שלי. פרט לזה, אבקש לדייק: לא אמרתי שועדה לא תהיה הוגנת, רק אמרתי שהאפשרות הזו קיימת גם במקרה של ועדה, ויהיה זה טפשי להתעלם מכך רק במחיר של הטלת בוץ וירטואלית באנשים שזהותם עדיין לא נקבעה, וספק אם בכלל תקבע.
4. קיבעון מחשבתי הוא אכן דבר רע. לכל הכיוונים. אולי כדאי שכל מחייבי הועדה למיניהם יפתחו את מחשבתם ויסתכלו על הצד המואר של הכוס, לא האפל? פרס גפן נוסד מראשיתו כפרס שנועד לתת לחברי האגודה (לכל חברי האגודה) את הזכות לבחור ביצירות המד"ב האהובות עליהם. ועדה פוגעת בעיקרון הזה באופן אנוש. מינוי ועדה אומר בעצם: אנחנו לא סומכים על הבחירות שלכם ולכן נסדר לכם רשימת מועמדים מומלצים על ידי אנשי מקצוע שיודעים יותר טוב מכם, אנא תבחרו רק בין אלה. מצטער: העיקרון המתנשא הזה, שחבויה בו האמירה ש"אנחנו מכירים ויודעים יותר טוב" הוא מרגיז ומקומם. ב"הוגו" (עם כל הקיבעון המחשבתי שלהם, עלק) הבינו את זה כבר מזמן. כדאי מאד שגם אנחנו כאן נבין שלפעמים יש עקרונות ששווה להגן עליהם, גם אם זה אומר שבעיני אנשים מסוימים לא תשא חן בחירת הקהל.
הקהל, כבר אמרתי זאת כאן כמה וכמה פעמים, אינו מורכב מאספסוף מקרי. הקהל מורכב מחובבי ז'אנר. בואו ניתן להם את האפשרות להיות להשפיע על מה שקורה כאן בביצה הקטנה שלנו. העברת ההחלטות ה"חשובות" לידי ועדה מעבירה מסר מעוות ופגום.
-
גם שם, ברור לכל בר דעת, שלא כולם קוראים את כל הספרים, ושם אין אף ספר שזמין ברשת (טוב, כמעט, השנה יהיה "הצל של אלוהים" זמין ברשת, או שמא עלינו להוריד אותו מהרשת כדי שלא לתת לו יתרון לא הוגן?)
ממש כשם שאנו מקבלים את העיקרון הזה בקטגוריות המתורגמים, כך נקבל את העיקרון הזה בקטגורית סיפורי המקור. העיקרון הוא אותו עיקרון בדיוק.
-
לידי הועדה. להיפך – ההחלטה החשובה, על הזוכה עצמו, *נשארת* בידי הקהל. אבל בחירה בין יותר ממאה סיפורים על ידי (כנראה) פחות ממאה בוחרים היא בעייתית – לא בגלל אופיים, השכלתם או השתייכותם הארגונית של הבוחרים אלא פשוט בגלל חוקי *הסטטיסטיקה*.
אני לא חושב שעקרון בחירת הקהל קדוש, ועוד לא שמעתי שום סיבה *הגיונית* לשמרו ב"טהרתו". הועדה שאני מציע היא פשרה – אני לא מציע שועדה תבחר את הזוכים עצמם, להזכירך (רעיון שעלה גם הוא בדעתי כבר מזמן), אלא רק את המועמדים בשלב המוקדמות. לכן גם מנוטרל עניין ה"פשרה" שדיברת עליו – היות והועדה בוחרת 15 או 20 מועמדים, חבריה לא חייבים להתפשר על הסיפור-שכולם-מסכימים-שהוא-בסדר.
קשה לארגן ועדה? זה כבר עניין אחר, ואולי יש לו פתרונות אחרים. הנקודה היא – חייבים סינון ש*לא* מערב את "הקהל" לפני שמעבירים את הסיפורים לבחירתו. -
הספרים המתורגמים, ואתה יודע זאת בדיוק כמוני, נכתבים ברובם על ידי *סופרים מוכרים*, זוכים לפרסום על ידי ההוצאות ומהווים מוצר צריכה לכל דבר. במובן זה פרס גפן, אם נרצה ואם לאו, הוא פרס על שיווק טוב ועל יחסי ציבור לא פחות מאשר על טיב.
סיפורים קצרים הם עניין אחר לגמרי, ואין צורך להסביר מדוע. לכן אבקש לבטל מיד כל נימוק הקשור לקטגוריות המתורגמים. הנימוקים היחידים הקבילים בנושא הם אלה הנוגעים ליעילות ולהגינות של תהליך הבחירה.(במאמר מוסגר – מספר הספרים קטן בסדר גודל ממספר הסיפורים, אבל זה רק השוני הקטן ביותר בין הקטגוריות)
-
4, קודם כל.
