- This topic has 6 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שלום לכולם!
הייתי היום בבוקר בכנס פאנטסי-קון, להעביר הרצאה לפני הסרט "חד-הקרן האחרון". ממש נהניתי להרצות, והתבאסתי נורא שישר אחרי ההרצאה הייתי צריכה לעזוב, ולרוץ לעבודה. אפילו לא ראיתי את הסרט שהרצתי לפניו… פווששש
ההרצאה עברה בסדר גמור, חוץ מפספוס קטן… ביקשתי מטול, כדי להציג שקפים. הביאו לי מטול מצויין, עובד – הכל פיקס. לפני ההרצאה, הדלקתי את המטול, כדי לפתח איתו מערכת יחסים חמה ואוהבת, של הבנה והערכה הדדיים. הכל הלך מצויין, המטול ואני הגענו להבנות חיש מהר, ואני הייתי כולי שמחה ועולצת לפני ההרצאה.
אבל אז בא איש, מלא כוונות טובות, והחליט ליישר לי את המטול, כדי ששולי השקף יהיו בקו ישר עם קו גריניץ', או משהו מעין זה. הבטחתי לו בששון שהכל בסדר, ושהמטול עובד מצויין – ולמעשה נוח לי עם מיקומו בזמן ובחלל. הוא הנהן אלי בחביבות, ומיד ניגש לעבודה: הוא הזיז את המטול בעסקנות לכאן ולכאן, גרר את השולחן שלו לאורך הבמה, מייצב את המבנה להשגת קווים אירודינאמיים מושלמים ו….
פוף!
המטול הפסיק לעבוד.
האיש החביב מלמל בתהייה, טפח על המכונה, בדק את החיבורים, פשפש בכבלים ופתח את המטול, בוהה בעניין בקרביו. בשלב זה אני נסוגותי לשולי הבמה, כדי לתופף חרש על מערכת ההגברה, לוודא שהיא עובדת, ולהגן עליה בחירוף נפש מפרצי חביבות נוספים. בנתיים אותו ברנש שלף את הנורה מתוך המטול, תוך שהוא מתלונן על כך שהיא חמה למגע ומכאיבה לו. עודדתי את המטול חרש, במאבקו, בעוד שהאיש החליף את הנורה בנורה אחרת. המטול, כולו עלבון וכלימה, עצר את נשימתו וסירב אפילו לסובב את המאוורר שלו – גם לא למשמע דברי כיבושין ותחנונים מצידנו. האיש, עודנו ממלמל – כולו תהייה ופליאה על המצב – נפנה לנתק ולהדליק את החשמל. הדבר גרם לכך שמערכת הכריזה שוכנעה שרומזים לה משהו, ופרצה בתרועה רמה ונלהבת, שקראה לכל הקהל להתאסף לאולם ההקרנה.
"אני שונא שזה עושה את זה". גילה האיש על אוזני.
קמתי מהרצפה, אוזני עדיין מצלצלות מהפיצוץ העל קולי, והנהנתי בהסכמה- תוהה אם אני חזקה מספיק להרים את אחד הרמקולים, ולחבוט במלאך מלא הרצון הטוב שלי עד לאובדן ההכרה (ואם כן, האם ישגיח מישהו בהיעדרו?). הקהל, שנכנס בנתיים לאולם, סקר בעניין את המחזה, כתוהה אם זה חלק מהבידור שלפני הסרט, מעלעל בתוכניה בחיפוש אחרי שמו של שחקן המשנה. חלקם ביקשו לעודד את המופע ה"חלש" והציעו לנו לחבוט במכשיר, מעשה גלדיאטורים בזירה. בלב ולב חלקתי למטול האומלל מספר חבטות, לעורר את הרך הנולד אל אוויר העולם, אולם המטול לא שעה לכך, העיף בי מבט מלא אצילות נבגדת, ועצם את עיניו לנצח.
"זו בעייה של חשמל. לדעתי צריך לפתוח את תיבת החשמל של המטול…" התפייט העוזר הנאמן שלי. בעיניים בוהקות שולף מפתח מכיסו, מוכן ומזומן לסייע לי בצרה הפתאומית שפקדה אותי משום מקום.
"אין צורך!" אמרתי, מזנקת כדי לחסום בגופי בין הקורבן לניתוח בתנאי השדה שנכון לו. "תראה, כולם כבר כאן, אני אסתדר בלי!" חייכתי אל האיש חיוך מלא הבטחה ואמון. הוא הביט בי בחשד, ללא ספק שוקל לפתוח *אותי* באותו צרור מפתחות, ולברר מה בדיוק לא בסדר *אצלי* – אולם כמות העיניים שהיו תלויות בנו הפריעה לריכוזו. הוא הנהן להסכמה, מבטיח לי ללא קול, במבט בלבד, שברגע שארד מהבמה, הוא ירתק אותי לפינה, ובחסות האפלה יתקן אותי אחת ולתמיד.
סוף סוף ירד מהבמה, והשאיר אותי לנאום. נשאתי את דברי בזריזות בפני הקהל, וכשירד החושך על האולם, נמלטתי במסווה החשכה דרך הדלת האחורית, בטרם תשיג אותי חביבותו הבלתי נלאית…. דהרתי דרך גשמי רמת-גן בכל המהירות בה נשאו אותי גלגלי, אל חופי המבטחים של פתח-תקווה.
זהו. זה סיפור ההרצאה שלי, שעברה, דרך אגב, בסדר גמור ללא המטול. יתכן והגזמתי מעט, או צבעתי מעט את הדברים… אותו איש היה באמת חביב ומלא רצון טוב, ושום דבר לא קרה, בסופו של דבר. רק מה? בדיוק בימים אלו סיימתי לקרוא את "שלושה בבומל", מאת ג'רום ק. ג'רום, ספר ההמשך של "שלושה בסירה אחת". אם מישהו קרא את הספר, וזוכר את סיפור תיקון האופניים, ללא ספק יבין לליבי, ויסלח לי על הויתור על הדיוק.
איילת.
-
-
-
-
-
[חיוך רחב, השתחוות, נפנופי כובע נרגשים לקהל ותודה להורי, שהביאוני עד הלום…]
תודה, תודה…
אני אשמח להגיע לסקר כנסים, מתחילתם עד סופם. מה, גם להגיע וגם לקדוח לאנשים חור בראש אחרי זה? I must have died and gone to heaven… אך אויה, הסיכוי שאזכה לקבל ימי חופש מהעבודה לשם כך שווה לסיכוי שאגיע לכנס הבא רכובה על גבו של חד קרן מזמר יודלים…
איילת
-
-