מאיפה בדיוק שלפת את זה? פרס גפן נוסד כדי לתת פרס לספר הטוב ביותר. זה הכל. בחירת הקהל היא הכלי להשגה. בבית ספרי, כאשר כלים אינם נותנים שירות טוב, מחליפים אותם.
אל תמציא סיבות להצדקת דעתך. זה לא גובל בדמגוגיה – זה עובר את הגבול.2. מזותומרת, "אז מה"?
אם מישהו כתב ספר ספקולטיבי, שאף אחד לא קרא (נניח, "החווה", של חיימוף), מה אתה מצפה שהוא יעשה? אל תשכח שסביר להניח שהוא אפילו לא יודע על הפרס. שיווק הוא דבר בעייתי בארץ. מן הסתם, אם כבר יהיו מאמצי שיווק, הם יהיו בכיוון של מכירות. לא לטובת הצבעה.ובנוגע ל-1, שם נחים עיקר טיעונך.
וכאן נחה עיקר המחלוקת ביננו. אתה מאמין שניתן להצביע באופן שקול על סמך קריאת 2-3 מהמועמדים, במקרה הטוב. אני טוען שלא. איך ממשיכים מכאן? -
-
ניתן לגישור.
חלק גדול ממשמעותו של פרס מסוים (יהא זה גפן, הוגו או שולה מעפולה) תלויה גם בגוף הבוחר. אף פרס, בשום מקום ובשום זמן, אינו יכול להעניק לבחור ביצירה הטובה ביותר, פשוט משום שאין מדדים ליצירה הזו. לא משנה אם יבחר על ידי ועדה או ה"קהל".
כאשר מגישים מועמדות לפרס גפן ברור לכל כי מדובר בפרס שניתן על ידי קהל חברי האגודה וקהל מבקרי אייקון. כאשר יוסד פרס מבקרים ו/או אנשי מקצוע, מהותו תהא שונה לחלוטין.
האם פרס שינתן על ידי אנשי מקצוע ו/או ועדה יהיה פרס ראוי יותר? פרס שהזוכה בו יהיה "נכון" יותר. לא. זה פשוט יהיה פרס אחר.
ובאשר לעבודת ועדות, מצטער אבל מה שאתה אומר פשוט אינו נכון. השנה כבר שירתתי ביותר מועדת סיפורים אחת ובאחד מהם נבחר הסיפור הזוכה משום שהיה במקומות השלישי והרביעי אצל השופטים (3 במספר) רק משום שלא היתה סכמה על המקומות הראשון והשני, והבחירה נעשתה מחוסר ברירה. וזה ממש לא הוגן עבור הסיפורים שלא זכו אבל היו במקומות הראשונים אצל כל אחד מהשופטים. ללמדך שועדה מסוגלת לעוות את התוצאות בדיוק כמו הקהל, ואולי אפילו יותר. וזו * עובדה * שגם איתה לא ניתן להתווכח.
פרס גפן, אני חוזר ואומר, הוא פרס בחירת קהל. אין שום מניעה לייסד פרס נוסף, שיתבסס על קריטריונים אחרים. להיפך, זה אפילו רצוי. בהתחשב בכמות סיפורי המקור אפשר לעשות זאת כבר עכשיו. יתכן שסיפורים מסוימים יתהדרו ביותר מפרס אחד. אין בכך כל רע.
-
-
-
-
-
לקטגורית המקוריים קיים. * זו עובדה *. ואני מתקומם כנגד ההנחה (וזו רק הנחה, לא יותר) שפרס גפן ניתן גם לשיווק ויחסי הציבור הטובים ביותר. בשנה שעברה, כזכור לך, זכה דווקא "פרנהייט 451", ספר ישן משהו בשעה שמולו התמודדו תותחים ענקיים כסימונס ופריקוולי חולית למיניהם.
וקשה לי מאד לקבל ביקורת על הליך בחירה כאשר סיכויי הגוף ה"נפגע" (קרי: "חלומות באספמיה") הם מבין הגבוהים ביותר.
העובדה שגם עורכת המגזין, בפתיל זה ממש, לא ממש משוכנעת בנחיצותה של ועדה, אומרת די הרבה. (למען ההגינות יש לציין שדעתה לא מהודקת לשום כיוון בנושא זה).
-
ועדה.
http://worldcon.org/hugos.html
כן. פרס הוגו המפורסם. הפרס של החובבים. ויש פרסים שניתנים ע"י הועדה עצמה. למה? כי ככה מתאים להם.
-
של קריאה סלקטיבית:
1. הועדה האמורה היא הועדה המנהלת (אדמיניסטרטיבית) של הפרס. ועדה כזו קיימת גם בפרס גפן, להזכירכם: אני העומד בראשה השנה. בשנים קודמות היה זה אחד בשם קיפוד שניהל את הפרס.
2. הפרסים אשר ניתנים ישירות על ידי הועדה, מבלי בחירת קהל, אינם פרסי הצטיינות לפרסומים, אלא פרסי מפעל חיים. יש הבדל עצום. אגב, גם שם, בפרס הניתן למפעל חיים על ידי הועדה, קיים מנגנון של הצעות והצגת מועמדויות שהועדה בוחרת מביניהם.
-
א. כשתנמק את ה"עובדה" שלך אולי אענה לך. בינתיים רק קבעת עובדה, ללא נימוקים. את הנימוקים שלי לדעה הנגדית, לעומת זאת, תוכל לקרוא למעלה.
ב. מי אמר שאספמיה תפגע? ודאי לא אני. ודאי לא כאשר מספר הסיפורים *מתוך* אספמיה שהתפרסמו השנה ברשת דומה למספר כל שאר המועמדים שהתפרסמו ברשת או אף עולה עליו. מי שיפגע הם המחברים הפחות-מוכרים-בקהילותינו, וגם, ללא קשר לפגיעה כלשהי, נראה לי שיש לכולנו אינטרס ברור ומובהק שפרס גפן אכן יסמל משהו ולא יהיה בחירה קיקיונית ועניין של מזל.
ג. עם כל הכבוד לעורכת המגזין, הרי שעובדת היותה העורכת לא מקנה לטיעוניה משנה תוקף במקרה זה. זאת ללא קשר לטיעוניה עצמם, שעם חלקם אני מסכים.
ד. פ451: זוכר שכתבתי איפהשהו למעלה שלא נוכל ללמוד דבר גם כשתוצאות ההצבעה יהיו בידינו? זו בדיוק הסיבה. יכולים להיות עשרות גורמים שונים ומשונים לזכייתו של פ451: היותו של בראדבורי מפורסם בקנה מדה גדול בהרבה מזה של סימונס ואפילו הרברט, מסע פרסום מוצלח, כתבות אוהדות בעיתונות (הספר זכה ליותר כתבות בעיתונות המיינסטרים מאשר כל ספר מד"ב או פנטסיה אחר באותה שנה, למעט, אולי, ה. פוטר), היותו קצר יותר (יש אנשים שמפחדים מספרים ארוכים), היותו מוכר בתחום המיינסטרים ועוד כהנה וכהנה. האם אני טוען שלכל אחד מהגורמים הללו היה חלק בזכיה? לא. אני לא יודע. וגם אתה לא. אי אפשר לדעת. ולכן מה שהתרחש בשנה שעברה, כמו גם מה שיתרחש השנה בתחום זה, אינו שיקול.פרט לכך, כפי שהבהרתי ונימקתי קודם, אין כל קשר בין קטגוריית הסיפורים הקצרים לקטגוריית המתורגמים.
-
-
-
הקטגוריות לועדה, הרי גם שם לא כולם קוראים את * כל * היצירות המועמדות.
ושמו הטוב של הפרס נשמר כל עוד יודעים כולם מראש מהם מדדי הבחירה. הרי אף אחד אינו מסתיר את העובדה שזוהי בחירת קהל, וברור לכל אחד שיתכן מאד שלא כולם קראו את הכל.
גם שמו של ההוגו לא נפגע, כמדומני, מכך שלא כל הבוחרים לא קראו את כל המועמדים.
-
-
-
שמעניקים לקהל חברי האגודה את הבחירה אין שום סיבה שבעולם להתחקות על הסיבות שגרמו להם לבחור כך או אחרת.
וזה בכל קטגוריה שהיא. וכותבי הסיפורים, אגב, רשאים לעשות לעצמם איזה יחסי ציבור שירצו, ואפילו להעלות את סיפוריהם לרשת. הכדור הוא בידיהם ובידי הגופים המפרסמים. אנו מביאים לפתחו של הקהל את כל הנתונים, משם הכל פתוח. וכן, כך בדיוק זה גם בהוגו, ובנבולה, ובלוקוס. וכן, איני רואה שום הבדל בין מה שקורה שם – לכאן. גם שם אלו הם פרסים מכובדים, בעלי מוניטין רחב בהרבה מזה של ההוגו, ועדיין – בכל תהליך בחירה שהוא, ועדה או קהל, יתכנו מספר עיוותים שלפעמים קשה או לא אפשרי להתגבר עליהם. ועדה לא תתקן בהכרח את העיוותים הללו, ומה שיפגע הוא עצם הבחירה על ידי חברי האגודה שהם – בזכות היותם חברי אגודה – מהווים את המסנן של שלבי המוקדמות.
וכמו שאהרון הציע:
אם כל כך רוצים ועדה אפשר לקרוא לחמישים המצביעים הראשונים ועדה ובא לציון גואל. -
רוצה שאמציא לך כמה?
וכמה טוב שעיינת בלינק ששלחתי. כן, חלק מהפרסים המיוחדים נוגעים למפעל חיים. אבל למטה מצוטטים די הרבה שלא. אז היכן ה"מהותיות" האמורה?
CBS Television for 21st Century, 1967
Chesley Bonestell for his illustrations, 1974
Donald H. Tuck for The Handbook of Science Fiction and Fantasy, 1962
Gene Roddenberry for Star Trek, 1968
George Lucas for Star Wars, 1977
Harlan Ellison for Dangerous Visions, 1968
Neil Armstrong, Edwin Aldrin, and Michael Collins for "The Best Moon Landing Ever", 1969
Pierre Versins for L'Encyclopedie de l'Utopie et de la science fiction, 1973
SF-Lovers Digest for pioneering the use of computer bulletin boards in fandom, 1989Walt Lee for Reference Guide to Fantastic Films, 1975
הפרס של 1968 מעניין במיוחד, אגב.
-
למה לטרוח להעניק את ההוגו? את אותן השאלות אתה יכול לשאול גם לגבי הפרסים ההם.
ובוודאי שיש ערך להענקת הפרס: כמו שכבר אמרתי פה, חזור ואמור, חברי האגודה הם הערך. הם קהל הרבה יותר ממוקד בנושא (כשם שחברי האקדמיה לקולנוע בארה"ב הם קהל שדעתו נחשבת הרבה יותר מאשר אנשים אחרים בנושאי קולנוע).
אני מאד מקווה שאתה לא מנסה לרמז פה שדעתו של קהל חברי האגודה אינה ממש נחשבת, כי זו תחשב כהטלת רפש בכל חברי האגודה. והם, בניגוד לחברי הועדה הפוטנציאלית, דווקא קיימים באמת.
-
-
לקולנוע לא קראו או ראו חלק מהסרטים או ספרים. ובכל זאת הפרסים הללו נחשבים מאד.
כאשר קיים פרס שמוענק על ידי קהל, גם קהל שממוקד הרבה יותר בתחום האמור, זו אחת המגבלות הקיימות – וזו מגבלה שקיימת וידועה מראש לכולם.
העובדה היא שלמרות המגבלות הללו גם פרס גפן כבר מתחיל לרכוש מוניטין. עובדה: במהדורה החדשה של "סופת חרבות" כבר מודפס בגאון ע"ג הכריכה: "זוכה פרס גפן 2002". אז כנראה שבכל זאת יש ערך לפרס.
כמובן, שאם אתה מתעקש על פרס שבו כולם יקראו את הכל – אתה רשאי לייסד אחד כזה. אפילו במסגרת האגודה. הפרס יכול להיקרא "פרס המומחים של האגודה " או משהו דומה. לא בטוח שלאחר כל המאמצים התוצאות יהיו שונות מאלה של פרס גפן, אבל זה יהיה ניסיון מעניין, ובוודאי ששווה עבור הקוראים והכותבים ויכניס עניין לזירת המד"ב המקומית שלנו כאן.
-
-
-
-
שוב, יש שוני מהותי, כפי שהסברתי למעלה, בין ספר מתורגם, שהנו מוצר מסחרי לכל דבר, לבין סיפור מקורי (אני לא עוסק כעת בקטגוריית הספרים המקוריים, למרות היותה בעייתית גם היא), שהוא לא. יש גם שוני מהותי ביחס בין מספר המועמדים למספר המצביעים בשלב המוקדמות, שוני אשר, בשילוב עם עובדת אי-קריאת-כל-המועמדים (המשותפת לכל הקטגוריות, אכן), גורם לבעייתיות חריגה בשלב זה ובו בלבד.
וכפי שכבר הבהרתי – אם למישהו יש רעיון אחר, שאינו כולל ועדה, לצמצום מספר המועמדים לבחירת הקהל, יואיל ויכבדנו בו. ברור ומובן שלא הועדה היא העניין אלא *הצמצום*. -
-
-
-
-
פרסי קהל (קהל ממוקד ומשכיל בתחום, יש לומר) מבוססים על כך שהבחירה היא בידי הקהל, ואחת המגבלות של פרס מסוג זה (וזה כבר לא קשור אם לפרס קוראים גפן או הוגו או אוסקר או מה שלא יהיה) היא שלא בטוח שכל הבוחרים קראו את כל היצירות.
המגבלה הזו ידועה מראש, ונלקחת בחשבון. עדיין זה לא פוגע ביוקרתו או אמינותו של ההוגו, של האוסקר, ואפילו של הנבולה.
בחו"ל הדבר גורם לכך שהוצאות או חברות הפקה דואגות שלקהל הבוחרים תהיה נגישות גבוהה יותר ליצירות, אבל נגישות עדיין אין משמעה שהבוחרים אכן קוראים את כל הספרים או רואים את כל הסרטים. ועדיין מתקבלות תוצאות ראויות ביותר.
כל מי שקשור לפרס, מעניקים , בוחרים ומועמדים מודעים למגבלה הזו. האם היתה יכולה להתקבל תוצאה אחרת לו כולם היו קוראים את כל היצירות? אולי. האם היתה זו תוצאה "טובה" יותר? אי אפשר לדעת, אבל זה בוודאי שלא מוריד מערכו של הפרס. איזה פרס שלא יהיה.
-
אינטיליגנטי או לא מסוגל לקבל החלטות טובות.
אבל לקהל יש בעיה – יש לו המון סיפורים לבחור מהם, לא כולם נגישים לו. למעשה, מי שאינו מנוי או קונה של אספמיה הצליח יופי לצמצם את הבחירה שלו בשמונים אחוז. לטעמי, יש כאן מה שאפשר להגדיר ככשל שוק.
ניר צודק שהשיטה הנוכחית מקנה עדיפות לסיפורים שפורסמו ברשת והם נגישים לכולם.
ולטעמי, המצב שבו 300 איש מדרגים למעלה מ-100 סיפורים הוא מרשם להחלטות רעות, שבהן אדם אחד יקבע איזה איזה סיפור עולה לשלב הבא או לא. אני בספק האם תהיה הכרעה מובהקת בין כל המועמדים.
-
שלשניהם היו סיפורים טובים. דווקא כאן תנאי הבחירה היו שווים כלפי שני המתמודדים.
אבל אם מחר יש סיפור של קילרוי שמתפרסם ברשת ועוד סיפור של יעקב כהן שיתפרסם באספמיה, למי יהיה את היתרון? קודם כל לקילרוי ככותב מוכר, ושנית לקילרוי בתור אחד שפירסם ברשת.
אתה יודע מה? אם לא יהיו לי 15 סיפורים שאהבתי יש סיכוי טוב שאני אצביע לסיפור של קילרוי, אפילו אם לא קראתי אותו, רק בשביל למלא 15 מקומות, ומתוך הנחה שקילרוי זה תמיד טוב.
צר לי, לדעתי אתה גוזר את תנאי הבחירה לפי ההגיון והתנאים שלך עצמך. לדעתי, התוצאה תהיה התפלגות גדולה של של ההצבעות באופן שלא תשקף כלום.
-
-
ופרס של ועדה לא ניתן בגלל שבחירת קהל זו דרך רעה לבחור ספרים. הנחת היסוד של קיפ היא שמעט מדי אנשים קוראים ספרי מקור. רובנו – קהל שקורא את הז'אנר באופן קבוע – לא קרא אף ספר ז'אנר מקורי. אני מודה ששני ספרי הז'אנר שקראתי היו של ורד וגיא, וגם זה רק בגלל שאני מכירה אותם. אחרת – מן הסתם לא הייתי טורחת, כמו שלא טרחתי לקרוא אף אחד מספרי הז'אנר המקוריים האחרים.
-
-
-
-
-
-
20 סיפורים?! צריך לבחור 20 סיפורים בשלב המיון המוקדם?!
אם כן, כמו קודמתי, אני שמח להודיע שלא יהיו לי שום נקיפות מצפון בהצבעה לסיפור היחיד אותו פרסמתי בשנה החולפת. הי, לפחות קול אחד יהיה לו P-:
אגב, ניר – מבלי להתייחס לשינויים עתידיים הנדרשים בהליך בחירת המועמדים, האם יש סיכוי כי השנה (והשנה בלבד) תועמד למאה ומשהו כותבי הסיפורים הקצרים המועמדים (שלא הופיעו קודם באינטרנט) במה לפרסם את יצירותיהם על גבי הרשת, אם ירצו בכך? אני מדבר על במה זמנית, שלא תצריך עריכה – אולי פורום זמני בו ניתן יהיה לפרסם את הסיפורים הנ"ל (ושום דבר מלבדם) או "כתבה" באתר המאפשרת לפרסם את הסיפור בתוך מנוע התגובות (כמה מילים יכולה להחזיק כל תגובה, אגב?). -
יש הבדל בין אדם שקרא שמונים אחוז מהיצירות המועמדות ומצביע על הטובה ביותר מבין מה שקרא, לבין אדם שקרא עשרה אחוז מהיצירות המועמדות ומציע על הטובה ביותר מביניהן.
הסיכוי של האדם השני לפספס את הדברים הטובים גדול לאין שיעור מהסיכוי של האדם הראשון.
כשיש כמה מאות או אלפים של מצביעים מהסוג הראשון (שקראו כשמונים אחוז מהמועמדים) הם מאזנים אחד את השני. כל אחד מהם קרא שמונים אחוז אחרים.
הבעיה כאן – גם בספרות המקור (אני עד כה קראתי רק שניים מהמועמדים) וגם בסיפורים הקצרים היא שרוב המצביעים (להערכתי) שייכים לסוג השני, של אלה שקראו רק מעט. גרוע מזה, הם קראו את אותו מעט (הספרים של בוג'י וגיא, הסיפורים שהתפרסמו ברשת). אין לך מצביעים אחרים שיאזנו את זה. זו הבעיה הגדולה. כאן טמון חוסר ההגינות. כאן הכשל.
ועכשיו שאלה: מה תעשו אם בקטיגורית הסיפורים הקצרים כל אחד מהם יקבל קול אחד או שניים, כך שלא תוכלו להוציא עשרים טובים ביותר?
-
והוא עוד יותר גרוע גם מהשיטה הנוכחית וגם מהועדה (למרות שהוא קרוב ברוחו לשיטה הנוכחית יותר).
כולנו רוצים שבן אנוש יהיה זה שיבחר את הסיפורים לפי קריטריונים מסוימים. זו חייבת להיות ועדה או כל הקהל.
האמת, יש עוד הצעה – לחייב כל מחבר לבחור את הסיפור הטוב ביותר בעיניו ולהגיש אותו, אלא ש:
א. הדבר לא יביא לצמצום מספיק רק צמצום חלקי.
ב. זה לא הוגן כלפי מי שפרסמו הרבה סיפורים. -
-
-
ואין בעיני תענוג גדול יותר מלשבת ולקרוא גליון חדש בסוף השבוע הראשון לאחר שהוא מגיע. רשימת המועמדים הפרטית שלי אפילו כוללת כמה סיפורים שאינם זמינים ברשת, ועד כמה שזכור לי מחבריהם כתבו רק סיפור או שניים. את חלקם אני אפילו לא מכיר באופן אישי, ואין לי מושג מי הם (אלא אם כן אני אסתמך על הקדמותיו של ניר).
ומטעמים מובנים אני לא אפרסם בשום מקום פומבי את הרשימה הזו.
-
-
-
למה שתיארת. המדובר בספר מאד מאד מפורסם, שאנשים רבים חיכו שנים רבות שיתורגם, ואני די בטוחה שחלק מהאנשים שהצביעו לו לא קראו אותו בכלל. זה ספר שנעשה על פיו סרט, ושההייפ שלו היה כל כך גדול שגם הצליחו לארגן עליו כתבה במוסף של עיתון יומי גדול. הוא בהחלט לא דוגמה לספר אלמוני ושכוח שמתמודד מול תותחים כבדים.
-
-
-
-
-
הטיעונים של קיפוד, הוא עניין קנה המידה.
בפרסי בחירת הקהל, בדרך כלל לא כל הקהל יקרא את כל הספרים. מצד שני, בעייה חמורה נוצרת אם כל הקהל או קרוב לכל הקהל לא קרא *כלל* חלק מהספרים, ואם להרבה מהספרים היה מספר קוראים נמוך מאד. אחוז ה"אי קריאה", אני חוששת, יהיה גבוה בהרבה ממה שהיה מקובל עלינו.
מכיוון שבימינו המודעות למד"ב מקורי נמוכה מאד, אני מעריכה שמספר האנשים מבין המצביעים שאכן קראו את הספרים שהם מצביעים להם נמוך. אני מעריכה שיהיו ספרים שאיש מבין המצביעים לא קרא (או מספר שקרוב מאד לאפס). אני חושבת שיש כאן הבדל בקנה מידה. קשה לי להאמין שדבר דומה יקרה בהוגו.
לא נראה לי נכון להציב את הגבולות בצורה חדה וחלקה. זו לא רק שאלה של "האם זה נסבל שחלק מהמצביעים לא קראו חלק מהספרים", זו גם שאלה של "כמה". -
-
-
-
-
> ב. זה לא הוגן כלפי מי שפרסמו הרבה סיפורים.
ב. להפך, זה כן הוגן.
לא שאני תומך בשיטה הזאת, אבל אם האינטרס של מחבר לזכות בפרס, הוא ירצה שרק סיפור אחד שלא יהיה מועמד, וכך הקולות של אנשים המעריכים את כתיבתו לא יהיה בסכנת חלוקה בין הספרים.
לא שיטה טובה ככלל, אבל לא זה מה שיפגע במי שכתב הרבה סיפורים.יעל כתב/ה: -
-
-
-
קודם כל, הסיפור שהכותב הכי אוהב אינו בהכרח הסיפור שגם הקהל יאהב. מנסיון.
שנית, וזו היתה התמיהה שלי גם ביחס לכמה דברים אחרים שרצו לעשות בפרס ובסוף ירדו מהם: המטרה שלנו היא לעודד את הכותבים המקצועיים, יותר מכל. אנחנו רוצים לעודד אנשים לכתוב *הרבה*, באופן קבוע, להתמקצע. לא לפרסם סיפור אחד בשנה. לתת לאדם שפרסם חמישה סיפורים בשנה את אותו ייצוג כמו לאדם שפרסם סיפור אחד, זה בהחלט חוסר הגינות. -
-
-
-
-
-
-
-
ושאפילו חורג מהמסגרת הפאלית הקבועה, למה לא פסלון שיתבסס על סמל האגודה? הווה אומר, סדרה של טבעות בגודל הולך וקטן (יותר מאשר בסמל עצמו, שבו נדמה לי שהן קטנות רק כפונקציה של הפרספקטיבה), מרותכות לכן? סמל האגודה, אודה ואתוודה, מאד מוצא חן בעיניי, ויש לו את המראה שמרמז על מנהרת זמן / חור תולעת / מערבולת או מה שלא יעלה דמיונכם הפרוע. זה אבסטרקטי (שלא כמו רעיון החללית הקורני משהו), זה אסתטי – משהו שאפשר להציב על המדף בגאווה, ונדמה לי שזה גם לא מסובך מדי לייצור.
-
-
-
-
ואפילו אחד מהמשכיו המחרידים. ושני ספרים מסדרת מאדים של קים סטנלי רובינסון (ילדים – אל תנסו זאת בבית!), וספרי סדרת הרימום של ברין, ועוד הרבה דברים מפוקפקים. הרי לך תוצאות השיטה.
נכון – הרבה ספרים טובים נבחרו גם הם במשך השנים, אבל אחוז הספרים הלא-ראויים, הבינוניים להכעיס או הגרועים ממש שהגיעו לכס הרם גדול בהרבה מ"שנה אחת מתוך".ההוגו, אגב, מחולק מאז 1953, אם כי הוא לא חולק ב-1954. אתר הכולל את כל הזוכים בהוגו במשך השנים תוכל למצוא כאן.
-
-
-
-
(היפותטית, כן?), והמצב היה דומה, והייתי רוצה לשמור על יחסים טובים עם המגזין אשר פרסם את סיפוריי מתוך תקווה שהוא ימשיך לפרסם יצירות שלי, הייתי מתאמת את זה עם אותו מגזין קודם, גם אם הזכויות עדיין בידי, ובמיוחד אם קיים חשש שהפרסום יגרום נזק כלכלי לאותו מגזין.
אני לא חושבת שאיזשהו מגזין שפוי בדעתו ימשיך לפרסם יצירות של מישהו שבחר ביודעין לגרום לו נזק כלכלי על ידי פרסום חומר מהמגזין במקום אחר ללא תיאום. אבל הכל ספקולציה. אהמ. -
-
-
-
בנערות הליווי והקוויאר הרבה יותר מאשר בסרט המצורף.
אבל ממש אין לי התנגדות שהוצאות הספרים בארץ כמו גם "חלומות באספמיה" יתחיל לשלוח עותקים של הסיפורים למצביעים ביחד עם שמפניה, קוויאר ו…כן, גם נערות ליווי (או הצ'יפנדיילס, לנערות שבחבורה).
וברצינות:
באוסקר ההצבעה היא לכל תחום בנפרד (תאורנים לתאורה צלמים לצילום וכו…) וכולם לסרט הטוב ביותר. -
-
-
האוסקר למצב הנתון פה הוא *אתה* ולא אני.
אבל הטענה הבסיסית נותרה זהה: בקטגוריית הקצרים והספרים המקוריים ישנה נקודת-זינוק לא הוגנת לספרים וסיפורים מסוימים על פני אחרים.
זה לא קיים בקטגוריית המתורגמים. בקטגוריה הזאת כל אחד מהמועמדים עדיין זמין בכל חנויות הספרים, למיטב ידיעתי, כך שכל המועמדים שווים.
בקטגוריית הספרים המקוריים (המכילה ספרים משש השנים האחרונות) כותרים מסוימים כבר לא בדפוס ולא זמינים בחנויות. על הכותרים האלה אפשר לומר שהם נמצאים ברשימת המועמדים לקישוט – כי את הפרס הם לא ייקחו.
בקטגוריית הקצרים יש, מהיכן שלא תסתכל על זה, ייתרון מוחץ לסיפורים שהתפרסמו ברשת (או במימד, הנשלח לחברי האגודה) על פני אלה המתפרסמים באספמיה. מה יעשה חבר האגודה שלא קרא אפילו גיליון אספמיה אחד? יזמין את כל השישה שיצאו עד כה (השקעה של למעלה מ-200 ש"ח)? ימנע מהצבעה (אף פעם לא פתרון בריא)? או אולי יצביע על פי הסיפורים הזמינים ברשת חינם? בנוסף לכך, לא בטוח בכלל שמחבר שסיפורו הופיע בדפוס ורוצה להעלות את אותו סיפור לרשת יכול לעשות זאת (כפי שכבר נדון בפתיל הנוכחי).
וברמה העוד יותר עקרונית: עשוי לצאת מצב בו לסיפורים המתפרסמים ברשת יש רוב ברשימת המועמדים הסופית לעומת הסיפורים שהתפרסמו באספמיה וזאת (מבלי לזלזל לרגע בעורכי אתר האגודה ו-"בלי פאניקה") בניגוד לכל פרופורציה או הגיון מתקבל על הדעת. אספמיה הוא כיום הבמה העיקרית לפרסום סיפורי מד"ב בישראל, מתפרסמים בו יותר סיפורי מד"ב מבכל מקום אחר, מחברי הסיפורים מקבלים *תשלום* על עבודתם, ורשימת המועמדים לפרס גפן – שאחת ממטרותיו המוצהרות היא *קידום* תחום המד"ב בארצנו *חייב* לשקף את המצב הזה. -
תשקף כמותית את היחס בין אספמיה לשאר המפרסמים, אני חושש שהרבה מצביעים במוקדמות, בהיותם נטולי אספמיה ו/או לנוכח הכמות העצומה של המועמדים, יבחרו לפחות בחלק מהסיפורים אקראית או על פי שמם או על פי מחברם. כלומר – גם אם הרשימה הנ"ל תהיה "נכונה" מבחינת יחסי הסיפורים (למעשה היא כמעט לא יכולה להיות "לא-נכונה" – לא התפרסמו מספיק סיפורים מחוץ לאספמיה כדי לאפשר זאת), אין הדבר מוכיח מאומה.
שיטת הועדה אמנם כרוכה בקשיים ובמגבלות משלה, אבל כך אפשר לוודא שלפחות שלב הסינון הראשוני מתבצע על ידי אנשים שקראו את *כל* הסיפורים. בשלבים הבאים הסיכוי לקריאת כל הסיפורים המעורבים גדול בהרבה, ביחוד אם הם יפורסמו ברשת (מובן שפרסום 15-20 סיפורים הגיוני הרבה יותר מפרסום מאה מהם – כנ"ל קריאתם). -
-
-
אם פתאום לפני פרס גפן כל הסיפורים יקפצו ויעלו לרשת, אז לא תהיה לאף אחד כמעט סיבה לעשות מנוי. בארץ התחמונים, אנשים יחשבו שעדיף להם לחכות לאוגוסט הבא כדי להוריד את הסיפורים למחשב שלהם מאשר לשלם עבור מנוי – אפילו אם יותר כיף לקרוא מגזין מודפס.
כשנגיע לשלב א' שבו יש רק עשרים מועמדים זה יהיה סיפור אחר, ואני מניחה שרון יעלה את אלה מהם שלא הופיעו ברשת באופן זמני.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
זאת אחרי קריאת כל הפתיל.
הערות: – אני מתייחסת רק לקטגוריית הסיפורים הקצרים, ורק לבעייתיות בשלב המוקדמות.
– אני יודעת שאין טעם לדבר על מספרים לפני שרואים את ספירת הקולות השנה, אבל אני מעלה מצב אפשרי.אם הבנתי נכון, בשלב מוקדמות מועמדים כל הסיפורים הקצרים שפורסמו השנה. חברי האגודה מתבקשים להצביע מבין מאה ויותר, וע"פ הצבעתם תצטמצם הרשימה לעשרים סיפורים.
עד כאן, יפה. עכשיו מתחיל שלב א', ושוב נקראים חברי האגודה לדגל, להצביע מבין עשרים סיפורים המוגשים לפניהם ולבחור חמישה.
עכשיו.
למה שאני (נניח), חברת אגודה ממוצעת, אטרח להצביע פעמיים?
במיוחד כשאני פשוט יכולה לחכות שיצמצמו לי את הרשימה, כלומר שאחרים יעשו בשבילי את הסינון הראשון, ושאני אתמודד רק עם העשרים הסופיים?
וסביר להניח שאני (נניח) אעשה זאת בדיוק – כי גם ככה אני מכירה אחוז קטן מאד ממאה ויותר הסיפורים? ועשרים סיפורים הרבה יותר קל לי להשלים (אם אני רוצה)? או מכל סיבה אחרת?
וכנ"ל לגבי שלב ב'?…רוצה לומר, שלדעתי המצב עלול להיות אפילו יותר גרוע; מספר המצביעים במוקדמות יהיה קטן באופן משמעותי ממספר המצביעים בהמשך, שגם הוא קטן סך הכל (כפי שנאמר פה כבר).
ודוגמא בשביל הפרופורציה: באייקון, סיפור אחד יבחר ע"י שמונים איש, מתוך חמישה סיפורים שנבחרו ע"י חמישים איש, מתוך מאה סיפורים שנבחרו ע"י עשרים איש (!).מה הבדל אם עשרים איש מהקהל או עשרים איש ועדה?… אם ועדה – לפחות נדע שהם קראו את הכל.
-
הרבה אשים לא קראו ספרים / סיפורים כי אין להם אותם… אבל לאנשים אחרים באותו האזור בטח יש. יכול להיות שזה קצת בדיוני, אבל אפשר לנסות ולהעביר ספרים מקוריים ו/או גליונות של "חלומות באספמיה" מאיש אחד לשני, בצורה מאורגנת (יחסית). לא נראה לי שזה פוגע בזכויות יוצרים, וככה מגדילים את מספר האנשים שקראו את מה שהם הולכים להצביע עליו.
מצד שני, לא בטוח שזו העבודה של האגודה לגרום לאנשים להשאיל ספרים מאנשים אחרים…
-
